למעלה
ה) ובדעת מרן בענין זה נראה להדיא
דלא ס"ל כהר"ן מכמה מקומות, ראשית מהא דפסק בשו"ע אבה"ע (סי' עא
ס"ד) כהרא"ש והריב"ש דבן הנולד מפנויה יש לו מזונות, וראה נמי בב"ש
(שם סק"א) שכתב לבאר דהיינו משום דהאב חייב לזון את הבנים אפילו אם אימם מתה
ודלא כהר"ן. ע"ש. וכן עולה נמי מהאי דחזינן שהרא"ש בכתובות (פ"ד
סי' יד) הביא בשם מהר"ם מרוטנבורג (הנ"ל) שאפילו אם יש להם לבנים נכסים
שנפלו מבית אבי אמם חייב האב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם, ומרן בשו"ע
(סי' עא ס"א) פסק נמי הכי דחייב האב לזון בניו אפילו יש להם נכסים שנפלו להם
מבית אבי אמם. ע"ש. והרי מציאות זו שיפלו להם נכסים מבית אבי אמם לא הוי אלא
רק בגוונא שאמם מתה והם יורשים אותה, וממילא חזינן דאע"ג שאמם מתה ואין האב
חייב במזונותיה בכ"ז חייב במזונות הבנים. וק"ל. וכן נמי מהא דפסק מרן
בענין בת שניה שם (סי' קיב ס"ה) כהרמב"ם הרי"ף והרא"ש דבחיי
האב יש לה מזונות אע"ג דלאימה אין מזונות. [ובאמת דבענין זה דמזונות בת שניה
מצינו להטור (סי' קיב) שפסק נמי דיש לה מזונות, וא"כ גם הוא קאי בשיטת
הראשונים הנ"ל דפליגי על הר"ן. ולפ"ז יש לתמוה קצת על דברי המאירי
בכתובות (נג ע"ב) שכתב בסוגיה דבת שניה וז"ל: והסוגיה נשארה בספק, ומתוך
כך פסקו בה כל הפוסקים שאין לה מזונות. ע"ש. ולכאורה איך נקט בשם "כל
הפוסקים" שפסקו דאין לה מזונות, כל עוד דחזינן את להקת הראשונים הנ"ל
הרמב"ם הרי"ף הטור והרא"ש דס"ל שיש לה מזונות. ובפרט שהמאירי
נקיט ואזיל בד"כ תמיד בשיטת הרמב"ם ובמשנתו ואם אין דעתו שוה לדברי הרמב"ם
הוא מפרש זאת להדיא, [וכמו שהבאנו זאת בכמה וכמה דוכתי מפי סופרים וספרים עי' שו"ת
עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' ב עמוד עא), וכן הוא מבואר נמי בדברי מרן בב"י
או"ח (סי' לב דף לג ע"א) שהביא שם בשם המהרלב"ח (סי' קל) שאחר שנסתפק שם בדעת הרמב"ם בענין פסולי התפילין כי דבריו אינם
מפורשים בזה, כתב דמאחר שבדברי המאירי מבוארים הדברים שנראה שלדעתו גם הרמב"ם
סובר כך דאם לא כן היה מביא את סברתו של הרמב"ם שאינו סובר כן, והיינו משום
דאזיל תמיד בעקבותיו. יעו"ש. וראה גם לרבינו החיד"א בשו"ת טוב עין (סימן
יב ד"ה ויש להרגיש) שכתב שם, ויש להרגיש על הרב [המאירי] ז"ל שבכל מקום
מזכיר דעת הרמב"ם ז"ל ומכנהו גדולי המחברים ולא זז מחבבו עד אשר צדיק עת'ק
בחיבורו כל דברי הרמב"ם בפירוש המשנה כידוע למי שראה ספריו בכתובי'ם, ואיך
הכא בפשיטות כתב דקיי"ל ואנו פוסקים שא"צ ידיעה בתחילה והרמב"ם
בחיבורו פוסק להיפך דצריך ידיעה וכו'. ע"ש], וממילא הא הרמב"ם פסק הכא
להדיא דיש לה מזונות. אולם היה אפשר ליישב, דהרי אפילו להני פוסקים אית לה מזונות
דוקא בחיי האב בלבד וכמבואר בדבריהם, וכוונת המאירי לומר דכל הפוסקים פסקו שאין לה מזונות לעולם כמו כל בת שיש לה מזונות גם
לאחר מיתת האב מצד תנאי כתובה כדאיתא בגמ' כתובות (נב ע"ב) וכדפסק הרמב"ם
(פי"ט דאישות ה"י) שהבת יש לה מזונות אף לאחר מיתת האבא מצד תנאי כתובה.
וק"ל]. וכן יש לדייק עוד בדברי מרן דלא ס"ל כהר"ן לפי מה שהבאנו מדברי
הרוגצ'ובר הנ"ל שכתב לדייק מדברי הרמב"ם גבי בן גרושה דיש לו מזונות וכו'
דשמע מינא מהכי דלא ס"ל כהר"ן, הנה כי כן הכי נמי מבואר גם במרן שפסק
בשו"ע אבה"ע (סי' פב ס"ה) כדברי הרמב"ם הנ"ל, וז"ל
מרן: האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק את בנה אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו
ואם לא רצתה נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. ע"ש. וחזינן מדבריו אלו דאע"ג
דאין הבעל חייב במזונות אשתו הגרושה, אבל חייב הוא במזונות בנו שמשלם לה והיא
מניקתו, והרי דס"ל דלא תלוי מזונות הבן במזונות אימו. וק"ל.
ושוב מצאתי הלום לגאון ריא"ה
הרצוג בשו"ת היכל יצחק (ח"א חאבה"ע סי' כב) שהביא התם בשם ת"ח
אחד ראיה נגד המשנל"מ שכתב דהרמב"ם ס"ל כהר"ן, מדברי הרמב"ם
הנ"ל (פכ"א דאישות הי"ז) שכתב, הגרושה אין לה מזונות וכו' שלמו
חודשיו [של הבן] וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד
שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אימו. ע"כ,
והא חזינן דאע"ג דאינו נותן מזונות לאם הגרושה, בכ"ז פוסק הרמב"ם
דחייב האב לתת את מזונות בניו. ואולם הרב המחבר השיב לאותו ת"ח דיתכן לומר
דאין מחלוקת בין הרמב"ם להר"ן, ויש ליישב את דברי הרהמ"ג במשנה
למלך דמה שאמר הר"ן דמזונות הבנים תלוי במזונות האם היינו דוקא לענין שאם האם
מתה שאז אין האב חייב לזון את הבנים, אבל אם אימן קיימת אלא שרק הבעל התגרש ממנה
והוא פטור ממזונותיה, לגבי מזונות בניו אין הוא נפטר, משום לא פלוג דזוהי תקנת
חכמים שאם האם קיימת חייב האב במזונות בניו, ולכן דוקא בגרושה כתב הרמב"ם
שחייב במזונות בניו אבל אה"נ במתה אינו חייב. עכת"ד. ע"ש. ברם
בקושטא דאף אם נימא הכי ליישב ולבאר את דברי הרמב"ם גבי דין זה דבן גרושה וכו',
אולם מה נעשה ביום שידובר בנו מדברי הרמב"ם הנ"ל (פי"ט דאישות הי"ד)
בענין בת שניה דמהתם לא משמע הכי, שהרי כתב שם: אבל בחיי אביהן חייב במזונותן כדין
שאר הבנים והבנות בחיי אביהן, ולכאורה אם איתא כדברי ההיכל יצחק דלהרמב"ם
כשהאם מתה אינו חייב במזונות בניו, מרוע נקט הרמב"ם בלשונו הזהב "בחיי
אביהן" הוה ליה למינקט "בחיי אימן חייב במזונותן", למימר דאע"ג
שהאב בחיים בכ"ז אם מתה אימן אינו חייב במזונתם, דבאימן תליא מילתא, אלא ודאי
דאפילו אם נימא דהר"ן ס"ל הכי דיש הבדל בין גרושין למיתת האם, הרמב"ם
לא ס"ל הכי ולעולם אפילו כשמתה האם ס"ל דחייב האב במזונות בניו, ושפיר
הוכיח אותו מת"ח מדברי הרמב"ם לענין גרושה דפליג על הר"ן, וכדחזינן
נמי שהרוגצ'בר הביא מהתם ראיה. ושו"ר גם להגאון אור שמח (פי"ט דאישות הי"ב)
שכתב להדיא דהרמב"ם פליג על הר"ן ואפילו בגוונא שאין אימן קיימת שמתה
חייב האב במזונות בניו. ע"ש. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע
סי' טו ס"א אות ז) שעמד לדקדק נמי מלשון הרמב"ם דהוא חולק על הר"ן
גם כשמתה האם, דאם איתא דהרמב"ם ס"ל כסברת הר"ן אם כן מדוע לא
הסתייע הר"ן בדבריו מדברי הרמב"ם, וגם לא מצינו דאף אחד מנושאי כליו
הקדמונים של הרמב"ם שיכתוב כן בדעתו, ואדרבה יש לפרש דברי הרמב"ם (הנ"ל)
שכתב כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים וכו', דר"ל
בהיקש זה דנתנו תוקף למזונות הבנים כתוקף מזונות האם דהיינו כמו שאין פוטר אותו
ממזונות האם בכל משך ימי חיובו אליה ואין שום אחר יכול להפקיע חיובו שחייב
מדאורייתא, כן אין פוטר אותו ממזונות הבנים בכל משך ימי חיובו שחייבוהו חכמים
דהיינו עד שש אפילו מיתת האם דכך היתה התקנה מעיקרא שתוקף חיוב זה יהיה החלטי ולא
משתנה. ע"ש. [וראה גם בבית שמואל הנ"ל (סי' עא סק"א) שהעלה נמי
שאפילו מתה האם חייב האב לזון את בניו, אבל כשמת האב נפקע החיוב, וכמו שכתב כן בשו"ת
מהר"ם מלובלין (סי' עט). ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"י בן לב ח"ב
(סימן כ) שכתב כן להדיא דחיוב האב במזונות בניו הוא רק כל זמן חיותו. ע"ש. וראה
גם בהגהות רע"א בשו"ע אבה"ע (שם אות א). ע"ש].
ועוד רגע אדבר במאי דחזי הוית בשו"ת
אגרות משה (חאבה"ע ח"א סי' קו) שכתב שם דהעיקר הוא כסברת הר"ן
דמזונות הבנים הוא מכח האם, ועיין שם שהביא ראיה דהעיקר הוא כדברי הר"ן מהא
דחזינן בגמ' דכתובות (סד ע"ב) בדינא דארחי ופרחי וכו' דמספקינן אם חייב הבעל
ליתן לאשה חד סעודה או גם תרי ותלת לארחי ופרחי, ולכאורה תמוה מאוד שמהתורה יתחייב
ליתן לה בעד ארחי ופרחי, ולכן צ"ל שכיון שהוא דבר שכל אדם נותן כשמזדמן לו, הוא
בכלל חיוב מזונותיה דאין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתבייש ולא תיתן, וא"כ כ"ש
בבניה שודאי אין יכול לומר לה שתהיה אכזרית ולא תיתן, וא"כ הוו תרוויהו הא
דארחי ופרחי והא דקטני קטנים מחד טעמא, ושפיר קאמר הר"ן שחיוב מזון הבנים הוא
מכח האם. ועוד כתב שם דנראה דהכי נקטינן כהר"ן ובפרט דחזינן דמלשון רש"י
משמע כדברי הר"ן, וגם הרמב"ם ס"ל כהר"ן כמו שכתב הרהמ"ג
במשנה למלך, והגדיל הרב אג"מ לומר שם דאף הרא"ש והריב"ש ס"ל
בזה כהר"ן, ואע"ג דחזינן שאמרו לענין הבא על הפנויה דחייב במזונות בנה
אע"ג שפטור ממזונותיה, אין משם ראיה דפליגי על הר"ן לומר דחייב במזונות
הבן אע"ג דאין חייב במזונות האם, דשם חיוב המזונות הוא מטעם מזיק דהיות וגרם
שיולד הבן הזה שצריכה לתת לו מזונות מחמת שאי אפשר לה לעמוד ולא לתת, ועל כן הוי
כמזיק בידים וחייב במזונותיו, ולעולם ס"ל כהר"ן שחייב במזונות הבן מכח
החיוב במזונות האם, וגם דרך זו עדיפא שיוצא לנו דהריב"ש לא חולק על רבו הר"ן.
ע"ש. וכעין דברים אלו כתב האגרות משה כבר בתשובותיו בחיו"ד ח"א (סי'
קמג) שהביא שם ראיה לדברי הר"ן דחיוב מזון הבנים בא מכח חיוב מזונות האם
מהסוגיא דארחי ופרחי הנ"ל, ושכן י"ל נמי שהוא דעת הרא"ש והריב"ש
והא דמחייבי מזונות בנו בדין הבא על הפנויה הוא מצד מזיק וכו'. ע"ש. ושוב
הניף ידו כאן בחאבה"ע הנז'.
ברם הנה לפי דברינו הנ"ל יש
להשיב על דברים אלו, ראשית במאי דרצה לומר דהרמב"ם ס"ל כהר"ן אמנם
דכן מבואר ברב המגיה במשנה למלך וכנ"ל, אולם הרי כבר ראינו בס"ד מכמה
ראיות ברורות ומופתים גדולים בדברי הרמב"ם גופיה הן מפי"ט דאישות הי"ד
גבי דין מזונות בת שניה, והן מדבריו בפכ"א דאישות הי"ז גבי מזונות בן
גרושה, דלא ס"ל כהר"ן, וכמו שסמכו האחרונים את ידיהם על ראיות נכוחות
אלו, האבני מילואים (סי' עא סק"א), והאור שמח (פי"ט דאישות הי"ב), והצפנת
פענח (הל' תרומות עמוד 20). וראה גם בס' ערך השולחן למהר"י טייב חאבה"ע (סי'
עא סק"א) שג"כ נקט בראיות אלו דנראה מהכי שהרמב"ם וכן גם הרי"ף
לא ס"ל כהר"ן. ע"ש. וע"ע למו"ר שליט"א בשו"ת
יחוה דעת ח"ג (סי' עו הערה ג) דהביא שם מדברי הכנה"ג בס' דינא דחיי (דף
פד ע"ד, ודף קד ע"ב) שכתב ג"כ להוכיח מדברי הרמב"ם (פכ"א
דאישות הי"ז), וכן מדברי הסמ"ג, שחייבו מזונות לבן גרושה דשמע מינא מהכי
דלא ס"ל כהר"ן. וכן גם הגאון יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (חאו"ח
סי' ד) כתב להוכיח דהרמב"ם ומהר"ם מרוטנבורג שהביא הרא"ש לא ס"ל
כהר"ן. ע"ש. [וע"ע בשו"ת יחוה דעת (שם) דהעיר על האגרות משה
דכיצד פסק בפשיטות כדעת הר"ן, בו בזמן דמרוב הפוסקים לא משמע דס"ל הכי
כדברי הר"ן שמזונות הבנים באים מכח חיוב מזונות האם, ובפרט שגם דבדעת הר"ן
גופיה יש לפקפק אי ס"ל הכי שהרי סיים בדבריו "אבל לא ראיתי לראשונים
שאמרו כן". ע"ש נפלאות מתורתו].
וכן יש להעיר נמי במה שכתב האג"מ
לבאר דמה שכתבו הרא"ש והריב"ש לחייב את הבא על הפנויה במזונות הולד דהוא
מדין מזיק, גם זה אינו ברור דלכאורה מאי מזיק שייך הכא, דאטו אשה זו לא ידעה שע"י
מעשיה יולד לה בן ותצטרך לזון אותו, ובכה"ג דידעה את התוצאות לא שייך חיוב
מדין מזיק, וכמבואר בדברי מהרי"ט בתשובותיו (ח"א סי' צח) דהתם דן בענין
ראובן שבא על שפחת שמעון ועתה תובע שמעון מראובן את דמי השפחה יען כי הוציאה
לתרבות רעה ע"י מעשיו והיא נפחתה מדמיה שהיתה שוה עד עכשיו, והשיב מהרי"ט
דאין עליו שום חיוב לשלם מדין מזיק דכיון שידע בה שמעון שהיא הולכת עם ראובן היה
עליו להזהר בה, והביא ראיה לדבריו מהא דחזינן בגמ' דבב"ק (קיח ע"א) בדין
הגונב טלה מן העדר וכו', ועוד הוסיף שם דכל הבעילה ויצירת הולד הוי בגדר של גרמא
בנזיקין דפטור ולא מקרי גרמי דחייב. ע"ש. ומדברי מהרימ"ט נחזי גם לנידון
דידן דאין לומר דהבא על הפנויה יתחייב במזונות בנה
מדין מזיק משום דהאשה ידעה את התוצאות שיגרמו לה שתצטרך לזון את בנה שיולד. (וכמו
כן כל עצם יצירת הולד הוי גרמא בנזיקין דפטור מדין מזיק כדקיי"ל בגמ' בב"ק
(ס ע"א) דגרמא בנזיקין פטור, וראה גם בשו"ת אחיעזר ח"א חאבה"ע
(סי' כג אות ב) שמבואר ג"כ בדבריו שיצירת הולד ע"י זרע האב חשיב גרמא
בעלמא. יעו"ש). וראה גם בשו"ת היכל יצחק הנ"ל (ח"א חאבה"ע
סי' כב) שדן התם בתביעת מזונות עבור בן שנולד מישראל שנשא נוכרית, ורצה אחר לחייב
את הבעל במזונות הבן מדין מזיק משום שצורכי מזונות הבן נגרם ע"י כך שבעל את
הנוכרית, והשיב הרב המחבר על דבריו, דזה ליתא דבכה"ג לא מקרי מזיק דאטו לא
ידעה האשה דע"י מעשיה יולד ולד ויצטרכו לזון אותו וסברא וקבלה את תוצאות
ההיזק הללו, והביא ג"כ ראיה לדבריו מתשובת מהרימ"ט הנ"ל. יעו"ש.
ואמנם לאחר העיון בהביטי אל דברי
האגרות משה חזיתי לאיש מהיר במלאכתו, שהוסיף בין בתרי אמרותיו (בחאבה"ע שם ד"ה
ומזה) וכתב, ואולי החיוב בבן מן הפנויה הוא מצד מזיק וכו' ואף במפותה חייב במזונות
הבן דכל פטור דמפותה הוא מצד מחילה, וזה ודאי לא מחלה כיון שלא התנו בפרוש, דודאי
חשבה שיתן לה מזונות עבור הבן שלו כדרך כל האבות. וגם בחיו"ד (שם ד"ה
דהנה) כתב כן והוסיף, ובמפותה הוא כהתנו שיזון אם תלד בן כיון דרוב האבות זנין
בניהם, וחייב מדין אתנן שמוציאין בדין. ע"ש. וממילא אם באמת נימא הכי דהאשה
חשבה בבירור שהוא יתן לה מזונות עבור הבן הזה שיולד, כדרך כל האבות, אולי משום הכי
שפיר יש לחייבו מדין מזיק, דהכא לא שייך סברת המהרימ"ט. וק"ל.
ועכ"פ בביאור דעת הרא"ש
נראה פשוט לבאר דלא ס"ל כהר"ן דמזונות הבנים תלויים באם, דמלבד שזה דחוק
לבאר דהרא"ש מחייב מזונות התם בתשובתו בבא על הפנויה מדין מזיק, הרי יש ראיה
נכוחה מדברי הרא"ש הנ"ל שפסק לגבי בת שניה דיש לה מזונות על אף שלאימה
אין מזונות וש"מ דלא תלוי אחד בשני, ועוד יש להביא ראיה גם ממאי דכתב הרא"ש
בפסקיו (פ"ד דכתובות סי' יד) בשם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל (הנ"ל) דאפילו
שיש לבניו הקטנים נכסים שנפלו להם מאבי אימם בכ"ז חייב האב לזונם, דהיינו
שכאן מיירי שהם יורשים את אבי אימם וזה יוצא בגוונא שאימם מתה, ובכ"ז רואים
דהאב חייב לזונם וא"כ יוצא דהרא"ש לא ס"ל כהר"ן, וכן הביא
ראיה זו גם הגאון מהר"י טייב ז"ל בספרו ערך השולחן חאבה"ע (סי' עא
סק"א). ע"ש. וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאי (סי' מו) שכתב
נמי דהרא"ש פליג על הר"ן בזה. ע"ש. וזה פשוט. ואכמ"ל יותר.
ועכ"פ חזינן, דאפילו נימא דהר"ן
ס"ל גם אליבא דהלכתא שחיוב מזונות הבנים בא מכח חיוב מזונות האם, [וכאשר נראה
כן נמי מדברי הדרכי משה הנ"ל (אבה"ע סי' עא אות א) דזוהי דעת הר"ן
להלכה. ע"ש. וכן עולה ומתבאר נמי מדברי הר"ן בגמ' כתובות (נג ע"ב, דף
כ ע"א בדפי הרי"ף) לענין בת שניה דאין לה מזונות. יעו"ש], מ"מ
הרי לפנינו יש את דעת הרמב"ם הרי"ף הטור הרא"ש והריב"ש דלא ס"ל
כהר"ן, ושכן הוא נמי דעת מרן בשו"ע (שם סעיף ד). יעו"ש. [ובענין
בני בנים אם דינם כבנים לענין חיוב מזונות עד גיל שש, כתב בשו"ת חוט השני (סי'
ח) והביאו גם הפתחי תשובה (סי' עא סק"א) דאין דינם כבנים לענין זה דמזונות
שיתחייב אבי אביהם לזונם, והביא שם דכן מצא ג"כ בתשובה הכתובה בנייר שהשיב
מהרא"י דניישטט ז"ל לשואליו. ע"ש. וגם ראיתי הלום בשו"ת נבחר
מכסף למהר"ר יאשיהו פינטו חאבה"ע (סימן עו) שנקט שם בין בתרי אמרותיו בפשיטות
דנראה דאין שום חיוב באבי האב לזון את בני בניו ואפילו שהוא אמיד, וכתב להביא לזה
ראיה נמי מדברי הר"ן (הנ"ל) שכתב כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון
את הבן וכו', ומתבאר מיניה שחיוב מזונות הבן הוא מכח האם, וממילא י"ל לפ"ז
נמי דדוקא האב שחייב לזון האם חייב לזון את הבנים, אבל אבי האב דאינו חייב לזון
האם גם אינו חייב לזון את בניה, וגם מצינו לענין ממונא דלא קרו אינשי לבר ברא ברא
כדאמר מר בר רב אשי בפרק מי שמתו וכו', והביא שם עוד ראיות לזה. יעו"ש. והאמת
היא דבענין זה מצינו פלוגתא בירושלמי דכתובות (פ"ד ה"ח) ובירושלמי
דגיטין (פ"ה ה"ג) אם אמרינן דבני בנים הרי הם כבנים שיהיה חייב לזון
אותם בקטנותם, ועיין שם בירושלמי דבפשטות משמע דלמסקנא קיי"ל דבני בנים אינם
כבנים לענין מזונות ואבי אביהם אינו חייב לזונם, וכדפסק בשו"ת חוט השני הנ"ל,
וכן משמע נמי מהפני משה וקרבן העדה
בכתובות ומדברי קרבן העדה בגיטין,
דביארו את הסוגיא דהתם בענין מזונות, אולם הפני משה בגיטין שינה את פירושו ולא
ביאר את הסוגיא בענין מזונות, אלא בדבר אחר אי גבינן מבני בנים מזון הבנות
מבינונית או מזיבורית וכו'. ע"ש. ובאמת כבר עמד על סתירה זו בדברי הפני משה
היפה עינים בהגהותיו למס' כתובות (מט ע"ב). ע"ש. ואכמ"ל].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi