למעלה
ולכאורה מדחזינן בדברי הזוה"ק דפר' חוקת (הנ"ל) לגבי ענין החליצה ב' ביאורים אם הוי מצוה חיובית כמתבאר קצת מפשט הדברים, או דלא הוי אלא גמ"ח בעלמא כדביאר החת"ס. מ"מ אחר דחזינן לעיל דאיכא פוסקים טובא דס"ל דמדינא דגמרא מצות חליצה הוי בכל גוונא גם כשאין בדעת היבמה להנשא כי היא מצוה חיובית, שכן הוא דעת העונג יו"ט, והנצי"ב שעמד לבאר כן את דעת השאילתות והרמב"ם, וכן הוא דעת מהר"ם בענט, ושאר השרפים העומדים ממעל בשיטה זו, ממילא אולי יש לפרש כן גם את דברי הזוה"ק דפר' חוקת, ונמצא דליכא שום פלוגתא בין הגמרא לזוה"ק. והכי עדיף טפי למימר כי היכי דלא לאפושי בפלוגתא, וכעין שכתבו רבותינו הפוסקים דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשווי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן, דכ"כ מרן בב"י יו"ד (סי' רא וסי' ריז) ובכסף משנה (פ"ט מהל' נדרים ה"ח), וכן כתב עוד בכס"מ (פי"ג מהל' גרושין הי"ח) ושם סיים דכל מאי דמצינן לפרושי בירושלמי בגוונא דלא לפלוג עם הבבלי עדיף טפי, ואע"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת, דהעיקר לא לאפושי פלוגתא בנייהו. ע"ש. וכן הביא לכלל זה גם הכהן הגדול מוהר"ר מלאכי הכהן בס' יד מלאכי בכללי שני התלמודים (אות י), וכן עוד טובא מרבותינו הזכירו לכלל זה, וראה גם מש"כ בזה בס"ד בשו"ת עטרת פז ח"א (חיו"ד סימן ד עמוד קפג). ע"ש. וא"כ נימא נמי גם הכא כיון דמפשט הזוהר משמע דהוא מצוה חיובית בכל גווני, זה יוכיח ג"כ על דין הפשט דהלכה היא כדעת העונג יו"ט ודעימיה דמצות חליצה הוי בכל גוונא אף כשאין בדעת היבמה להנשא, ואי נמי להיפך דכיון שלדעת הרב עונג יו"ט ודעימיה פשיטא ליה דדינא דגמרא הוי חיוב לחלוץ בכל גווני כיון שחליצה היא מצוה חיובית ככל המצוות, א"כ נימא דכן הוא נמי לדינא דהזוה"ק שהוא חיוב מצד דינא ולא גמ"ח בעלמא. ושו"ר שכן מתבאר נמי מדברי הגאון המקובל הרמ"ע מפאנו בתשובותיו (סי' קח ד"ה ולנו פירוש) שכתב שם: וכל שיהיו דברי הגמרא סובלים פירושים שונים ויתבאר האחד מהם ע"פ הזוהר חייבים אנו להטות לבבינו אליו ולעשות ע"פ הוראתו וכו', לא יהא אלא כאילו אמרו רש"י או אחד מן הגאונים בפירוש הגמרא מי לא צייתינן ליה, ואם יחלוק הזוהר על מי שהיה מן המפרשים או מן הגאונים כל שיסבלהו לשון הגמרא ידחה כל זולתו מפני פירוש הזוהר. ע"ש. וכן עולה ומתבאר עוד בדברי הרמ"ע מפאנו בתשובותיו שם (סימן ג). ע"ש. וראה גם בס' עליות אליהו (עמ' יד הע' ז) דמבואר שם דשיטת הגר"א היא דהזוהר אינו מחולק בשום אופן עם הגמרא רק שאין אנו יודעים הפירוש בזוהר או בגמרא וכו', ואמר לו תלמידו הגר"ח [מואלוזין] הלא בענין הנותן מטתו בין צפון לדרום מחולקים הם, והשיב לו הגאון כי הפי' בזוה"ק הוא באופן אחר ואינם מחולקים. יעו"ש. וראה עוד בפי' אגדת אליהו (על הירושלמי יומא פ"ג סי' ו) שכתב שם נמי כיו"ב: כל דברי המשנה והגמרא כולם כאחד נשמעים נגלה ונסתר על דרך האמת וכו'. ע"ש. וכ"כ נמי בשו"ת שב יעקב ח"א (סי' ג), וכן עולה נמי מדברי הגאון יעב"ץ בס' מור וקציעה (סי' ג) ובתשובותיו שו"ת שאילת יעב"ץ (סי' מז) שדברי הגמרא והמשנה מכוונים לדבר אחד לדברי הזוה"ק וחכמת האמת ולא פליגי בנייהו. ע"ש. וראה גם בס' כרע רבץ (פ"ב אות ד עמ' קיא). יעו"ש. וחזינן מהכא שיש לנו לקרב דברי הגמ' עם הזוה"ק ולומר דלא פליגי. וראה עוד כיו"ב בס' כף החיים בהל' קריאת ס"ת (סי' קמז סעיף א) שהביא שם את דברי מהרש"ו בשער הכוונות (דף מט ע"ב) שכתב שם בענין האי דאמרינן (בגמ' מגילה לב ע"א) דאסור לאחוז ס"ת ערום, שאין החיוב הזה אלא בעת קס"ת בציבור, שאז מתגלים אורות עליונים כאמור, אבל שלא בשעת קס"ת כגון שצריך לתקנו או לענין אחר אין בכך כלום. עכ"ל. וכתב ע"ז הכה"ח שם, כי לעולם י"ל שכן הוא ג"כ דעת הפשט דהא בגמ' דמגילה שם אמרינן, האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה, דמזה יש לדייק כדברי מהרש"ו, דדוקא באחיזה של קיום מצוה כגון בשעת ההגבהה או קריאת ס"ת, אסור לאחוז הס"ת ערום, אבל לעולם באחיזה שאינה של מצוה לא, והיינו דקאמר נמי מהרש"ו דכל שאוחזו לתקנו או להגיהו דליכא ביה האי איסורא, והיינו משום דאין מצוה באחיזה זו. יעו"ש. הרי דרבינו המקובל האלקי הגרי"ח סופר עשה השלום במרומיו, כי לעולם י"ל דליכא פלוגתא דהפשט והקבלה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו. ובתשובה במקו"א הארכנו בזה בס"ד [עי' בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח סי' ח עמוד קכז והלאה], והבאנו את דברי המפרשים האחרים שכתבו לפרש דאיכא בהכי פלוגתא דהפשט והקבלה בענין זה, וכתבנו בראיות כי לעולם עדיפא למימר הכי בדרך המלך, וכאשר הורנו הרב כה"ח דליכא הכא פלוגתא דהפשט והקבלה, דהאי דרכא עדיפא היא, דכלל גדול הוא בידינו דאפושי בפלוגתא לא מפשינן, וכמה דאפשר לקרב את דברי רבותינו זה אל זה, ולעשותם לאחדי'ם בידינו עדיף טפי, (ועי' בשד"ח בכללים (מערכת מ כלל טז) ד"ה ולאו דוקא וכו', שכתב, כל שאין מחלוקת מפורש באותו דבר אין לנו להמציא מחלוקת, וכל כמה דאפשר לקרב הסברות עבדינן כל טצדקי דמצינן לקרב הדעות. יעו"ש). ושו"ר הלום גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א חלק ד (חאו"ח סימן ד אות כז) שכתב שם, ואפושי פלוגתא בין הזוה"ק להש"ס והפוסקים לא מפשינן, ואמרינן אין לך בו אלא חידושו וכו', וחזר והניף יד קודשו בזה שם בחלק ה (חאו"ח סימן א אות ב) שכתב שם, ובודאי דלא משוינן בהא פלוגתא בין הש"ס לזוה"ק בחנם. ע"ש. וראה עוד שם חלק ה (חיו"ד סימן כא אות ב) שכתב, וגם הלום ראיתי בס' יפה ללב ח"ד (סי' קסו סק"א) שהוכיח מהזוהר הנ"ל כל בתר איפכא, וליתא, שכל מי שיעיין בד' הזוה"ק, ישר יחזו פנימו דס"ל כהש"ס והפוסקים, ואין לעשותו כחולק על הש"ס, ולהרבות במחלוקת שלא לצורך. ע"ש. וראה גם בשו"ת יביע אומר חלק ג (חיו"ד סימן יד אות ח). יעו"ש. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז (סימן ב אות ז). ע"ש. וממילא הכ"נ נימא הכא, אחר שמפשט הזוה"ק נראה דענין החליצה באשת המת הוא בפשטות ענין של חיוב לעשותו בכל גוונא גם כשאין בדעת היבמה להנשא, כיון שמלבד עצם המצוה הוא ג"כ לתיקון הנפטר ומנוחתו, ממילא יש לנו לומר נמי דקרוב הדבר הוא שכן ג"כ דעת הפשט וכדעת העונג יו"ט ודעימיה דחיוב לקיים מצות חליצה גם כשאין בדעת היבמה להנשא. וק"ל. (ועתה ראיתי ג"כ בשו"ת דברי חכמים להגאון שד"ח (סי' קיט) ד"ה אך מה שנראה, שהביא שם את דברי ידידו הגאון רש"ז ראם בקונטרס מזבח אבנים (סי' ד) שכתב להוכיח מהש"ס דקידושין (יד ע"א) ומדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין (יט ע"ב) דמצות חליצה לא תליא באם רצונה של היבמה להנשא, אלא היא מצוה בפ"ע ואף אם אינה רוצה להנשא, והתרעם על החת"ס ז"ל הנ"ל שאמר שמ"ש בזוהר שהוא רק סגולה כהדלקת הנר וכו', ולכן הסיק דאם היבם והיבמה זקנים ורוצים להיות בלא חליצה מחוייבים ב"ד להגיד לה דמ"ע רמי עלה לחלוץ ליבמה, וכשתתבע את היבם מחוייב לחלוץ לה. ע"ש).

אולם האמת היא דלאו מילתא היא, כי באמת הנה פשט דברי הזוה"ק על אף שבסתימתם מוכח דיש ענין של חיוב בחליצה ויבום למען נשמת המת ומנוחתו, אבל עדין אין במשמעות הדברים שם שום ענין של הכרח וחיוב לקיים מצוה זו בכל גווני, עד שחייבים לכפות עליו. ועדין יש הרבה מאוד במשמעות הדברים דאין זה אלא ענין של עשיית טובה וגמ"ח עם הנפטר, וכדביאר רבינו החת"ס. (ובאמת עי' בשו"ת דברי חכמים להגאון שד"ח (סי' קיט ד"ה אך מה שנראה) שאחר שהביא שם את דברי החת"ס במה שביאר בדברי הזוה"ק שאין זה אלא גמ"ח עם הנפטר ואינו חיוב וכו', וכן כשבא מעשה לפניו אמר להם שמן הדין אין מחייבים אותם רק שהוא לטובת המת אם ירצו יעשו וכו'. וסיים ע"ז השד"ח: ודבריו נכונים בטעמם, וכן דעת הרבנים חכם צבי והחקרי לב וכו'. יעו"ש. והרב שד"ח משרי בית הזוה'ר הוא, ואפי"ה נראה בזה כמסכים עם הרב חתם סופר שאין בענין זה דמבואר בזוה"ק אלא רק גמ"ח ולא חיוב. וק"ל). ומכיון שכן, שפיר שייכי כאן דברי הגאון רבי חיים פונטרימולי בספר פתח הדביר ח"ב (בקונטרס חיים שנים ישלם דף ח ע"ג) שעמד שם בענין לימוד דינים מהזוה"ק, ואחר שעמד לדון בזה ע"פ דברי הפוסקים, כתב שם בסיום דבריו, וגם מרן הב"י שזה דרכו דרך הקודש תמיד שהוא דולה ומשקה הדינים הנלמדים מס' הזוה"ק וקובעם להלכה בשו"ע, מכח שהיה לו יד ושם בחכמת האמת כידוע ומפורסם, ואלו דין זה לא העלהו על שולחנו, והגם דמפשט לשון הזוה"ק משמע כדברי הרב גו"ר ז"ל לא רצה לסמוך על המובן מפשט הזוה"ק כל קבל דקדישי עליונין מארי דרזין לא הורו לעשות כן מכח לשון הזוה"ק הלז, וכבר השרישנו הגאון הרב צבי ז"ל [בשו"ת חכם צבי] (סי' לו) וז"ל [בהרחבה] וזה יסוד תורתינו הקדושה שאם לא כן נתת תורת כל או"א בידו לילך אחר הבנתו בספר הזוהר הטובה היא אם רעה, ובעונותינו שרבו, זה סיבה לפרצות גדולות אשר עיני ראו ולא זר כמה אנשים עברו תורות חלפו חק בהסמכם על דברי הזוהר או ברעיא מהימנא לפי דעתם המזוהמת בפירוש דברי הזוהר או ברעיא מהימנא, וחס להו לבעלי הזוהר והרעיא מהימנא מעלות על דעתם הדברים ההמה, ולא היה מן הצורך להעלות דבר זה על ספר אלא להוציא מלבן של המתחכמים להורות היפך דעת רבותינו הפוסקים ז"ל על משענת קנה חכמת הזוה"ק אשר דבריו סתומים וחתומים באלף עיזקאין ע"ש, ודבר הלמד מעניינו דאפילו גדול ומפורסם בחכמת הפשט, אין לו לסמוך על מה שהוא מבין מדברי הזוה"ק שהוא סתום וחתום באלף עזקאין, ומי יימר שהבין האמת. אכן במקום דמארי הקבלה גילו סודם, ופירשו דברי הזוה"ק לפי ידיעתם הנכונה, איכא למסמך עלייהו לעשות מעשה, אחר דידעינן בבירור דעבדינן כהזוה"ק. עכ"ל. ע"ש בזה באורך. [וראה נמי בס' סור מרע ועשה טוב (דף ה ע"א) להגאון רבי צבי הירש מזידיטשוב, שכתב שם, ספר הזוהר סתום וחתום ונעלם מעיני כל חי וכו', ויש לדקרק בו ממש כמו בספר תורה. ע"ש. וראה גם לגאון הקדוש מהרצ"א מדינוב בהוספותיו (שם אות י) שכתב ע"ז, אמת נכון הדבר שדברי הזוה"ק יש מקום לדורשו בפנימיות לפנימיות, ברמזים בראשי תיבות וספי תיבות כמו בספר תורה. ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב (סי' ד אות ו). ע"ש]. וע"כ בודאי דדברי הזוה"ק עמוקים הם עמוק עמוק מי ימצאנו ורחוק רחוק מי יבינהו, ואין אנו יכולים לסמוך בזה על הבנתנו בו בלבד, אם לא שיפרשוהו לנו מארי דהקבלה האריות שבמסתרים.

ומכיון שכן, יש לומר נמי הכא בנידון דידן דכיון שדברי הזוה"ק עדין סתומים וחתומים, אם יש בזה חיוב גמור עד שכופין אותו ע"ז, ומצינו דרבינו החת"ס זצ"ל אשר ידיו היו רב לו בחכמת הנסתר והקבלה להפליא, ושר בית הזוה"ר נמי הוה, ומי ימלל גבורותיו ותהילותיו בזה, כנודע בספרי תולדותיו שהאריכו בזה, וכאשר חזינן נמי שהוא מזכיר בדבריו טובא מהזוה"ק, עי' בשו"ת חתם סופר חלק או"ח (סימן לו ד"ה אמנם), ושם (סימן ק ד"ה אמנם), ושם (סימן קמה ד"ה תשובה), ושם (סימן קצז ד"ה כולי), ושם (סימן קצט ד"ה ע"ד), ובחלק יו"ד (סימן ט ד"ה וראיתי), ושם (סימן רלג ד"ה בהא), ושם (סימן שלו ד"ה והאי), ושם (סימן שלז), ובשו"ת חתם סופר קובץ תשובות (סימן כו), ושם (סימן מ ד"ה פמליא), ושם (סימן נב ד"ה רק צריכין), ועוד. יעו"ש. וגם היה תלמידו המובהק של הנשר הגדול המקובל האלקי, הגאון רבי נתן אדלר. ורק כיסה עצמו באצטלא של צניעות מופלגת, והיה נאמן טובא לדברי הפשט, עי' בדבריו בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קצז) שכתב שם, ומעיד אני עלי, שמימי לא שמעתי מפי רבותי הגאונים, הגאון הפלא"ה והגאון מהר"נ אדלר ז"ל, ספר הזוהר יוצא מפי קדשם בשום דרוש. ותלי"ת לא זזה ידי מתוך ידם, ולא חסרתי מהם וכו'. ע"ש. וראה עוד בדבריו (חאו"ח סוס"י נא) שכתב שם, וכן אני אומר כל המערב דברי הקבלה עם ההלכות הפסוקות חייב משום "זורע כלאים פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע". יעו"ש. [וכבר כתבו והאריכו האחרונים בביאור דב"ק הללו של החת"ס שהרי אנו רואים דמרן בב"י מביא הלכות מהזוה"ק ומדברי קבלה, וכן גם דברי המג"א מלאים זיו ומפיקים נוגה בדברי כתבי האר"י ז"ל וכו', עי' בשו"ת מנחת אלעזר ממונקטש ח"ב (סי' עח אות ד), ובשו"ת חכם צבי (סי' לו), ובשו"ת יביע אומר חלק ג (חיו"ד סימן יג אות ו), ובשו"ת יחו"ד ח"א (סי' ב בהערה א), ובשו"ת שבט הלוי וואזנר ח"א (סימן ב), ובשו"ת וישב הים (סי' ח ענף ג סוף אות ה), ובס' כרע רבץ (עמוד קיב). ע"ש. ואכמ"ל בזה ובמקו"א כתבו בס"ד בזה עוד]. ואע"פ כן אפס קצהו תראה לגדולת משה איש האלוקים רבינו החת"ס, בענין פינוי קבורתו של הגאון מהר"ם בענט שדיבר מזה החת"ס בתשובותיו (ח"ו סי' לז) אשר נשתנו הדברים וכו', והוא בעקבות שגילו לו מן השמים עי' בס' חוט המשולש (דפוס ת"א עמוד קמט), ובס' הזב"ח (עמוד רכו). יעו"ש. וראה נמי בס' שם הגדולים החדש ווארשא תרכ"ד (מער' ספרים, מער' ח אות קיח) שכתב שם הרב המחבר, כי סיפר לו הגאון מהר"ש סופר הוא ניהו רבינו הכתב סופר, כי אביו החת"ס היה מתפלל מתוך סידור האר"י ז"ל. ע"ש. וראה נמי בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' טו טז קצג). ע"ש. ואכמ"ל בזה). וממילא הכא דחזינן, שבא רבינו החת"ס וביאר בתשובה הנ"ל דאבה"ע כי כל דברי הזוה"ק הללו דפר' חוקת אינם בגדר חיוב אלא בגדר גמ"ח בעלמא, מי ישיב את הארי החי, ומי יפצה פה לתת ח"ו הכרע בדבריו בפירוש דברי הזוה"ק אשר הדברים בו סתומים וחתומים באלף עזקאין כלשונו של הרב פתה"ד הנ"ל, ובפרט כי הכא בנידון דידן שאין בהם שום הכרע. ואם בדברים פשוטים כביעתא בכותחא אין ידינו משגת, בדברים עליונים ונשגבים כדברי הזוה"ק וחכמת הקבלה עאכו"כ.

ברם בקושטא הנה ראיתי לגאון המקובל מוהר"ר עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאבה"ע סי' קכג אות א - ב) שעמד שם ג"כ בנידון שאלה ביבמה זקנה שאינה רוצה לחלוץ אם יש הקפדה בדבר וכו', והביא שם מדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל שציין דמהזוה"ק והתיקונים מתבאר דבהעדר החליצה יש צער לנפטר וכו', וסיים ע"ז: הראת לדעת כמה חמור עיכוב החליצה, ובפרט ענין הסכנה הכרוכה בזה למעכב באשר יש צער גדול למת, ובודאי דהמת לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יניחו לו מעוצבו, ויתורו לו מנוחה בעולם העליון ע"י החליצה או היבום, כי כל דברי הפוסקים שאין כופין, הם המדברים אך ורק לפי פשטן של דברים, והרי בכל ענין שכזה, אנו אומרים שדברי הקבלה והזוה"ק הם עיקר. ובודאי שמטעם זה תיקנו שם (בדברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל) להשליש כל נכסי המת עד אשר יעשו לו מנוחת נפשו של המת, ע"י החליצה או היבום. עכ"ד. ע"ש. ומדבריו אלה של הגרע"ה חזינן דס"ל דמהאי דמתבאר בזוה"ק והתיקונים דאיכא צער לנפטר וכו', משום האי טעמא אמרינן דיש לכוף לחלוץ, וכל מאי דאמרינן שלא כופין הוא רק לפי הפשט אבל לפי הזוה"ק והקבלה שפיר אמרינן דכופין בכה"ג. וממילא לפ"ז יוצא דס"ל דהאי דמבואר בזוה"ק שהחליצה מצילה את הנפטר וכו', אין זה לומר דחיוב היבם לחלוץ הוא משום גמ"ח כדמבאר החת"ס, אלא שהוא חיוב גמור עד שכופין עליו משום זה. והגרע"ה ידיו רב לו בנסתרות ומשרי בית הזוה'ר הוא רב חיליה ורב גובריה ארי דבי עלאי ריש מתיבתא ורב רבנן בישיבת המקובלים בית אל הוה, וחזינן דדרך אחרת לו בביאור דברי הזוהר, ברם יש להעיר דהנה הרב ישכיל עבדי לא הזכיר שם כלל וכלל מדברי החת"ס בתשובה הנ"ל ובביאורו שבדברי הזוה"ק שהוא מבאר בדרך אחרת. וצ"ע.

[ובמה שכתב הרב ישכיל עבדי "והרי בכל ענין שכזה, אנו אומרים שדברי הקבלה והזוה"ק הם עיקר", פשט כוונתו הוא שבכל ענין שכזה דאיכא מחלוקת בין הפשט לקבלה, וכי הא דנידון דידן דלפי הבנתו איכא פלוגתא בין הפשט לקבלה בגוונא דאין בדעת היבמה להנשא, שלפי הפשט לא כופין אותה לחלוץ, אבל לפי הזוה"ק כופין אותה לחלוץ, אזלינן בכה"ג בתר הקבלה. ודבר זה הוא היפך דברי החת"ס בתשובה הנ"ל, שכתב, כי אף אם נאמר דאיכא הכא מחלוקת בין הפשט לזוה"ק אם כופין היבמה לחלוץ בגוונא שאין בדעתה להנשא, דלפי הזוה"ק אמרינן דכופין ולפי הפשט לא, בכ"ז אזלינן בתר הפשט דאין כופין. וראה עוד בדברי החת"ס בתשובותיו חלק או"ח (סימן לו) שכתב שם נמי כיו"ב, דכל היכא דפליג הזוהר עם הש"ס הלכה כתלמודא דידן. יעו"ש. ובאמת דבר זה הוא מחלוקת כבר בקדמונים, דהנה הרדב"ז בתשובותיו (חלק ד סימן פ) כתב אודות מה שעמד לדון שם במה שנוהגים לחלוץ התפילין קודם תפילת מוסף של ר"ח ודבר זה לא מוזכר בגמ' וכו' וז"ל: לפי שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה אני מודה בו, ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים, ולעצמי אם הוא חומרא אני נוהג אותו, ואם קולא לא אחוש לה, וטעמו של דבר לא ראיתי לכותבו פה. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן מדבריו אלה של הרדב"ז דס"ל דכל כי האי גוונא דאיכא פלוגתא דהפשט והקבלה אזלינן בתר דעת רבותינו הפוסקים שבפשט. וראה גם למרן ז"ל בב"י או"ח (סי' קמא ד"ה ומתוך) שכתב נמי כיו"ב, דאם הדבר לא מפורש בתלמוד רק הפוסקים כתבו בזה דלא כהזוה"ק והקבלה הזוה"ק עיקר, ואולם אם בגמ' מבואר היפך הזוה"ק, הגמרא עיקר. ע"ש. ובאמת כן הוא מבואר נמי בדברי מרן בב"י חאו"ח (סי' כה) שכתב שם, והאגור (סי' לו) כתב וזה לשונו ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפרשת פינחס מאמר דרבי שמעון בן יוחאי דאין לברך על שניהם [תפילין של יד ושל ראש] אלא ברכה אחת וזה לשונו אמר רבי שמעון תפילין אינון על מוחא לקבל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על וכו', ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רבי שמעון בן יוחאי אם היה שידעו מאמר זה ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל האגור. וכתב הב"י, ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא, וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי, ולפיכך פסקו כן, כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם. ע"ש. וחזינן מהכי דס"ל למרן דכל שהוא מחלוקת הזוה"ק והגמרא נקטינן בהכי כהגמרא. ומ"מ חזינן בהכי מחלוקת הרדב"ז ומרן מאי הוי כשהוא מחלוקת הפוסקים והזוהר בדבר שלא מוזכר בגמרא, דלמרן נקטינן כהזוהר ולרדב"ז נקטינן כהפוסקים. והרב חכם צבי בתשובותיו (סי' לו ד"ה תשובה) נקיט בדבריו כדברי הרדב"ז דאפילו אם דברי הפוסקים הם היפך הזוהר יש לנו לנקוט כדברי הפוסקים, ולא רק כשדברי הגמ' הם נגד הזוהר. ע"ש. וראה גם בדרכי משה או"ח (סי' קמא אות ב) שחלק נמי בזה על מרן וכתב בזה"ל: ואין לזוז מדברי הפוסקים ואף אם היו דברי הזוהר חולקים עליהם דלא כב"י וכו'. יעו"ש. ועי' בכף החיים (סי' כה אות עה) שהביא בזה דהוא מחלוקת האחרונים דהרא"ם והרמ"א ס"ל בהכי כהרדב"ז דבמקום שהפוסקים על הזוה"ק והקבלה הלכה כהפוסקים, אבל מרן ומהר"ש הלוי וס' יוחסין והרב משאת בנימין ס"ל דבכה"ג נקטינן כדברי הזוהר והמקובלים נגד הפוסקים כיון שלא נתבאר בתלמוד להדיא. ע"ש. וראה בס' פתח הדביר (סי' כה סק"ה) שג"כ האריך לבאר את שיטות הפוסקים בזה. ע"ש. וראה בזה גם בשו"ת יין הטוב (סי' ד) שעמד נמי בפלוגתא זו דמרן והרדב"ז, ואמנם כתב לבאר שם בדברי הרדב"ז דעד כאן לא כתב דבפלוגתא דהפוסקים והקבלה נקטינן כהפוסקים, דהינו דוקא בדבר שלא נזכר בזוהר אלא רק בספרי הקבלה אז נקטינן הפוסקים, אבל בדבר שהוא מפורש להדיא בזוהר והוא נגד הפוסקים גם הרדב"ז מודה דנקטינן כהזוהר. יעו"ש. ועכ"פ טובא מהפוסקים עומדים בשיטתו זו של מרן ז"ל דכל מקום שחולק הש"ס על דברי הזוהר יש לנו לנקוט כדברי הש"ס, דכ"כ המעדני יו"ט (פ"ט דברכות סוף אות עז), ובשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ב ר"ס יג), ובשו"ת מקום שמואל (סי' פ), ובשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (סי' סד). ע"ש. וכן העלה גם מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ז (חיו"ר סימן לט אות ב) דהעיקר הוא כברי מרן דכל שחולק הזוהר על הגמרא העיקר הוא כהגמרא, וראה בזה עוד בדב"ק שם בחלק ג (חיו"ד סימן יג אות ו), ובחלק ד (חאו"ח סי' ב אות ו), ובחלק ה (חאו"ח סי' א אות ג, וסי' כב אות ה). ע"ש. וע"ע במש"כ שם בחלק ב (חאו"ח סי' כה אות יד) שאחר שעמד שם על דברי מרן במאי דס"ל דבמקום שהזוהר חולק על הפוסקים בדבר שלא נזכר בגמרא דהעיקר הוא כדברי הזוהר, י"ל דהיינו דוקא בדבר שנזכר ומבואר להדיא בזוהר, אבל לא כשרבני המקובלים חולקים על הפוסקים בדבר שלא נזכר בזוהר בפירוש. ע"ש. וע"ע בענין זה של מחלוקת הזוהר והקבלה נגד הפוסקים במש"כ בזה בשו"ת מהרש"ל (סי' צה), ובשלמי ציבור (דף ז ע"ב בחלבי השלמים), והשד"ח בכלי הפוסקים סי' ב אות יב יג ובתשובותיו שו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ג וסי' ז), ובשו"ת התעוררות תשובה חאו"ח ח"א סי' יא. יעו"ש. וראה בזה גם בשו"ת מנחת יצחק חלק י (סי' ג ד"ה והנה בנוגע). יעו"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi