למעלה
ג) והנה בעצם חיוב האב במזונות בניו עד גיל שש שנים, כתב הר"ן ז"ל בכתובות שם (סה ע"ב ד"ה יפה לחלב וכו') דמדברי רש"י שביאר את הגמ' שאמרה אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אימו, ממאי מדקטני היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה וכו', וביאר רש"י (ד"ה יוצא בעירוב אימו וכו') ערבה אימו לצפון ואביו לדרום אימו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדין הוא צריך לאימו ובתרה שדיוה רבנן, אלמא עד שש צריך לסיוע אימו, וכשם שהבעל זן אותה כן זן אותו עמה. ע"כ. א"כ לפי דברי רש"י אלו מתבאר שכל חיוב הבעל במזונות בניו קטני קטנים אינו אלא בגלל שחייב לזון את אימו, וממילא יוצא נמי שחיוב מזונות בניו הוא דוקא כשאמן קיימת, אבל כשאינה קיימת אינו חייב לזונם. ע"ש בר"ן. והנה המשנה למלך בהל' אישות (פי"ב הי"ד) הביא את דברי הר"ן הללו, וכתב על זה, דלפי מה שהביא הב"י (סו"ס עא) את דברי הרא"ש בתשובה (כלל יז סי' ז) והריב"ש (סי' מא) שכתבו בענין מי שבא על הפנויה ונולד לו ממנה בן או בת והוא מודה שהולד ממנו שחייב לזונם, יוצא דפליגי על הר"ן, דהרי בבא על הפנויה הוא אינו חייב לזון אותה ובכ"ז חייב לזון את הבן, ומשמע דס"ל שאין חיוב מזונות הבנים תלוי במזונות האם. [ועי' בקרבן נתנאל בכתובות פרק אע"פ (סי' מ אות ל) שכתב לבאר בדברי הרא"ש דס"ל כהר"ן דכל חיוב מזונות בניו הוא אגב אימן, וכשאין אימן קיימת אין האב חייב במזונותם. ע"ש. ותמה גדולה עליו דאשתמיט מיניה דברי הרא"ש בתשובה שהביאוה ג"כ הב"י והמשנל"מ דהרא"ש פליג על הר"ן. וצ"ב. ושוב מצאתי באחרונים שהעירו בזה כבר על הק"נ, עי' שו"ת ישכיל עבדי ח"ד חאבה"ע (סי' טו ס"א אות ד). ע"ש]. ובסיום דבריו העלה המשנל"מ דאפשר דהר"ן לא אמר כן להלכה, שהרי כתב בסוף דבריו "אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן", ומשום הכי לא חשש הריב"ש לדברי הר"ן. ע"ש. [ובפשטות נראה דכוונתו לומר שאע"ג דהריב"ש היה תלמיד הר"ן עי' שם הגדולים ח"א (מערכת י אות שעט), ואין דרך התלמיד לחלוק על רבו עי' בגמ' שבועות (יג ע"א) דאמרינן, אורחא דמילתא קתני למימר דתלמיד סבר כרביה, וראה גם בגמ' שבת (נג ע"ב), וב"ב (פב ע"א), ומנחות (ד ע"א) ועוד, וראה גם בס' ברית יעקב (סי' כב הערה א, ורס"י כט). ע"ש. מ"מ הכא כיון שהר"ן לא החליט בבירור ולא פסיקא ליה מילתא, יכל הריב"ש לנטות לדעה אחרת. וק"ל].

ואולם הנה הרמ"א בדרכי משה (סי' עא אות ה) כתב על דברי הרא"ש והריב"ש הנ"ל, דהר"ן פליג עלייהו ולדבריו הבא על הפנויה אינו חייב לזון את בניו. ע"ש. ונראה דס"ל דהרא"ש והריב"ש פליגי עם הר"ן לדינא. וע"ע לקמן בדברינו (אות ה) שהבאנו לבאר דדעת מרן היא דלא כהר"ן אלא חייב האב לזון את הבנים אף בגוונא שלא חייב במזונות האם וכדברי הרא"ש והריב"ש, וצ"ל לפ"ז דמרן ז"ל לא חש לדברי הר"ן [הנקרא אביהן של ישראל, עי' בברכ"י חחו"מ סי' ה סק"ה], והיינו משום דכאמור אף הר"ן לא ברירא ליה מילתא פסיקתא בהא וכמ"ש נמי המשנה למלך (הנ"ל) דמכך שהר"ן סיים "אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן" נראה דלאו פסיקא ליה בהא. וק"ל. וגבי הא דחזינן שמדברי רש"י (הנ"ל) עולה בבירור דס"ל דמזונות הבנים תלויים במזונות האם, וראה נמי במהר"ם שיף כתובות (שם ד"ה יוצא בעירוב אימו) שכתב ג"כ לבאר הכי בדברי רש"י בפשיטות, דמכך שכתב וכשם שהבעל דן אותה כך זן אותו עימה, משמע קצת דוקא כשהאם קיימת וכמ"ש הר"ן. ע"ש. עכ"פ לא חש מרן נמי לזאת כיון דיתכן שלענין הלכה יסבור רש"י כהרא"ש והריב"ש בדין הבא על הפנויה, והוא כעין מה שכתב מרן גופיה בב"י או"ח (סימן י) דרש"י מפרש הוא ולא פסקן ואין לקבוע מדבריו הלכה. יעו"ש. וממילא גם הכא בנידון דידן י"ל דרש"י בא רק לבאר את הראיה מהגמ' דערובין, ולא נחת להלכתא, ומשו"ה לא חש מרן לזאת. וק"ל.

[ואגב אורחיה יש לציין כאן מילתא דתמיהא שראיתי לגאון חת"ס בתשובותיו חאבה"ע (סי' קלג אות ד) שעמד לדון שם גבי משודכת אחת שנתעברה וטוענת שנתעברה מהמשודך וכו', וכתב החת"ס דאם הנתבע כופר ואומר שלא ממנו נתעברה או טוען איני יודע והיא תובעת אותו בעד מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו שבועת היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים וכו', ובטעם שלישי כתב וז"ל: כיון שכל חיוב המזונות לבנו הוא בתורת צדקה לא תוכל להשביעו על זה. ע"ש. והיינו כיון שאין זה תביעה על דבר שבחובה אין נשבעים ע"ז היסת. ולכאורה קשה טובא דמאי פסיק מר ותני דחיוב מזונות הבנים הוי מתורת צדקה, ומשמע מדבריו שחיוב כל המזונות של הבנים מתורת צדקה הוא, הרי מזונות קטני קטנים עד גיל שש הוי חיובא דדינא וכדחזינן מהגמ' כתובות (סה ע"ב) הנ"ל ואינו מתורת צדקה כלל (ועי' גם שו"ת ישכיל עבדי ח"ד חאבה"ע סי' טו ס"א אות ט), וממילא ע"ז לפחות כן תוכל האשה להשביעו כיון שהוא חיוב דדינא. וק"ל. ועתה ראיתי גם בשו"ת תבואות שמש חאבה"ע (סי' קמ) שהביא כיו"ב בשם הרב הגם שאול שכתב דמזונות בניו בין פחות משש ובין למעלה משש מדה אחת ומשפט אחד להם ששניהם הוא מתורת צדקה, ולא העיר בזה כלום. ע"ש. ולפי פשוטם של דברים התימא תהיה גם כאן הרי מזון בניו פחות מגיל שש הוי חיוב ולא צדקה. וצ"ב. ברם הנה אחר זמן מצאתי בפסקי דין רבניים (ח"ז עמוד קלו) דהרב הכותב שם עמד בדברי החת"ס הללו דלכאורה דבר תימא הוא שהרי הדיון כאן הוא בבן קטן מגיל שש ובכה"ג חיוב המזונות הוא לא מתורת צדקה, והוסיף וכתב דאף אם נדחוק ונאמר שדיון החת"ס הוא בבן קטן שלמעלה מגיל שש שנים ולהכי קאמר שהוא מתורת צדקה, הנה מצינו עוד תשובה אחרת בחת"ס (חאבה"ע ח"ב סי' קס) שדן שם נמי אודות מזונות בן פנויה וכתב בזה"ל: ואודות שכר הנקה אם היה ברור גמור שהולד ממנו כופין אותו הב"ד לשלם לה שכר הנקה כי חייב במזונות בניו הקטנים מדין צדקה וכופין על זה וכו', ואמנם אם הוא כופר שאינו בנו מי ישביעו כיון שאינו חיוב ממון אלא צדקה בעלמא. ע"כ. הרי שדיבר כאן החת"ס גבי הנקה והיינו בבנו קטן פחות מגיל שש וקאמר על זה להדיא שהחיוב בזה הוא רק מתורת צדקה ולכן אינה יכולה להשביעו על זה, וממילא הדרא קושיא לדוכתא דהרי החובה לזון בניו הקטנים הוא חוב גמור ולא צדקה. ועמד שם הרב הכותב לבאר את הדברים ע"פ דברי הר"ן (הנ"ל) שחיוב מזונות הבנים הוא מכח חיוב מזונות האם, וממילא כל זמן שחייב במזונות האם חייב במזונות הבנים, ואז אמרינן שכשהם קטנים עד גיל שש הוא חיוב גמור, ואולם כל זה כשהאם קיימת והאב חייב במזונותיה ממילא הבנים נכללים בחיוב מזונותיה, אבל כשאין האם קיימת או במקרה שהאב פטור ממזונותיה אין על האב חיוב לזון בניו מכיון שכל החיוב למזונותיהם נובע מחובת המזונות לאימם בתור חלק ממזונותיה, וכשאין עליו חובת מזונות לאמם אין עליו גם חובת המזונות לבנים, ומ"מ עדיין אף בכה"ג יש על האב חיוב לזונם ולפרנסם מדין צדקה, וכשם שתיקנו באושא לזון בניו הגדולים מגיל שש עד שיגדלו מטעם צדקה, כן כללו באותה תקנה ומאותו הטעם של צדקה לזון את בניו הקטנים שהם פחות מגיל שש כאשר אין עליו חובה לזונם משום מזונות אימם או כשאין אימם קיימת, דהרי לא גרע דינם של קטני קטנים אלו שהם פחות מגיל שש שנחייב האב לזונם מתורת צדקה, מבניו שהם מגיל שש ומעלה שחייב לזונם מתורת צדקה עד שיגדלו. וביאר לפ"ז נמי את דברי הטור הנ"ל (סי' קיב) שמבואר בדבריו דמזונות הבנים הפחותים מגיל שש הוו נמי מתקנת אושא, והמפרשים הקשו ע"ז דהרי מזונות אלו של בניו הפחותים מגיל שש הם חיוב גמור, דלפי הנ"ל מיושב שפיר דהטור מיירי התם בקטנים פחות מגיל שש שאין האב חייב במזונות האם דהא מיירי התם בבת שניה וכו' שאין חייב במזונות האם, ולהכי קאמר דמזונות אלה הם מתקנת אושא והיינו מתורת צדקה, כי כאמור לעיל עולה דתקנת אושא היתה שתיים שהן אחת, ראשית תקנו בקטנים שהם למעלה מגיל שש שאין האב חייב במזונותיהם מעיקר הדין כיון שאינם נגררים עוד אחרי אימם דעכ"פ יזונם מתורת צדקה, ועוד תקנו שאותם קטנים שהם לפני גיל שש במקרים שאין חיוב על האב לזונם כגון שאין חייב במזונות אימם שעכ"פ יהיה חייב אף בכה"ג מתורת צדקה, ונמצא שתקנת אושא נתקנה לגבי כל המקרים שהבנים אינם נגררים אחרי אימם לחיוב המזונות שאז יזונם האב מתורת צדקה.

וממילא לפ"ז מיושבים נמי דברי החת"ס דלהכי קאמר דמזונות בן הפנויה אפילו כשהוא למטה מבן שש הוי מתורת צדקה, דהיינו משום שאין עליו התם חובה לזון את האם, והרי כאמור דבכה"ג שאין חובה לזון את האם אין חובה ג"כ לזון את הבנים אפילו את הפחותים מגיל שש, ואין צריך לזונם אלא מתורת צדקה בלבד. ולפ"ז ביאר שם הרב הכותב דיש לומר נמי דהא דחזינן בתשובת הריב"ש ובדברי הרא"ש (הנ"ל) שכתבו גבי הבא על הפנויה דיש לולד מזונות, והדרכי משה (הנ"ל) הוכיח מהכי דהריב"ש והרא"ש פליגי על הר"ן דס"ל דחיוב מזונות הבנים הוא מכח האם וכשאין לאם מזונות אין גם לבנים, דהא חזינן הכא מדברי הריב"ש והרא"ש גבי דין זה דהבא על הפנויה דאע"ג שאין לה מזונות בכ"ז לבן יש מזונות. ואולם להנ"ל י"ל דבאמת לא פליגי על הר"ן כי הרי אף הר"ן מודה דבכה"ג שאין חיוב על האב לתת מזונות לבן כיון שאינו חייב לאם מ"מ יש לו לתת מתורת צדקה, ונמצא דהר"ן שוה עם הרא"ש והריב"ש בזה. עכת"ד. ע"ש.

והנה אמנם דבמהלך זה שפיר עמד הרב הכותב לבאר לנו הדק היטב את דברי החת"ס דמש"כ דמזונות קטן מגיל שש הוי מתורת צדקה, שי"ל דהוא בבן פנויה, אולם הנה מה שכתב לומר דלפ"ז י"ל נמי דהריב"ש והרא"ש לא פליגי עם הר"ן, בזה יש להתבונן, כי הנה הרא"ש בתשובתו התם (כלל יז סי' ז) סיים בדבריו וכתב: אלא ב"ד ישכירו לו מינקת ויכופו אבי הבן לפרוע השכר. יעו"ש. ומשמע מפשט דברי הרא"ש הללו דב"ד כופין אותו בעל כורחו לפרוע שכר המינקת בכל גוונא, והיינו כיון שהוא מתורת חיוב, דאם היה זה בתורת צדקה הרי אין כופין אותו אלא רק באופן שהוא אמיד וכמש"כ הרב הכותב גופיה בדבריו שם (ד"ה ורב הוא ההבדל), אבל כאמור דמסתימת דברי הרא"ש נראה דכופין אותו בכל גווני והיינו אפילו כשאינו אמיד דאל"כ היה לו לפרש זאת להדיא, ושמע מינא דהוא חיוב ולא צדקה. וק"ל. וכן נמי מדברי הריב"ש לא משמע הכי דחיוב מזונות רבן פנויה הוי מתורת צדקה, שהרי הריב"ש כתב שם, ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו לפי שחייב אדם לזון את בניו כשהן קטנים דהיינו עד בני שש כדאיתא בשלהי פרק אע"פ (כתובות סה ע"ב), גם בזה אין ממש בדבריה וכו' כיון שאין שמעון מודה לה בזה וכו'. יעו"ש. ומשמע נמי מפשט דברי הריב"ש הללו דכל החיסרון הוא בכך שאינו מודה, אבל לעולם כל שהוא מודה דיהיה חייב, ומשמע מסתימת הדברים שהוא חייב מהא דאיתא בגמרא סו"פ אע"פ ששם מבואר דמזונות אלו דפחות מבן שש הוי חיוב גמור דהא עלה דהאי גמרא איירי הריב"ש. וק"ל. ועכ"פ מכלל דברים אלה תהדר הקושיא הנ"ל נמי על החת"ס דקאמר דמזונות בן פנויה הוי מתורת צדקה, דהרי מדברי הרא"ש והריב"ש הללו אכן מבואר דאף בבן פנויה הוא חיוב מדינא ולא מצדקה. וצ"ב.

ומ"מ יש לציין דלפי דברי החת"ס יש לבאר מש"כ בס' בית מאיר אבה"ע (סימן ד ד"ה ויותר) ששם כתב גבי פלוגתא דהראשונים בענין פנויה שטוענת דמפלוני נולד לה בן זה והוא מכחיש, אם מחייבים אותו בשבועת היסת במה שטוען להד"ם כדי להפטר מחיוב מזונות לבן זה, והנה הבית מאיר כתב דנראה שאפשר לחייבו שבועה מדין המודה במקצת דכיון שהוא מכחיש בחיוב המזונות לבן זה א"כ ממילא מוטל על בני העיר לזון את הבן הזה מתורת צדקה, וממילא הרי בכלל חיוב צדקה זו נמצא גם הוא שהוא אחד מבני העיר, ונמצא שבהכחשתו יש מודה במקצת שהוא מתחייב בכלל אנשי העיר לזונו, ולכן יש לחייבו שבועה מדין מודה במקצת. יעו"ש. ולכאורה תמוה הרי החיוב של האב לזון בנו הקטן פחות מגיל שש הוא חיוב גמור, וחיוב בני העיר הוא מתורת צדקה, א"כ אין בזה שהוא חייב מצד אנשי העיר מודה במקצת לגבי החיוב שנתבע בו שהוא חיוב מדין אב שכאמור הוא חיוב גמור, וא"כ אין בזה מודה במקצת, דאין ההודאה ממין הטענה. וק"ל. אולם להנ"ל במאי דחזינן בחת"ס אייתי שפיר שהרי כאמור מבואר בדבריו של החת"ס דחיוב מזונות בן פנויה הוא מתורת צדקה וממילא שפיר הוא דנמצא דההודאה והתביעה הוא בדבר אחד של צדקה. ודו"ק. ואולם עכ"פ עדיין צ"ב בזה כיון שכאמור לפי דברי הרא"ש והריב"ש הנ"ל נראה דאף בבן פנויה הפחות מגיל שש החיוב הוא חיוב גמור ולא צדקה. וצ"ב].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi