למעלה
עוד מענין הנ"ל סוד מזמור למנצח בנגינות והסגולות שיש בו וע"ע בענין זה של סודות המזמור הזה בס' שמן ששון בפירושו על שער הכוונות (חלק ג דף קיד אות כג) שכתב שם וז"ל:צריך להבין מה ענין סודו של מזמור זה, עיין לעיל (דף כ) ובשער הכוונות החדש (דף יד סע"ב), דשם כתב לאומרו ג' פעמים ביום המגפה ב"מ. וגם לאומרו בתיקון חצות כנזכר לעיל וכו'. ומצאתי כתוב בכתב יד במנורה של בית הכנסת דקהלתנו וז"ל: איתא בספר חסידים שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה את המנורה על טס של זהב, וכתב שם מי שרואה את המנורה בכל יום ומכוין בה, מעלה עליו כאילו הדליקה, ומובטח לו שהוא  בן עולם הבא, עי"ש באורך, [ועוד שבע מעלות במזמור זה], א', כל מי שיראה מזמור זה בכל יום בצורת המנורה, ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ב', אם יצייר בבית הכנסת על ארון הקודש, יגן על כל צרה שלא תבא על ק"ק. ג', מי שאומר בכל יום בהנץ החמה, לא יקרה לו מקרה רע. ד', האומרה בכל יום ז' פעמים, כאילו מקבל פני שכינה ואל יחסר מזונו. ה', דוד המלך ע"ה כתבו על טס של זהב [במגינו], והיה מוליכו למלחמה ונוצח אויביו. ו', האומרו בכל יום בימי העומר אחר ברכת כהנים, לא יקרה לו שום נזק כל השנה, לפי שיש בו ז' פסוקים ומ"ט תיבות, ובפסוק ישמחו יש בו מ"ט אותיות כנגד ימי שבוע העומר מכוונים. ז', כל האומרו בכל יום ז' פעמים כשיוצא לדרך ילך לשלום. ובעת הַדֶּבֶר ח"ו טוב לכתוב על גבי המנורה פסוק ה' זכרנו יברך וכו' עד שמים וארץ. עיין להרב חיד"א ז"ל שעיקר המנורה היא שיהיה כתובה על קלף, עיין בצפורן שמיר. עכ"ל. ובהקדמת הסידור של תפלה להרב שר שלום זלה"ה כתב וז"ל: ז' קני מנורה הם, וז' פעמם ז' הרי מ"ט, הרי יש מ"ט תיבות כנגד מ"ט שערי בינה שנמסרו למשה רבינו ע"ה, אבל שער הרחמים לא נמסר לו, כי הוא שער הרחמים אשר בו שוכן הכבוד. ואלו ז' קני מנורה הם רמז לז' ספירות הבנין, וכל אחת כלולה מכולם, הרי ז' פעמים ז' הרי מ"ט, ובעדם יש במזמור זה מ"ט תיבות ועוד תמצא בקו האמצעי יש בו מ"ט אותיות, כי ידוע לבעלי הקבלה שתפארת שהוא קו אמצעי הוא כולל כל הז' ספירות וכו' יעוש"ב. עכ"ל הרב שמן ששון ז"ל. ולפי המתבאר בס"ד בדברינו הנ"ל עולה מן המדב'ר דכל הני לישני הנזכרים כאן מהרש"ש זיע"א, ומ"ש שדוד המלך כתבו על טס של זהב וכו', כל זה הוא לקוח מספר הרוקח וס' מנורת זהב טהור הנ"ל. וראה גם בס' האר"י וגוריו (סי' מב) שג"כ כתב לציין בזה דענין זה כבר מבואר בס' הרוקח והביאו הרב פאנצ'ירי ז"ל בספר הליקוטים כתב יד הנקרא גלי עמיקתא, ושם באו הדברים באורך וברוחב מרובה. ע"ש. [והנה פעיה"ק ירושלים תובב"א הגיד לי אחד מחו"ר יודעי הח"ן נר"ו, שרוצה ללמוד מדברי הרב שמן ששון הללו דיש לכתוב מזמור זה דלמנצח בנגינות בצורת המנורה ע"ג טס של זהב דליהוי דומיא שהזכיר בענין דוד המלך ע"ה שעשה כן לכותבו על טס של זהב וכו'. וכאמור לעיל ענין זה שדוד המלך ע"ה עשה כן לכותבו על טס של זהב כבר מוזכר בקדמונים, מ"מ עדין לא מבואר בדברים כאן שכן ראוי לעשות ולנהוג ודוד המלך ע"ה טעם היה לו במה שעשה כן. ואיברא דאף שיש להקשות ע"ד במה שרוצה ללמוד שיש לעשות כן לכותבו על טס של זהב שיהיה לסימנא טבא, דהא כידוע הזהב הוי כבחינת הדינים והגבורה והכסף הוא בחינת החסד, וכדאיתא בזוהר פר' תרומה (דף קלה ע"א) דבר אחר מאתם מכללא דשית סטרין עלאין, וכלא חד. דבר אחר מאתם, מאינון זמני ושבתי, וכלא רזא חדא. זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני. זהב, ברזא דיומא דראש השנה, דאיהו יומא דזהב, יומא דדינא, ושלטא ההוא סטרא, כמה דאת אמר (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. וכסף, דא יום הכפורים, דמתלבנן חוביהון דישראל כתלגא, כמה דאת אמר (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכתיב (ויקרא טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. ונחשת, יומי דקרבנין דחג, דאינון רתיכי דעמין עכו"ם, ואנון אקרון רזא דהרי נחשת, ובגין כך מתמעטין בכל יומא ואזלין. ותכלת, דא פסח, שולטנו דרזא דמהימנותא, רזא דגוונא תכלא, ובגין דהיא תכלא, לא שלטא עד דשציאת וקטילת כל בוכרי דמצראי, כמה דאת אמר (שמות יב כג) ועבר יהו"ה לנגף את מצרים, בגין כך כל גוונין טבין בחלמא בר מן תכלא. וארגמן, דא שבועות, רזא דארגוונא, דתורה שבכתב דאתיהיבת ביה כלילא מתרין סטרין מימינא ומשמאלא, כמה דאת אמר (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, ודא איהו ארגמן. ותולעת שני, דא איהו ט"ו באב, דבנות ישראל הוו נפקי במאני מלת, כמה דאת אמר (איכה ד ה) האמונים עלי תולע. עד הכא שית סטרין, מכאן ולהלאה רזא דעשרת ימי תשובה, ושש, ועזים, ועורות אילים מאדמים, ועורות תחשים, ועצי שטים, ושמן למאור, ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, ואבני שוהם, ואבני מלואים, עד הכא תשעה לקבל תשעה יומין, ויום הכפורים אשלים לעשרה. ומכל אלין אנן נטלין תרומת יהו"ה בכל זמנא וזמנא וכו'. ע"ש. וע"ע נמי בזוה"ק פר' תרומה (דף קלח ע"ב) דאיתא נמי התם, פתח ואמר, ויקחו לי תרומה, כמה דאתמר, במאי איהי תרומה, ברזא דזהב, דהא מתמן אתזנת בקדמיתא, בגין דאיהי גבורה תתאה דאתיא מסטרא דזהב, ואף על גב דאתיא מסטרא דזהב, כל עיקר לא אשתארת אלא בסטרא דכסף דאיהו ימינא. ורזא דא כוס של ברכה, דאצטריך לקבלא ליה בימינא ובשמאלא, וכל עיקר לא אשתאר אלא בימינא, ושמאלא אתער ימינא, ולא אתדבק ביה, בגין דאיהו אתייהיב בין ימינא ושמאלא, ושמאלא אתאחיד תחותיה, וימינא אתאחיד ביה לעילא וכו'. ע"ש. וע"ע נמי בזוה"ק פר' וארא (דף כד ע"א) דאיתא התם, צפון עביד דבבא דמסטרא דתוקפא דאשא אתעביד דהבא וכו'. ע"ש. ועוד אמרו נמי בפרשת תרומה (דף קמח ע"א) ואת הזהב איהי דינא, וכסף איהי רחמי וכו'. ע"ש. וע"ע נמי בתיקוני הזוהר (דף סט ע"ב) דאמרינן, פתורא צריכא לתקנא לה לגבי צפון, ופתורא איהי שכינתא תתאה, דאתמר בה כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, מאי זהב דא גבורה, דאתמר בה מצפון זהב יאתה, ממשבצות זהב תרי סמכי קשוט, מטה למערב בין צפון לדרום, לתקנא ליה לגבי עמודא דאמצעיתא וכו'. ע"ש. ועוד אמרו בתיקוני הזוהר (דף קו ע"ב) ובגין דא אמר נביאה, כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, דאיהו לימינא בזמנא דקודשא בריך הוא מרחקא משכינתיה, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, דתמן גבורה בצפון ותמן עותרא, הדא הוא דכתיב (איוב לז) מצפון זהב יאתה, ובגין דא ואל יתהלל עשיר בעשרו, תמן לצפון שנאמר מצפון זהב יאתה וכו'. ע"ש. וע"ע נמי בספר מגיד מישרים (פרשת תרומה) שכ' שם, בחיבורא דכל הני תקחו את תרומתי דהיינו כנסת ישראל, וזאת התרומה, היינו כנסת ישראל תתאה, התרומה כנסת ישראל דספירין עילאין תחברון להון בהדי אשר דאינון תלת ספירין עילאין, זהב גבורה, כסף חסד, ונחשת ת"ת ולהכי כתיב ביה וא"ו, ותכלת היינו כנסת ישראל וארגמן היינו תפארת, ותולעת שני היינו גבורה, ושש היינו חיבורא דשית ספירין דכנסת ישראל וכו'. ע"ש. ועוד איתא בס' מגיד מישרים (פרשת ויקהל) עבד ההוא משתייא בשנת שלש למלכו, והיינו דכתיב חור כרפס ותכלת, דחור רמיז לחסד, וכרפס לת"ת, ותכלת רמיז לכנסת ישראל, בחבלי בוץ היינו תפארת, על גלילי כסף חסד, מטות זהב וכסף, מטה רמיז לכנסת ישראל, זהב וכסף, רמיז לחסד וגבורה. על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת רמיז לארבע רגלי המרכבה וכו'. ע"ש. ועוד איתא בספר מגיד מישרים (תהילים פרק יט) הנחמדים מזהב וגו' ירצה הנחמדים שהם המצוות ויצאו מזהב שהוא מדת צפון שאעפ"י שכתוב אש דת למו הרי אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ומפז רב כלומר גם כן יצאו מפז שהיא כנסת ישראל שנקראת פז לפי שהיא יונקת ממדת הגבורה הנקראת זהב על כן נקראת היא פז וירמוז עוד שנמשכו מצד ימין שנקרא פז רב על שחסד למעלה מגבורה כי גבורה יונקת מחסד ופז הוא זהב ורומז למדת הגבורה ואם כן פי' ומפז רב שנמשכו גם כן מחסד שהוא גדול ורב ממדת הגבור' הנקרא פז. ע"ש. וראה עוד גם בשער הפסוקים למהרח"ו (פרשת וישב) אבל יש שינוי א' ביניהם, והוא, כי המוח הימני או השמאלי, להיותם תמיד מכוסים בכלים דנו"ה דאימא, לכן בחינת התפשטות למטה כל אחד מהם, מתפשט בקו שלו בלבד. אבל בחי' התפשטות של מוח הדעת למטה בגופא דזעיר, כיון שנסתם כלי היסוד דאימא בחזה, נתגלו האורות, ונתפזרו אילך ואילך בכל גופא דז"א, כנודע כי בחי' התפשטותם, הם מספר ה' חסדים, ומתפזרים ומתחלקים בה' ספירות ראשונות דגופא דזעיר, מחסד עד הוד. ואח"כ כללות הה' חסדים הנזכר, מתקבצים ביסוד, ולכן נקרא היסוד כל, כנודע בסוד (בראשית מ"ז יד) וילקט יוסף את כל הכסף. כי הכסף הם החסדים, כנודע בסוד (שמות כ"ה ג') זהב וכסף, שהם גבורה וחסד וכו'. ע"ש. וע"ע בהרמב"ן עה"ת (פר' אמור כג כד). ע"ש. וראה נמי בדברי הרמח"ל בספר כללי מאמר החכמה (כלל י - הספירות - מקורות להנהגה ולמהות הנבראים, עמוד שיד) שכתב שם וז"ל: אך הנמצאים למיניהם כפי אורותיהם העצמיים אינם נודעים לנו, ולא נוכל לקבץ אותם לסוגים, ולא נוכל לתאר בהם תארים מיוחדים לספירות על מה שיולידום. אבל נזכיר הספירות בתארים הראויים להם כפי ההנהגה, וניחס להם בנמצאים אותם שנולדים מהם. דרך משל נאמר, שהזהב יוצא מן הדין ורומז עליו, והכסף מן החסד ורומז עליו, וכיוצא בזה. ואנחנו לא נבחין יותר דין בהמצאת הזהב מבהמצאת הכסף, ולא יותר חסד בהמצאת הכסף מהזהב, אבל הכוונה, שמן הספירה שממנה נשפע החסד בהנהגה יוולד הכסף בנמצאים, וכן כל כיוצא בזה. ע"ש. וע"ע בדברי הרמח"ל בקונטס כללי התחלת החכמה (דף יג ע"א דפוס ורשא תרנ"ג) שכתב שם נמי בענין שמות הספירות והמתכות שכנגדם וז"ל: חסד כסף, גבורה זהב, תפארת נחושת, נצח בדיל, הוד עופרת, יסוד כסף חי, מלכות ברזל. ע"ש. וא"כ מאחר שהזהב הוי ענין הגבורות, כיצד יעשה בזה לעורר החסדים ודלהוי ליה לסימנא טבא. ומ"מ אפשר שי"ל בזה דהוא לתקן הגבורות בשרשם וכו', עי' בספר שערי הלשם חלק א (סימן יח פרק א) שכתב, כל עניני העולם תיקונים והענין בזה הוא כי המתקת הגבורות שנעשה ע"י העונשים ג"כ הנה הוא רק ע"י שכל הגבורות הם משרשן כולם טהורים וקדושים כי בשרשם הם ממוזג ומיוחד בחסדים והם שם כולם שלהובין דרחימו אלא כאשר נתפשטו למטה ונתרחקו משרשם ונתגלו שם הם לבדן הנה נעשו שם לתוקף דינין קשים, ולכן הוא כל המתקת הגבורות הוא לעולם ע"י חזרתן לשרשן כמ"ש האריז"ל בכוונת שופר דף צ"ח ע"א כי הכלל הוא שכל כפיית וביטול הדינין והתמתקותם אינם אלא ע"י שורשם כי הגבורות והדינין העליונים הנה הם תמיד ממותקים ומבוסמים לכן הם עצמם כופים את הדינים הקשים ומבסמים אותם וממתקים אותם כו' ע"ש ולכן בענינינו כאשר ירדו הדינין למטה במיתת המלכים ושבירת הכלים הנה יצאו שם לתוקף דינין קשים וכו'. ע"ש. וע"ע בזה נמי להגרי"ח בס' בן יהוידע מס' כתובות (סז ע"ב) שכתב שם גבי המעשה דמוזכר שם בגמ' גבי מר עוקבא ואשתו שהיו נותנים צדקה לעניים בסתר ויום אחד גילה אותם עני אחד ורדף אחריהם לגלותם וקפצו שניהם לתוך תנור דולק כדי שלא לביישו והוה מיקליין כרעיה דמר עוקבא ואמרה לו אשתו שיניחם על רגליה שהם לא נכוו וכו', וכתב ע"ז הגרי"ח שם וז"ל: הא דנעשה הנס לאשתו ולא לו, נ"ל בס"ד דידוע אין הגבורות מתמתקין אלא בשורשן, וכל מי שהוא ממידת הגבורה יוכל למתק הגבורות יותר, ולכן הבארות שחפר אברהם אע"ה שהיה סוד החסד סתמום פלשתים ומילאום עפר מצד הקליפות שלהם, אבל יצחק אע"ה חפר בארות ולא רבו עליהם, כי הוא היה סוד הגבורה ולכן ממתיק הגבורות יותר, וכיון דנמתקו הגבורות נכנעים ונחלשים הקליפות, וידוע דהאשה היא בסוד הגבורה והאיש בסוד החסד לכן באיש אין אותיות אש מחוברים יחד, אלא יו"ד מפסיק ביניהם אך באשה אותיות אש מחוברים ולכן אשתו של מור עוקבא היה לה כח למתק הגבורה, ולהיות לה נס לקרר האש יותר מבעלה. עכ"ד. יעו"ש. ודפח"ח. וחזינן הכא דטפי עדיף למתק הגבורות בשרשן. (והנה פשוט הוא דצריך לבאר דברי הרב זצ"ל דמש"כ "אבל יצחק אע"ה חפר בארות ולא רבו עליהם" דלאו דוקא הוא דהא באמת רבו אף עם יצחק בב' הבארות הראשונים וכמ"ש (בראשית כו יט - כא) אלא היינו שבסופו של דבר יצחק התגבר עליהם ובבאר השלישית לא רבו עימו ועזבוהו לנפשו ולא הועילו להם המריבות הראשונים להחלישו וכמ"ש (שם כב) "ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות" וגו', וסיבת הדבר כמבואר דיצחק הוא גבורה ומיתק הגבורות בשרשן להתגבר עליהם. וק"ל). ברם בקושטא הנה דבר זה לא מפורש בדבריו דהרב שמן ששון שכן ראוי לעשות לכותבו על טס של זהב, אלא אדרבה הביא בזה את דבריו של רבינו החיד"א (שהבאנו דבריו בס"ד במלואם כבר לעיל) שכתב דעיקר המנורה היא שתהיה כתובה על קלף, ומה שהביא דדוד המלך כתבו על טס של זהב היינו כיון שהיה זה מגינו שיוצא עימו למלחמה ובד"כ הוא של מתכת ברזל וכיו"ב והוא עשאו של זהב שיהיה לכבוד ולתפארת כיון שחקוק עליו סדר מנורה זו, או מכל סיבה אחרת, וכן נמי במשה כיון שהיה זה תבנית המנורה שהיא מנורת זהב טהור הראה לו אותה על טס של זהב, אולם לא מבואר הכא שאכן יש לעשות כן בעיקרו של ענין שיהיה לישראל לסגולת'ו, אלא רק מוזכר שיעשה כן על קלף דבהא איכא סגולה וכמבואר בדברי רבינו החיד"א הנ"ל. ומ"מ ה' לא ימנע טוב להולכים בתמיד דעבידי הכי לכותבו על טס של זהב דסו"ס איכא בהכי קידוש לשמו יתברך לפארו ולרוממו, שיהיה מזמור זה אשר שמו יתברך חקוק עליו מזהב, ועכ"פ לא יגרע שיהיה לו מזמור זה גם כתוב על קלף דבהא כאמור לעיל מצינו בס"ד דברים מפורשים בדברי רבינו החיד"א שכתב כן דיש בזה סגולה גדולה שיעשה כן. וזה ברור].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi