למעלה
ד) ובשיטת הרמב"ם ז"ל
בענין זה אם מזונות הבנים תלויים במזונות אימן, מצינו פלוגתא באחרונים בביאור
דבריו, דהרב המגיה במשנה למלך הנ"ל (פי"ב דאישות הי"ד) דקדק דמכך
שהרמב"ם כתב, "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו
ובנותיו הקטנים", משמע דס"ל כהר"ן דחיוב מזונות בניו הוא אגב אימן
דאם לא כן למאי הלכתא אקשינהו הרמב"ם מזונות בניו למזונות אשתו. ע"ש. ואולם
הנה בספר מעשה רוקח על הרמב"ם (שם) חלק על דברי המשנל"מ וכתב דלעולם
הרמב"ם לא ס"ל כהר"ן, ועל מה שהביא המשנל"מ לדייק מדברי הרמב"ם
דהקיש את מזונות בניו לאשתו, כתב המעש"ר וז"ל: ואפשר שמה שכתב רבינו כן
היינו כלפי השש שנים, ורצה להשמיענו הטעם של חכמים ז"ל לשש שנים ותו לא, מפני
שעד כאן הוא כרוך אצל אימו וכלישנא דגמ' שכן דרכו של רבינו, ואגב השמיענו דאף
שמזונות אשתו מדין תורה כמו שכתב בראש הפרק, ומזונות הבן אינו אלא מתקנת חכמים, אלמוה רבנן להאי מילתא כדאוריתא. ע"ש.
ולפ"ז מבוארים דברי הרמב"ם במה שהסמיך מזונות בניו למזונות אשתו דאייתי
למימר דאלמוה רבנן למזונות הבן כמזונות האם, אבל לעולם לאו במזונות האם תליא מילתא,
ואף בגוונא שאינו חייב במזונותיה יהיה חייב במזונות הבן.
ונראה בס"ד דאפשר להביא ראיה
אלימתא דשיטת הרמב"ם היא דלא כהר"ן, מהא דחזינן בגמ' דכתובות (נג ע"ב)
דאמרינן התם בעי ר' אלעזר בת שניה [מי שנשא שניה האסורה מדברי סופרים - רש"י]
יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דלית לה [לאם] כתובה, לית לה [לבת] מזוני, או
דילמא אימה דעבדה איסורא קנסוה רבנן איהי דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן תיקו. ע"ש.
והנה להלכה נפסק דהנושא את השניה לית לה מזוני, וכמבואר בגמ' דכתובות (ק ע"ב),
וכדפסק נמי הרמב"ם (פכ"ד דאישות ה"ב), ומרן בשו"ע (סי' קטז ס"ד).
ע"ש. ואילו לגבי בת שניה פסק הרמב"ם (פי"ט דאישות הי"ד) דיש
לה מזונות בחיי אביה, וז"ל שם: אבל בת היבמה ובת השניה וכו' אין להם מזונות
לאחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים
והבנות בחיי אביהן. ע"ש. והא חזינן להדיא מדברי הרמב"ם דאין מזונות
הבנים תלויים במזונות אימן, שהרי לגבי מזונות בת שניה פסק דאביה חייב
במזונותיה אע"ג דלגבי השניה גופה פסק דאינו חייב במזונתיה. ואם כנים הדברים
לפ"ז יש להוכיח עוד נמי מדברי הרא"ש דלא ס"ל כהר"ן, דהא בפ"ד
דכתובות (סי' כח) פסק הרא"ש דבת שניה בחיי אביה יש לה מזונות, אע"ג
דאימה אין לה מזונות, וכן פסק נמי הרי"ף שם (נד ע"א) דהאב חייב במזונות
בת שניה, אע"ג שלשניה גופה אינו חייב. ע"ש. ואמנם אע"ג ששיטת הרא"ש
אינה חידוש לנו שהרי כן מתבאר כבר מדבריו בתשובה (הנ"ל) לגבי פנויה שחייב
במזונות הבן אע"ג שלא חייב במזונות אימו, אולם עתה מתחדש לנו לפי הדברים
הנזכרים דגם הרי"ף קאי בשיטת זו דהריב"ש הרא"ש והרמב"ם, דאין
מזונות הבנים תלויים במזונות אימם. ועי' בר"ן התם בסוגיה דבת שניה (סוד"ה
ובת ארוסה וכו') שכתב, וסלקא בתיקו, הילכך כולהו הני לית להו, דכל תיקו דממונא
חומרא לתובע וקולא לנתבע. ע"כ. ולהנ"ל הדברים מבוארים היטב דהר"ן
לשיטתיה אזיל וקאי, דהא ס"ל דמזונות הבנים תלויים באימן, ולהכי בבת שניה היות
ואין לאימה מזונות, גם הבת אינה מקבלת. [וממילא יצא נמי דאע"ג שהר"ן כתב
לעיל (סה ע"ב) דלא מצא כן בראשונים וכו' והמשנל"מ כתב בסוף דבריו דלפ"ז
נראה דהר"ן לא כתב דין זה להלכה וכו', לפי חושבנא טבא דעבדינן הכא יצא דלעולם
הר"ן כתב דבריו אלה להלכה ולמעשה. וק"ל. ודו"ק].
ואחר כל הדברים האלה הנה מצאתי
באבני מילואים (סי' עא סק"א) דגם הוא כתב דהרמב"ם לא ס"ל כהר"ן,
והביא ראיה נפלאה זו הנ"ל, ובסוף דבריו ביאר דמה שכתב הרמב"ם כשם וכו' והקיש
מזונות בניו למזונות אשתו, כוונתו לומר דלא נימא כיון דחייב לזון בניו ובנותיו
הקטנים מדין צדקה, ממילא אי אית להו נכסי אינו חייב לזון אותם, קמ"ל דכשם
שחייב במזונות האשה בכל גווני חייב גם במזונות בניו בכל גווני, וגם אם יש להם
נכסים חייב לזון אותם, וכמבואר בהרא"ש בפרק נערה. ע"ש. והיינו דס"ל
להרמב"ם כשיטת מהר"ם מרוטנבורג (הנ"ל), שאף כשנפלו לבנים נכסים
מבית אבי אימם חייב האב במזונותיהם, ולהכי הקיש זאת למזונות האם. ושו"ר דגם
הגאון אור שמח על הרמב"ם (פי"ט דאישות הי"ב) סוד"ה הסברא, הוכיח
מדנפשיה כיו"ב דהרמב"ם לא ס"ל כהר"ן, וזאת ממאי דפסק רבת שניה
אית לה מזוני אע"ג דאין לאימה שום חיוב מזונות, ולכן נראה דס"ל דאפילו אין אמן קיימת חייב לזונן עד שש שנים ודלא
כרבינו ניסים. ע"ש. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהודרא שתיתאי סי' מו, דף
נה ע"ג) שג"כ עמד שם לדחות את דברי הרב המגיה במשנל"מ במש"כ
דהרמב"ם ס"ל כהר"ן, דאין דבריו מוכרחים, וכדחזינן נמי מהא דפסק
הרמב"ם דבת שניה יש לה מזונות על אף שלאימה אין. ע"ש. וע"ע בשו"ת
צפנת פענח לרוגצ'ובר (דוינסק, ח"א סי' עא), ובצפנת פענח על הרמב"ם (הל' תרומות
עמור 20) שכתב נמי להוכיח מדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דבת שניה יש לה מזונות,
על אף שסבירא ליה שלאימה אין מזונות דש"מ דלא ס"ל כהר"ן. ע"ש.
וראה עוד בצפנת פענח על הרמב"ם (שם) שכתב להוכיח כן נמי מדברי הרמב"ם (פכ"א
דאישות הלכה טז - יז) שפסק גבי גרושה דאע"ג שאין לה מזונות אבל נותן לה הבעל
שכרה שתניק את הבן, וחזינן מהכי נמי שאע"ג דאין לה מזונות בכ"ז חייב
במזונות הבן. ע"ש.
והלום ראיתי גם בשו"ת עין
יצחק להג"ר יצחק אלחנן ח"א חאבה"ע (סי' יז ענף ג אות י - יב) שהביא
שם את דברי הנימוקי יוסף ביבמות (מב ע"א) והר"ן בכתובות (נט ע"ב) שהביאו
את דברי הר"ש דס"ל שגרושה שיש לה בן מותרת להנשא הואיל ולא משעבדה
להניקו, וביארו בכוונת הר"ש, דלהכי שרי לה להנשא דכיון שהאב קיים תתבע לבעל
שיתן מזונות בנו דלא כסיפא לה למיתבע לבעל הואיל ואיהו חייס על בריה, והקשה העין
יצחק דיש להעיר על דברי הר"ן הללו שמבאר דלהכי שרי לה להנשא כיון שתתבע מהבעל
את מזונות הבן וכו', דהרי לפי דברי הר"ן דכתובות הנ"ל (סה ע"ב) שמבאר
דחיוב מזונות הבנים הוא אגב חיוב מזונות אימן ולכן כשאין אימן קיימת אינו חייב
במזונותיהם, הרי לכאורה כיצד תוכל הגרושה לתבוע מהבעל שיתן לה שכירות המינקת להניק
הבן כיון דגירשה ואינו חייב במזונות האם א"כ ממילא נפטר נמי ממזונות הבן, וכתב
דלפי זה אפשר לומר דר"ש פליג על סברת הר"ן במאי דס"ל שמזונות הבנים
תלויים במזונות האם, וזהו ג"כ מש"כ הר"ן בכתובות (שם) גבי מש"כ
דמזונות הבנים תלויים במזונות האם "ולא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן",
דכוונתו לשיטת הר"ש הנז' דלפי מה שכתב הר"ן בכוונתו דשרי לגרושה להנשא
כיון שתתבע את מזונות הבן משמע דס"ל שאע"ג שלא חייב במזונות האם חייב
במזונות הבנים. אבל יותר נראה לומר דלעולם טעם זה שנקט הר"ן בדברי ר"ש
אינו בדוקא, דאם הוי בדוקא והר"ש חולק על שיטתו דמזונות הבנים לא תלויים
במזונות האם היה צריך לכתוב זאת להדיא דהר"ש חולק בזה. ועוד כתב שם העין יצחק
דאפשר לומר דאף מה שכתב הר"ן דחיוב מזונות הבנים הוא מדין מזונות האם זהו רק
גבי מזונות קטני קטנים, אבל בהא דמבואר בכתובות (מט ע"ב) דבאושא התקינו שיהיה
זן את בניו הקטנים ואם אינו רוצה לזון מכלימים אותו וכו' זה ודאי לא מדין מזונות
אמם, אבל זה עדיין
לא יגהה מזור גבי דברי ר"ש
שהרי התם בענין גרושה מיירי גבי קטני קטנים, ולכן צ"ל שוב דטעם זה שנקט הר"ן
בדברי ר"ש לאו דוקא הוא. ועוד כתב לציין שם דלפי דברי הרב המגיה במשנל"מ
(הנ"ל) דהרמב"ם ס"ל כהר"ן דמזונות הבנים הוא מכח אימן, א"כ
צ"ל דאע"ג דס"ל להרמב"ם דגרושה שיש לה בן מותרת להנשא, הטעם
בדבר לא הוי כדביארו הנימוק"י והר"ן בדברי ר"ש דהגרושה תתבע
המזונות וכו', דהרי אינה יכולה לתבוע מזונות דכיון שאין לה גם אין לבן, אלא הטעם
הוי כמו שכתב השיטמ"ק בכתובות (נט ע"ב) דכיון שהאב קיים הרי הוא נזהר בו
לטובת הילד, ולהכי אף שהוא באמת פטור ממזונות הבן כיון שאינו חייב במזונות האם, מ"מ
יהיה חושש לטובת הילד מעצמו. ע"ש. וחזינן מדבריו אלה שהוא נדחק ליישב את דברי
הרמב"ם גבי דין גרושה שיכולה להנשא, עם מאי שנראה שהוא מסכים עם דברי הרב
המגיה במשנל"מ דהרמב"ם ס"ל כהר"ן דחיוב מזונות הבנים הוא מכח חיוב מזונות האם. אולם באמת לפי דברי הרוגצ'ובר
הנ"ל חזינן דהיא גופא, דלעולם הרמב"ם לא ס"ל כהר"ן שמזונות
הבנים מכח האם, ולכן ס"ל נמי דגרושה יכולה להנשא והיינו משום שיכולה לתבוע
מהבעל שיזון את הבן. וק"ל. [והנה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע
סי' טו) ג"כ העלה דהרמב"ם פליג על הר"ן ולחזק את הדברים הביא ראיה
ממאי דחזינן דמרן פסק בשו"ע אבה"ע (סי' עא ס"ד) דהבא על הפנויה אם
הוא מודה דהולד ממנו חייב לזונו אע"ג שאינו זן את אימו, א"כ רואים דס"ל
למרן כהרא"ש והריב"ש דחיוב מזונות בניו אינו אגב אימן, ומאחר דחיבור השו"ע
מיוסד ע"פ הרמב"ם וכמבואר ביד מלאכי ובשד"ח בכללי השו"ע, א"כ
משמע דגם מרן הבין בדברי הרמב"ם דס"ל דלא כהר"ן. ע"ש. ואולם
לפי דברינו (הנ"ל) שכתבנו דמדעת הרי"ף והרא"ש בענין בת שניה מוכח
דפליגי על הר"ן, וזאת מלבד המתבאר כן מדברי הרא"ש בתשובה, א"כ אין
ראיה זו גמורה וחותכת, דהרי מרן פוסק כהרי"ף והרא"ש אפילו נגד הרמב"ם
עי' בשד"ח כללי הפוסקים (סי' יג אות ג) ובאחרונים, וא"כ י"ל דה"נ
סמך על דבריהם ודעתם דהם חולקים על שיטת הר"ן ולא משום דסמך על הרמב"ם. וק"ל.
ואולם מ"מ זה אמת דהרמב"ם לא ס"ל כהר"ן, וע"פ הראיות הנ"ל].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi