למעלה
[ובין הבתרים יש להעיר במאי דכתב המשנל"מ (שם) על דברי מרן הב"י בטור יו"ד (סי' רמח) שכתב דרוב הפוסקים הסכימו לחילוקו של ר"י בתוס', וגם הרמב"ן ס"ל כוותיה דבכל מ"ע שיש בה לאו אע"ג דמתן שכרה בצידה לוקין עליה, ואם לאו ב"ד נענשין על זה. ע"ש. והקשה ע"ז המשנל"מ דלכאורה מתשובות המיוחסות להרמב"ן הנ"ל (סי' פח) גבי השבת העבוט מבואר דגם במ"ע דאיכא ביה לאו אם ב"ד לא כפו אינם נענשין עליה. ע"ש. ואולם האמת היא דבעיקרא דמילתא זו אינה קושיא כלל על הב"י, דמרן ז"ל לשיטתיה אזיל ואוחז צדיק בדרכו, דכבר ביאר ופירש לנו זאת יוסף צדיקא בהקדמתו לב"י וז"ל: והנה בא לידי קצת תשובות הרשב"א, כתובות בעט ברזל ועופרת בדפוס, וכתוב בתחילתן שהם תשובות הרמב"ן, וכשאני כותב מאותן תשובות אע"פ שאני יודע שהיא תשובת הרשב"א אני כותב כתוב בתשובות להרמב"ן לפי שספרי הדפוס מצויים ביד כל אדם ומי שירצה לעיין בלשון התשובה עצמה יכול לעמוד עליה וכו'. ע"ש. הא חזינן דמרן ס"ל "דהתשובות להרמב"ן" אינם אלא מיוחסות להרמב"ן אבל באמת הם תשובותיו של הרשב"א ואינם של הרמב"ן כלל, אלא א"כ מפורש זאת בגוף התשובה להדיא, [ובאמת כן כתבו עוד טובא מרבותינו הפוסקים דהתשובות המיוחסות להרמב"ן שלפנינו של הרשב"א הם, דכ"כ מהרי"ט בתשובותיו ח"א (סימן כ), והש"ך בחו"מ (סי' עב ס"ק צט), והמג"א או"ח (סי' תרכט סק"ט), והחבי"ב בשו"ת בעי חיי חחו"מ (סי' כג), והגרא"ל צונץ בס' גט מקושר (אות טל סק"ג) ובשו"ת משיבת נפש ח"א חאבה"ע (סי' כה אות ג) ובמהדורא תנינא (סי' ל אות א) ובשו"ת הגרא"ל צונץ חאו"ח (סי' ג אות ג), ובשו"ת בית אפרים חאבה"ע (מהדו"ת סי' יא), ובשו"ת בית דוד טעביל (סי' כג), וכ"כ נמי הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי ח"ב (דף פא ע"א) ובספרו כל החיים (דף כד ע"ד אות כו) והגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים (מערכת פ כללי הפוסקים אות קיד) ובשיורי טהרה (מערכת ש כלל מה), והשד"ח בכללי הפוסקים (סי' י אות ט), ומהרש"ם בתשובותיו (ח"ד סי' פו) ובספרו דעת תורה יו"ד (סי' סד ס"א), וראה גם בס' ברית יעקב (סי' לח סוף אות ה), ובס' נר מצוה (סי' ד אות יז), ובס' מטה שמעון (סי' קז הגהות הטור אות א ד"ה וראיתי), ובס' מטה אהרן ח"ב (אות קיא ר"ה וראיתי). יעו"ש], וממילא מאי דהעיר המשנל"מ על מרן מיושב שפיר, ודברי הב"י יבואו על מקומם בשלום דמרן ז"ל לשיטתיה אזיל. ושוב מצאתי עתה גם להגאון חיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' רמח סק"א) דעמד להמליץ טוב ויושר על דברי הב"י מקושיית המשנל"מ וישבם כדברים הנ"ל, דהא ס"ל למרן דהתשובות המיוחסות להרמב"ן אינם כלל להרמב"ן אלא להרשב"א. ע"ש. וחזר והניף ידו בזה בשו"ת יוסף אומץ (סי' קה). יעו"ש. וראה בזה גם בדבריו בס' דברים אחדים (דרוש כב ד"ה וחזה), ובס' אהבת דוד (דרוש יא לשבת הגדול ד"ה ויש). יעו"ש.

ואולם זו אינה קושיא רבתי על הגאון הנורא בעל המשנה למלך שלא זכר שר לפי שעה מדברי מרן הב"י בהקדמתו (וצא וראה בתוארים שעיטרוהו רבנן להמשנל"מ, "עמוד העולם" מחב"ר או"ח (סי' שכח סק"א), "גדול הדור" ברכ"י או"ח (סי' לב סק"ד), "מופת הדור" פתח עינים מס' חולין (פח ע"ב), "עין הדור" שו"ת חיים שאל (ח"א סי' צו), וקרינן ביה נמי "ספרו הנורא" שיורי ברכה יו"ד (סי' רפא סק"ב) פתח עינים מס' יבמות (נח ע"א) שם הגדולים ח"א (מערכת י אות סג) ועוד), דהנה כבר כתב רבינו החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' קה) וז"ל: כתב, את קולך שמעתי במכתב לאמר כי שמעת מחכם א' עובר אורח דמקהי אקהייתא על דברי רבינו הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל בספרו הבהיר משנה למלך בכמה מקומות ותמהת כי נראות קושיות חזקות, ואני אענה דהגם דזמנין איכא בינייהו קושיי דלית נגר דליפריקנהו ולית להו פתרי, אל תתמה על החפץ, דעין רואה ספרי דבי רב אתו ממולאי מכמה קושיות על ראשונים ואחרונים וכבר הרז"ה ז"ל בפתיחתו לספר המאור הביא משל דננס על גבי ענק רואה יותר מענק ועוד האריך בזה ע"ש וכו', ואני בעניי בבחרותי אנכי עשיתי ארש הלא במאמר אחד קראתיו העלם דבר מכמה השמטות שנשמטו לגדולי ישראל, ורוח אפינו משיח ה' אמר "שגיאות מי יבין" ואמרו אשרי מי ששגגותיו ספורות ובכל זאת צריך לעיין היטב וכמ"ש בירושלמי דשקלים לעולם יראה אדם בעל שמועה כנגדו וכבר כתבו ז"ל כמה מוסר בזה, ואם אחר העיון נמרץ עדיין נראית קושיא חזקה אין לתמוה בזה. ועוד יש להליץ ביותר על רבינו הרב משנה למלך ז"ל כי הרב היה כותב בגליוני הספרים לזכרון וזמנין דהיה במושכל ראשון ושיטין רהוטי רהוט ולזכרון קאתי ביום שידובר, ומהר"י כולי זלה"ה המסדר שכל ידיו והפליא לעשות עלה בקב'ץ ופנה לסובב ולא הניח דף או גיליון או רשימה שלא סידר והיד כותבת על סדר הרמב"ם, ואין ספק כי מלאכה גדולה עשה ובא בשכרו כפול מן השמים, אמנם באו אל קרבנה איזה גיליונות ורשימות שלא כתבם הרב ז"ל אלא להערה או לזכרון, גם דזמנין דמשכחת איזה דבר שלא במקומו כמ"ש אני הדל במקום אחר בס"ד וכ'. יעו"ש. וראה עוד נמי במש"כ רבינו החיד"א בסוף ספר מראית העין (ליקוטים סימן ו) וז"ל: אמנם כפי אשר קדמה לנו ידיעה שמסדר הספר משנה למלך ז"ל היה מחפש חיפוש מחיפוש כל אשר מצא מכתיבת יד הקודש ז"ל וקרב אותם וסידרם בסדר הזה וכמו שכתבתי קושט אמרי אמת אשר שמעתי מרבני קושטא במקום אחר. יעו"ש. וממילא לפ"ז י"ל דמשו"ה אגב ריהטא לא עלתה לפני הגאון משנל"מ בפרשת זכו'ר דברי מרן בהקדמתו לב"י כי כתב הדברים אגב אורחיה לזכרון בעלמא על מנת לשוב ולעיין בהם ולא איסתייעא מילתא, ולהכי הקשה הקושיא הנ"ל, ועכ"פ הדברים מיושבים. וק"ל.

והלום מצאתי בס"ד עוד גילוי בזה להגאון קצוה"ח בחו"מ (סי' צז סק"ט) שהנה עמד להקשות שם מדנפשיה על דברי הב"י כקושיית המשנל"מ הנ"ל, דהקצוה"ח עמד על מה שהביא הרמ"א (שם) דמצות השבת העבוט היא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ולכן אין ב"ד של מטה מחוייבין לכוף עליה אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם, והוא מתשובות הרמב"ן הנ"ל (סי' פח), וא"כ קשה דהרי מרן בב"י יו"ד (סי' רמח) כתב בשם הפוסקים ומכללם הרמב"ן דכופין על מצות הצדקה אע"פ שמתן שכרה בצידה משום דכתיב ביה נמי לאוין דלא תאמץ ולא תקפוץ, וממילא ה"נ בהשבת העבוט הא איכא ביה לאו דכתיב "לא תשכב ועבוטו אצלך" ומדוע אין כופין ע"ז. וכתב הקצוה"ח ליישב וז"ל: ואפשר דהך תשובה דהרשב"א היא והרשב"א אפשר דס"ל דבצדקה נמי אין כופין ואע"ג דאית ביה לאו. עכ"ד. יעו"ש. וחזינן דהרב קצוה"ח איהו מותיב לה מדנפשיה כקושיית המשנל"מ, ואיהו מפרק לה כתירוץ שאמרנו בס"ד, ואולם ק"ק מדוע לא הביא הקצוה"ח סימוכין לדבריו אלה שכתב דתשובה זו אינה מהרמב"ן אלא מהרשב"א וכו' מדברי מרן הב"י גופיה שכתב כן בהקדמתו וכנ"ל, ועכ"פ הדברים דברי אמת הם שריר בריר ונכון. ואיברא דעוד ק"ק דמרוע הקצוה"ח לא הביא דקושיא זו כבר הקשה המשנל"מ הנ"ל, דהא הקצוה"ח ראה לס' משנל"מ ומזכירו לפרקים ולדוגמא עי' בקצוה"ח (סי' נח ריש סק"א) שמביא שם מדברי המשנל"מ הל' שכירות, והכי מסתבר נמי לפי סדר הזמן דהא ס' הקצוה"ח נדפס בשנת תקמ"ח וכמ"ש בזה בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' י עמוד רפב), וס' משנל"מ נדפס כבר בקושטא זמן רב קודם לזה בשנת תצ"א כנודע, עי' שם הגדולים ח"א (מערכת י אות סג) שכ' דהגאון הנורא בעל המשנה למלך לפי רוב הענוה הקבועה בליבו באמת לא הדפיס את ספרו בחייו, כי היה אומר בענוונותו העצומה מה יתן זה לפום רבנן, ונדפס הספר רק אחרי פטירתו שנפטר בשנת תפ"ז. יעו"ש. וצ"ב. ועכ"פ כאמור מיושבים הדברים בס"ד].

ואחר כל הדברים האלה, מצאתי עוד בדברי האחרונים, דאוחזים בדרך זו, דהרשב"א ס"ל כהריצב"א, דהנה כאמור לעיל חזינן הכי דהרמ"א בשו"ע חו"מ (סי' צה סט"ז) כתב, מצות השבת העבוט היא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה ולכן אין ב"ד של מטה מחוייבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם. ע"כ. והקשה בקצות החושן (שם סק"ט) דלכאורה מדוע לא חייבים לכוף על השבת העבוט הא איכא במ"ע זו ג"כ לאו, וחזינן בתוס' דב"ב (ח ע"ב) דבכה"ג כופין, ויישב הקצוה"ח דצ"ל דמאי דכתב הרמ"א הוא מדברי הרשב"א, והרשב"א פליג על התוס' דב"ב. ע"ש. וכ"כ גם הסמ"ע (שם ס"ק לו) דצ"ל שהתוס' והרא"ש פליגי על דין זה שהזכיר הרמ"א שהוא ע"פ הרשב"א. ע"ש. וכ"כ גם רבינו החיד"א בשיורי ברכה חו"מ (סי' צז סק"א) דהרשב"א ס"ל כהריצב"א, וכ"כ ג"כ בספרו ברכ"י חיו"ד (סי' רמח סק"א). ע"ש. וכ"כ גם הנחלת צבי ביו"ד (רס"י רמה) דמקור דברי הרמ"א הנ"ל הם מהרשב"א דס"ל כהריצב"א דאף במצות עשה שמש"ב שיש בה לאו אין ב"ד מחוייבים לכוף עליה, ורק אם רצו לכוף הרשות בידם. וכ"כ גם בספר שביתת יו"ט (דף קט ע"ד) דהרשב"א ס"ל כהריצב"א. וכן מבואר גם בתשובת מהר"י קולון (שורש קמח). ע"ש. הרי לפנינו להקת האחרונים דמבואר מדבריהם דהרשב"א ס"ל כהריצב"א, וזה סיעתא לדברינו הנ"ל שאמרנו ליישב בס"ד את קושית המשנל"מ על הרשב"א, דהרשב"א ס"ל כהריצב"א. ואיברא דחזינן להגאון שד"ח בכללים (מערכת מ כלל קו) דאינו מסכים דהרשב"א ס"ל כהריצב"א, והביא דגם בספר שנות ימין (ח"א דרוש ז) כתב דהרשב"א לא ס"ל כהריצב"א, ועיקר טענתם היא דהרי לפי דעת הריצב"א ב"ד מצד דינא מחוייבים לכוף גם על מ"ע שמתן שכרה בצידה, אלא שאם לא כפו אינם נענשים על זה, אולם לדעת הרשב"א שהביא הרמ"א הנ"ל מבואר שאם ב"ד רצו לכוף הרשות בידם, אבל אה"נ ב"ד אינם מחוייבים כלל לכוף על מ"ע כזו שמתן שכרה בצידה. ע"ש בדבריו. ואולם את דברי המפרשים הנ"ל שאמרו דהרשב"א ס"ל כהריצב"א, יש ליישב ולבאר דהם מבארים בדברי הריצב"א דלא כמהר"ם הנ"ל שביאר דב"ד מחוייבים לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצידה, ורק אם לא כפו אין נענשין, (ושכן הסכים לביאור זה השד"ח), אלא הם יבארו דהריצב"א ס"ל דחיוב הכפיה מעיקרו תלוי ברצון הב"ד שאם אין הם רוצים לכוף הרשות בידם ואין עליהם חיוב כלל, [ויתכן דהכי הם מבארים ג"כ את דברי הירושלמי בב"ב הנ"ל (פ"ה ה"ה) דאיתא התם "אין ב"ד של מטה נענשין עליו", דהיינו שגם לגבי עצם הכפיה זה תלוי ברצונם שאם אינם רוצים לכוף אין עליהם חיוב כלל ולכן גם לא נענשים. וק"ל. ועי' היטב בשו"ת חתם סופר חחו"מ (סי' קעז) סוד"ה מה שכתב וכו'. ע"ש]. ולפי ביאור זה שפיר תואמים דברי הרשב"א והריצב"א לשיטת האחרונים הנ"ל.

ואולם עכ"פ לגבי הישוב על דברי המשנל"מ הנ"ל, בקושייתו על הרשב"א, גם מאן דמתני הכי דהרשב"א לא ס"ל כהריצב"א, עדיין מיושבים דברי הגמ' דחולין (הנ"ל) גם להרשב"א וכנ"ל, דאמנם ב"ד אינם מחוייבים לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצידה, אולם אם רצו לכוף הרשות בידם, ולהכי שפיר נגדיה ר' יהודא. ודו"ק. וע"ע בספר שביתת יו"ט (בחידושיו על הרמב"ם דף קט ע"א), ובדברי שאול על יו"ד (סי' רמח), ובספר אשדות הפסגה (שורש ו), והביא מדבריהם גם הגאון שד"ח (מער' מ כלל קט), שג"כ הם יצאו להשיב על דברי המשנל"מ. ע"ש.

[ואגב אורחיה יש להעיר דלפי מאי דחזינן מהמפרשים הנ"ל דבארו את דברי הרמ"א הנ"ל שכתב דבמצות השבת העבוט אין ב"ד כופין עליה, וכתבו הם ז"ל, דדברים אלו אזלי לשיטת הרשב"א דפליג על ר"י בתוס' שאמר דאם יש לאו ב"ד חייבים לכוף על מ"ע כזו, א"כ לפ"ז צ"ל דמרן בב"י פליג על דברי הרמ"א הללו, דהרי מרן כתב בבית יוסף יו"ד (סי' רמח) דדעת רוב הפוסקים כדעת ר"י דכל שיש לאו במ"ע שמתן שכרה בצירה דשפיר לוקין עליה, וכן פסק מרן ג"כ בשולחנו הטהור חיו"ד (סי' רמח ס"א) שכתב, כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן ב"ד היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן. וביאר הש"ך (שם סק"ג) ואע"ג דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה דכתיב "למען יברכך" מכל מקום דאיכא בה נמי לאוין "לא תקפוץ ולא תאמץ" כופין, כן כתבו הפוסקים. ע"ש. הא חזינן דדעת מרן נוטה לדעת ר"י, [והאמת דבדברי הראשונים הביאו הביאו ביאור זה דהתוס' דכתובות וב"ב (הנ"ל) דכל שיש בו לאו ב"ד כופין עליו, בשם תוס' סתם, עי' בריטב"א כתובות (שם) ובהגהות מימוניות (הנ"ל), וגם מרן בב"י (שם) לא הזכיר זאת בשם ר"י אלא בסתם, ורק המשנל"מ (הנ"ל) כתב זאת בשם ר"י, ובאמת בסיום דבריו של בגהמ"י (שם) נראה שמביא נמי כיו"ב מהריצב"א בשם ר"י. יעו"ש], ועכ"פ לפ"ז יוצא דלדעת מרן בהשבת העבוט נמי כופין להשיב אע"ג דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה כיון דאיכא ביה לאו, ומדוע מבואר ברמ"א (הנ"ל) בסתם דאין כופין על השבת העבוט. ואח"כ מצאתי להגאון קצוה"ח בחו"מ (סי' צז סק"ט) שכתב דלעולם לדידן דכופין על הצדקה משום דאיכא במ"ע זו לאו וכמבואר ביו"ד (סי' רמח), ה"ה דכופין נמי על השבת העבוט, וכל הדברים הללו שכתב הרמ"א אזלו לשיטת הרשב"א דאפשר דס"ל דגם לגבי צדקה אין כופין. ע"ש. (ברם מעט יש להעיר על דברי הקצוה"ח הללו שכתב דאפשר דלהרשב"א אין כופין גם על מצות צדקה דהא מתשובת הרשב"א ח"ג (סי' רצג) מבואר דגם בצדקה כופין, והובאה תשובת רשב"א זאת נמי בדרכי משה הארוך יו"ד (סי' רנט אות ד). ע"ש. וצ"ע בדברים).

ואולם ביד אברהם ליו"ד (סי' רמח ס"א) כתב, דבפשטות נראה דדעת מרן היא דאף אם יש לאו במ"ע ב"ד מחוייבים לכפותו, וראיה ממ"ש בב"י חו"מ (סי' רלא) לגבי מדות ומשקלות דאיכא חיוב על הב"ד לכפותו, ואע"ג דאיכא ביה ג"כ לאו, וההיא דחו"מ (סי' צז) גבי השבת העבוט דאינו אלא רשות לכפותו כיון דאיכא ביה לאו, היינו משום דאינו לאו גמור אלא לאו הניתק לעשה, אבל בלאו גמור שפיר כופין ע"ז. ע"ש. ועי' בגליון מהרש"א ביו"ד (סי' רמח סק"ו) דג"כ כתב כעין זה, דבגוונא דהלאו ניתק לעשה לא כופין. ע"ש. וא"כ לפי דברים אלו אפשר לומר, דלא פליגי מרן והרמ"א בדין השבת העבוט, דמרן יודה דבהשבת העבוט לא כופין ואע"ג דאיכא ביה לאו, משום דהוא ניתק לעשה. [ובאמת עי' במשנל"מ הל' עבדים (פ"ג הי"ד) שכבר כתב ליסוד זה, דאחר שעמד להקשות על הרשב"א בתשובותיו הנ"ל (ח"א סי' תשמה) שכתב דהשבת העבוט אין ב"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ולכאורה אי ס"ל לרשב"א כתירוץ ר"י דהיכא דאיכא לאו שפיר כופין אף על מ"ע שמתן שכרה בצידה, א"כ היכי כתב דהשבת עבוט אין כופין הא איכא ביה לאו דלא תשכב בעבוטו, ותירץ, דאפשר לומר דשאני השבת עבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן במס' מכות (טז ע"א), ומשו"ה לא כייפינן ליה משום לאו זה, אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן ליה. ומזה עמד נמי המשנל"מ לפשוט את ספיקו שם אם כופין על מצות הענקה לעבד שהוא מצוה שמתן שכרה בצידה שנאמר בה "לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", די"ל כיון שהוא לאו הניתק לעשה לא כייפינן ליה אפילו אליבא דר"י. ע"ש. וראה עוד בדברי המשנל"מ בהל' מתנות עניים (פ"ז ה"י) שאף שם חזר בו על יסוד זה דכל שהוא לאו הניתק לעשה לא כופין עליו אף לדעת ר"י. יעו"ש. וע"ע בשו"ת שמחה לאי"ש ח"ג הנדפ"מ (מאמר ו אות ד) שעמד להעיר בדברי המשנל"מ הללו, דלכאורה מה בכך דהשבת העבוט הוי לאו הניתק לעשה, דמה חילוק יש בסברא ומאי נפק"מ בזה לענין לכפות על מצות עשה, דהא דחלוק לאו הניתק לעשה משאר לאוין היינו דוקא לגבי מלקות ארבעים בהיכא דעבר על הלאו דבלאו הניתק לעשה לא לוקין, ברם הכא דבאנו לכפותו עד שתצא נפשו מה יעזור ומה יועיל סברא זו דניתק לעשה ומאי שנא זה ממצות צדקה דכייפינן בשוטי. ע"ש. ועתה ראיתי גם במנחת חינוך (מצוה תקפז אות א) שהביא שם את דברי המשנה למלך הנ"ל הקושיא והתירוץ, וסיים ע"ז, ודבריו אינם מובנים היטב. יעו"ש. וגם ע"ע בס' לב אריה חולין (קי ע"ב ד"ה תוה"ד כל), ובברכ"י יו"ד (סי' רמח סק"א), ובשו"ת יוסף אומץ (סי' קה), ובס' בית המלך (פ"א מהל' תלמוד תורה), ובס' מטה אהרן ח"ב (אות קיא ד"ה וראיתי) שעמדו להעיר בזה על המשנל"מ דהא בצדקה נמי הלאוין ניתקין לעשה דפתוח תפתח את ידיך, והרב חיד"א שם כתב דיש ליישב זאת דשאני צדקה דאית בה תרי לאוי, ואי נמי דפתוח פירושו אלא ומשמע קודם הלאו אבל אחרי שעבר אינו תקנה. ע"ש.

והנה בעיקרא דמילתא בביאור דברי המשנל"מ (הנ"ל) שכתב דבמ"ע שמתן ש"ב ואית ביה לאו הניתק לעשה לא כופין והוי כסתם מ"ע שמתן שרכה בצידה, והקשה בשו"ת שמחה לאי"ש הנז' דמאי שנא וכו', לפום קושטא נראה בס"ד ליישב ולבאר את הדברים הדק היטב, כי הנה יש לבאר ברישא דמילתא את עצם דברי התוס' (הנ"ל) במש"כ דבמ"ע שמתן שכרה בצידה שיש בה לאו דשפיר כופין עליה, דלכאורה מאי איכפת לן דאיכא במצוה לאו, הא סו"ס היא מ"ע שמתן שכרה בצידה, אלא נראה שיש לבאר זאת בס"ד לפי דברי רש"י בחולין (קי ע"ב) שעוד נביא מדבריו לקמן בעה"י ביתר ביאור, שכתב שם בטעם יסוד ענין זה דאין כופין על מ"ע שמתן שכרה בצידה וז"ל: לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תיטול שכר זה. ע"ש. וא"כ חזינן מדברי רש"י הללו דטעם הדבר הוא דאמרינן שמכך שהתורה פירשה את שכר מצוה זו באה התורה לומר שאין להענישו אם לא ירצה לקיים מצוה זו, אלא דזהו עונשו שהוא לא יקבל את השכר המוזכר בתורה, וא"כ י"ל לפ"ז דבגוונא שיש לאו באותה מצוה שפיר יש לומר דכופין, דכיון שיש כאן כבר לאו אין את החשבון הנ"ל לומר דזהו עונשו שלא יקבל את השכר, שהרי עתה יש לו ע"ז כבר עון לאו, וממילא כיון שיש לו ע"ז עון לאו חוזר הדבר לעיקרו שאין לומר שמה שהתורה פירשה את שכרו משום שבאה לומר דזהו עונשו שלא יקבל השכר, וחוזר הדבר שכאילו הוא סתם מצות עשה רגילה שכופין עליה לקיימה עד שתצא נפשו, כי באמת אע"ג שעל לאו לבד מכין אותו רק מלקות ארבעים מ"מ במ"ע זו שמתן שכרה בצידה שיש בה לאו אמרינן דכופין אותו עד שתצא נפשו כדין מצות עשה, כי הלאו שיש בו מחזירו להיות כמ"ע סתם שלוקין עד שתצא נפשו, ואין המכות מכח הלאו שיהיה רק מלקות ארבעים, ובאמת כן מצאתי מפורש להדיא בדברי הפרי מגדים בחאו"ח (בפתיחה כוללת ח"א אות כח) שכתב שם, דמכך שהרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"ז ה"י) כתב דבצדקה כופין אותו ומכין מכת מרדות עד שיתן, משמע דהוא מכות עד שתצא נפשו, וי"ל דאע"פ שצדקה זוהי מ"ע שמתן שכרה בצידה הרמב"ם סובר כתוס' דכתובות וב"ב דכיון דאיכא ביה לאו כופין ע"ז. ע"ש. וכן הניף ידו בכיו"ב בספרו שושנת העמקים (כלל ט ד"ב עוד יש להסתפק) לבאר כן בדברי הרמב"ם. יעו"ש. ומ"מ כאמור ברגע שרואים אנו שיש במצוה זו דמש"ב לאו לא כופין אותו משום הלאו, אלא חוזר הדבר לקדמותו דחשיב האי מצוה כמצוה סתם שאין מתן שכרה בצידה, וממילא כופין אותו מכח המצוה והיינו עד שתצא נפשו, [ואי נמי דנימא דכופין אותו משום הלאו ג"כ שפיר הוי, ועי' היטב בדברי המנחת חינוך (סוף מצוה תקנח) שמכלל דבריו שם משמע באמת דהא דכופין על מ"ע שמתן שכרה בצידה דאית ביה לאו היינו משום הלאו. יעו"ש היטב. ויש לבאר זאת כי הנה בדברי הפמ"ג בשושנת העמקים (שם) מתבאר דהא דאמרינן דבלאו מכין אותו מלקות ארבעים היינו בכבר עבר על המצוה, אבל לאפרושי מאיסורא שלא יעבור שפיר מכין אותו גם עד שתצא נפשו. יעו"ש. וממילא ה"נ י"ל כיון שהלאו נמצא לפניו ושומרים אותו שלא יעבור עליו א"כ אפילו נימא דלוקה מכח הלאו אפ"ה לוקה עד שתצא נפשו כיון שהוא לפני עשיית הלאו]. ולפי דרך וביאור זה יבוארו מעתה הדק היטב דברי המשנל"מ דלכן קאמר המשנל"מ דהיכא דהלאו הוא ניתק לעשה לא כופין במ"ע שמתן ש"ב, והיינו משום דאמרינן דהא טעמא בעלמא דבאית ביה לאו כופין, משום דכיון דאיכא ביה לאו א"א לומר דזהו עונשו שלא יקבל השכר דהא איכא ליה גם עון איסור לאו, אולם באמת עכשיו שלאו זה ניתק לעשה ויש לו תיקון ללאו, ונמצא שלא מרחף עליו שום איסור מלבד הפסד השכר, ממילא שוב חוזר הדבר להיות כמו סתם מ"ע שמתן שכרה בצידה דאמרינן ביה שזהו עונשו שלא יקבל את השכר ולא כופין עליה. וממילא לפ"ז שפיר מבוארים ומיושבים דברי המשנל"מ באר היטב מאי טעמא דבלאו הניתק לעשה שפיר כופין, ולא חשיב כלאו בעלמא שכתבו התוס' דבכה"ג כופין. וק"ל. ודו"ק. ונפלא. ועוד ראיתי הלום להגרי"ז בחידושיו על הש"ס [סטנסיל] במס' ערכין (כא ע"א) שכ' שם בזה"ל: והנה בדין כפיה על הצדקה צ"ע אם הוא מדין כפיה על המצוות או דהוא דין מסויים של כפיה לצדקה. ע"ש. ולפי דברינו הנ"ל יש לבאר ביאור נפלא בדברי הגרי"ז הללו דהרי אמרנו דהיינו טעמא שבגוונא דאיכא לאו במ"ע שמתן שכרה בצידה דשפיר כופין עליה, דהיינו משום שאמרינן דאם יש בזה לאו ממילא אין לומר דזהו עונשו שלא מקבל השכר שהרי יש לו עונש אחר ולכן לוקה, ולכן הסתפק הגרי"ז דעתה שיש כאן לאו האם זה מחזיר את הדבר לקדמותו כלומר שכופין אותו מכח המצות עשה כדין מ"ע דעלמא והיינו עד שתצא נפשו, או די"ל שהיינו טעמא דביש בו לאו כופין על המ"ע שמתן שכרה בצידה שכיון שיש בזה לאו כופין אותו מצד הלאו שיש בדבר, וממילא הכפיה היא רק מצד מלקות ארבעים שחייב בלאו, והיינו דקאמר הגרי"ז "או דהוא מדין מסויים של כפיה על הצדקה" כלומר לא מכח העשה שבו אלא מכח הלאו שבו וכופין אותו אע"פ שהוא בעיקרו מ"ע. וק"ל].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi