למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע סימן יג
עוד להנ"ל
ובזה אשיב בעה"י עוד בקצירת
האומ'ר, לגבי מאי דשאיל מר בשולי האגרת בענין אי שרי להרהר בד"ת ע"י
עיון בספר וכיו"ב בין גברא לגברא העולים לס"ת, או יש איזה חשש בזה?.
הנה יש לומר דמצינו למרן בב"י
או"ח (סי' קמו) שהביא בשם רבינו יונה, שכתב, דאע"ג דבגמ' דברכות (ח ע"א)
אמרינן, "ועוזבי ה' יכלו" זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא, רבי אבהו
נפיק בין גברא לגברא וכו', דמזה משמע דדוקא לצאת מותר בין גברא לגברא, אבל לדבר
בביהכ"נ אסור כדאמרינן בגמרא (סוטה לט ע"א) כיון שנפתח ס"ת אסור
לספר, ואע"פ שסוגרים הספר בינתיים אפ"ה אסור, שלא אמרו כל זמן שפתוח, אלא
כיון שנפתח, דמשמע דמשעה שנפתח בפעם הראשונה, אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה. מפי
מורי הרב נר"ו. ע"כ. וכתב הב"י, דנראה דטעמא הוי, משום דאיכא למיחש
שמא ימשך הדיבור אף בשעה שקורין, מיהו נראה דלא מיתסר לדבר מעת שנפתח ממש, אלא מעת
שיתחיל הקורא לקרוא, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (הל' תפילה פי"ב ה"ט).
עכת"ד הב"י. ע"ש.
והנה לפי ביאורו זה של הב"י
בדברי רבינו יונה, דאין לספר בין גברא לגברא משום שמא ימשך בדיבור אף בשעה שקורין,
והאי איסורא שלא לדבר בשעת הקריאה ובין גברא לגברא הוי אף בדיבור בדברי תורה, וכמבואר
בדברי מרן בשו"ע (שם ס"ב) שכתב, כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור
לספר אפילו בדברי תורה, אפילו בין גברא לגברא. ע"ש. והוא מהמבואר בגמ' דסוטה (לט
ע"א) כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה, וכ"פ נמי הרי"ף
בפ"ק דברכות (שם). ע"ש. ועי' במג"א (שם סק"ד). ע"ש. א"כ
לכאורה לפ"ז יש לומר נמי דאסור להרהר בד"ת בין גברא לגברא, דזיל בתר
טעמא, דניחוש שמא ימשך בהרהורו וברעיונו בדבר התורה שהתחיל לעיין בו וימשיך אף
בשעה שיתחילו לקרוא. ועי' בשירי כנה"ג (סי' קמו בהגהב"י סק"א) שהביא
בשם דרשות מהרי"ל, שכתוב שם, שלא היה לומד אפי' בין גברא לגברא. אבל הב"ח
כתב דמותר אפילו לדבר. וכן נהגו. ע"ש. ודברי הב"ח הם בטור (שם בד"ה
ומ"ש ורב אלפס) שכתב, כתב הר"ר יונה מדאמר כיון שנפתח אסור לספר וכו' אלמא
דמשעה שנפתח אסור לספר אפי' בין גברא לגברא עד שיסיימו כל הפרשה, ולא נהירא דהא
לפירוש רש"י לא אסור אלא בקול רם, לפי שמונע אחרים מלשמוע, ובין גברא לגברא
אין שם שומע כיון שאין שם קורא בתורה, וא"כ למה לא יספר בד"ת אף בקול רם
כמו בלחש, כיון שאינו מונע אחרים מלשמוע, אלא בע"כ בין גברא לגברא אין בו
איסור כלל [אפילו ללמוד בקול רם] והכי נקטינן, וכן נהגו. עכ"ל. ע"ש. וראה
במג"א (שם סק"ג) שהביא את דברי הב"ח הללו בפשיטות. ע"ש.
אולם הנה האליה רבה (שם סק"ד)
הביא את דברי הב"ח הללו, והקשה ע"ז, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא החשש שמא
ימשוך הלימוד אף בשעה שקורין, כמו בדברים שבסעיף שאחר זה כמש"כ הב"י. ובס'
ב"ש דף נז הקשה מהא דמתירין כשנפתח הס"ת קודם שהתחיל לקרות [וא"כ ש"מ
דאין זהו הטעם שמא ימשך, דהכא נמי ניחוש שימשך], ולא קשה מידי דאם נתיר בין כל
גברא לגברא יהא להרגל לשון להמשיך אף בשעה שקורין, משא"כ קודם שהתחיל לבד
יודע שמפסיק בשעה שקורין וכ"מ בב"י, וכ"כ לחם חמודות שם. גם הוא
עצמו סתם דנכון לחוש לר' יונה [שלא לדבר בד"ת אפילו בין גברא לגברא], ושכן
הוא נהג. ומיהו בינו לבין עצמו, כתב בס' סדר היום, דמותר ללמוד בין גברא לגברא. ונראה
דה"ה להורות הוראה לפי שעה דלא שייך בזה לומר שיהא להרגיל הלשון להמשיך. עכ"ל.
ע"ש. ומדבריו אלו של הא"ר מבואר דלעולם אע"ג דנקיט ליה טעמיה דמרן
ז"ל בב"י, דטעם איסור הדיבור
בין גברא לגברא הוא שמא ימשך, ומשו"ה
אסור הדיבור בין גברא לגברא אפילו בד"ת [ורק לפי שיתחילו לקרוא שרי], מ"מ
מסתימת דבריו מתבאר דדעתו מסכמת לדברי הרב "סדר היום" שכתב, דבינו לבין
עצמו שפיר דמי ללמוד ולעיין בין גברא לגברא, ולא חיישינן בזה שמא ימשך. דמכך שהביא
הא"ר את דבריו בשתיקה ולא העיר עליהם, נראה בפשטות דהאי דשתיק משום דאודויי
אודיי ליה. וקצת צריך להבין דמאי שנא בהכי, הרי ה"נ כשמעיין ולומד בינו לבין
עצמו ניחוש בזה שמא ימשך.
ואולי יש לבאר בטעם הדבר דלא
חיישינן שמא ימשך בלימודו בשעה שלומד ומעיין בינו לבין עצמו בין גברא לגברא, כמש"כ
מרן בב"י לגבי ענין איסור הדיבור, דיש לומר דהני מילי דחיישינן להכי שימשך
בדיבור דוקא כשהוא מדבר עם אחרים ריש חשש שמתוך שטף הדברים שהתחיל כבר לדבר ירצה
לגמור ולסיים את דבריו, כי הוא תלוי בדיעה אחרת וסמוך א'ל שולחן אחרים, ומגרר גריר
כי נפשו יצאה בדבר'ו לסיים להם את דבריו. משא"כ כשהוא לומד בינו לבין עצמו
יכול הוא לשלוט בנפשו להפסיק תיכף ומיד כשימשיכו קריאת התורה, ולא חיישינן דמחמת
חשקו ורצונו לסיים החידוש והדבר תורה שמעיין בו דימשיך בלימודו, דהרי סו"ס
יודע הוא שחובה עליו לשמוע לקריאת הס"ת. וכן הוא נמי גבי הוראה שהתיר בזה
האליה רבה ג"כ, די"ל שכיון שענין ההוראה הוא בקצרה והלכה פסוקה לומר לשואל
אם מותר או אסור וכיו"ב, לא חיישינן שמא ימשך כיון שאינו צריך לנמק ההלכה בטעמיה ופרטיה שאז באמת יש חשש שימשך לדבר בזה
ולא יפסיק, שיכול להתפתח בכזה אופן משא ומתן זה בונה וזה סותר וכו', אלא הכא הוא
אומר רק הלכה פסוקה מותר או אסור וכיו"ב ותו לא. וק"ל. (והנה לשונו של
הרב סדר היום שם (בסדר קריאת התורה בשבת, הנדפ"מ עמוד קכב) כך הוא: ומה
שהתירו זלה"ה לצאת בין גברא לגברא, נראה שבעל תורה יכול לעסוק בלימודו באותה
שעה ואפילו שמסיח דעתו ממה ששמע אין לו לחוש כיון שלימוד תורה היא, ובלבד שיכוין
להשלים כשיחזור הקורא לקרות ולא יטרד מלמודו, כי לא ידחה זה מפני זה, כי כבוד ס"ת
גדול במאד מאד. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו אלה מבואר שתלה את היתר הלימוד בינו
לבין עצמו [ובפשטות ה"ה נמי בעיון בתוך ספר] בין גברא לגברא, בתנאי שלא יטרד
בלימודו אלא תיכף ומיד יפסיק כשקוראים בס"ת וימשיך לשמוע קריאת התורה. וממילא
לפי דברינו הנ"ל שפיר מבוארים הדברים מדוע בדיבור בד"ת אסרינן והיינו אף בתנאי כזה שלא יטרד בלימודו, ובלימוד
בינו לבין עצמו שרינן, והיינו משום דהתם כשמדבר תלוי בדעת האחרים ואף אם ירצה
להמשיך לשמוע האחרים יטרידוהו וימנעו ממנו זאת, משא"כ כשלומד בינו לבין עצמו.
אמנם הנה מסיום דבריו של הא"ר הנ"ל שאחר שהביא את דברי סדה"י הללו
דשרי ללמוד בין גברא לגברא, כתב, דנראה דה"ה להורות הוראה לפי שעה, דלא שייך
בזה לומר שיהא להרגיל הלשון להמשיך. ע"כ. ולא פירש מדוע באמת לא שייך בזה
לומר שימשך בלשונו, ואולם לפי דברינו הנ"ל הא נמי מבואר שפיר דמיירי בפסק קצר
מותר או אסור וכדו' שאין בזה חשש שימשך כיון שהוא משיב לשואל, וזה אינו משיבו שאו
יש חשש המשכה, ונראה דהיינו נמי כוונת הא"ר במאי דקאמר "לפי שעה" כלומר,
דכיון שאין זה אלא פסיקת דין ואין כאן קביעות לדיבור לא חישינן, וממילא ה"ה
נמי לגבי הלימוד בינו לבין עצמו שאינו דבר קבע כהדיבור עם אחרים. ומ"מ לפי
דברינו הנ"ל שפיר מבואר החילוק בין הלימוד בינו לבין עצמו עם הדיבור עם אחרים,
ואפשר שזהו נמי באמת כוונת הא"ר. וק"ל).
וע"ע בדברי הפר"ח (סי' קמו
סק"ב) שכתב שם, דלפי דברי רש"י שכתב דהא דאמרינן שאסור לספר היינו דוקא
בקול רם לפי שמונע האחרים מלשמוע, יוצא דבלחש שרי, ואין זה נכון דהא רבי זירא מפיק
מקרא ד "אזני כל העם" דאסור לספר, אלמא דאפי' בלחש אסור. ומיהו מאי
דמשמע לפי שיטת רש"י דבין גברא לגברא שרי לספר, ואפילו בדברי חול יש להקל בדבר,
דהא ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא, ומשמע דה"ה לדבר בביהכ"נ להפסיק בין
גברא לגברא דשרי. עכ"ד. ע"ש. ומדבריו אלה של הפר"ח מבואר דס"ל
להתיר את הדיבור בין גברא לגברא, ולא רק דיבור קודש דדברי תורה, אלא אף דיבורי חול.
ומ"מ כבר העירו האחרונים על דבריו אלה של הפר"ח במש"כ להתיר לדבר
אפילו דברי חול בין גברא לגברא, עי' במטה יהודה עייאש (שם סק"ד) שכתב, דמש"כ
הפר"ח להקל לפי שיטת רש"י בין גברא לגברא אפילו בדברי חול, ליתא. ע"ש.
וכ"כ גם הא"ר (שם סק"ד) בשם השל"ה דאסור לדבר דברים בטלים בין
גברא לגברא אף כשהס"ת סגור. ע"ש. וכ"כ גם העולת תמיד (שם סק"ו)
דדברים בטלים אסור אפילו בין גברא לגברא. יעו"ש. ועי' במאמר מרדכי (שם סק"ו)
שעמד להעיר על דברי העולת תמיד הנז' שכתב דלדבר דברים בטלים אסור אפי' בין גברא
לגברא, דהרי דברים בטלים אפי' שלא בשעת קריאת התורה אסור, דלעולם אסור לספר דברים
בטלים בביהכ"נ כמבואר לקמן בהל' בית הכנסת, ותירץ דלאו דברים בטלים ממש קאמר,
אלא כל שאינו ד"ת, אפי' שמותר לספר אותם הדברים בביהכ"נ כמבואר לקמן, מ"מ
לענין זה דברים בטלים קרינן ליה ואסור. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מראה יחזקאל
(סי' כו) שכתב שם, דבעת שעושין מי שבירך, אז מותר לדבר ד"ת דוקא, אבל דברים
בטלים חלילה להתיר. ע"ש. וראה גם בכף החיים סופר (סי' קמו סק"י וס"ק
טו) שג"כ הביא להעיר על דברי הפר"ח הנ"ל, שכתב להתיר בין גברא
לגברא אפילו דיבור דברים בטלים. ע"ש.
מ"מ אנן בדידן נקטינן כדברי
מרן ז"ל הנ"ל בשו"ע, דאסור לדבר בין גברא לגברא לא רק בדברי חול, אלא
אף בדברי תורה. ועכ"פ גבי הרוצה לעיין בינו לבין עצמו בד"ת שפיר דמי, דהא
חזינן דהא"ר שמסכים עם סברת מרן בב"י דטעם איסור הדיבור בין גברא לגברא
אפילו בד"ת הוא שמא ימשך, בכ"ז הסכים עם דברי הרב סדר היום שכתב דמותר
לעיין ולעסוק בתלמודו בינו לבין עצמו בין גברא לגברא, ושפיר סמכינן על הכי. (וחזי
לאצטרופי דעת הפוסקים שמתירין אפילו דיבור בין גברא לגברא, ולכן בהרהור שפיר סגי
למיסמך עליהו). ושו"ר שכן מבואר כיו"ב גם בדברי רבינו החיד"א בס' לדוד
אמת (סי' ח אות כג) שכתב שם, כיון שהתחיל הקורא לקרוא בס"ת, אסור לספר אפילו
בדברי תורה, אפילו בין גברא לגברא, אפילו אם השלים הוא הפרשה, ויש מתירין לגרוס
בלחש, וכן פשט המנהג בין תלמידי חכמים ויראי ה', שקורין בין גברא לגברא בלחש. ע"ש.
וכ"כ ג"כ הגאון החסיד מוהר"ר אליעזר פאפו בס' חסד לאלפים (סי' קמו אות
יג) דהמנהג הוא, לגרוס בלחש לעצמו בין גברא לגברא. ע"ש. וראה גם בכף החיים
סופר (סי' קמו סק"י) דנראה שדעתו דעת עליון מסכמת נמי לדבר זה, להתיר ההרהור
בדברי תורה בין גברא לגברא. ע"ש. וכן הוא העיקר. ובפרט במקום שמאריכים בעשיית
מי שבירך וכדו', שקשה הדבר מנשוא על הקהל לישב בדד ולידום, ואדרבה מצוה יש בדבר, כדי
שלא יבואו הקהל ח"ו לדבר בדברי חול ושיחה בטילה, דדבר זה יותר חמור. ולכן
עדיף לעיין בספר, ולהשיב את מחשבתו לדברים שבקדושה. וז"פ וברור. כי באמת מהאי
טעמא כתב המג"א (סי' קמו סק"ג) דשפיר איכא למיסמך על הב"ח שפסק
דבין גברא לגברא מותר לדבר בד"ת, בפרט האידנא שמאריכין במי שברך, שלא יבואו
לדבר וכו'. ע"ש. וממילא אף אנו נאמר כן לדידן לענין עיון בד"ת בינו לבין
עצמו. וגם ראיתי הלום להגרי"מ עפשטיין בס' ערוך השולחן (סי' קמו אות ג) שכתב שם, דגם לפי דעת מרן בב"י דטעם האיסור לספר בין גברא
לגברא הוא דלא לייתי לאמשוכי, מ"מ ענין קצר מותר דלא שייך ביה האי טעמא. ע"ש.
ומדבריו אלה משמע דאפילו לדבר שרי בכה"ג. וראה גם בדעת תורה (שם סעי ב ד"ה
ולקרות). ע"ש.
ומ"מ כאמור לעיין בספר בינו
לבין עצמו, ולשוטט ברעיוניו בר"ת שפיר דמי בפשיטות להתיר בזה בין גברא לגברא.
אלא רק צריך משנה זהירות שעיניו לנוכח יביטו ואוזניו יהיו פקוחות, שמיד עם תחילת
הקריאה ירפה מעיונו בספר, ויאזין לקריאת התורה, וכמבואר מדברי "סדר היום"
הנ"ל, וכן יהיה זהיר נמי לשמוע את ברכות העולים לתורה ולענות עליהם, וראה נמי
בכה"ח (שם סוס"ק י) שכתב ג"כ, דמי שלומד בין גברא לגברא יזהר
שישתוק וישמע ברכו והברכות בכוונה, וכמ"ש הא"ר בשם המי"ט. ע"ש.
וכן עיקר. [ובפרט יש להזהר בעת שמעיין בספר שלא ישקע במחשבתו עקב עיונו, וע"י
זה יפסיד מקריאת התורה, ועי' להגר"א מני בשו"ת מעשה אליהו (סי' שמא) שעמד
לדון שם בהא דקיי"ל דמותר להרהר בד"ת קודם ברכה, ועמד השואל ושאל אם הוא
דוקא בע"פ דרך עראי דליכא למיחש לאמשוכי ולהכי מותר, אבל אם מעיין בספר שהוא
דרך קבע ואיכא למיחש למימרינהו ולאמשוכי ואסור וכו'. ע"ש. וי"ל. ועכ"פ
ה"נ י"ל דהמעיין בספר יש עליו להזהר בזה במשנה זהירות, מסתם מהרהר בד"ת.
וברור].
ואסיים בברכה ובהוקרה, פעמיים
באהבה. הנ"ל.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi