The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ז) ובמה שכתב מרן בשו"ע (סי' עא ס"א), דאם הבן הוא למעלה מגיל שש שנים אין כופין את האב לזונו, והני מילי דוקא בשאינו אמוד (עשיר), אבל אם הוא אמוד ויש לו ממון, כופין אותו בעל כורחו שיזון את בניו עד שיגדלו מדין צדקה. וכן הוא נמי בטור ובהרמב"ם (שם). ע"ש. הנה בדרישה (שם סק"א) הקשה על מרן בשו"ע דכיצד כתב דאם האב אמוד כופין אותו לזון את בניו מדין צדקה דוקא עד שיגדלו, הרי מרן גופיה כתב בשו"ע יו"ד (סי' רנא ס"ד) דכופין את האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול, וכופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר, א"כ חזינן דהאב חייב לזון את בנו מדין צדקה אפילו שהוא גדול. ותירץ הדרישה על קושיה זו די"ל שודאי גם מרן באבה"ע מורה דאם אין לבנים אלו לאחר שיגדלו שום פרנסה ומזונות, דאביהם חייב לזונם אף אחר שיגדלו וכמבואר בדבריו ביו"ד הנ"ל, אלא מה שכתב מרן הכא באבה"ע עד שיגדלו, היינו משום דמסתמא לאחר שיגדלו שזה גיל שלש עשרה שמביא ב' שערות, יכול האב לומר שיתפרנסו ממעשה ידיהם, אבל אם באמת ידוע שאי אפשר להם להתפרנס בשום צד האב חייב לזונם אף שהם גדולים. ע"ש. ובאמת דקושיה זו כבר הקשה על הרמב"ם הטור והשו"ע הגאון ר' שמואל דימודינה בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' קסו) ותירץ כהדרישה, שענין זה תלוי בשיקול המציאות שאם ימצאו הבנים כדי פרנסתם פטור האב לזונם כשיגדלו, ואם לאו הוא חייב לזונם אף כשיגדלו. ע"ש. [ועי' בכנסת הגדולה חאבה"ע (סי' עא בהגה"ט אות ה) דשם הביא את קושיא ותרוץ זה בשם מהרשד"ם. ע"ש. וראיתי בשו"ת תבואות שמש חאבה"ע (סי' קמ ד"ה וכתי' הדרישה) שכתב לתמוה על הכנה"ג שלא הזכיר את דברי הדרישה. יעו"ש. ואיברא דאכן מילתא דתמיה הוא שהרב כנה"ג לא יזכיר מדברי הפוסקים הנמצאים בסוגיא, ועי' לרבינו החיד"א בס' עין זוכר (מעכרת ט אות י) שכתב, הרב כנה"ג דכל הפוסקים כמאן דמנח בכיסתיה וכו', ועוד כתב עליו בברכי יוסף חיו"ד (סי' רלד סק"א) וזה שנים שאני תמיה על זה דהרב כנה"ג הבקי בחדרי תורה פשפש ולא מצא וכו'. יעו"ש. ברם נראה דמה שלא הזכיר הכנה"ג דקושיא זו הובאה גם בדרישה דאפשר דהכנה"ג לא ראהו לדרישה כלל, ועי' בכנה"ג חו"מ (סי' ל בהגה"ט סק"ל) שכתב שם, ובסמ"ע כתב שבדרישה הביא ראיות לדברי בעל הטורים. ע"ש. וראה לרב חיד"א בס' שם הגדולים ח"א (מערכת י אות עד) שכתב: וכבר נודע כי הסמ"ע הוא מזכיר לדרישה ופרישה בכל סימן כמה פעמים והאחרונים זימנין דמותבי על סמ"ע, והמעיין בפרישה בעיניו יראה כוונת סמ"ע והיתה לבאר ביאור רחב, ואין זה חסרון בחיק הראשונים כי הפרישה של חו"מ אשתהיו ולא נדפס עד אחר שמונים שנה מעלה מטה אחר שנדפס סמ"ע. ונהירנא דחזיתיה לאחר מרבני זמננו בכ"י אגב ריהטיה תמ'ה יקרא על הרב כנה"ג שלא השגיח בדרישה חו"מ, וזה העלם דבר כי דרישה של חו"מ נדפס חמישים שנה והותר אחר שנדפס כנה"ג חו"מ ח"א, וכמה קושיות כאלו שמעה אזני מפום רבנן אילני דמלבלבי וחריפי דפומבדיתא דרכו קשתם על האחרונים מספרי דרבוותא קמאי ובתראי שלא נדפסו בימיהם או מסברת רב אחרון שנדפס קודם, ולא ידעו שהספר ההוא עם שנדפס קודם זמן רב לספר שנדפס מקרוב, עכ"ז מחבר הספר הנדפס עתה קודם בזמן למחבר הספר שנדפס ראשון. ע"ש. וממילא לפ"ז עולה ומתבאר דהרב כנה"ג לא ראה את הדרישה על חו"מ ולהכי מביאו בכך שהוזכר בסמ"ע. ואולם לגבי הדרישה באבה"ע לא ברירה מילתא טובא אם הכנה"ג ראהו או לא, ולא אסתייעא מילתא לעמוד בפרשת זכו'ר ולעיין הדק היטב בדברי הכנה"ג באבה"ע אם מביא את הדרישה במקומות אחרים, אבל לפי מה שנראה מכלל דברי הרב חיד"א בשם הגדולים נראה דכל ס' הדרישה נדפס מאוחר, והתייחס לחלק חו"מ כיון דבו עסיק על דבר שהכנה"ג מזכירו מכך שהוא בסמ"ע, והיינו בחו"מ, אבל לעולם האי מילתא שכתב רבינו החיד"א דהכנה"ג לא ראה הדרישה היינו בכל חלקיו גם חלק אבה"ע. ועוד צ"ב. וממילא אם כנים הדברים תשקוט האר'ש במאי דהעיר הרב תבואות שמש מדוע הכנה"ג לא הזכיר דאת קושיית מהרשד"ם הביא גם הכנה"ג. וק"ל]. וע"ע להגאון ההפלא"ה בקונטרס אחרון (הל' כתובות סי' עא אות ג) שכתב שם דנראה עיקר כתירוץ זה של הדרישה בדברי מרן השו"ע, והביא ראיה לדבריו מהגמ' בכתובות (קז ע"ב) דאמרינן סתם קטנה לא סיפקא במעשה ידיה, ושמע מינא דמשו"ה חייב האב לזון עד שיגדלו שאז יש להם ממעשה ידיהם. וכתב ההפלא"ה עוד דיש להוסיף על דברי הדרישה, דבגדולים אם יכולים להתפרנס אע"ג דאין רוצין לעשות מלאכה אין כופין את האב לזונם כיון דבני דעת הם אין יכולים לומר לא נעשה מלאכה, אבל בקטנים כיון דאינם בני דעת אפילו אם רוצים לעשות מלאכה בכ"ז צריך לזונם. ע"ש. וע"ע להב"ח בקונטרס אחרון באבה"ע שם (סי' עא) מה שכתב על דברי הדרישה הללו. יעו"ש. וראה גם בשו"ת ישכי"ע (ח"ד חאבה"ע סי' טו ס"ג אות ז) שהביא לתרץ על הקושיא הנ"ל מדנפשיה, מעט בדרך הדרישה ומהרשד"ם. ע"ש היטב. וע"ע בשו"ת מקוה המים (ח"א סי' כט), ובשו"ת תבואות שמש חאבה"ע (סי' קמ). יעו"ש.

[ומהנכון להעיר דאע"ג דאיכא פלוגתא בדין זה, אם כופין את האב לזון את בניו יותר משאר עשירים אפילו כשהם גדולים, בין הרשב"א לר' ירוחם, דהרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רצב) פסק דאפילו בבניו גדולים כופין את האב יותר משאר העשירים, וכדבריו פסק נמי מרן בשו"ע יו"ד (סי' רנא ס"ד), אולם מדברי רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ה) מבואר דדוקא למזונות בניו הקטנים כופין אותו יותר משאר עשירים, אבל עבור מזונות בניו הגדולים כופין אותו כמו עבור שאר עניי העיר. יעו"ש בדבריהם. וכן ביאר ג"כ את דבריהם הגאון מחנה אפרים הל' צדקה (סי' א) דהרשב"א ור"י פליגי בענין זה. ע"ש. ולפ"ז היה מקום לכאורה לומר דלעולם מרן בשו"ע יו"ד (סי' רנא ס"ד) פסק כהרשב"א דחייב במזונות בניו מדין צדקה יותר משאר עשירי העיר אפילו כשהם גדולים, ואולם כאן באבה"ע (סי' עא ס"א) שכתב דכופין אותו לזון את בניו עד שיגדלו, ומשמע דאחר שיגדלו דינם כשאר עניי העיר דאין כופין אותו יותר משאר העשירים לזונם, והדר תבריה לגזיזה ופסק כרבינו ירוחם דדוקא לבניו הקטנים כופין אותו יותר משאר עשירים, אבל בבניו הגדולים אין כופין אותו יותר משאר עשירי העיר אפילו שאין להם פרנסה, ונמצא דמרן חזר בו כאן באבה"ע ממה שפסק ביו"ד. ובאמת כל כה"ג שמבואר בדברי מרן בשו"ע בחלק אחד לחד מילתא ובהמשך דבריו בשו"ע בחלק אחר מתבאר שסותר דבריו אלו הראשונים, נקטינן כדבריו האחרונים, וכמ"ש נמי הגאון הקדוש רחב"ע בפרי תואר יו"ד (סי' קיד ס"ק יא), והגאון רבינו החיד"א בשיורי ברכה ביו"ד (סי' קי סק"ד), וכ"כ נמי הג"ר רפאל אנקאווא בשו"ת קרני ראם (סי' רלד) שכלל הוא בידינו דהיכא דפסקי מרן סתרי אהדדי אזלינן בתר בתרא. יעו"ש. וכ"כ גם בשו"ת ויען משה (חאו"ח סי' עה) דהיכא שמרן סותר עצמו מאו"ח ליו"ד נקטינן כמ"ש ביו"ד דבתראה משלים והוא העיקר. יעו"ש. וראה גם בשו"ת יבי"א ח"ה (חאו"ח סי' כה אות ה, וסי' לז אות ג). יעו"ש. וממילא י"ל דמרן חזר בו כאן באבה"ע ממ"ש ביו"ד וס"ל במסקנא כרבינו ירוחם. ואולם לפי דברי הדרישה ומהרשד"ם הנ"ל מתבאר דס"ל דלעולם מרן פסיק ותני לגמרי כהרשב"א הנ"ל, ומה שכתב באבה"ע "עד שיגדלו" משום דמסתמא כשיגדלו הבנים הקטנים הללו יוכלו כבר לדאוג לפרנסתם, ואה"נ אם אין להם כדי פרנסתם כופין את האב לזונם יותר משאר עשירי העיר אע"פ שהם כבר גדולים, וכמבואר בדבריו ביו"ד. וע"ע בפסקי הרקאנטי (סי' נו), ובשו"ת מהר"ם מינץ (סי' א). יעו"ש.

ברם בקושטא, מלבד שדבריהם של הדרישה והמהרשד"ם מסתברים ומובנים, ועדיף לבאר כדבריהם שעשו את דברי מרן ז"ל לאחדי'ם בידיהם באין חולק, ובודאי דהכי עדיף טפי מאשר לומר דיש סתירה בדברי מרן ומרן חזר בו, צא וראה מש"כ הרב בעל חיי אדם בנשמת אדם (כלל לו סימן ו) וז"ל: ואף שהוא דוחק גדול יש לומר כן כדי לתרץ את דברי הכסף משנה שלא יהיה טועה וסותר דבריו. וראה גם בשו"ת בנין עולם חיו"ד (סו"ס נא) שכתב שם: אף שבפשטות לשונו לא משמע כן מכל מקום יותר טוב לדחוק בדבריו כדי שלא יסתור לתשובתו. והגרי"ח בספרו רב ברכות כתב נמי כיו"ב: ומוכרח אתה לסבול תירוץ זה אפילו יהיה דוחק גמור כי היכי דלא תקשי מדידיה אדידיה. וראה גם בס' צדק ומשפט בחחו"מ (סי' סו סכ"ג) שכתב נמי כיו"ב והוא לדידן ממש, שכתב שם: טוב לנו לסבול דוחק בדברי מרן שבשו"ע וכמ"ש הסמ"ע ולא לומר דכאן סתם מרן היפך דבריו שבאבן העזר, דאפילו בשטר שדבריו סותרים יש לנו ליישב לשונו ואפילו בפירוש דחוק כל שכן יש לנו ליישב דעת מרן ז"ל אפילו בדוחק. וכ"כ נמי הגאון רבי יוסף ידיד בספרו ברכת יוסף ח"ג (סי' ה אות ח) שכתב שם: ותמהני מאד שרוצה לעשות סתירה בדברי מרן ז"ל, ואדרבה פוסק שסותר דבריו עדיף לן לדחוק ולפרש דבריו כי היכי דלא ליסתרו דבריו אהדדי ולא להיפך. וראה גם בס' ברכת יעקב (סימן ט עמוד קלא) שהאריך נמי בזה דעדיף לבאר ולתרץ תירוץ דחוק מאד ואף דבעלמא לא מצינו כמותו מאשר לומר שיש סתירה בדברי הפוסק. יעו"ש.

הנה בנידון דידן יש גם הכרח לבאר הכי, דהא הסתירה הזאת נמצאת גם בדברי הטור והרמב"ם, כמבואר במהרשד"ם שם, וע"פ התרוץ הנ"ל יתיישבו גם דבריהם. ובפרט חייבים לבאר כך ליישב מאי דיהיה קשה על מרן השו"ע ממש"כ הוא גופיה בשו"ע אבה"ע (סי' פב ס"ז) "הבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש, כיצר היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בע"כ וזנין אותה והיא אצל אמה", ומפשט דברי מרן שכתב "לעולם" מתבאר דהבת נשארת לעולם אצל אמה, דהיינו אפילו אחרי שגדלה, ובכ"ז רואים שכותב דהאב חייב לזונה, אפילו אחרי שתגדל, א"כ אם נימא דמרן חזר בו באבה"ע (סי' עא ס"א) ממש"כ ביו"ד (סי' רנא ס"ד), וס"ל דאין האב חייב לזון בניו אחר שגדלו, מדוע פסק כאן מרן (באבה"ע סי' פב ס"ז) לחייב את האב במזונות בתו לעולם אפילו אחרי שגדלה, דהא זה כביו"ד, אלא ודאי דצ"ל דמרן נשאר בדעתו גם באבה"ע כמו שפסק ביו"ד, ובסי' עא דיבר בסתמא כאורח ארעא שכשהבנים גדולים מסתמא כבר יכולים לדאוג לפרנסתם ואינם עניים שיש לאביהם לזונם, וכאן בסי' פב ס"ז בשו"ע דמיירי בבת דאין דרכם של בנות לצאת לעבוד דכל כבודה בת מלך וגו', ונמצא דאין לה פרנסה, לכן כתב מרן דלעולם חייב האב בפרנסת בתו ואפילו אחר שתגדל, וכעין זה כתב גם הדרישה הנ"ל (שם). יעו"ש. וק"ל. וזה פשוט וברור. וע"ע בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פי"ב מהל' אישות הי"ד) שעמד שם נמי בהערה הנ"ל שהיא גם בדברי הרמב"ם דמדוע כתב שם דהאב זן בניו עד שיגדלו וכו' הרי יתחייב לתת להם מדין צדקה גם אחרי שיגדלו וכמבואר בדברי הרמב"ם הל' מתנות עניים (פ"ז הלכה י - יג) דכופין על הצדקה וקרוביו קודמין לכל אדם, וממילא יש לו לזון את בנו אף לאחר שיגדל, ואחר שציין שם על דברי מהרשד"ם הנ"ל, כתב, והיותר נאות לדעתי נראה דרבינו אינו מפרש עד שיגדלו דהיינו שיהיו בני י"ג שנים אלא הגדלות דקאמר הכא רוצה לומר שיהיו בני אדם שיודעים להסתחר ולבקש מזונות וכעין ההיא דאמרינן בעלמא גדול במילי דאבוה קטן הוא, וה"נ דאם רואין שאינם רוצים כי אם לזון משל אביהם ולא לבקש מזונותיהם אז אינם עדיפי משאר בני אדם דקיי"ל יש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו. יעו"ש. ועכ"פ כלל העולה מדברי כולם הוא דהא דנקטינן גבי בניו עד שיגדלו היינו כשיוכלו להסתדר לפרנסתם, ואה"נ אם לא יוכלו אע"ג שהם גדולים אביהם חייב בפרנסתם כדין קרוביו העניים שהם קודמין לכל אדם].

והנה מדברי הדרישה והמהרשד"ם תבנא לדינא, דהאב חייב לזון את בנו מתורת צדקה עד אשר יוכל הבן להיות חי הנושא את עצמו, וממילא י"ל דבהיות ובזמן הזה אין הוא מדרך ואפשרות הנערים שילכו לעסוק בעבודה לכדי מחייתם אלא לכל המוקדם עד גיל 16 - 15 שנה בערך, שעד אז מחוייבים הם ללמוד מצד תקנת הישוב וחוקי התרבות, אה"נ דחייב האב לזונם עד גיל זה, וכ"כ כיו"ב ג"כ הגאון הראש"ל רבצ"ח עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאבה"ע מהדורא תניינא סי' עד אות ד) דבהיות ובזמן הזה מחוייבים הנערים ללמוד עד גיל י"ד או ט"ו חייב האב לזונם עד גיל זה משום דאינם יכולים לדאוג לפרנסתם, ושוב הניף ידו בזה (שם סי' קטז) וכתב כדברים הנ"ל. ע"ש. וכן היא היום התקנה ברה"ר שהאב חייב לזון את בניו עד גיל ט"ו, כמבואר בפסקי דין רבניים (כרך ב עמ' צב) שכך היא תקנת הרה"ר לישראל דהאב חייב לזון את בניו עד גיל ט"ו מתורת צדקה. ע"ש. וכ"כ כיו"ב גם בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' עו הערה ג עמוד רנז) דהיום תקנת הרה"ר היא לזון הבנים עד גיל ט"ו. יעו"ש. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע סי' טו ס"ד) דהתם דן אם יש כח ביר ב"ד ורבני הקהילות לחייב את האב עבור פרנסת בניו כל זמן שהם צריכים לו עד גיל מסויים. ע"ש. וראה גם בדבריו שם ח"ו (חאבה"ע סו"ס לה). יעו"ש. וראה גם בשו"ת תבואות שמש חאבה"ע (סי' קמ ר"ה עוד זאת). ע"ש.
למטה