למעלה
ח) ובמאי דחזינן לעיל בדברי הגמ' כתובות
(מט ע"ב) דרבא כפיה לר"נ בר אמי לתת צדקה, כבר עמדו הראשונים כמלאכים על
דברים מוקשים אלו דאיך כפיה, הא מבואר בגמ' חולין (קי ע"ב) [וכן הוא נמי
במכילתא פר' יתרו פר' החודש פ"ח] דכל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד
של מטה מוזהרין עליה, ובצדקה הרי מתן שכרה בצידה שנאמר (דברים טו י) "כי בגלל
הדבר הזה יברכך ה' אלהיך", וכן הקשו קושיא זו בתוס' דכתובות (מט ע"ב ד"ה
אכפייה) וב"ב (ח ע"ב ד"ה אכפיה), והר"ן והגהות אשרי בכתובות (שם),
והריטב"א בב"ב (ח ע"א) ועוד מראשונים (שם). ועיין בתוס' (שם) שהביאו
לתרץ על זה כמה תירוצים, שהכפיה היתה בדברים, או שבעירו של רבא קצבו לתת כך וכך
בכל חודש או לכל שנה והלכך כפיה כדאמרינן בב"ב (ח ע"ב) דרשאין בני העיר
להסיע ולחייב על קיצתן שקצבו ביניהם, או דבצדקה איכא תרתי לאוין מלבד מתן שכרה לא
תאמץ ולא תקפוץ ולכן
כופין. ע"ש. והנה הר"ן
בכתובות (שם) הקשה על תרוצם הראשון של התוס' שכתבו דהא דאמרינן דרבא כפיה לר"נ
היינו בדברים, דלכאורה א"א לומר כך דהרי בגמ' חזינן דאפילו אם אינו אמוד
כופין אותו בדברים כדאמרינן בגמ' כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו אסיתא
בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני, וכי הוה אתו לקמיה דר'
יהודה הוה אמר יארוד ילדה ואבני מתא שדיא וכו', א"כ רואים דאפילו בלא אמיד
כופין אותו בדברים, וממילא צ"ל דמה שהגמ' ממשיכה ואומרת "ולא אמרן אלא
דלא אמיד, אבל אמיד כיפינן ליה על כורחיה" זה בכפיה ממש ע"י הכאה. ע"ש
בר"ן. [ושוב מצאתי דכקושית הר"ן על תירוץ ראשון של תוס' הקשה גם הגהות
מימוניות בהל' אישות (פי"ב הט"ו אות כ), ועוד הוסיף להקשות גם על התירוץ
השני דא"כ דמיירי שבני העיר קצבו וכו' א"כ מה מובא ראיה בגמ' שם ראיה
מהא דרבא שאני התם דתקנת העיר היתה כך. ע"ש. והלום ראיתי להגאון מליסא בס' בית
יעקב עמ"ס כתובות (שם) שעמד להעיר מדנפשיה כקושיא זאת על התוס' דאם מיירי
דבני העיר קצבו וכו' מאי מייתי ראיה להא דאי אמיד כפינן דמיירי בלא קצבו, וכתב
ליישב, דאפשר שהם מפרשים דהא דאמרינן בגמ' דאי אמיד כיפינן דמיירי בקצבו בני העיר
שיפרנסו העניים שלהם, ואז כופין לאב לפרנס. ע"ש]. ועכ"פ הקושיא על
התירוץ הראשון של תוס' נשארה, ובאמת בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קסו)
כתב דקושיה זו של הר"ן על ר"ת אלימתא היא מאוד וא"א להולמה. ע"ש.
ואולם אמרתי בס"ד כי לע"ד גם לזו יש תשובה ושפיר יש לבאר את דברי ר"ת,
ויש לומר דמאי דאמרינן בגמ' דבלא אמיד מכריזים עליו עורבא בעי בני וכו' אין זה כלל
וכלל גדר של כפיה בדברים שהמטרה בכפיה היא שע"י דיבור זה לכפות עליו ולשכנע
את דעתו עד שיסכים לזון את בניו, אלא המטרה בדיבורים אלה של ההכרזה להודיע ברבים
שאדם זה אינו מרחם על בניו, ויתכן לומר שהכרזה זו אינה באה אפילו כדי לביישו, אלא
רק כדי שיוודע הדבר לרבים שאדם זה אינו מפרנס את בניו והם נשארו ללא מזונות, ואולי
ירחם עליהם איזה אדם ויאספם אל ביתו. ועי' היטב בפסקי הרי"ד לכתובות (מט ע"ב)
שכתב שם: פי' יארוד תנים וכו', כך זה האיש אכזרי על בניו והוא משליכם על הציבור
והיה אומר לו כך אולי יבוש ויפרנסם, אבל לכוף לא היה כופה אותו. כי אתו לקמיה דרב
חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא וכו' פי' מכתשת כפו אותה על פיה ויעמוד עליה ויאמר אלו
הדברים כדי שידעו הציבור שהוא אינו מרחם עליהם וירחמו הציבור עליהם. ע"ש. וחזינן
דבאמת הרי"ד נקיט הכי דענין ההכרזה הוא להודיע לרבים שירחמו על בנים אלו. ואפילו
נאמר שהכרזה זו היא ע"מ לביישו, אבל עכ"פ זה לא לכפותו בדבר, אלא מנסים
במעמד חד פעמי זה לשכנע אותו שאולי יתבייש ויסכים לפרנס את בניו, ואה"נ אם לא
יסכים עוזבים אותו לנפשו. אבל באדם אמיד דאמרינן שכופין אותו וביארו תוס' שכופין
אותו בדברים, היינו שיורדים עימו ממש לחייו ע"י דיבורים ומילים ומבארים לו
ענין חומרת מצות צדקה, וגם אומרים לו כן ומביישים ומכלימים אותו כמה וכמה פעמים
בלא מנוח עד שיסכים לזון את בניו. [וראה עוד למורינו החיד"א בברכי יוסף חיו"ד
(סי' רמח סק"א) שהביא בשם המהראנ"ח דכפיה בדברים היינו דלייטינן ליה או
לגזור עליו נידוי. ע"ש. וא"כ ברור לפ"ז נמי דזהו ההבדל, דבאינו
אמיד זה רק דיבור בעלמא, ובאמיד כיפינן ליה ע"י נידויים וחרמות. וק"ל]. וממילא
דברי התוס' יהיו מיושבים.
ושבתי וראיתי בס"ד לגאוני
בתראי שדבריהם קילורין לעינים המהרש"א והמהר"ם שי"ף (בסוגיה
דכתובות שם) דג"כ עמדו ליישב את קושית הר"ן על התוס', וכתבו כעין דברים
אלה. יעו"ש בדבריהם. ואח"כ שוב מצאתי דגם בשיטה מקובצת כתובות (שם) ביאר
ותירץ מדנפשיה את דברי ר"ת כיו"ב, שכתב שם, ותירץ ר"ת ז"ל
אכפייה בדברים, ואם תשאל והא בשמעתין מיירי בכפיית דברים ועלה אמרינן ולא אמרן אלא
דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה אלמא דהיכא דאמיד בעי כפיה טפי מדברים ואמרינן עלה
כי הא דרבא כפייה לרב נתן וכו', תשובתך רבא אפילו כפיית דברים לא הויא אלא פיתוי
דברים בעלמא לומר ניחא לך דמיתזני וכו', הלכך היכא דאמיד אסקיה דרגא דכפינן ליה
בדברים, שוב מצאתי שהר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הקשה קושיא זו ולא
תירצה. עכ"ד. ע"ש. והוא כדברינו הנ"ל בס"ד. (ובפשטות אין תימא
מדוע לא הזכירו המהרש"א ומהר"ם שיף לדברי השטמ"ק, דהרי השמט"ק
נדפס לראשונה בשנת תפ"א כמבואר בסדר הדורות בשמות הספרים (אות א מער' אסיפת
זקנים). ע"ש. וראה היטב גם בברכ"י אבה"ע (סי' ו סק"ה). יעו"ש.
ואילו מהרש"א היתה מנוחתו כבוד במוצש"ק ה' כסלו שצ"ב כמש"כ
בהגהות מנחם ציון על ס' שם הגדולים ח"א (מערכת ש אות נ). ע"ש. וגם מהר"ם
שי"ף חיבר את חיבורו עוד קודם לשנת שצ"ג, עי' לרבינו החיד"א בשם
הגדולים ח"א (מער' מ אות ל) שהביא דהרב צמח דוד שנדפס בשנת שצ"ג הזכירו
למהר"ם שיף. ע"ש. וממילא משו"ה לא נפלאת היא מדוע לא הזכירו לשטמ"ק).
והנה כאמור התוס' בכתובות וב"ב
(שם) עמדו ליישב את קושיתם בג' תרוצים: א) דבצדקה הכפיה היא בדברים. ב) דהכא מיירי
דקבלו עליהם בני העיר בתקנה כללית לתת סך לצדקה ובכה"ג שפיר כופין. ג) מצות
צדקה שאני משאר מצוות משום דאיכא ביה תרתי לאוין לא תעשה לא תאמץ ולא תקפוץ ובכה"ג
כופין אף על מ"ע שמתן שכרה בצידה. [ועי' להגאון ההפלא"ה בכתובות (שם) דעמד
לבאר מדוע הוצרכו תוס' לומר דבמצות צדקה כופין משום דאיכא ביה תרתי ל"ת, תיפוק
ליה בהכי דאיכא ביה אפילו ל"ת אחד. ע"ש. וראה בזה גם לגאון חיד"א
בשו"ת יוסף אומץ (סו"ס קה) מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. וע"ע
להגאון מליסא בס' בית יעקב עמ"ס כתובות (שם) דהקשה על תרוץ זה דהתוס', דלכאורה
אם אמרינן דבמצות צדקה איכא ג"כ לא תעשה, כיצד חזינן בגמ' דבבא מציעא (כט ע"ב)
דלפי דעת רב יוסף שומר אבידה כשומר שכר משום דנפטר לתת לעני פרוטה בזמן שמירת
האבידה דהוי עוסק במצוה הפטור מן המצוה, והרי במצות צדקה איכא ג"כ ל"ת, והעוסק
במצוה אינו פטור מלאוין, וא"כ מדוע נחשב כשומר שכר הרי לא יהיה פטור מלתת
צדקה. ע"ש בדבריו שנשאר בקושיה ולא תירץ. והיה נראה לתרץ בס"ד בזה כי
אמנם חזינן דבמצות צדקה איכא ג"כ לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ אולם כל כוחו של
הלאו הוא נובע מכח העשה בלבד, כלומר דאדם שהוא חייב בעשה דצדקה ואינו מקיימה אז
מלבד העשה עובר נמי בלאוין אלו, אבל אה"נ אדם שהוא פטור ממצות צדקה כשומר
אבידה ממילא אין עליו ג"כ את החלות של לא תעשה. וק"ל. ודו"ק. ושוב
מצאתי בס"ד בקובץ שיעורים בחידושיו למס' בבא בתרא (ה ע"ב) דהקשה התם
מדנפשיה כקושיית הבית יעקב, ותירץ כדברים הנ"ל דבזמן שאין את חיוב העשה גם
החיוב של הל"ת נפקע, והביא שם ראיה להזק את דברים אלו מדברי הרמב"ן
בקידושין (לד ע"א) דהרמב"ן הקשה התם דמדוע הגמ' צריכה לומר שם דנשים
חייבות במצות אלו של ל"ת ד "לא תשים דמים בביתך",
ו "לא תוכל להתעלם", כיון דלא הוי מ"ע שהזמן גרמא, הרי בכה"ג
דאיכא במצוה גם ל"ת נשים חייבות כיון שהם חייבות בכל מצוות ל"ת, ותירץ
הרמב"ן דבמצות מעקה העיקר הוא העשה שנאמר "ועשית מעקה לגגך" ומה
שנאמר בתורה "לא תשים דמים בביתך" אין זה לאו נפרד בפני עצמו, אלא מטרתו
היא לחזק את חיוב העשה, וממילא אם הנשים היו פטורות מהעשה משום דהוי מצעשה"ג
ממילא גם לא היו חייבים משום הל"ת דלא תשים וכו', כיון שברגע שנפקע חיוב העשה
נפקע גם הלא תעשה, ולכן הוצרכה הגמרא לחייב את הנשים במצות מעקה משום דהוי מ"ע
שלא הזמן גרמא. ע"כ. וממילא הוא הדין והוא היסוד נמי לגבי מצות צדקה, דבזמן
שאין חיוב עשה אין גם ל"ת וכנ"ל. ע"ש בקוב"ש. ושו"ר בשו"ת
שואל ומשיב מהדורא קמא ח"ב (סי' קעד) שעמד נמי בקושיא זאת דא"כ דאיכא ל"ת
בצדקה מדוע אמרינן בשומר אבידה דהוי שומר שכר כיון שהוא פטור מצדקה דהוי
עוסק במצוה הפטור מן המצוה, הרי איכא בצדקה גם ל"ת ובהא לא נפטר העוסק במצוה.
יעו"ש. וע"ע נמי בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א סי' מה) במה שכתב
ועסק נמי בקושיא זו. ע"ש].
ובתוספות דב"ב (שם) הוסיפו
עוד תרוץ לקושיתם הנ"ל בשם הריצב"א בנוסף לג' התרוצים הנ"ל, וז"ל:
ולריצב"א נראה דבהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצידה
היינו דאין נענשין, וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה. עכ"ד. ע"ש. [וכן
הביא דברים כיו"ב בשם ריצב"א גם המרדכי במס' ב"ב (שם), וכ"כ
נמי בתשובות מיימוני בספר קנין (סי' כז) ובס' שופטים (סי' טו). יעו"ש]. ובדבריו
אלו של הריצב"א, נתחבטו המפרשים בביאור כוונתו, ברם דהמעיין היטב ישר יחזו
פנימו דדבריו של המהר"ם בבבא בתרא (שם) בביאור דברי הריצב"א נוטים אל
האמת, וז"ל המהר"ם שם: ורצונו לומר שאם לא כפו אותו הב"ד עד שיקיים
את המצוה אין מקבלים עונש זה, אבל מכל מקום מצוה וחיוב עליהם לכוף אותו לקיים. ע"ש.
כלומר דהריצב"א ס"ל דאפילו דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה לכתחילה ב"ד
מחוייבים לכוף לקיימה, ומ"מ בגוונא שעברו הב"ד ולא כפו עליה אע"ג
דלאו שפיר עבדי לא יענשו בשמים על זה, ובשאר המצוות שאין מתן שכרן מפורש אם לא כפו
יענשו ע"ז, אבל כאן לא. וכן הסכים גם הגאון החח"מ בספרו שד"ח
בכללים (מערכת מ כלל קו) לביאור זה בדברי הריצב"א, והביא שם סימוכין לביאור
זה מדברי הריצב"א גופיה ממה שכתב בתשובות ספר הקנין (סי' כז), וכן מדברי
הריצב"א שהביא המרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תצ) שמבואר התם דב"ד
שפיר יכולים לכוף על מצוה שאין מתן שכרה בצידה ומ"מ אם לא כפו לא יענשו ע"ז.
ע"ש. [ועי' בדברינו לקמן שהבאנו בס"ד מדברי הריטב"א בחידושיו לר"ה
(ו ע"א) שג"כ מבאר בדברי הירושלמי הנ"ל שהביא הריצב"א כיו"ב,
שיש חיוב על הב"ד לכפות על מ"ע שמתן שכרה בצידה אבל לא יענשו ע"ז. יעו"ש].
ואיברא דכדברים אלו דב"ד מחוייבים לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצידה אלא דאין
נענשין אם לא כפו, מתבאר נמי מדברי הפני משה לירושלמי דבבא בתרא שם (פ"ה ה"ה),
ומדברי מהר"א פולדא בחידושיו לירושלמי דב"ב (שם). יעו"ש. וע"ע
במראה הפנים בירושלמי דב"ב (שם), ובתורה תמימה פר' קדושים (פי"ט אות רסו).
יעו"ש. ואכמ"ל.
והנה מקור חידושו של הריצב"א
הוא מהירושלמי דב"ב (פ"ה ה"ה) דאמרינן התם, כתיב "מאזני צדק
אבני צדק" מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין
עליה (שאם זה אינו רוצה לקבל שכר אין ב"ד נזקקין לכך - פנ"מ). ופריך הש"ס
"יהיה לך" מנה לך אנגרמוס על כך, (א"כ חזינן דצריכים למנות משגיחים
על המידות), אמר רבי בון בר חייא כיני מתניתין כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד
נענשין עליה. ומבאר הפנ"מ - כן צריך לשנות בברייתא שאין ב"ד נענשין עליה
אבל מוזהרים הם על כך. ע"ש. וא"כ מתבאר מדברי הירושלמי הללו דבמצוה שמתן
שכרה בצירה אע"ג דב"ד לא יענשו אם לא כפו עליה, אבל עכ"פ מוזהרים
הם לכפות גם על מצוה כעין זו שמתן שכרה בצידה. וכשנתבונן בדבר נראה דיוצא מדברים
אלו דאיכא פלוגתא בתוס' בין תרוצם השלישי שאמרו דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה
דאיכא ביה לאו כופין עליה, לבין דברי הריצב"א הללו, אם הירושלמי פליג על
הבבלי, דהרי התוס' ביארו את דברי הגמ' דכתובות וב"ב דבגוונא שיש לאו במ"ע
שש"ב כופין אותו ממש כמו בשאר מצוות עשה שכופין עליהם, והיינו דאם ב"ד
לא יכפו יענשו על כך בשמים. ואילו בירושלמי הנ"ל לא מבואר הכי, דהרי הירושלמי
מיירי במצות מידות ומשקלות, ובמצוות אלו איכא ג"כ לאו שנאמר (דברים כה יג)
"לא יהיה בכיסך אבן ואבן", [וכמבואר במראה הפנים (בירושלמי שם) דזהו לאו
שנאמר על מידות ומשקלות. ע"ש], ובכ"ז חזינן דהירושלמי הסיק על מצוה זו
דאמנם ב"ד צריכים לכוף על מצוה זו אבל בגוונא דלא כפו אין נענשין עליה, אולם
הריצב"א ס"ל דאין פלוגתא בין הבבלי והירושלמי בזה, ולתרוייהו אפילו
דאיכא במצות עשה שמתן שכרה בצידה לאו אם ב"ד לא כפו עליה אינם נענשים. וק"ל.
ודו"ק. (ועי' היטב ביפה עינים לב"ב (ח ע"ב). ע"ש).
[וע"ע בחי' הריטב"א לר"ה (ו ע"א) שעמד
בהא דאיתא בגמ' ב"ב (ח ע"ב) דאמרינן התם דממשכנין על הצדקה אפילו בערב
שבת, והקשה ע"ז, תימא היאך ממשכנין, הא צדקה הוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה
ואין ב"ד מוזהרין עליה, ותירץ בירושלמי ב"ב שם דאין ב"ד נענשין
עליה כלומר מוזהרין הם לכוף אבל העלימו עיניהם ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין
על שאר מ"ע אם לא כפאוהו. והמשיך הריטב"א, ואומר רבינו נר"ו דלגמרא
דילן לית ליה האי סברא, אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצידה אין ב"ד
מוזהרין כלל כדאמרינן במס' חולין (קי ע"ב) ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א"ל
לרב נחמן כפתיה, וא"ל דלא בעי למכפייה דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין
מוזהרין עליה, וא"כ היאך ממשכנין על הצדקה, ותירץ רבינו דשאני הכא דגלי ביה
קרא דכתיב "ועשית" אזהרה לב"ד שיעשוך, ולא גמרינן מינא לעלמא משום
דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן ליה, אלא מפני שחייב
עצמו ונכסיו לגבוה או לעניים, וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט, שלא יהא כח
הדיוט חמור מהקדש. ע"ש. והיינו דכוונתו לומר דהכפיה אינה בגלל חיוב המצוה, אלא
בגלל החוב שיש לו לאדם זה לשלם לעניים שממונו משועבד להם לצדקה, והוי ככפיה דפריעת
בעל חוב לשלם את חובו. ומכלל דברי הריטב"א הללו מבואר דרבו [ונראה בפשיטות
שכוונתו לרבו הרא"ה ז"ל שכן הוא בד"כ דכשנוקט בחידושיו רבינו סתם
בדבריו כוונתו על הרא"ה ועי' בס' שם הגדולים מערכת י ריש אות פט), וראה גם
בדברינו באורך בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' ב עמוד פח). יעו"ש],
ס"ל דהבבלי לא ס"ל כדברי הירושלמי הללו דהאי דאמרינן מ"ע שמש"ב
דאין ב"ד מוזהרין עליה היינו דאין נענשין עליה אבל אם רצו לכפות יכולים, וממילא
היינו נמי דלא ס"ל כהריצב"א. וע"ע בריטב"א כתובות (מט ע"ב)
שכתב נמי גבי קושיא זו דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין
עליה, דהוא דוקא בשאר מצוות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה, אבל לענין צדקה כייפינן
מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא "ועשית" אזהרה לב"ד שיעשוך, ואע"ג
דההוא גבי נודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורם
של עניים. ע"ש. והרב המגיה בריטב"א (שם הערה 92) כתב, דנראה שדעת הריטב"א
היא כהריצב"א הנ"ל דהאי דאמרינן דאין ב"ד מוזהרין היינו דאין
נענשים, ומשו"ה היכא דאיכא חסרון לעניים כייפינן ליה. ע"ש. ונראה כוונתו
לומר דאמנם שב"ד אינם חייבים לגמרי לכוף על מ"ע שש"ב ולכן לא
נענשים עליה, מ"מ בגוונא שיש הפסד לעניים חובה עליהם לרחם עליהם וחובה עליה
לכוף ע"ז מלפנים משורת הדין. ואולם קצת צריך להבין את הדברים, דכיצד י"ל
שהריטב"א ס"ל כהריצב"א הרי בחידושיו לר"ה (הנ"ל) מביא
בשם רבו שהבבלי לא ס"ל כדברי הירושלמי, וכדברי הריצב"א, והיינו דבפשטות
דלא ס"ל הכי. וצ"ב. ובאמת תירוצו של הריטב"א כאן
בגמ' כתובות יובן היטב כפשוטו לפי דבריו בחידושיו לר"ה (הנ"ל), דכיון
שיש מחסור לעניים הכפיה לא הוי על המצוה, אלא היא כדי לפרוע את החוב שבני העיר
חייבים לפרוע ולתת לעניים כדי מחסורם. וראה עוד בשו"ת חת"ס חחו"מ (סי'
קעז ד"ה ובמיוחסת) שכתב לבאר בדברי הריטב"א הללו, דהאי טעמא דנקט הריטב"א
דמשום דאיכא פסידא ומחסור לעניים להכי כופין ע"ז, אין זה טעם מספיק, שהרי
בענין מידות ומשקלות דיש התם נמי פסידא ללקוחות אמרינן בירושלמי שם דאין ב"ד
מוזהרין עליה, אלא ע"כ כיון דליכא לאו אין כופין אפילו במקום פסידא, וכאן
בצדקה דאיכא לאו ולהכי חיישינן ביה לפסידא דהעניים. ע"ש].
והנה ע"פ דברינו הנ"ל, בס"ד
יהיה אפשר ליישב במקצת את דברי המשנה למלך בהל' עבדים (פ"ג הי"ד) שהקשה
על הרשב"א שכתב בתשובותיו (ח"א סי' תשמה, ובמיוחסות להרמב"ן סי' פח)
דאין ב"ד כופין להשיב את העבוט משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצידה, והקשה
המשנל"מ דהא בגמ' דחולין (קמא ע"ב) חזינן בההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ
תפסה, נגדיה ר' יהודא א"ל זיל רבי לה גדפיה ושלחה, (מעשה באחד שחתך כנפי
הציפור ושלח אותה ושוב תפס אותה, והלקהו ר' יהודה משום דביטל מ"ע של שילוח
הקן), וא"כ קשה דבשלמא לתרוץ ר"י בתוס' דכל שיש במ"ע שמתן שכרה
בצידה גם לאו דשפיר לוקים עליה, משום הכי נגדיה ר' יהודא, דבשילוח הקן מלבד המתן
שכרה "שלח תשלח את האם וגו' למען יטב לך והארכת ימים", איכא ג"כ
לאו ד "לא תיקח האם" וגו', אבל לפי הרשב"א שכתב דבהשבת העבוט אין ב"ד
כופין אותו להשיב כיון שהיא מ"ע שמש"ב ואע"ג דאיכא במ"ע זו ג"כ לאו ד "לא תשכב בעבוטו" ומשמע דפליג על ר"ת
בתוס', וא"כ איך יבאר את הגמ' דחולין הנ"ל דר' יהודא נגדיה לההוא גברא. ע"ש
במשנל"מ שנשאר בצ"ע. [ועי' בהגהות מימוניות בהל' אישות (הי"ב אות כ)
דכבר רמזה לקושיה זו, וראה בברכ"י חיו"ד (סי' רמח סק"א), ובשער
המלך הל' אישות (שם הלכה יד), וע"ע בביאור ציון ירושלים על הירושלמי דב"ב
(פ"ה ה"ה). ע"ש]. ועי' בספר דברי שאול על יו"ד (סי' רמח) להגאון
רבי יוסף שאול נטנזון בעל שואל ומשיב, ובספר שביתת יו"ט על הרמב"ם (דף
קט ע"ד), דעמדו ליישב את קושית המשנל"מ, ושני נביאים נתנבאו כמעט בסגנון
אחד, וביארו דאמנם קיי"ל דמ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד כופין עליה
היינו כשלא עשה מעשה שלא כהוגן, כגון באופן דנמנע מלשלוח את האם ולקיים מ"ע
דשילוח הקן, אבל בנידון הגמ' דחולין שעשה מעשה שלא כהוגן ע"י שקצץ את כנפי
הציפור ולא רק ביטל את העשה להכי נגדיה ר' יהודא. ע"ש דבארו את דבריהם בטוב
טעם.
ועכ"פ אתה תחזה דלפי דברינו
הנ"ל בס"ד שפיר יש ליישב את הדברים, דהנה י"ל שהרשב"א ס"ל
כהריצב"א דהבבלי והירושלמי לא פליגי וכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אמנם דב"ד
אינם נענשים אם לא כפו עליה, אולם אם רוצים לכוף הרשות המלאה בידם, וממילא להכי
נגדיה ר' יהודא לההוא גברא התם בגמ' חולין. [וראה היטב בדברי הרשב"א
בתשובותיו (ח"א סי' תשמה) שכן עולה ומתבאר נמי מדבריו שם שכתב בדין השבת
העבוט "זו מצות עשה שמתן שכרה בצידה, ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה אם
העלימו עיניהם ממנה, הלכך אם רצו כופין ואם לא רצו אין כופין". ע"ש. א"כ
חזינן דהרשב"א נקט "אם העלימו עיניהם ממנה" כלומר הא דאין מוזהרין
היינו שלא יענשו אם יעלימו עיניהם, אבל אם רצו כופין וכמו שסיים הוא גופיה בדבריו "אם
רצו כופין ואם לא רצו אין כופין". ובתשובות המיוחסות (סי' פח) מבוארים הדברים
ביתר שאת שכתב שם "זוהי [השבת העבוט] מ"ע שמתן שכרה בצידה ואין ב"ד
של מטה מוזהרין עליה, ופירש בירושלמי אין ב"ד של מטה נענשין עליה אם העלימו
עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה, ולפיכך אם לא רצו ב"ד לכוף אין כופין אבל ודאי
אם רצו לכוף כופין". ע"ש. והרי חזינן להדיא דהרשב"א ס"ל
כהריצב"א בענין זה. וע"ע היטב בדברי הש"ך חו"מ (סי' קז סק"א)
שג"כ מבואר בדבריו שם שהוא מעמיד את שיטת הרשב"א כשיטת הריצב"א. יעו"ש.
ואמנם שקורהו הרמב"ן והיינו משום תשובות המיוחסות להרמב"ן הנ"ל (סי'
פח) שהביא שם וכן הסמ"ע (שם סק"ב), אולם עי' בדברינו לקמן שהבאנו דהש"ך
בחו"מ (סי' עב ס"ק צט) ס"ל דהתשובות המיוחסות להרמב"ן של הרשב"א
הם. וק"ל. וע"ע במה שנכתוב בעה"י לקמן בענין זה אם דברי הרשב"א
שווים לרברי הריצב"א ממש]. ובס"ד שוב מצאתי דכעין ישוב זה על דברי המשנל"מ
שהרשב"א ס"ל כהריצב"א כתב הרב שביתת יו"ט והביא דבריו רבינו
החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' קה). ע"ש. וכן מצאתי שכתב בספר אשדות
הפסגה (סוף שורש ו) שהובאו דבריו בשד"ח (שם כלל קט). יעו"ש. וע"ע
בס' גושפנקא דמלכא (דף סח ע"א), ובס' מטה שמעון (סי' קז בהגה"ט אות א) מש"כ
ג"כ ליישב קושיא זו של המשנל"מ. יעו"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi