למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן יב

לכבוד מעלת ידידי וחביבי ליש ולביא, ענף עץ אבו"ת, בנן של קדושים אראלים ותרשישים מזר"ק טהור, ענותן כהלל אין גומרין עליו את ההלל. הרב הגאון וכו' שליט"א, ראש כולל וכו', כעת איתן מושבו פעיה"ק ירושלים תובב"א. שלמה דמר ישגא לעד ולעלם.

אגרתך היקרה מעולפת ספירים קבלתי לנכון היום, ומצאתי בה את שאלתיה דמר אשר נשלחה אליו מהרה"ג וכו' יצ"ו, בעיר ליאון צרפת. אודות הגב' ש. ה. אשר היתה נשואה למר ס. ה. ז"ל במשך ששה שנים, ולא נפקדו בזש"ק, ונפטר בעלה זה, ונפלה ליבום לפני אחיו מר ג. ה. אמנם מכיון שבאותו הזמן היתה האשה הנ"ל רחוקה מדרך היהדות התורה והמצוות, וכן היה ג"כ עם אחיו של הנפטר, לא עמדה ע"ז לקבל ממנו חליצה כדי שתהיה מותרת לעלמא, כי מלבד ריחוקם הגדול מדרך היהדות, בלא"ה לא היה ג"כ בדעתה כלל להנשא לאיש אחר, כי מאד נשברה בנפשה אחרי מות בעלה הנז' רח"ל, ולכן ג"כ לא היה יבום, וכך עברו הימים והשנים, ולא קבלה אשה זו מאחיו של הנפטר הנ"ל לא חליצה ולא יבום. אולם עתה בעת האחרונה עבר רוח טהרה ממרום על האשה הנ"ל, ובחסדי ה' התחילה להתקרב לדרך התורה והיהדות, והבינה את חומרת הענין של החליצה והיבום, ולכן לשאו'ל הגיעה בענין זה לפני הרב הנ"ל, כדת מה לעשות, האם יש עליה עדין תוקף חיוב חליצה עכ"פ, מכיון שכאמור מאז ועד עתה ועד בכלל, אין בדעתה להנשא כלל לאחר, וגם עתה היא כבר הזקינה מאוד, והגיעה לגיל שישים שנה בערך, ובפרט הבעיה הניצבת היא, בהיות ואחיו של הנפטר הוא אדם רחוק מאוד מדרך היהדות בכלל, ודרך התורה והמצוות בפרט, והוא נמצא רחוק ממקום מושבה, וקרוב לודאי שלא יהיה מוכן להטות אוזן קשבת לבקשת הרבנים לבוא ולעשות לה חליצה כדת וכדין לפני כב' בה"ד, ובפרט שכבר עברו אורך ימים ושנים מאז פטירת אחיו, ונשתכח המת מן הלב. ושואל כת"ר אם יש איזה צד לקולא שתשאר אשה זו כמות שהיא שהיתה עד עתה בלא חליצה, ובפרט שכאמור אין בדעתה להנשא לאחר כלל?

תשובה: בראש ובראשונה רצוני לומר בזה לכת"ר שיחי', שאין ברצוני להשיב דברים לדינא בענין זה כלל, אלא כל כה"ג, יש לפנות אל בית הדין היושב שם במקום מושבם של האשה או של היבם הזה, כדי להוועץ עימהם, דאיך שהוא תמיד יוכלו הם לדעת את הדברים יותר לאשורם, כי קרובים הם יותר אליהם. ובפרט כל כי הא דנידון דידן, דחלילה אפשר שיגיעו הדברים לחשש של ערוה החמורה. ואם בכ"ז משם לא יבוא פתרון ומענה לענין זה, יש להתייעץ עליו עם רבותינו גאוני ארץ אשר מפיהם אנו חיים, פה בארעא דישראל, אשר בודאי שיביאו עיצה ופתרון לענין זה, ליישב ההדורים. אולם בכ"ז הנני להשיב בזה למעלת כת"ר שליט"א תשובה מאהבה מפני הכבוד, כי יקר כבודו בעיני, וחביבותיה דמר גבן טובא הוי, ואשיבו בזה ועה"י מילי דאורייתא לפי שעה כמסאת הפנאי וכאשר יוכל שאת.

בתוספתא יבמות (פ"ב ה"ד) איתא, יש חולצות או מתיבמות, מתיבמות ולא חולצות, חולצות ולא מתיבמות, לא חולצות ולא מתיבמות וכו', עקרה וזקנה ושאר כל הנשים, או חולצות או מתיבמות. ע"כ. והנה הרמב"ם (פ"ו דיבום וחליצה ה"ז) כתב, וכן אשת החרש וזקנה ועקרה הרי הן כשאר כל היבמות, רצה חולץ רצה מיבם, שזקנה ועקרה היה להן שעת הכושר. ע"ש. והנה האי מילתא דכתב הרמב"ם ז"ל, "שזקנה ועקרה היה להן שעת הכושר" מדיליה הוסיף מר, כי הרי בתוספתא הנ"ל, דממנה הוא מקורו של הרמב"ם בהאי דינא (כמבואר ברב המגיד שם), לא אמרו שום טעם בזה.

ולכאורה יש להתעורר בדברי הרמב"ם הללו, דא"כ להאי טעמא דנקט הרמב"ם ז"ל בהאי דזקנה ועקרה מתיבמות גם לכתחילה משום שהיה להם שעת הכושר, הא גרסינן התם בתוספתא פ"ב דיבמות (סוף הלכה ד) פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם וזקן חולצין ולא מיבמין, ושאר כל אדם או חולצין או מיבמין. וכ"פ נמי הרמב"ם כדברים אלו (בפ"ו דיבו"ח ה"ד) שכתב שם, ואלו חולצין ולא מיבמין הספיקות וכו' ופצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהן ממיני הסירוס, והזקן ביותר שתשש כוחו וכשל. ע"ש. וחזינן מהא, דזקן חולץ אבל לא מיבם, (ועי' במנחת ביכורים בתוספתא שם שכתב, זקן, שפסק ממנו כח הלידה לא ייבם לכתחילה), וממילא אם הרמב"ם מפרש, דהא דזקנה מתיבמת לכתחילה הוא משום דפעם היתה לה שעת הכושר, א"כ הרי האי טעמא שייך לומר נמי בזקן, ומרוע חזינן בתוספתא הנז' ושפסקה נמי הרמב"ם גופיה ז"ל, דזקן אינו מיבם לכתחילה, אלא רק חולץ, הרי גם בו נאמר דהיה לו שעת הכושר ויוכל ליבם, ומאי שנא זקן מזקנה.

ואיברא דהלחם משנה בהרמב"ם שם (פ"ו ה"ז), התעורר בזה וכתב, קצת קשה דלגבי זקן שתשש כוחו קאמר לעיל (ה"ד) דאין עושה יבום לכתחילה, מפני שאינו ראוי להקים שם, אע"פ שהיה לו שעת הכושר, וכאן כתב דאפילו לכתחילה נמי תתייבם העקרה וזקנה, מפני שהיתה להם שעת הכושר אע"פ שאינה ראויה להקמת שם, והול"ל לכתחילה לא, כמו גבי זקן. ושמא יש לומר דסמיך אטעמא דכתב נימוקי יוסף [סוף פ"ק דיבמות, דף ג ע"ב בדפי הרי"ף דפוס וילנא] שכתב שם, דעקרה וזקנה מתייבמות, דהא ראינו כמה עקרות וזקנות ומצינו שנפקדו וראויין להקים שם, וממילא היא ראויה ליבום, דדילמא אע"פ שנראת זקנה לבסוף ילדה. ע"ש. כלומר דהלח"מ ר"ל דהא דבזקנה נקט הרמב"ם דמתיבמת אף לכתחילה, משום דאפשר דלבסוף ילדה, ונמצא דשפיר איכא תועלת ביבום זה, משא"כ בזקן דכל שהזקין בודאי דכבר לא ילד, ומכיון דליכא תועלת במה שייבם כדי שיוכל להקים שם לאחיו, סתם ביה הרמב"ם דרק חולץ אבל לא מייבם לכתחילה.

הן אמת, דדבריו אלה של הגאון רבינו אברהם די בוטון ז"ל בעל הלח"מ, במה שעמד לבאר את דברי הרמב"ם כאן, צריכים עדיין הבנה וביאור, דהרי סו"ס קאתי מר ליישב את דברי הרמב"ם בהלכה ז' שכתב, דזקנה מתיבמת לכתחילה כיון דהיתה לה שעת הכושר, וא"כ מה יעלו דברי הנמוק"י מזור לביאור דברי הרמב"ם, דאמנם לפי הנמוק"י אפשר לבאר מהו החילוק בין זקן לזקנה, דזקנה יכולה להפקד אבל זקן לא, אולם את דברי הרמב"ם א"א ליישב בזה, שהרי נקט בלשונו, "דזקנה היתה לה שעת הכושר", והאי טעמא שפיר הוי גם בזקן. ונמצא דהרמב"ם טעם אחר נקיט בהאי מילתא, ולא אזיל על העתיד כטעם המתבאר מדברי הנמוק"י שזקנה עדין יכולה ללדת, אלא על העבר נקיט ואזיל דזקנה היה לה שעת הכושר, וא"כ האי טעמא אף בזקן איכא. וק"ל. ועוד יש להתבונן בדבריו אלו של הלח"מ, דהנה גם הנמוק"י עד כאן לא מיירי בהאי טעמא דנקיט, אלא לגבי זקנה ועקרה דחזינן דכמה זקנות נפקדו וכו', אולם לא בא לשלול שזקן אינו יכול להפקד, שהרי בזקנה בלבד מיירי התם. ואדרבה יש לומר לאידך גיסא, דאם בזקנה ועקרה סמכינן לעשות יבום לכתחילה שמא תפקד, כ"ש בזקן יש לסמוך על הא, שהרי זקן טפי עדיף בהאי מילתא מזקנה, וכ"ש מעקרה, עי' בגמ' שבת (קיא ע"א) דאמרינן, אלא בזקן, והאמר רבי יוחנן הן הן החזירוני לנערותי. ופרש"י: אלא בזקן, שפסק מלידה. הן הן החזירוני לנערותי, הרפואות האמורות שם [בגיטין ע ע"א] למי שאינו בריא בתשמיש, ואמר רבי יוחנן לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי לתשמיש, אלמא זקן מוליד. עכ"ד. ע"ש. וחזינן לפ"ז דאפילו זקן שפסק מלידה כמבואר ברש"י, יש לו תקוה ותוחלת לחדש כנשר נעוריו לאולודי, כדמסהיד ר' יוחנן אנפשיה, וזקנותו של רבי יוחנן מופלגת היתה, עי' סדר הדורות (סדר תנאים ואמוראים, מער' ר' יוחנן אות ו), שהביא שם דמצא בדף ישן נושן, שר' יוחנן חי ארבע מאות שנה. ע"ש. וק"ל. וממילא אם בזקנה ועקרה, שבודאי זהו דבר לא טבעי שתלד חזינן דמה"ט דשמא תלד ס"ל ללח"מ דסמכינן אדברי הנמוק"י ועבדינן יבום לכתחילה, בזקן שמצינו בדברי חו"ל שיש תקוה לאחריתו, כ"ש דהוה שרי משו"ה למעבד יבום לכתחילה. ודו"ק.

ועתה ראיתי בס' קרן אורה עמ"ס יבמות (עט ע"ב ד"ה והא) שג"כ עמד בדברי הרמב"ם הללו דמאי שנא זקן מזקנה, והביא את דברי הלח"מ (הנ"ל) במה שרצה ליישב את דברי הרמב"ם ע"פ הנמוק"י, דעקרה וזקנה יש להם תקוה כמו שמצינו כמה עקרות וזקנות שנפקדו, וכתב להעיר ע"ז, ולא הבנתי דפקידת זקנה מעשה ניסים הוא, וגם דהרמב"ם כתב דהטעם הוא כיון שהיתה להם שעת הכושר, וא"כ פשיטא דקשיא דמ"ש זקן, הרי גם בו איכא להאי טעמא דהיה לו שעת הכושר. ונשאר שם הקרן אורה בתימה, ולא יישב את דברי הרמב"ם והלח"מ. ע"ש. [וגם ראיתי בכנה"ג בחאבה"ע (סי' קעב בהגב"י סק"ד) שג"כ כתב שם כיו"ב, דבפשטות הרמב"ם והנמוק"י מחולקים בטעמיהם, לגבי האי דזקנה מתיבמת, ודלא כהרב לח"מ שכתב דהרמב"ם סמיך אטעמיה דהנמוק"י. ע"ש]. וראה גם בשו"ת הרד"ך (בית ב חדר יב) שג"כ הקשה.

ברם הנה נלע"ד ליישב בס"ד כמין חומר את דבריו אלה רבינו הרמב"ם ז"ל, ואת אשר בלבבי אשיחה, וזאת בהקדים הקדמה קצרה. כי הנה נגד תוספתא זו הנז' (פ"ב דיבמות ה"ד) דחזינן התם דאמרינן, דזקן חולץ ולא מייבם, מצינו בתוספתא אחרת דיבמות (פי"א ה"ג) דגרסינן התם, פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם וזקן, או חולצין או מיבמין. ע"ש. ומתוספתא זו מבואר, דלעולם זקן יכול לייבם אף לכתחילה. ואיברא דבגמ' דיבמות (כ ע"ב) נמי איתא כגירסא דתוספתא זו דפרק יא, דגרסינן התם, מתיב רבא פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן, או חולצין או מייבמין. ע"ש. וכן נמי הוי הגירסא בגמ' דיבמות (עט ע"ב) או חולצין או מייבמין. ע"ש. וא"כ יש להבין את דברי התוספתות הללו דסיתראי נינהו, דפעם אמרינן דזקן אינו מייבם ופעם אמרינן דמייבם, דקשה לומר דתרי תנאי נינהו, ובפרט שא"כ מאחר ובגמ' דילן חזינן דנקיט כדברי התוספתא דפרק יא דזקן מייבם, אם איתא דפליג אתוספתא דפרק ב, כיצד זה דהרמב"ם נקט להלכה כדברי התוספתא דפ"ב דזקן אינו מייבם, הא דבר זה מילתא דפשיטא היא דבפלוגתא דתלמודא דידן והתוספתא, הרמב"ם נקיט לה כתלמודא דידן, עי' לכנה"ג בכלליו (כללים בדרכי הפוסקים אות ל) שכתב, אע"ג דהרמב"ם ז"ל מביא בחיבורו כמה תוספתות דלא באו בגמרא היינו דלא רמיזא כלל והאי דינא לא מצינן למילף מגמ' דילן, אבל כי רמיזא בגמרא דידן ומצינן למילף מגמרא דידן לא משגחינן בתוספתא כלל מהר"ר בצלאל ז"ל סי' יא. ע"ש. ועי' בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ה אות ב) דהרמב"ם פוסק כדברי הגמ' נגד הספרי. ע"ש. ובפשטות הוא נמי נגד התוספתא. וראה היטב גם בס' ברית יעקב (סי' יח אות א) ד"ה והרמב"ם וכו'. ע"ש. וראה עוד בהגהות קרבן נתנאל על הרא"ש (פ"ו דיבמות סי' יא אות ב), שכתב שם, דבפלוגתא דתוספתא וירושלמי, נקטינן כירושלמי. ע"ש. וראה בזה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ב אות ה). יעו"ש. וממילא לפ"ז יש לומר, דכ"ש הוא שבפלוגתא דגמ' דילן והתוספתא, דנקטינן כגמ' דילן. וזה פשוט. ושוב מצאתי בס"ד דברים מפורשים כדברינו להגאון ר"י פיק בס' יש סדר למשנה ברכות (פ"ה מד) שעמד שם לבאר דהא דאמרינן בירושלמי דפאה (פ"ב ה"ד) ובחגיגה (פ"א ה"ח) דאין למדים הלכה מן התוספתות, הדברים אמורים כשיש ע"ז סתירה מהגמ', הא לאו הכי שפיר ילפינן הלכה מהתוספתות. יעו"ש. הרי מפורש דבפלוגתא דגמ' דילן והתוספתא, נקטינן כגמ' דילן. וממילא בודאי דצ"ל דליכא הכא בנידון הנז' פלוגתא דתנאי בתוספתא, דא"כ כאמור לא הוה שביק הרמב"ם התוספתא דפי"א דהגירסא בגמ' דילן קיימא כוותיה, ונקיט כדברי התוספתא בפ"ב. ועוד יש להבין דמדוע בזקן מצינו חילוק בדברי התוספתות, ואילו בזקנה לא.

אשר על כן נראה בס"ד לומר, דפשוטם של דברים הוא, דלא ראי ענין היבום דזקנה כענין היבום בזקן, דאה"נ דבתרוויהו י"ל דכיון דהיה להם שעת הכושר מעיקרא, ממילא שפיר שרי להו למעבד יבום לכתחילה, אולם זהו דוקא כל עוד דעכ"פ בני ביאה נינהו, כלומר, דאע"ג דלא איכפת לן ממאי דעתה לאו בר אולודי נינהו, שהרי כבר כבדו מזוקן, והיינו משום דסוף סוף היה להם קודם לכן שעת הכושר. ומ"מ לא מהני האי דהיתה להם שעת הכושר קודם לכן, אלא לגבי הא דלאו בר אולודי נינהו עכשיו, אבל עכ"פ צריך שיהיו עתה בני ביאה, וממילא לגבי זקנה אין גבול בזה, דהרי סו"ס תהיה זקנה כמה שתהיה עדין ראויה היא לביאה, דקרקע עולם בעלמא היא. משא"כ לגבי זקן תליא מילתא בזקנותו, דכל שלא הזקין הרבה עדין ראוי הוא לביאה, וכשהזקין הרבה ויתר על המידה הרי אינו ראוי כבר כלל אפילו לביאה, דתש כוחו וכשל ואינו יכול לשמש דלאו בר קישוי הוא וכו'. וממילא לפ"ז שפיר מיושבים דברי התוספתא, דבזקנה סתמינן דמתיבמת אף לכתחילה, והיינו כיון שהיה לה שעת הכושר ללדת, ומסתימת הדברים משמע דזהו בכל זקנה שתהיה ולא מחלקינן בה, משום דבכל גווני עדין ראויה היא לביאה, ומכיון שהיה לה שעת הכושר מקדמת דנא לאולודי סגי בהכי. משא"כ בזקן הרי כאמור תליא מילתא אם בר ביאה הוא, וממילא מר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי, דהתוספתא בפרק ב' מיירי בזקן מופלג בא בימים אשר מלבד דלאו בר אולודי הוא גם אינו ראוי לביאה כלל, ולכן מאי דהיה לו שעת הכושר מה יועיל, הא סו"ס אינו בר ביאה הוא כלל והוי כעבר ובטל מן העולם. משא"כ בתוספתא דפי"א מיירי בזקן שאינו מופלג, דרק לאו בר אולודי הוא, אבל עכ"פ בר ביאה הוא, ולכן דמי לזקנה דכיון שהיה לה שעת הכושר אע"ג דלאו בת אולודי היא עתה, דשפיר יכולה להתיבם לכתחילה, כיון דסו"ס בת ביאה היא. ונמצא דדברי התוספתא מיושבים שפיר ואין שום סתירה בניהם.

[ובאמת עי' בדברי רש"י ביבמות (עט ע"ב) דאמרינן התם בגמ' דזקן מיבם לכתחילה, ופרש"י: זקן, נקט ליה בהדי הנך משום דדמי להו דהיתה לו שעת הכושר והשתא פסק מלידה. ע"כ. וראה עוד בדברי רש"י שם (כ ע"ב) ד"ה והזקן, שג"כ כתב כיו"ב, דאע"ג [דזקן] לאו בר אולודי הוא, ביאתו ביאה וכו'. ע"ש. ובפשטות י"ל בדברי רש"י כדברים הנ"ל, דבא לבאר מדוע אמרינן התם דזקן יכול ליבם לכתחילה, דהיינו משום דמעיקרא היתה לו שעת הכושר ועתה פסק מלידה, אבל עכ"פ עדיין בר ביאה הוא ודמי לזקנה בהא, ולהכי יכול ליבם גם לכתחילה. ואולם מאידך גיסא עי' בדברי הנמוק"י ביבמות (סוף פ"ק, דף ג ע"ב בדפי הרי"ף דפוס וילנא) שעמד לבאר את דברי הרי"ף דגירסתו של הרי"ף שם היא: פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין ולא מיבמין. [ובאמת כך היא ג"כ גירסת הרא"ש בפסקיו שם (פ"א סוף סי' ט) דזקן חולץ ולא מיבם. ע"ש]. - והיינו כגירסת התוספתא הנ"ל בסוף פרק ב דיבמות - וכתב הנמוק"י, פצוע דכא וכו' לא מייבמין, דחייבי לאוין נינהו, ומ"מ כיון שהיתה להם שעת הכושר רמיא קמייהו לחליצה, והאי זקן מיירי שתשש כוחו וכשל שהוא דומיא דסריס "דלאו בר ביאה" והקמת שם הוא. עכ"ל. ע"ש. והדברים נפלאים כאשר אמרנו, דהא חזינן להדיא דהנמוק"י מבאר דהאי דזקן אינו מיבם אף דהיה לו שעת הכושר מעיקרא, כיון דמיירי בזקן מאוד שתשש כוחו טובא, ומלבד דלאו בר לידה הוא גם לאו בר ביאה הוא ואינו יכול כלל להגיע לכלל יבום. ומדקדוק דברי רש"י עולה נמי כאשר ביארנו, דכל שהוא זקן שעדיין לא כשל כוחו והוא בר ביאה אמרינן דיכול אף ליבם. ודו"ק היטב. ומדבריו אלו של הנמוק"י יש לחזק ג"כ את דברינו הנ"ל במש"כ על דברי הלח"מ שרצה לדייק מדברי הנמוק"י שכתב דזקנה מתיבמת משום דהרבה זקנות נפקדו וכו', ומזה רצה הלח"מ ללמוד מדוע זקן לא מייבם משום שזקנים לא נפקדו וכו', וליישב עפ"ז את דברי הרמב"ם, ואמרנו להעיר בס"ד דלא כן הוא, משום דעד כאן לא מיירי הנמוק"י בהאי טעמא אלא לגבי זקנה אבל לא אייתי לאפוקי זקן וכו'. ובאמת לפי דברי הנמוק"י הנ"ל מתבאר דהאי דזקן אינו מייבם טעמא הוי משום דלאו בר ביאה הוא, אבל לעולם משמע דאם בר ביאה הוא אע"ג דלאו בר הולדה ופקידה הוא שפיר מייבם, כמו בזקנה. אלא דלפ"ז צריך קצת להבין ברברי הנמוק"י מדוע הוסיף טעמא בזקנה דמתייבמת משום דהרבה זקנות נפקדו וכו', תיפוק ליה דבת ביאה היא בכל גווני, ואולי יש לומר דלרווחא דמילתא נקטיה, דמלבד דבת ביאה היא גם הרבה זקנות נפקדו. וק"ל].

ועכ"פ עתה דחזינן, דדברי התוספתא שפיר מיושבים דתרי זקנים איכא, מיושבים בס"ד נמי דברי הרמב"ם הנ"ל באופן נפלא וכמין חומר, דלגבי זקנה סתם הרמב"ם את דבריו שם (פ"ו ה"ז) וכתב דמתיבמת לכתחילה כיון שהיה לה שעת הכושר, ולא חילק בה הרמב"ם כלום, והיינו משום דסגי לה בהאי מילתא שהיא בת ביאה דמשום הכי אפשר אף ליבמה, ובזקנה בכל מצב בת ביאה היא דקרקע עולם בעלמא היא, משא"כ לגבי זקן הרי כאמור עדין לא סגי ליה במאי דהיה לו שעת הכושר מעיקרא, שהרי צריך להיות בר ביאה, וזקן דמיירי ביה הרמב"ם בזקן מופלג הוא, שאפילו אינו בר ביאה, ומשום הכי כתב דרק חולץ אבל לא מייבם, וזה מדוקדק בלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל שכתב שם (פ"ו ה"ד) ואלו חולצין ולא מיבמין וכו' והזקן "ביותר" שתשש כוחו וכשל. עכ"ל. והדגיש הרמב"ם בלשונו הטהור והמוזהב לשון של זהורית, דמיירי הכא בדברי קודשו "בזקן ביותר", כלומר כלומר זקן מופלג דאינו אפילו בר ביאה ש "תשש כוחו וכשל" כלשונו של הרמב"ם ז"ל גופיה, ומשו"ה לא סגי ליה במאי דהיה לו שעת הכושר מעיקרא, דהרי אינו בר ביאה, וממילא לא דמי לזקנה דמיירי ביה הרמב"ם אח"כ (בהלכה ו), דהיא לעולם בת ביאה כאמור דקרקע עולם היא, ולגבה בהאי טעמא דהיה לה שעת הכושר סגי. וממילא עתה בזקן שאינו מופלג, ובר ביאה הוא, אה"נ אודיי אודי הרמב"ם דכזקנה דמי, ומכיון שהיה לו שעת הכושר הרי זה מייבם לכתחילה. והדברים נפלאים ומאירים בס"ד.

ובפשטות צריך לומר, דהאי דנקט הרמב"ם במילתיה לדינא דזקן ביותר דאינו מייבם, ולא נקט דין זקן סתם דבר ביאה הוא ומייבם, דכנראה לא היתה לפניו הגירסא בגמ' דיבמות (בדף כ ע"ב) כגירסאות שלפנינו דזקן חולץ או מייבם, אלא היה גורס זקן חולץ ואינו מייבם, וכדחזינן לעיל דכך גורסים נמי הרי"ף והרא"ש בגירסת הגמ' שם (סוף פרק קמא), וממילא גם הרמב"ם הוה גריס הכי, ולכן בהלכותיו נקט האי דינא דמפורש בגמ' [כי כן דרכו בקודש לתפוס רק דברים מפורשים בגמ' להדיא ממש עי' בברכ"י חיו"ד (סי' רצד ס"ק יח), וראה בזה עוד בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' יד עמוד תכה). ע"ש], כלומר דתפס הדין דזקן חולץ ואינו מייבם, ומיד ביאר, דהיינו בזקן ביותר שתש כוחו וכשל, והוא האי דינא דהתוספתא בפ"ב, ומינה ילפינן לאידך דינא דתוספתא דפרק יא, דזקן מייבם לכתחילה והיינו בזקן שאינו מופלג ביותר, שעדין לא תשש כוחו וכשל, ובר ביאה הוא שעדין יכול לייבם. כי כידוע הרמב"ם קיצר ודקדק מאד בלשונו וכתב רק הדברים המפורשים בש"ס, והשאר אנו יכולים לדקדק בדבריו בלשונו הזהב עי' בשו"ת יוסף אומץ (סי' מז אות ה), ובמחזיק ברכה חיו"ד (סי' יא סק"ג, סי' מד סק"א). ע"ש.

והן אמת כי לכאורה היה מקום לעורר, דא"כ דאמרינן דהרמב"ם ז"ל היתה לו הגירסא בגמ' דיבמות (בסו"פ קמא) "דזקן חולץ ואינו מייבם", א"כ לכאורה שוב יש להעיר במה שאמרנו לעיל, דלעולם הרמב"ם ס"ל דאיכא פלוגתא דתנאי בתוספתא בין פ"ב דאמרינן התם דזקן חולץ ולא מייבם, לפי"א דאמרינן דזקן חולץ או מייבם, וממילא מאי דפסק הרמב"ם דזקן חולץ אבל לא מייבם היינו משום דלפניו היתה הגירסא בגמ' דיבמות (כ ע"ב) זקן חולץ אבל לא מייבם כגירסת התוספתא דפ"ב, ומכיון שכן עמד לפשוט כהאי מאן דאמר, משום דבגמ' דילן מובאת הגירסא כמותו. וממילא לכאורה נמצא דנפל פיתא בבירא כשל עוזר ונפל עזור בכל המערכה הנ"ל וליכא להאי דאמרינן דתרי זקנים איכא וכו', אלא לעולם בכל גווני זקן חולץ אבל לא מייבם, ודו"ק היטב. אולם האמת היא אע"פ שיש לדחוק ולומר כך, אולם עדיף האי דרכא דנקטינן לעיל, שלפ"ז פלוגתא דתנאי בתוספתא, מאשר לתפוס בדרך השניה שיש מחלוקת בין התוספתות והרמב"ם נקט כחדא מינייהו, כי כמה שאפשר שלא לאפושי פלוגתא עדיף טפי וכנודע, ולכן מכיון שאפשר לנו ליישב את הדברים אליבא דהרמב"ם בלא לעשות פלוגתא דתנאי, וגם שלפי דברינו הנ"ל לשונו הזהב של הרמב"ם יהיה מדוקדק ביותר במאי דנקיט הזקן ביותר שתש כוחו וכשל וכו', דלפי דברינו היינו דוקא בכה"ג שהוא זקן ביותר ולכן חולץ ולא מייבם שמשמע דאם אינו זקן ביותר דאה"נ שיכול לייבם. אבל אם נימא דבכל זקן ס"ל להרמב"ם דאינו מייבם, מדוע נקט בדבריו הזקן ביותר, הוה ליה למינקט זקן חולץ ואינו מייבם בסתמא, אלא ודאי כדאמרן. וק"ל. ודו"ק היטב.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi