למעלה
ושו"ר הלום בשו"ת בנין
ציון (ח"א סי' קנג) ואנהירו לעינין מן שמיא שנשאל שם בעובדא דאשה זקנה אחת
שנפלה לפני היבם, ואינה רוצה לחלוץ כיון שהיא זקנה וכו', ואחר שעמד לבאר שם דמצד
דינא אה"נ דאינה חייב לחלוץ כיון שאין בדעתה להנשא, סיים וכתב: אמנם כבר העיר
מעכת"ר לנכון על מה שכתב הב"ש (סי' קסה) בשם הזוהר פר' חוקת דמצוה דוקא
בחליצה, וכפי הנראה מדברי הזוהר שם ענין החליצה הוא לתיקון המת דאזיל מעלמא בלא
בני למען יחוס עליו הקב"ה ויקבל לנשמתו לעלמא אחרא, והגוף ינוח בקבר. ואין
מזה סתירה למה שכתוב בזוהר חדש פר' כי תצא, משום דהוי ליה למיעבד טיבו עם מותא
ואיהו לא בעי לפיכך עבדא ליה קלנא רמא כולא דירקה בפניו ע"ש, ואם ע"י
החליצה ג"כ נעשה תיקון וטובה למת, למה תבזה להיבם. ז"א דלפי המבואר
בזוהר בכמה דוכתי ובפרט בסבא פר' משפטים, תיקון היבום מעולה יותר, דבזה המת נולד
מחדש לתקן את עצמו, דבן הנולד הוא בעצמו האח המת ואשתו נעשית אימו
וכו', אבל ע"י חליצה אין תיקון כ"כ למת רק שינוח בקבר, ושיחוס עליו הקב"ה
כנאמר בזוהר פר' חוקת, ובעי לבטשא ליה לההוא נעל באעא לאחזאה דשכיך גופא דההוא
מיתא, וקב"ה לזימנא דא או לבתר זימנא חייס עליה ויקבל ליה לעלמא אחרא עכ"ל,
וכיון שאין זה תיקון ברור וודאי כ"כ, לכן הקדימה התורה מצות יבום לחליצה, וציותה
להכלים היבם בשביל שלא עשה חסד גדול עם המת להחזירו לימי עלומיו, אבל מכל מקום גם
בחליצה יש תיקון למת כמבואר. עכ"ל. ע"ש. והבאנו דבריו בשלימות לקמן. ובס"ד
הוא מבואר כדברינו ממש, דחזינן דהרב בנין ציון נמי מבאר דהא דקאמר בזוהר חדש "למיעבד
טיבו עם מותא" היינו על מצות היבום, וכן נמי מבאר דאע"ג שגם בחליצה יש
טובה לנפטר אבל ביבום הוא טובה יותר גדולה, ובהכי מיושבים דברי הזוה"ק. ומזה
תקשה ותגדל התימא יותר על הרב ניצוצי זהר דאיהו ניהו שר בית הזוה'ר ורז לא אניס
ליה דנעלם לפי שעה מעינו הבדולח הפשט בדברי הזוה"ק, וכן נמי אשתמיטתיה מיניה
דברי הרב בנין ציון. וצ"ע.
וע"ע בס' מגיד משרים למרן ז"ל
(פר' אמור ד"ה אור ליום ז כ"ד לניסן וכו') שעמד לבאר שם סודות עמוקים
במצות חליצה, וז"ל: וכדכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים", והיינו רזא
דאמור רבנן אם יבוא אליהו ויאמר חולצין בסנדל שומעין לו במנעלים אין שומעין לו
שכבר נהגו העולם בסנדל, דהא ודאי איכא למידק אי מדינא מנעל מהני אמאי אין שומעין
לו, בגין דנהגו עלמא, אבל רזא דמילתא, דרזא מאן דאתפטר בלא בנין לא יכול לסלקא
בצרורא דחיי, דחד מגווני דכרת איהו מאן דאזיל בלא בנים וכו', ורזא דחליצה איהי
דההוא נעל דהוא מטטרון חוצץ באפי ההוא נפשא ולא שביק לה לאתדבקא במלכות קדישא
דאיהי סופה דדרגין קדישין, ולהכי חלצה נעל מעל רגלוהי דנעל איהו רזא דמטטרון ורגל
רזא דמלכות, למימרא דמן היום ולהלן לא יחוץ נעל דהוא מטטרון באפי ההוא נפשא ולא
יעכב לה מלאתדבקא ברגל דאיהו מלכות קדישא, ומשום דמטטרון דבק במלכות קדישא בלי שום
חציצה כלל משום הכי בעיא שלא יהיה דבר חוצץ בין נעל לרגל, וכל הנך קשרים וקרסים
למרמז על קשרא דחייצי באפי ההוא נפשא, ומשום דצדיקין גמורים מתדבקין במלכות קדישא
ולהנהו הוי יאות למחלץ במנעל כדקא אמינא, אבל הנך דלאו צדיקין כולי האי מתדבקים
במטטרון, וסנדלפון חייץ באפייהו, והנך מבעי למחלץ בסנדל, ומשום דרובא דעלמא לא
צדיקים גמורים נינהו נהגו להשוות המדה ולמחלץ בסנדל ולא במנעל, ומשום הכי קאמר אם
יבוא אליהו וכו'. יעו"ש. וע"ע לרבינו מנחם עזריה מפאנו בס' עשרה מאמרות
במאמר אם כל חי חלק ג' (סימן טז) שכתב שם: וטעם חלוץ הנעל כמו הותר הקשר ג' פעמים
אחד לו ואחד לה ואחד לרוח המת. ובתקונים פירשוהו על נפש רוח ונשמה וקראו עליהם הפח
נשבר ואנחנו נמלטנו. ע"ש. וממילא לפי כל הני מילתא דמתבאר מדברי הזוה"ק
והתיקונים ומרבותינו דענין החליצה הוא ענין נשגב מאוד למען החיים והמתים ולא רק כדי להתיר האשה להנשא, א"כ בודאי דיש ענין לעשות
החליצה בכל גווני, ואף כשהיבמה זקנה ואין בדעתה להנשא והיבם מסכים נמי שלא לחלוץ ג"כ
צריכה חליצה].
וראה בתשובת החת"ס הנ"ל
(חאבה"ע ח"ב סי' פה) שציין שם על דברי הב"ש (הנ"ל), וכן על
דברי הרב נחלת שבעה (סי' כב אות ב) שכתבו, דעל אף שאין מצות חליצה מצוה חיובית, ולכן
בגוונא שאין בדעתה של היבמה להנשא וגם היבם אינו מקפיד, אפ"ה יש לעשות החליצה
ע"פ המתבאר מדברי הזוה"ק פר' חוקת, דמתבאר מהתם דבכל גווני יש לעשות
חליצה. וכתב ע"ז החת"ס, כי לעולם לו יהיה כדבריהם דלפי הזוהר יש להקפיד
שתהיה חליצה בכל אופן, הא הוי פלוגתא דהפשט והקבלה דמרן בב"י או"ח (סי' כה),
והמג"א (שם סק"כ) בשם הכנה"ג כתבו, דאין לכוף לנהוג כהזוהר, ואם
הוא כן בדבר שאין הפוסקים חולקים בפירוש, מכ"ש כשחולקין להדיא רק שהזוהר
מחמיר, ופשיטא שאין בידינו לכוף לקיים דבריו, ודי לנו שהרוצה להחמיר אין מזחיחין
אותו, אבל לכוף אפילו בדברים לא שמענו. ומה גם דבכלל י"ל דאין כאן מחלוקת כלל
בין הפשט לזוה"ק, דגם הזוהר לא קאמר שהיא מצות עשה כי אם סגולה לנשמת המת, והוא
כעין גמילות חסד עם המתים כעין קדיש, ואין לכוף האשה אפילו לקבורתו, מכ"ש
לגמול חסד הזה אם הוא לה לטורח, או מפני הבושה או שום טעם, ואין זה כמצות עשה שב"ד
של מטה כופין עליה, ואפי' צדקה עם החיים אפשר שאין כופין עליה, מפני שמתן שכרה
בצידה מכ"ש לחלוץ. ועוד ממקומו הוא מוכרע, שהזוהר כתב שם, שאין מנוח לנפש המת
עד שתלד האשה מאחיו בן הממלא מקומו של המת, ואם לא אז תקנתו בחליצת המנעל ובטישא
בארעא, וממילא אם יהיו היבם ויבמה זקנים מאוד, חדל להיות לה אורח כנשים באופן שלא
תלד עוד, והם רוצים ביבום היאמר הזוהר שכופין לחלוץ דוקא הואיל ולא יהיה לו ולד
הממלא מקום המת ולא יתוקן כ"א בחליצת מנעל, היאומן שיאמר כן הזוהר. אלא על
כרחך שאין זה דין אלא דרשה בעלמא, וגמילות חסדים עם המתים למי שירצה. וכבר באתה
אשה לפני ושאלה כענין זה, והשבתי לה שמן הדין אין לחייב אותה
בעל כורחה, אך הוא טובה לבעלה כמו הדלקת שמן זית ויותר מזה, אם תרצה להטיב עימו
תעשה, וכן עשתה ושמעה בקולי, ויותר מזה אין איתי בדבר שאין לו שורש בש"ס
ופוסקים, והנסתרות לה' אלוקינו. עכת"ד. ע"ש.
וחזינן מהכא דהחת"ס ס"ל
כי לעולם אף להזוה"ק דמתבאר מיניה דאיכא מצוה לעשות החליצה בכל גווני, אין זה
חיוב אלא רק גמ"ח בעלמא לטובת נשמת הנפטר, כאמירת קדיש וכו'. אולם מדברי הב"ש
והנחלת שבעה (הנ"ל) מבואר דס"ל דלדעת הזוה"ק היינו מצוה וחיוב. וראה
עוד בשד"ח באסיפת דינים (מער' חליצה סי' א אות ג) שהביא שם את דברי הרב בן
אברהם (דף כו ע"ד), שהביא את דבריו של החכם צבי שכתב, דהיכא דאין רצונה של
היבמה להנשא דאין חיוב מצות חליצה, דהיינו לפי הפשט אך לפי מה שאמרו בתיקוני הזוהר
הקדוש (סי' כו) הוא צורך גדול לייבם או לחלוץ ומוטל על דייני ישראל להציל עשוק נפש
המת וכו', ע"ש. וראה עוד בזה להגר"ח פלאג'י בס' חיים ושלום ח"א (סי'
לח) שהביא בשם מר זקנו הגאון החק"ל חאו"ח (סי' קכו, דף רנא ע"א) שכתב,
דאם שניהם היבם והיבמה מסכימים שלא לחלוץ ולא לייבם לית לן בה. והוסיף הגרח"פ
שיש להביא לזה ראיה מתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תק) שכן מתבאר נמי מדבריו שם
דאם שניהם מסכימים א"צ לחלוץ, ושכן נראה נמי כי עיקר מצות חליצה תלויה בתביעת
היבמה וכמ"ש "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי וגו' ונגשה
יבמתו וגו'" וכל עוד שהיבמה אינה תובעת וגם הוא אינו תובע ליכא חיוב משום
קיום מ"ע, ולכן עמד לבאר שם נמי דכל מה שמצינו בראשונים [שהביאם נמי הב"י
באבה"ע סי' קסה] דכופין היבם לחלוץ היינו בגוונא שהיבמה לא מתרצית להשאר
עגונה ורוצה לחלוץ. ואולם סיים שם הגר"ח פלאג'י, דכל זה הוא לפי הפשט, אבל
לפי מ"ש בזוה"ק ובתיקונים גדול צער נפש המת שהוא נע ונד ואינו זוכה
לעולם הבא עד שיעשה לו תיקון החליצה, ולכן צריכים הדיינים אשר בכל עיר ועיר להשתדל
בכל עוז ותעצומות שלא להניח ליבם וליבמה וקרוביהם לעשות עיכובים ומניעות במצות
חליצה ואדרבה יאזרו חיל לסלק העיכובים והמניעות כדי שיקיימו מצות חליצה יפה שעה
אחת קודם אחר ג' חודשים שנפטר המת, כי מלבד דאיכא משום זריזין מקדימים למצוות וכל
שהוי מצוה לא משהינן כמבואר ביבמות (לט ע"ב) עוד בה שעושים חסד גדול עם נשמת
המת וכו', ואח"כ הביא שם נמי את דברי הרב בן אברהם בדף כו שכתב נמי דעל דייני
ישראל מוטל להציל עשוק נפש המת לייבם או לחלוץ וכו' כי אחד הרואה ואחד השומע תסמר
שערות בשר אדם כמה צער מגיע לנשמת המת להיותו בפח המוקש וכו', ולא להכניס בסכנה
עצומה נפש המת. ועוד הוכיח שם הגרח"פ מדברי התיקונים דיש סכנה גם לנפש היבם
עצמו, כי נחש כרוך על עקבו ח"ו כל זמן שלא יעשה חליצה, ולכן גזר בגזירה
דאורייתא, איש כי ימות ובן אין לו, תיכף אחר פטירתו יעמדו ב"ד שבעיר להעמיד
כל נכסי המת ביד שליש, ולא יחלקו הירושה ולא יעשו שום גוביינא לכתובה כ"א אחר
שיסכימו היבם והיבמה לייבם או לחלוץ. עכת"ד. ע"ש. [ועי' בשו"ת
ויקרא אברהם אדאדי (חאה"ע
סימן ל) שהביא שם את גזירתו הנ"ל
של הגר"ח פלאג'י וז"ל: ואגב ראיתי להרב מופת דורנו מהר"ח פאלג'י נר"ו
בספרו חיים ושלום דף צב דגזר אומר בגזרת עירין שתכף למיתת המת יונח כל העיזבון ביד
ב"ד עד תשלום הג"ח כדי שלא יניחו המת בפח המוקש שכיון שיקחו העיזבון
היורש או האשה כתובתה לא ישגיחו עוד ליבום או לחליצה, ודבריו חיים וקיימים, אך בנ"ד
שיש כאן אב ולא ימשך ממנו להרע או להטיב וכו' אין ה"נ ראוי לעשות כדבריו
שיונח הכל ביד ב"ד. ע"ש]. וראה עוד בדברי השד"ח בשו"ת דברי
חכמים (סי' קיט) סוד"ה ומה שהכריח) שהביא את דברי הגאון רבי אליעזר פאפו בס' אורות
אלים (בליקוטי הזוה"ק דף לא ע"א) שכתב, הגדתי היום כי בעינינו ראינו איש
אחד מת אחיו בלא בנים, ואלמנתו זקנה, ואמרו לו הטובים מצוה הבאה לידך לחלוץ, ויש
בה הצלת נפש המת כמ"ש בזוה"ק. והאיש הזה נתעצל במצוה, כי נדמה לו שהיא
טרחא שלא לצורך, מאחר שהיא זקנה ואינה רוצה להנשא, ושקיל למטרפסיה שכלה זרעו רח"ל.
הנה כי כן מי שבא לידו מצוה זו, ימהר יחיש אי משום שלא להחמיץ המצוה, ואי משום
הצלת נפש אחיו יפה שעה אחת קודם. עכ"ל. ע"ש. וחזינן מכולי האי דס"ל
להני רבנן דאכן לפי דברי הזוה"ק והסוד יש להקפיד שתעשה היבמה מצות חליצה בכל
גווני, וגם בגוונא שהיא זקנה ואין בדעתה להנשא כלל.
וגם הלום ראיתי בס"ד להגאון
בעל הערוך לנר מהר"י עטלינגר בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קנג) שנשאל
שם בעובדא דאשה זקנה אחת שנפלה לפני היבם, ואינה רוצה לחלוץ, ומענה בפיה כי אביה
הגאון ז"ל אמר לה שאם תגיע לשישים שנה, אז אינה מחוייבת עוד לחלוץ. וגם היא
בעלת מום וחלושה, שבודאי לא תנשא עוד לאיש, האם יש לכופה על חליצה או לא. והביא שם
את דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' יח) שהביא את תשובת רבי יוסף אבן פלט
לראב"ד שכתב, דאין מברכין על מצות חליצה כיון שהיא משום יבום, שהעיקר משום
פריה ורביה, והיא אינה מצווה על פריה ורביה. ומזה נראה דס"ל דמצות יבום
וחליצה אינה אלא על היבם, ולא על האשה. וכן ביאר דבריו ג"כ בברכ"י יו"ד
(סי' רמא סק"ו), וגם הרא"ה בספר החינוך כתב, דמצות יבום וחליצה היא על
הזכרים דוקא. ובספרי ערוך לנר עמ"ס יבמות (דף כ ע"א) הוכחתי קצת מדברי
התוספות והראשונים, שדעתם אינה
כן אלא שנוהגין מצוות אלו גם באשה
[וראה עוד מזה אם מצות יבום הוי רק על היבם או גם על היבמה בשו"ת עונג יו"ט
הנ"ל (סי' קעו), ובשו"ת מהרי"ט חאבה"ע (סי' טז), ובשו"ת
שואל ומשיב מהדורא ג' (ח"ב סי' קנ), ובים של שלמה מס' יבמות (פ"ד סוף סי'
יח), ובשד"ח באסיפת דינים (מער' חליצה סי' א אות א). ע"ש. וע"ע
בתוס' יוה"כ יומא (פו ע"א ד"ה אמר ר"י), ובמגן גבורים (ריש
הלכות נשיאת כפים), ובישועות יעקב אבה"ע (סי' קסה בפי' הארוך סק"ז) ובתשובה
שמבן המחבר (בסוף הספר), שכתבו דמצות יבום היא על היבם ולא על היבמה שכשם שהאשה
פטורה מפריה ורביה כך היא פטורה ממצות יבום. ע"ש. ואולם הפני יהושע בכתובות (מ
ע"א), וההפלא"ה בכתובות (כד ע"ב), ובשו"ת ברית אברהם חאו"ח
(סי' א), ובשו"ת באר יצחק (חיו"ד סי' יט) כתבו בדעת הראשונים דאף היבמה
מצווה על היבום. ע"ש. וע"ע בחקרי לב (הל' חליצה סי' סד), ובהגהות רע"א לתוס' יוה"כ (שם), ושו"ת עין יצחק ח"ב (סי'
סב ענף א) מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. וראה גם מש"כ בזה השד"ח
נמי בתשובותיו שו"ת דברי חכמים [הנמצא בשד"ח חלק ה] (סי' קיט) ד"ה
ובעיקר מצות חליצה. ע"ש. ואכמ"ל בענין זה. ובמאי דנקיט הבנין ציון
בפשיטות דמחבר ס' החינוך הוא הרא"ה לאו מילתא דפשיטא היא, כי אמנם כן הוא
מבואר בש"ך בכמה מקומות (יו"ד סי' כה סק"ב, וסי' ע ס"ק לג, חו"מ
סי' לג סק"ב, וסי' שסט סק"א, וסי' שפח ס"ק כב ועוד) דמחבר ס' החינוך
הוא הרא"ה, וכ"כ גם הפר"ח (יו"ד סי' סא סקכ"א), והפמ"ג
(או"ח בהקדמה למשב"ז), וביד מלאכי (כללי שאר המחברים והמפרשים אות כג), ורע"א
בתשובותיו (מהדו"ק סי' קכט וסי' קסט) ובתוספותיו למשניות (בב"מ פרק ט
אות עו) ובחי' לשו"ע (או"ח סי' רפב במג"א סק"ו), וראה גם
בחקרי לב או"ח ח"א (דף קכה ע"ב), ובס' שרשי הים ח"ב (דף סג ע"ב)
וח"ג (דף קפט ע"א). ע"ש. אולם עי' לרבינו החיד"א
בס' שם הגדולים ח"א (מערכת א אות קלב) שכתב שם מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי
הלא בספרתם שהרא"ה חיבר ספר החינוך וכ"כ מהר"א אלפאנדרי בסדר אליהו
דף סז ובס' החינוך עצמו בהגה שבדפוס ריש פר' תרומה ויש לפקפק קצת דעל הרוב כשמזכיר
הרמב"ן כותב ז"ל וכו'. יעו"ש. וחזר והניף ידו בזה עוד בס' שם
הגדולים ח"ב (מערכת ח אות ח) שכתב שם, כתב בספר פרי מגדים בהקדמתו שס' החינוך
חיברו הרא"ה וכן כתבו כמה אחרונים, ובשם הגדולים ח"א פקפקתי בזה. יעו"ש.
וראה בזה עוד בדבריו בשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן כז) ג"כ עמד לעורר
כיו"ב, שכתב שם, ומאי דמסתמיך הרב מכתם לדוד ז"ל על דברי הרא"ה סבר
שהוא הרב החינוך והרבה אחרונים כתבו כן, ואני הדל מפוקפק אצלי כמ"ש במקום אחר.
יעו"ש. וכן מצינו לעוד מרבנן דעומדים בשיטתו זו של הרב חיד"א דלא מילתא
דפשיטא היא דמחבר ס' החינוך הוא הרא"ה עי' לרבינו חיים תאומים [והוא מוזכר בברכ"י חו"מ סי' כה] בקונטרסו טעות בשיקול הדעת (לעמברג
תקס"ז, דף י ע"ב בהגה) שכתב שם, ויש אומרים שבעל ס' החינוך הוא הרא"ה
ואינו נראה לי וכו'. ע"ש. וכ"כ גם הגרא"ז מרגליות בספרו ראש אפרים
ח"ב בקונטרס הראיות (סי' לט אות ג) דהרא"ה אינו מחבר ס' החינוך, וכ"כ
גם הג"ר צבי הירש ברלין נכד החכם צבי בהגהותיו לס' החינוך (מגד ירחים חו' ד, מצוה
עג), וכ"כ גם הג"ר נח צבי בעל עצי אלמוגים ועצי ארזים בספרו מעיין החכמה
על תרי"ג מצוות (דף קיז ע"ב) ועוד. ועי' מש"כ בזה ג"כ בשו"ת
עטרת פז ח"א חאו"ח במילואים (עמוד שסז), וראה גם בשד"ח בכללי
הפוסקים (סי' טו אות לו), ובס' מנחת חינוך דפוס חדש הוצ' מ"י תשמ"ח (עמוד
17). יעו"ש. ובמקו"א כתבנו בזה בס"ד עוד]. וסיים שם הבנין ציון, אכן
אחר שהפוסקים הנ"ל כתבו בפרוש שאין נוהגין באשה, ודאי אין לעשות מעשה לכוף
האשה לחליצה כשאינה רוצה להנשא לשוק. והמשיך וסיים, אמנם כבר העיר מעכת"ר
לנכון על מה שכתב הב"ש (סי' קסה) בשם הזהר פר' חוקת דמצוה דוקא בחליצה, וכפי
הנראה מדברי הזוהר שם ענין החליצה הוא לתיקון המת דאזיל מעלמא בלא בני למען יחוס
עליו הקב"ה ויקבל לנשמתו לעלמא אחרא, והגוף ינוח בקבר, ואין מזה סתירה למה
שכתוב בזוהר חדש פר' כי תצא, משום דהוי ליה למיעבד טיבו עם מותא ואיהו לא בעי
לפיכך עבדא ליה קלנא רמא כולא דירקה בפניו ע"ש, ואם ע"י החליצה ג"כ
נעשה תיקון וטובה למת, למה תבזה להיבם. ז"א דלפי המבואר בזוהר בכמה דוכתי
ובפרט בסבא פר' משפטים, תיקון היבום מעולה יותר, דבזה המת נולד מחדש לתקן את עצמו,
דבן הנולד הוא בעצמו האח המת ואשתו נעשית אימו, ובזה ער ואונן נתקנו בפרץ וזרח, וכן
מחלון בעובד, אבל ע"י חליצה אין תיקון כ"כ למת רק שינוח בקבר, ושיחוס
עליו הקב"ה כנאמר בזוהר פר' חוקת, ובעי לבטשא ליה לההוא נעל בארעא לאחזאה
דשכיך גופא דההוא מיתא, וקוב"ה לזימנא דא או לבתר זימנא חייס עליה ויקבל ליה
לעלמא אחרא עכ"ל, וכיון שאין זה תיקון ברור ודאי כ"כ לכן הקדימה התורה
מצות יבום לחליצה, וציותה להכלים היבם בשביל שלא עשה חסד גדול עם המת להחזירו לימי
עלומיו. אבל מכל מקום גם בחליצה יש תיקון למת כמבואר, וזה בכלל גמ"ח שעושים
עם המתים. ולכן אף שאין כופין על גמ"ח דדוקא על הצדקה כופין, משום דאיכא לאו,
כמ"ש התוספות בחולין (דף קי) לחד תירוצא, מ"מ נלע"ד אפילו היה אבי
האשה מצוה לה בפרוש שלא לחלוץ אחר שישים שנה, לא צריכה לשמוע לו כדין המבואר ביו"ד
(סי' רמ סט"ו) דאם מצוה האב לעבור אפילו על מצוות של דבריהם לא ישמע לו, וכ"ש
בנידון דידן שגם ע"פ דיבורה לא ציוה לה אביה, אלא אמר לה שאינה מחוייבת לחלוץ,
וגם זה ודאי טעות הוא בידה, דקשה להאמין שיאמר לה אביה כזה, דלא מצאנו בשום מקום
שיעור שנים זה, ולכן לענ"ד יש לדבר על לב האשה שלא תמנע גמ"ח מבעלה שמת
ושתחלוץ לזכותו. אמנם בדברים שהם בסידור החליצה, רק מנהגים וחומרות יש להקל אצלה
שלא תתבייש מפני מומה וחלישות כוחה, ולכן לא תהיה החליצה בפרסום כשאינה רוצה בכך, אלא
בפני ב"ד של חמשה לבד וכדו', אבל אם לא תרצה לשמוע, אין כופין אותה. עכת"ד.
ע"ש. וכל דבריו אלה של הרב בנין ציון, קרובים מאוד לדברי החת"ס הנ"ל,
ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, כי לעולם מדינא כל שאינה רוצה להנשא אינה צריכא
מעיקר דינא לחלוץ, ואף לדברי הזוה"ק אין זה אלא גמ"ח עם המת ובטעם קל יש
להקל בזה.
והלום ראיתי ג"כ בס' קול
סופר על המשניות להגאון רבי חיים סופר בעל שו"ת מחנה חיים מס' סנהדרין (פ"ב
מ"ב הערה קפב) שהביא שם את דברי רש"י בסנהדרין הנ"ל שכתב דאין
חולצין לאשתו של מלך מפני שאסורה להנשא, וכתב להעיר ע"ז, דלכאורה קשה, דהרי
לפי דברי הזוה"ק דפר' חוקת מבואר, דחליצה הוי מצוה להשיב נשמת המת למנוחתו, א"כ
הגם שאסורה להנשא, מ"מ יחלוץ לה לתקן נשמת אחיו. ואולי מפני שיש לטעות כיון
שנחלצת מן המת מותרת להנשא, לכן אמרו ולא חולצין לאשתו של המלך יען שאסורה להנשא. והביא
שם ג"כ את דברי החת"ס הנ"ל באבה"ע ח"ב (סי' פה) שכתב, דגם
הזוהר לא חשב למצוה רק לסגולת הנפש וכו', ולכאורה היה לו להביא ראיה ממשנה זו דמס'
סנהררין. ודו"ק. עכת"ד. ע"ש.
ואיברא דיש להוסיף ולומר כי באמת
אף אם נאמר ונבאר בדברי הזוה"ק דענין החליצה הוי חיוב ומצוה גמורה להשיב נשמת
המת למנוחתו וכו', יש לבאר את הענין במלך דאין חולצין לאשתו, משום דכל כי הא הוי
כהא דמבואר בשו"ת תורה לשמה (סי' תלו) שהביא הרב המחבר ז"ל לשאול שם את
קושית האחרונים המפורסמת, דמדוע אין תוקעין בשופר ביום ר"ה שחל להיות בשבת, דאע"ג
דאמרינן דגזרו חז"ל גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים, וכן מהאי טעמא
נמי אין נוטלין לולב ביו"ט ראשון דסוכות שחל להיות בשבת, והרי לכאורה זהו מ"ע
מן התורה, ואיך משום גזירה דרבנן שמא יעבירנו ד"א ברשות הרבים, שהוא ספק ל"ת,
נדחה מ"ע גמורה דאורייתא, ובעלמא אמרינן דעשה דוחה ל"ת, וכאן דוחים עשה
גמור מפני ספק לא תעשה. וכמו כן יש להבין מאחר וע"י מ"ע של תקיעת שופר
נתקן הפנימיות, א"כ בר"ה שחל בשבת דאין תוקעין בשופר, במה יתוקן מה
שצריך להיות נתקן בעולמות העליונים ע"י תקיעת השופר, וכן ענין החסדים הנמשכים
דבר יום ביומו ע"י נטילת הלולב, במה יהיה נתקן ביום זה שחל בשבת. והשיב ע"ז,
כי הנה הטעם שאמרו דאין לתקוע בשופר וכו' שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, לא
אמרו חז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל, כדי
שתתקבל גזרתם אצל כל אדם, ולא תהיה גזירה שאין בה טעם, אך אין זה עיקר הטעם שלהם
אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצוות אלו ביום זה,
הנה כאשר חל יום זה בשבת, הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו
על ידינו וכו', אך זה הטעם הוא סוד ונסתר, ולא יספיק להמון ישראל, ולכן הוכרחו
לעשות טעם אחר לגזרתם, והוא שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וכו'. יעו"ש
בדבריו היקרים. הראת לדעת כי כאשר קבעו לנו חכמים זכרונם לברכה ענין המצוה ופרטיה,
עיני קודשם לנוכח הביטו לא רק על הצד הפשטי שבדבר, אלא גם על צדדי הסוד, וכהא דאין
תוקעין בשופר בשבת והוא משום דידעו בדעתם דעת עליון שכל שחל ר"ה בשבת נתקן
הענין הראוי להתקן מכח השבת עצמה וכו', ומאי דאמרו דאין לתקוע בשופר גזירה שמא
יטלטלו ד"א ברה"ר, טעם מקופיא הוי לשבר האוזן, אבל איכא ביה טעמא רבה ע"פ
הסוד עמוק עמוק מי ימצאנו. [וע"ע בס' פאת השולחן (סי' ב סקל"ב), שהביא
שם בשם הגר"א שהיה נוהג בכל דיני הגילוי של משקין מגולים גם בזמה"ז, ואע"ג
דמבואר בראשונים דבזמן הזה שאין נחשים מצויים בינינו אין לחוש משום גילוי משקין [עי'
בזה בתוס' ע"ז (לה ע"א), ובתוס' בביצה (ו ע"א), ובטשו"ע יו"ד
(סי' קטו ס"א) ועוד], אפ"ה היה הגר"א חושש לדיני גילוי, מחמת שהיה
אומר דמלבד הטעם הפשטי שהזכירו חז"ל דהוא משום נחשים, יש בזה עוד טעמים
נסתרים אחרים ע"פ הסוד. ע"ש. וראה גם לרבינו רי"ח הטוב בס' בן איש
חי ש"ר (פר' כי תשא סעיף ו) כיוצא בדברים אלו. יעו"ש. ויש להאריך ואכ"מ].
וממילא עתה הכ"נ יש לומר בנידון דידן, דאמנם דאמרינן בזוה"ק דענין
החליצה הוא לתקן נשמת הנפטר וממילא לא תליא באם דעתה של היבמה להנשא, מ"מ הא
דאמרו חז"ל בגמ' סנהדרין (הנ"ל) דאשת מלך אין חולצין לה, ליכא למיחש ביה
מההוא פחדא שלא תנוח נשמתו וכו', כי אחר שחכמים ע"ה תקנו שלא לחלוץ לה, אמנם
בטעם הפשטי אמרו דהוא משום דאסורה להנשא וכו', וכדביאר רש"י בסנהדרין שם או
מטעם אחר כל שהוא כנ"ל, מ"מ ענין נסתר ונורא יש אחרי דברים אלו, כי
כנראה ידעו רבותינו ז"ל ברוח קודשם דמלך שנפטר בלא בנים אין הוא זקוק לתיקון
זה של החליצה, משום דהוא מתוקן מאיליו בסוד ענין זה בבחינת מלך פורץ גדר וכו' או
מכל סיבה ובחינה אחרת, והטעם שאמרו דא"צ חליצה משום דאשתו אסורה להנשא וכו' הוא
לשבר האוזן, וממילא לפ"ז אין ללמוד מהטעם שאמרו גבי אשת מלך לענין דינא בשאר
הנשים שכל שאין בדעתן להנשא דא"צ לחלוץ, דהא בהם הטעם לפי הסוד שהוא לתיקון
נשמת המת וכו' נשאר. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi