למעלה
ו) ובענין מזונות בניו מגיל שש
ומעלה, בהא הוה תקנתא דאושא כמבואר בגמ' דכתובות שם (מט ע"ב) באושא התקינו
שיהיה אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, ומדברי הגמ' שם בפרק אע"פ (סה ע"ב)
מתבאר, דמיירי בבניו דלמעלה מגיל שש, אבל אין הלכה כתקנת אושא זו וכדמסקינן בגמ' כתובות
שם (מט ע"ב), דאין הלכה כתקנה זו ולהכי אין כופין עליה, אבל מיסרין אותו
בדברים אם אינו רוצה לזון בניו אלה. ע"ש. והתקנה היתה לזונם מגיל שש עד
שיביאו ב' שערות, כמבואר ברש"י שם (מט ע"ב בד"ה כשהן קטנים וכו') ובהר"ן
(שם). ע"ש. אולם עי' בהרמב"ם (פי"ב מאישות הי"ד) שכתב: מכאן
ואילך [מגיל שש ומעלה] מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. וכעין זה כתב גם הטור (סי' עא)
ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיהיו גדולים. ולא כתבו דהוא עד שיביאו ב' שערות. יעו"ש
בדבריהם. וכ"כ גם בשילטי הגיבורים שם (מט ע"ב), ומרן בשו"ע אבה"ע
(סי' עא ס"א) נקיט נמי כהאי לישנא, ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ע"ש.
ובפשטות נראה לומר דלא פליגי בהכי על רש"י והר"ן הנ"ל, ו "עד
שיגדלו" דקאמרי היינו עד שיביא ב' שערות שזה גיל י"ג שנעשה גדול ומביא ב'
שערות, וכמו שביאר כן נמי הגהות מימוניות בדברי הרמב"ם (שם אות ט), והפרישה
בדברי הטור (שם סק"א), דעד שיגדלו דנקטי היינו שיביאו ב' שערות. יעו"ש.
[והנה כאן יש לציין לגבי מאי דהקשו האחרונים על דברי ההגהות מימוניות הללו, דהרמב"ם
בהלכה זו (הלכה יד) כתב וז"ל: כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב
במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו
כתקנת חכמים. ע"כ. ובהגהות מימוניות (שם אות ט) כתב: באושא התקינו שיהיה אדם
זן בנים ובנות כשהן קטנים וכו' ע"ש ופרש"י עד שיביאו שתי שערות. עכ"ל.
ע"ש. והנה באבני מילואים (סי' עא סק"ג) הבין דדברי ההגהות מימוניות הללו מוסבים על מה שכתב הרמב"ם "כך הוא חייב
במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים". [ובאמת כן נמצא ברוב ככל
הדפוסים שלפנינו שהאות ט' שבהגהות מימוניות מצויינת על מילים אלו], ולפי זה יוצא
דגם הגהות מימוניות ס"ל כהטור (סי' קיב) שכתב דתקנת אושא היתה גם על מה שהאב
חייב לזון את בניו עד גיל שש שנים, ויקשה עליו דהא תקנת אושא היתה דוקא על למעלה
מגיל שש וכמתבאר מדברי הגמ' דכתובות (סה ע"ב). ע"ש בדבריו. ואולם האמת
היא דנראה דלא קשה מידי על הגהות מימוניות, דנראה דעל חטא שחטאנו לפניך בקפיצ'ת י'ד
הוי, דטעות סופר נפלה בציון המקום של דברי ההגהות מימוניות, דדבריו אלה (שבאות ט) מכוונים
באמת על המשך דברי הרמב"ם שכתב "מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו", דהיינו
בבניו שלמעלה מגיל שש, ועל זה כתב ההג"מ דבענין זה נאמרה תקנת אושא, והמדפיסים
טעו בציון המקום והקדימו לכתוב את מקום הציון קודם למקום הנכון. ודו"ק. ובס"ד
שוב מצאתי בהעתק דברי ההגהות מימוניות דפוס קושטנטינא (שזכינו עתה לאורו בהרמב"ם
מהדורת הרב ש. פרנקל) שדבריו באות ט' מצוינים בדברי הרמב"ם "מכאן ואילך
מאכילן" וכו', ואולם שם מובא רק בזה הלשון: עד שיגדלו כתקנת חכמים וכו', פרש"י
עד שיביאו שתי שערות. ע"כ ותו לא. ובאמת לפי נוסחא זו נראה שמושמט לגמרי הקטע
שלפנינו "באושא התקינו שיהיה אדם זן בנים ובנות כשהן קטנים וכו' ע"ש",
ולכן נראה או שקטע זה אינו כלל מהגהות מימוניות, או שאף אם נימא דהוא כתבו מ"מ
מקום הציון (אות ט) אינו כמו בדפוסים שלפנינו "במזונותיו בניו ובנותיו הקטנים"
אלא בהמשך "מכאן ואילך וכו'". וק"ל. ואכן בדפוס חדש (מהדורת ש. פ) ראיתי
שהביאו את מקום ציון אות ט' במילים "מכאן ואילך וכו'". ע"ש. ונכון
הוא. וכמו כן מה שהקשה באבני מילואים שם, דמדוע הגהות מימוניות צריך להביא דתקנת
אושא היתה עד שיביא ב' שערות הרי לית הלכתא כאושא בהכי וכדמסקינן בגמ' כתובות (מט
ע"ב). יעו"ש. גם זה יש ליישב ולבאר דהרי אע"ג דאין הלכה כאושא
דכופין את האב שיזון את בניו למעלה מגיל שש עד שיגדלו, אבל הא קיי"ל דגוערין
בו ומכלימין אותו כדאיתא בגמ' שם (מט ע"ב) וכדפסק נמי הרמב"ם (שם), ועל
זה בא הג"מ לומר דגערות והכלמות אלו הוא עד שיביא ב' שערות ותו לא, דמכאן
ואילך שהביא ב' שערות אין כופין אותו אף בדברים. וק"ל. [ועי' בשו"ת שואל
ומשיב מהדורא שתיתאי (סי' מו) דפלפל ליישב את קושית האבני מילואים הנ"ל, וכן
נמי עמד ליישב הא דחזינן בדברי הרמב"ם דחייב במזונות בת שניה אע"ג דאין
חייב במזונות אימה, והאריך לבאר את הדברים בפלפול עמוק ובשידוד עמקים. ע"ש
נפלאות מתורתו. אולם להנ"ל הכל שריר ובריר, וקושיא מעיקרא ליתא, דט"ס יש
כאן בעיקרו, וגם דברי הגה"מ מבוארים היטב].
והנה מרן בשו"ע אבה"ע (סי'
עא ס"א) כתב נמי כלשון זה, חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, מכאן
ואילך זנן בתקנת חכמים עד שיגדלו. יעו"ש. וקשיא נמי הכא בדבריו הרי בגמ' כתובות
הנ"ל מבואר שאין תקנה לחייבו ביותר מבן שש ורק מכלימין אותו, ובאמת בביאור
הגר"א (שם אות ב) כתב ע"ז: בתקנת חכמים, צ"ע. ע"ש. והיינו
בפשטות דקשיא כנ"ל. ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאבה"ע סי' יד
אות ה) שעמד שם בין בתרי אמרותיו בדברי מרן הללו וכתב דצ"ל שלשון מרן אינו
מדוקדק בזה, ולאו דוקא קאמר. ע"ש. ואולם לפי הנ"ל בס"ד י"ל
דכוונת מרן לומר בהכי דכיון דהוה בזה תקנת חכמים לזונם עד שיגדלו, ואמנם דלית
הלכתא הכי ולכן לא כופין בזה, אבל מ"מ מכלימין ע"ז, ולכן נמי נקט מרן
בלשונו "כתקנת חכמים" בכ"ף הדמיון ולא "בתקנת חכמים" לומר
דהוה כעין תקנת חכמים שרצו להנהיג מעיקרא לחייב עד שיגדלו, ואמנם רלא מחייבין אותו
ע"ז בכפיה כיון שאין זו הלכה, אבל מ"מ מכלימין אותו, וזמן שיעורו של
ההכלמה הוא עד שיגדלו כמו שרצו לתקן מעיקרא, דלענין זמן שיעורו שפיר יש ללמוד
מעיקר התקנה, והוא מ"ש מרן "זנן כתקנת חכמים - עד שיגדלו - ואם לא רצה
גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו" וכו'. וק"ל. ודו"ק. ושו"ר
בס"ד דאכן שפיר יש לדקדק כן בלשונו הטהור של מרן ז"ל, כי הנה לשון הגר"א
ז"ל הנ"ל (שם אות ב) כך היא: בתקנת חכמים, צ"ע. ע"כ. דנראה לפ"ז
שהנוסחא שהיתה לפני הגר"א בדברי מרן בשו"ע היתה "בתקנת חכמים"
בבי"ת ולא בכ"ף כמו שהיא בספרי השו"ע שלפנינו, ולכן עמד הגר"א
בצ"ע על מרן כי לשון זה "בתקנת" מורה שהוא תקנת חכמים ממש, והיינו
דקשיא ליה שהרי אין תקנת אושא לזון הילדים דלמעלה מגיל שש להלכה, אבל אנן בדידן
שיש לפנינו הגירסא "כתקנת" אייתי שפיר וכנ"ל, דמרן אייתי למימר
שהוא כעין התקנה שתקנו לזון עד שיגדלו דאמנם לא כופין אותו ע"ז אבל מכלימין
אותו ע"ז. וק"ל. ובאמת גם בלשון הרמב"ם הנ"ל (פי"ב
מאישות הי"ד) מדוקדק כן שהרי אף הוא תפס לשון זה וכתב: מכאן ואילך [מגיל שש
ומעלה] מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. וכתב נמי בכ"ף ולא בבי"ת. ומיושבים
שפיר דברי האבני מילואים. ודו"ק. וראיתי עתה בילקוט שנויי נוסחאות (ברמב"ם
מהדורת הרב ש. פרנקל) שהובא בלשון הרמב"ם (שם) שבכמה דפוסים וכתבי יד הגירסא
בהרמב"ם היא כמו שלפנינו "כתקנת", אבל בדפוס רומי ובכתב יד ספרית
אנג'ליקה ברומי ובכתב יד ספרדי בספריית אוקספורד הגירסא היא "בתקנת". יעו"ש.
ואולם עתה לפי המתבאר י"ל בהכרח דשפיר יש לגרוס כגירסא שלפנינו "כתקנת"
וליישב בהכי את דברי הרמב"ם. וק"ל. ונפלא].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi