The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ושו"ר הלום במאירי במס' יבמות ומצאתי דבסוגיא דפרק ב' (כ ע"ב ד"ה מאחר שביארנו) כתב, והזקן אע"פ שפסק מלידה אחיו מיבמין לו והוא מיבם להם ומותו לקיימה. ע"כ. ולכאורה מפשט דבריו אלה עולה דס"ל שהזקן מייבם לכתחילה. ואולם עי' במאירי שם פרק ח' (עט ע"ב ד"ה זהו ביאור המשנה) שכתב, ומה שהוזכר כאן זקן בכלל אלו פירושו לענין שאע"פ שפסק מלהוליד בר יבום הוא ומה שעשה עשה, ולא נאמר עליו שאסור לקיים, שאם נזדקן עד שנתבטל קישויו אף אם בעל לא קנה, ואם לא נתבטל קישויו ובעל מותר לקיימן, אלא שלא נאמר אסור לקיימן אלא על השאר. ע"כ. ומדברי המאירי הללו חזינן דאכן הוא מחלק בין ב' זקנים דאם נתבטל קישויו אין הוא בר יבום כלל, ואם לא נתבטל קישויו יכול ליבם. אלא שכאן מדברי המאירי מתבאר דאף כשלא נתבטל קישויו דאינו יכול ליבם לכתחילה אלא רק בדיעבד שאם יבם מה שעשה עשה. וצריך להבין קצת ממה שכתב לעיל (בדף כ ע"ב) דמהתם כאמור משמע דזקן מיבם לכתחילה. ועי' בדברי הרב המגיה במאירי שם (כ ע"ב הערה 130) שכתב על דברי המאירי בזה"ל: דעת רבינו שהזקן מיבם לכתחילה כדעת רש"י ד"ה והזקן, אבל הרמב"מ פ"ו יבום ה"ד כתב שאינו מיבם, וע"ש בלח"מ, וכ"ה בתוספתא פ"ב ה"ד הביאוה הרי"ף והרא"ש בסו"פ ראשון. ע"ש. וחזינן דאכן הרב המגיה נקיט נמי בדברי המאירי דס"ל דזקן מיבם לכתחילה, ואולם כאמור ק"ק מדברי המאירי דדף עט ע"ב שמהתם מתבאר דרק בדיעבד זקן יכול ליבם, והרב המגיה שם (עט ע"ב הערה 365) ציין על דברי המאירי דדף כ ע"ב והערה 130 הנז' שציין שם דהמאירי ס"ל דזקן מיבם לכתחילה, ולא עורר בסתירה זאת כלום. וצ"ב. ואפשר דצריך לבאר את דברי המאירי דדף כ ע"ב דבאמת התם ס"ל נמי דזקן מיבם רק בדיעבד, והיינו נמי דסיים "ומותר לקיימה" כלומר שאע"ג דלכתחילה לא ייבם הזקן מ"מ אם יבם לא יוציא ויכול להמשיך לקיימה, ומאי דנקט "והוא מיבם להם" אינו לכתחילה אלא אגב גררא דרישא "אחיו מיבמין לו" נקט לשון זה. וק"ל. ואולם עתה ראיתי באנצ"ת כרך כא (עמ' שנב הערה 965) שהביאו לציין שם על דברי המאירי דיבמות הנ"ל (כ ע"ב) וכתבו דמבואר בדבריו שהוא סובר שזקן מייבם לכתחילה. ע"ש. וקצת קשה בדבריהם מדוע לא הזכירו את דברי המאירי דפרק ח (עט ע"ב) דמדבריו התם מבואר דזקן מייבם רק בדיעבד, ובפרט לפי דבריהם שהם מבארים את דברי המאירי דדף כ ע"ב בפשיטות דס"ל התם דזקן מייבם לכתחילה, הא חיובא רמיא להזכיר דבריו דדף עט ע"ב שמהתם מתבאר להיפך. וצ"ע. וק"ל.

ועכ"פ חזינן מכלל כל דברי המאירי הללו דהוא מחלק בין ב' הזקנים אם נתבטל ממנו הקישוי או לא, וממילא כאמור לעיל כן י"ל נמי דהוא הביאור בדברי הרמב"ם דס"ל לחלק בין ב' זקנים, ועתה שאנו רואים דהמאירי מפרש כן יקבלו הדברים משנה תוקף, כי כבר הזכרנו כמה וכמה פעמים מש"כ רבותינו ז"ל דמדברי המאירי יש לפרש ולהסביר את דברי הרמב"ם כשאינם מבוארים דיו כיון שהולכים הם בשיטה אחת בדר"כ, וכל שהמאירי לא מציין שדעת הרמב"ם אינה כן ש"מ דס"ל כוותיה, עי' לגאון אור שמח בחידושי רבינו שמחה על הש"ס מס' נזיר (ח ע"א) ובשו"ת הסבא קדישא ח"א (סי' כב) ובשו"ת מהרלב"ח (סי' קל) ובדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' ג עמוד קמו). יעו"ש. וממילא עתה דחזינן דהמאירי מחלק בין דין ב' הזקנים, י"ל דכן הוא נמי הביאור בדברי הרמב"ם וכמו שאמרנו בס"ד. ולפ"ז מיושב נמי מה שהרב המגיה במאירי (שם הערה 130) כתב לציין דהרמב"ם כתב דזקן לא ייבם. [והיינו דלא כתב כהמאירי דזקן מיבם]. יעו"ש, דלפי המבואר אין זה חולק כלל כי הרמב"ם מיירי בזקן שנתבטל ממנו הקישוי, ובאמת הוא פלא מדוע הרב המגיה במאירי לא כתב ליישב כן לפי דברי המאירי גופיה שמחלק כן בדף עט ע"ב. וק"ל.

אלא דרק עדיין צריך להתבונן, כי עתה מדברי המאירי מתבאר דאף בזקן שלא נתבטל קישויו אמרינן דלכתחילה לא ייבם ורק בדיעבד אם יבם מועיל, א"כ יש לפרש הכי נמי בדברי הרמב"ם דאף זקן שלא כשל כוחו עדיין אינו יכול לייבם לכתחילה אלא רק אם יבם הוי יבום ולא יוציא. וק"ל. והלום ראיתי עוד גם לגאון רבי דוד פארדו בס' חסדי דוד על התוספתא במס' יבמות (פ"ב ה"ד) שעמד שם על הא דבתוספתא התם קתני דזקן חולץ אבל לא מיבם, דהנה מאידך בגמ' יבמות (כ ע"ב) תניא דזקן חולץ או מיבם, וכתב, דלא קשיא דהתם בגמ' אין ר"ל דמיבם לכתחילה, אלא שאם יבמו יבומם יבום וכן פרש"י שם. והכא קתני לא מיבמין דלכתחילה אסורין. עכ"ד. ע"ש. וחזינן דהוא מפרש ליישב הסתירה בין התוספתא דפ"ב לגמ' בדף כ' דלא פליגי, אלא דמיירי בלכתחילה ובדיעבד, וגם מפרש את דברי רש"י שם דהוא רק בדיעבד, ואולם ק"ק דמדוע לא הזכיר הרב טפי מהכי דלכאורה סתירה זאת נמצאת בתוספתא גופא, דהא בתוספתא לקמן (פי"א ה"ג) איתא כגירסת הגמ' דזקן חולץ או מייבם. ועכ"פ איך שיהיה הא חזינן דמהרד"פ מיישב דמיירי בלכתחילה ובדיעבד, ובאמת הנה גם בתוספתא דפרק יא כתב לבאר בסתם דהא דאמרינן התם חולצין או מיבמין היינו יבום בדיעבד. יעו"ש. ומ"מ אף אם נפרש הכי בדברי הרמב"ם דמיירי רק בדיעבד, ג"כ לא משתבש, ויצא הביאור בדברי הרמב"ם כהביאור שבדברי המאירי, דאם הוא זקן שכשל כוחו אינו בר יבום כלל ואף בדיעבד לא יכול לייבם, אבל אם לא כשל כוחו ועדיין בר ביאה הוא לכתחילה לא ייבם ואם יבם לא יוציא. וק"ל. ועי' מש"כ בזה עוד לקמן אי בזקן שהוא בר ביאה שרי ליבם לכתחילה.

וע"ע בביאור הגר"א בגמ' יבמות (כ ע"ב אות א) שכת' שם, והזקן או חולצין או מייבמין, נ"ב בתוספתא (ספ"ב) גריס, חולצין ולא מייבמין וכ"ה ברי"ף ורא"ש ספ"ק. ע"כ. ובסוגרים עגולות מוסף שם הערת הרב המגיה - אבל בתוספתא פי"א שהיא היא ממש הבריתא דכאן [היינו הגמ' דיבמות שם] איתא, או חולצין או מייבמין. אלא דקמ"ל רבינו לדינא דגם זקן שתש כוחו אינו מייבם לכתחילה, וכמ"ש הרמב"ם וש"פ. עכ"ל ההגה. ע"ש. ונראה בפשטות דט"ס יש כאן, וצ"ל במקום דגם זקן שתש וכו', "ורק" זקן וכו', והיינו דכוונת הרב המגיה לבאר את דבר הגר"א, כדברים אשר אמרנו לעיל בס"ד, והיינו דאמנם דגרסינן בגמ' דיבמות (שם) דזקן חולץ או מייבם, מ"מ איכא לאידך דינא המוזכר בתוספתא דזקן חולץ ואינו מייבם, אולם אין זה חולק כי ב' הדינים נמצאים בתוספתא, והא דאמרינן דזקן חולץ ואינו מייבם היינו דוקא בזקן שתש כוחו ביותר ואינו בר ביאה, ובכה"ג דזקן מיירי נמי הרמב"ם (בפ"ו דיבו"ח ה"ד) שכתב דזקן חולץ ואינו מייבם, והיינו בזקן ביותר. ודו"ק היטב. וק"ל. ונמצא שהוא ממש כדברינו הנ"ל בס"ד.

גם ראיתי הלום בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פ"ו דיבום וחליצה ה"ז) ומצאתי שהביא שם את דברי הלח"מ הנ"ל במאי דעמד לתרץ את קושיתו על הרמב"ם ע"פ הנמוק"י דראינו כמה עקרות וזקנות שנפקדו וכו', וה"נ דילמא לבסוף תלד ולהכי בזקנה עושה יבום לכתחילה. ועמד המעש"ר להקשות ע"ז כדברינו הנ"ל, וכתב ע"ז, ולענ"ד נראה דאין כן דעת רבינו ראם איתא למה ליה טעמא דהיתה להם שעת הכושר, דמשמע שאף שעכשיו אין שום מציאות שילדו, מ"מ מפני שהיתה להם שעת הכושר מקודם נקרא ראוי לבילה, הרי אי ס"ל טעמא דהנמוק"י אין צורך לטעם זה כלל. ותו דבעיקרא דדינא מי לא עסקינן שהיא זקנה ביותר ועקרה ודאית, ואם נאמר דאפשר שתלד הרי קיי"ל דאין מזכירין מעשה ניסים כמש"כ בפרק האשה בתרא גבי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים ואמרו לו רבנן לר"מ אין מזכירין מעשה ניסים. אלא יש ליישב את קושיתו של הרב לחם משנה, דנראה פשוט דגבי זקן אין שייך שעת הכושר כיון שהוא זקן ביותר עד שאינו ראוי כלל לביאה דאפילו אקשויי לא מקשי, משא"כ גבי זקנה ועקרה דשם ביאה מיהא איכא, ובדידיה תלה רחמנא ולא בדידה, והך עקרה שהיה לה שעת הכושר מיירי, שנעשתה אח"כ עקרה ע"י מכה דכפרש"י בסוטה דף כה או י"ל ששתתה כוס של עקרין, דכן יש לפרש ע"פ דברי התוס' שם. עכת"ד. ע"ש. וחזינן מהא דאית ביה נמי רמיזה לדברינו הנ"ל, דהרמב"ם ס"ל דאיכא הבדל בין זקן לזקנה, דבזקנה בכל גווני עדין בת ביאה היא, משא"כ בזקן דמיירי הכא דאינו בר ביאה משום דתש כוחו טובא דאפילו אקשויי אינו מקשי. [ולגבי הערתו של המעש"ר, בהאי דכתב הרמב"ם דעקרה היה לה פעם שעת הכושר, דכיצד אפשר לומר כן, ותירץ דהיינו ע"י מכה או כוס של עקרין. ע"ע מש"כ בזה הגאון רבי דוד פארדו בביאורו חסדי דוד על התוספתא יבמות (פ"ב ה"ד ד"ה יש חולצות), ובס' ספרי דבי רב ח"ב (פר' כי תצא פר' מב ד"ה לקחת). ע"ש].

וגם ראיתי בס' ערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין חאבה"ע (סי' קעב סעיף כ כא כב) שעמד שם על דברי הרמב"ם לבארם וליישבם ממש כדברינו הנ"ל, ונתתי שמחה בליבי כי בס"ד מצאנו עוד סימוכין לדברינו, ולחיבת הדברים נביא את לשונו שכתב שם: כתב הרמב"ם בפ"ו דין ד' ואלו חולצין ולא מייבמין וכו' ופצוע דכא וכו' והזקן ביותר שתשש כוחו וכשל. עכ"ל. והנה כן איתא בתוספתא ספ"ב דזקן חולץ ולא מייבם. ע"ש. והביאו הרי"ף והרא"ש ספ"ב [צ"ל: ספ"א]. ע"ש. והדברים תמוהים דבתוספתא פי"א מפורש דזקן מייבם, וכן הוא מפורש בגמ' (כ ע"ב), ואיך פסק הרמב"ם כתוספתא דספ"ב שהיא נגד הגמ' ונגד ברייתא אחרת שבתוספתא עצמו. ונ"ל ברור דהרמב"ם מפני שראה שהתוספתא סותרת זא"ז, חילק מדעתא דנפשיה דודאי אם הוא זקן שראוי לביאה, מותר לייבם לכתחילה אף שכלה כוחו מלהוליד, כיון שהיה לו שעת הכושר ובזה מיירי הש"ס והתוספתא דפי"א, והתוספתא דספ"ב מיירי כשאינו ראוי לביאה כלל מפני תשישות כוחו, ולכן התחכם הרמב"ם לומר, שתשש כוחו וכשל, כלומר שאינו ראוי לבאה כלל. (ואע"ג דגם בסריס אדם סותרות התוספתות זל"ז דבפ"ב אמרינן דאינו מייבם, ובפי"א אמרינן מייבם, בפ"ב מיירי מדרבנן וכדאיתא בש"ס שם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ובפי"א מיירי מן התורה, ובזקן לא שייך זה, ודו"ק). ולפ"ז יש לתמוה על השו"ע דבסעיף י כתב, הזקן ביותר שתש כוחו וכשל דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום, אלא שאם בא יבמתו מותר לקימה. עכ"ל. ותימא דממ"נ אם רק יכול לבעול למה לא ייבם גם לכתחילה, ונראה שהוא מפרש דמיירי בראוי לביאה וזה שהגמ' התירה זה בדיעבד, והתוספתא אוסרת לכתחילה, וכן נראה שתפסו האחרונים (ב"ש סקי"ב, והגר"א). אך ברור הוא שהרמב"ם כוונתו כמש"כ, וראיה ברורה לזה במה שסיים הרמב"ם ואם בעל סריס אדם קנה, ולא כתב כן אזקן ש"מ בזקן שאינו ראוי לביאה כלל. וצ"ע לדינא דגם מלשון הטור משמע כדבריהם. ע"ש. והנה ביבמה זקנה שאינה בת בנים לא מצינו בשום מקום שלכתחילה לא תתייבם, ואדרבה הרמב"ם שם והטור והשו"ע סעיף טז פסקו, דזקנה ועקרה מתייבמת לכתחילה, וא"כ למה החמירו בזקן יותר מבזקנה, ולפי פירושינו דמיירי בזקן שאינו ראוי לביאה אתי שפיר דבזקנה לא שייך זה, ולעולם היא ראויה לביאה שהיא קרקע עולם ואינה בת מעשה, אבל לפירוש רבינו הב"י קשה, וצ"ל גם לדעתו דלאו משום שאינו ראוי להוליד, אלא משום דאין שם ביאה גמורה על ביאתו מפני תשישות כוחו, ולפ"ז אם רק ראוי לביאה גמורה מותר לייבם אפילו לכתחילה לכל הדיעות, וכן עיקר לדינא. עכ"ל ערוה"ש. ע"ש. וחזינן מדבריו של הרב ערוה"ש ממש כאשר העלנו לעיל, דיש ליישב את דברי התוספתא דפרק ב' ופרק יא דלא פליגי, משום דבתרי סוגי זקן מיירי, וממילא נמי מיושבים דברי הרמב"ם. ומאידך חזינן נמי מדבריו דס"ל לבאר בדברי הרמב"ם דכל שהזקן הוא בר ביאה דיכול לייבם לכתחילה, ולעיל הבאנו מדברי המאירי שמבואר מדבריו דאף בזקן שהוא בר ביאה עדיין לא יכול לייבם לכתחילה.

ואיברא דבכולה מילתיה מורינן ליה למר, אולם במאי דעמד להעיר על דברי מרן בשו"ע (שם סעיף י) שכתב, הזקן ביותר שתש כוחו וכשל, דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום, אלא שאם בא על יבמתו מותר לקיימה. ואמנם דמרן ז"ל שינה כאן בסיום דבריו מלשונו של הרמב"ם בהלכה זו, דהרמב"ם סיים, ואם בעל סריס אדם קנה, ולא סיים כן לגבי זקן. ומזה עמד הערוה"ש ללמוד, דמרן לא מפרש דמיירי הכא בזקן ביותר שאינו אפילו בר ביאה, שהרי סיים דאם בא על יבמתו קנאה. ובאמת דכן מפרש נמי הב"ש באבה"ע (שם סקי"ב) את דברי מרן, שכתב שם על דברי מרן הללו, מדאורייתא זקן ראוי לייבם שהרי כמה זקנים מולידים, אבל מדרבנן אסור לכתחילה לייבם, אע"ג דזקנה מותרת לייבם לכתחילה, משום דזקנה יותר ראויה לביאה מזקן. ע"כ. והיינו דמבואר מיניה דאפילו זקן שהוא בר ביאה, אסור לו לייבם לכתחילה כיון דסו"ס איכא חשש דלאו בר אולודי הוא, אבל בדיעבד אם כבר בעל קנאה כיון דסו"ס בר ביאה הוא. אולם האמת היא דהדברים עדין תמוהים, דא"כ הדרא קושיה לדוכתא, דאם בזקן אפילו שהוא בר ביאה אין לו לייבם לכתחילה, כיון דלאו בר אולודי הוא. א"כ מאי שנא זקנה דפסק בה מרן (שם סעיף טז) דמתייבמת אף לכתחילה, הרי גם היא לאו בת אולודיי היא, ומה שהיא בת ביאה אין זה מועיל גבי לכתחילה. ואף שהב"ש גופיה הרגיש בזה בסיום דבריו וכתב, אע"ג דזקנה מותרת לייבם לכתחילה, היינו משום דזקנה יותר ראויה לביאה מזקן. ע"כ. עדין לא יעלה מזור וארוכה לדברים, דהרי שוב ממאי נפשך, אי היינו משום דזקנה בת ביאה היא, הרי בזקן נמי לפי ביאור הב"ש בדברי מרן מיירי בכה"ג דזקן דבר ביאה הוא ורק לאו בר אולודי. ואי היינו משום דהזקן אע"ג דבר ביאה הוא לאו בר אולודי הוא ולהכי לא מייבם לכתחילה, הרי זקנה נמי הכי הוי בת ביאה ולאו בר אולודי, ומאי שנא. וק"ל.

[והן אמת, שבדברי מרן היה אפשר להכניס את ביאורו של הלחם משנה הנ"ל, במה שעמד ליישב את דברי הרמב"ם בקושיה זו דמאי שנא זקן מזקנה, ע"פ הנמוק"י. שהרי מרן (שם סעיף טז) כתב בסתמא את דין הזקנה, והזקנה והעקרה הרי הם כשאר כל הנשים וחולצת או מתייבמת. ע"כ, ומרן לא סיים כלשונו של הרמב"ם "מפני שהיתה להם שעת הכושר", וממילא לכאורה שפיר אפשר להעמיס כאן את ביאורו של הלח"מ, דזקנה מתייבמת משום דהרבה זקנות נפקדו וכו', ואע"ג דעכשיו לאו בת אולודי היא שמא בסוף תלד, משא"כ בזקן אע"ג דבר ביאה הוא כיון דלאו בר אולודיי הוא, לא ייבם לכתחילה מכיון דסו"ס לאו בר אולודיי הוא ולא יפקר, וממילא לפ"ז אתי שפיר לשון מרן דנקט בזקן אלא שאם בא על יבמתו מותר וכו', והיינו משום דסו"ס בר ביאה הוא, אבל לכתחילה לא כיון דסו"ס לאו בר אולודי הוא, משא"כ בזקנה דהיא בת אולודי יותר מהזקן כמתבאר מהנמוק"י ולהכי מתייבמת לכתחילה, ואולי זהו ג"כ מש"כ הב"ש דזקנה יותר ראויה לביאה מזקן, והיינו שיותר עומדת ללידה. וק"ל. אולם האמת היא דע"פ הדברים הנ"ל שכתבנו בס"ד, ביאור זה שהעלה הלח"מ ע"פ דברי הנמוק"י הוא דחוק מאד, בפרט לומר דזקנה יותר בת אולודיי מזקן דעינינו הרואות מעשים בכל יום שאינו כן, ובפרט ע"פ מש"כ בס"ד לעיל להוכיח מלשונו של הנמוק"י גופיה, דאף הוא עומד בשיטת הדברים לבאר כמו הרמב"ם, לחלק בין הזקנים. ומה גם דבדר"כ מרן מייסד את דבריו ע"פ הרמב"ם, וכעין שכתב הרב כנה"ג או"ח (סי' תצה) שידוע הדבר ומפורסם שחיבור השלחן ערוך כולו מיוסד על פי דעת הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בשו"ת מכתב לחזקיהו להגאון שד"ח (סי' ו דף לב ע"ג) שג"כ כתב הכי דכלל גדול הוא בידינו שמרן בחיבורו השו"ע פוסק בדרך כלל כדעת הרמב"ם וכמו שכתב בשלחן גבוה. ע"ש. וראה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד ח"ה (עמוד שז) שהאריך בזה טובא לבאר מפי סופרים ומפי ספרים דחיבור השו"ע מיוסד ע"פ דעת הרמב"ם. ע"ש. וע"ע לרבינו החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' יח) שהביא דמרן נאמן ביתו דשל הרמב"ם הוא ומליצו ופרקליטו. יעו"ש].

אשר על כן נראה לומר, כי לעולם גם הכא אחז צדיק דרכו, מרן יוסף צדיקא, להלך אחר הרמב"ם. והנה כל מאי דהוקשה לו לרב ערוה"ש ועלתה לו בתימא על דברי מרן הוא משום דס"ל בדעת הרמב"ם דכל שהוא זקן שלא תשש כוחו שרי ליה לייבם לכתחילה ועל כן הקשה על דברי מרן ממאי נפשך וכו', אולם הנה לפי מאי דחזינן לעיל מדברי המאירי במס' יבמות דס"ל דאף בזקן שהוא בר יבום דלא כשל כוחו אפ"ה לא ייבם לכתחילה אלא רק דאם יבם לא יוציא, וביארנו דנראה שגם דעת הרמב"ם הכי היא וכמו שכן הוא בדר"כ דהרמב"ם והמאירי בשיטה אחת עומדים, ומעתה אחר דהרמב"ם ס"ל דאף בזקן שלא כשל כוחו דלא ייבם לכתחילה, א"כ י"ל דמרן נמי ס"ל הכי דאף בזקן שלא תש כוחו והוא ראוי לביאה דלא ייבם לכתחילה אלא רק בדיעבד אם יבם לא יוציא, וא"כ י"ל בפשיטות דהא דכתב מרן להאי דינא דסעיף י' מיירי אף בזקן שלא כשל כוחו ולכן כתב דלכתחילה לא ייבם ואם עבר ויבם לא יוציא. והיינו כדברי הרמב"ם דאף בזקן בר ביאה לא ייבם לכתחילה. אלא דקצת יש להתבונן בזה כי הנה לשונו של מרן שם הוא "הזקן ביותר שתש כוחו וכשל דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום", וחזינן דנקט בהכי ממש כלשון הרמב"ם דמיירי בזקן ביותר, ובודאי דמיירי מרן בזקן ביותר דמיירי הרמב"ם, דאינו אפילו בר ביאה, דאם איתא דבר ביאה הוא, מאי "שתש כוחו וכשל" דנקט ליה מרן בלישניה הול"ל זקן דינו כסריס וכו' בסתמא, אלא ודאי דבזקן מופלג דאינו אפילו בר ביאה מיירי מרן, וא"כ הרי בזקן שאינו בר ביאה שכשל כוחו אף בדיעבד אם יבם צריך להוציא כיון שאינו יכול ליבם, ומדוע מרן כתב דבדיעבד אם יבם לא יוציא. אלא יש לבאר דמרן הוסיף כאן לבאר דכשם שבסריס אמרינן דאם עבר ובעל דקנאה ליבמה, אה"נ דה"ה נמי לגבי זקן מופלג, כלומר דמרן אתי לאשמועינן דהבעיה בזקן מופלג דאינו מייבם לא הוי מצד דהוא מוגבל מצד הדין, אלא דהוא מוגבל מצר המציאות והיינו משום דאינו יכול לבעול ואריה הוא דרביע עליה ומכיון שכן דינו כסריס, וממילא אתי לאשמועינן דאפילו בזקן מופלג אם זקן זה על אף תשישותו המופלגת עבר ובעל ויכל, אה"נ דקנאה ליבמה, ולא מבעיא לגבי זקן שאינו מופלג ולא כשל כוחו דבדיעבד אם עבר ובעל דלא יוציא, אלא אף בזקן מופלג כזה אם עבר ויכל אה"נ דלא יוציא, ונמצא דהרמב"ם ומרן דין אחד להם, ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי דהרמב"ם מדבר בזקן מופלג שלא יכל ולכן סתם דבריו, והאי דהרמב"ם לא סיים בדבריו בענין הזקן דאם עבר ובעל וכו', כיון דדבר רחוק הוא. אבל בעיקרם של דברים שניהם לדבר אחד נתכוונו. וק"ל.

ברם בקושטא לפי דרכינו שאנו רוצים לבאר בדעת הרמב"ם ומרן דאף זקן שהוא בר ביאה שלא תשש כוחו דאין לו לייבם לכתחילה אלא רק בדיעבד אם יבם לא יוציא, א"כ לכאורה יש לשאול דמאי שנא מזקנה דאמרינן בה דיכולה להתייבם לכתחילה וכמתבאר בדברי הרמב"ם והשו"ע (שם), דהרי זקנה וזקן שראוי לביאה דבר אחד הם וכנ"ל, וממילא נמי דין אחר צריך להיות להם. ודו"ק. ובאמת ראיתי בערוה"ש שם (סי' קעב סעיף כב) שכתב: והנה ביבמה זקינה שאינה בת בנים לא מצינו בשום מקום שלכתחילה לא תתייבם ואדרבא הרמב"ם שם והטור והשו"ע סעיף טז פסקו דזקינה ועקרה מתייבמת לכתחילה, וא"כ למה החמירו בזקן יותר מבזקנה, ולפי פירושינו דמיירי בזקן שאינו ראוי לביאה אייתי שפיר, דבזקינה לא שייך זה ולעולם היא ראויה לביאה שהיא קרקע עולם ואינה בת מעשה, אבל לפירוש רבינו הב"י [שאף בזקן בר ביאה לא ייבם לכתחילה] קשה, וצ"ל גם לדעתו דלאו משום שאינו ראוי להוליד אלא משום דאין שם ביאה גמורה על ביאתו מפני תשישות כוחו, ולפ"ז אם רק ראוי לביאה גמורה מותר לייבם אפילו לכתחילה לכל הדיעות וכן עיקר לדינא. עכ"ד. ע"ש. וחזינן מכלל דבריו דדבר זה דוחקו לומר דזקן שהוא בר ביאה דשרי ליה לייבם לכתחילה, כדי להשוות את דינו לדין זקינה. ובאמת אם נדחוק כך לפרש בדברי מרן דזקן שלא תש כוחו שרי ליה לייבם לכתחילה, לא משתבש דעדיין יש לפרש בדבריו כאשר ביארנו לעיל דמרן נקט בלשונו "הזקן ביותר שתש כוחו וכשל דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום, אלא שאם בא על יבמתו מותר לקיימה", דבודאי מיירי בזקן ביותר דאינו אפילו בר ביאה, והיינו דנקט "שתש כוחו וכשל", ואתא לאשמועינן דאה"נ אם בר ביאה הוא שרי ליה לייבם לכתחילה, אלא אף זה שהוא זקן מאד ואינו בר ביאה אם עבר ובעל ויכל לא יוציא, כלומר דמרן אתי לאשמועינן דהבעיה בזקן מופלג דאינו מייבם לא הוי מצד דהוא מוגבל מצד הדין, אלא דהוא מוגבל מצר המציאות והיינו משום דאינו יכול לבעול ואריה הוא דרביע עליה ומכיון שכן דינו כסריס, וממילא אתי לאשמועינן דאפילו בזקן מופלג אם זקן זה על אף תשישותו המופלגת עבר ובעל ויכל, אה"נ דקנאה ליבמה ולא יוציא. וממילא עתה לפ"ז יש לפרש כן בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת מרן דבזקן שלא כשל כוחו שרי ליה לייבם לכתחילה ודינו כדין זקינה. ונמצא דהרמב"ם ומרן דין אחד להם, ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי דמרן מדבר על זקן מופלג שעבר ובעל ויכל, והרמב"ם מדבר בזקן מופלג שלא יכול ולכן סתם דבריו, והאי דהרמב"ם לא סיים בדבריו בענין הזקן דאם עבר ובעל דלא יוציא וכו', כיון דדבר רחוק הוא. אבל בעיקרם של דברים שניהם לדבר אחד נתכוונו. וק"ל.
למטה