למעלה
ב) ובעומדי בזה ראיתי להגאון קצוה"ח
בס' אבני מילואים (סי' עא סק"ג) שהביא התם בשם מהר"ם מלובלין בתשובה (סי'
עט) קושיא אלימתא על הטור אבה"ע (סי' קיב) שכתב בענין מזונות וז"ל: במה
דברים אמורים אחרי מותו, אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד שש שנים. ולכאורה
כיצד כתב הטור דחיוב מזונות בניו עד שש הוא מתקנת אושא, הרי מהגמ' דכתובות הנ"ל
(סה ע"ב) מבואר דאין חיוב זה מתקנת אושא, אלא חיוב גמור. ומהר"ם מלובלין
רצה לתרץ דלפי דעת הטור צ"ל דשתי תקנות היו באושא האחד לזון את הבנים עד גיל
שש, ועוד תקנה לזונם מגיל שש ומעלה. והא דמבעיא בגמרא אי הלכתא הוי הכי היינו לאחר
שש, אבל עד שש לכו"ע הלכתא הוי שחייב. ע"ש. [ואגב אורחיה יש לציין דהנה
מצינו ברב המגיד (פי"ט מהל' אישות הי"ד) שכתב שם בשם ההלכות (והוא הרי"ף)
דעד שש שנים חייב האב לזון הבנים מתקנת אושא. יעו"ש. ויוצא לפי זה דהוא כדברי
הטור התמוהים הנ"ל, שכתב דחיוב מזונות הבנים אף אלו שלמטה מגיל שש הוא מתקנת
אושא, בו בזמן דבגמ' חזינן שאין זה מתקנת אושא אלא חיוב גמור. והן אמת דברי"ף
שלפנינו ליתא כדברים אלה (עי' רי"ף כתובות נד ע"א שהרב המגיד ציין
לדבריו שם), אולם הנה כן הובא גם ברא"ש פ"ד דכתובות (סי' כח), וראה גם
בים של שלמה פ"ד דכתובות (סי' מד). יעו"ש. ומ"מ יש ליישב דברי הרי"ף
כדברי הטור הנ"ל]. ואיברא דיש להעיר על דברי המהר"ם מלובלין הללו, דאם
נבאר בדעת הטור דס"ל דחיוב מזונות בניו עד גיל שש ג"כ נתקן באושא, דברים
אלו לא יתיישבו עם דברי הטור הנ"ל (סי' עא) שכתב, דהאב חייב לזון את בניו עד
שיהיו בני שש שנים "מתקנת חכמים", ואילו לדברי מהרש"ל היה צ"ל
מתקנת אושא. וק"ל. והנה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע סי' טו
אות יג) הקשה את קושית המהר"ם מלובלין על הטור מדנפשיה, וכתב לתרץ על קושיה
זו, דלעולם באושא התקינו שהאב חייב לזון את בניו דוקא משש שנים ומעלה ולא עסקו
לתקן מזונות בניו עד גיל שש כלל, דלא הוצרכו אז כלל לתקנה כזו כי כולם היו נותנים
לבניהם מזונות בגיל הרך הזה. אולם בהמשך הדורות לאחר תקנת אושא, שהאבות לא זנו את
בניהם עד גיל שש באופן תקין, מצאו חכמים מקום לתקן שוב שהאב יזון את בניו עד גיל
שש, ותקנה זו הסכימו חכמים לקבוע להלכה, ובהיות וחכמים נתעוררו ולמדו לתקן את
מזונות הבנים שעד גיל שש מתקנת אושא שתקנו לזון למעלה מגיל שש, ונמצא שהשורש
המפריח לתקנה זו הוא תקנת אושא, קראו לתקנת המזונות של פחות משש שנים ג"כ "תקנת
אושא", וזהו מה שהטור אמר שחיוב מזונות בניו עד גיל שש שנים הוא מ "תקנת
אושא" אע"ג שבאמת אין זו תקנת חכמי אושא עצמם, אלא תקנת חכמים שבאו
אחריהם. ע"ש. ובאמת לפי דברים אלו שפיר יתיישבו דברי הטור בין בסי' קיב שקרא
לחיוב מזונות הבנים למטה מגיל שש שנים שהוא מתקנת אושא, ובין בסי' עא שקרא לחיוב
זה תקנת חכמים. [ואולם בין הבתרים יש להעיר על הגאון ישכיל עבדי דדבריו סותרים זה
את זה, דבחלק ד' (חאבה"ע סי' טו סעיף א אות יד) הביא את תירוצו של מהר"ם
מלובלין הנ"ל דב' תקנות היו באושא, חיוב מזונות למטה מגיל שש, וחיוב מזונות
למעלה מגיל שש, ודחה דברים אלו בשני ידים מכל וכל דאיך אפשר לומר דשתי תקנות היו
באושא, ולכן הצדיק את תרוצו שלו הנ"ל. ואילו בחלק ז' (חאבה"ע סי' יג
סעיף ב אות יג - יד) הביא את תירוצו הנ"ל של מהר"ם מלובלין דשתי תקנות
היו באושא וכו', וסמך שתי ידיו על תרוץ זה והשבח השביח תירוץ זה שהוא אמת ויציב
ובפרט שהאבני מילואים ג"כ הביא תרוץ זה וכו'. ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים
זה את זה, אם לא שנגיד דהרב המחבר הדר תבריה לגזיזה בחלק ז', והד'ר הוא לכל חסידיו
ממה שכתב בחלק ד', אולם גם זה קצת קשה דהרב לא הזכיר בח"ז כלום מדבריו שבחלק ד'. וצ"ב].
ושוב מצאתי בס"ד, דהטור
בדבריו אלו שכתב דחיוב מזונות בניו הקטנים עד גיל שש הוא ג"כ מתקנת אושא, הוי
לכאורה בריה כרעא דאבוה בזה לאביו הרא"ש ז"ל, דהנה הרא"ש בפירושו
לגמ' דנדרים (לח ע"א) על דברי המשנה שם, דהמודר הנאה מחבירו זן את אשתו ואת בניו
אע"פ שחבירו חייב במזונותן, כתב וז"ל: חייב, אאשתו קאי, אבל בניו מצוה
הוא דאיכא ולא חיוב כדתניא בכתובות פרק נערה (מט ע"א) מצוה לזון את הבנות ק"ו
לבנים וכו', ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא היא (שם מט ע"ב) שיהיה אדם זן את
בניו הקטנים ולאו מתניתין היא. עכ"ל. ע"ש. [ופירוש זה עמ"ס נדרים
הוא מהרא"ש גופיה ולא זולתו, עי' לרב חיד"א בס' שם הגדולים ח"א (מערכת
א אות רלו). ע"ש. וראה גם בברכ"י חיו"ד סי' שצט סק"ד). ע"ש].
והנה מכך דהרא"ש כתב בתחילה דמה שהמשנה אמרה "חייב לזון" לא שייך
לומר על בניו כי הם מצוה ולא חיוב ובפשטות כוונתו לבניו הקטנים שמעל גיל שש דבגמ' כתובות
(מט ע"א) מבואר דמזונתם הוי רק מצוה, ואח"כ אמר ובקטנים ליכא לאוקמי
משום דזה תקנת אושא, כוונתו לקטני קטנים דלפני שש, דהרי על קטנים סתם דיבר לפני כן,
ולפ"ז חזינן דהרא"ש מבאר דחיוב מזונות קטני קטנים הוי מ"תקנת אושא",
וכדברי הטור הנ"ל, וממילא י"ל דהטור אזיל בהכי בשיטת אביו הרא"ש. ועי'
נמי בביאור מלאכת שלמה למהר"ש עדני ז"ל במשניות דנדרים (פ"ד מ"ג)
דביאר הכי להדיא בדברי הרא"ש, וז"ל שם: ופי' הרא"ש ו"ל חייב
אאשתו קאי אבל בניו מצוה לחוד הוא דאיכא ובקטני קטנים ליכא לאוקמה דתקנת אושא היא
שיהיה אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתניתין היא. ע"ש. וחזינן שהוא מבאר
נמי להדיא דהאי דנקיט הרא"ש דתקנת אושא היא, היינו על קטני קטנים. ואולם שו"ר
להרב ישכיל עבדי בתשובה הנ"ל (ח"ז חאבה"ע סי' יג ס"ב אות ז) שכתב
התם דט"ס נפל בדברי המלאכת שלמה במה שביאר את דברי הרא"ש דס"ל
דבקטני קטנים הוי תקנת אושא, דהרי מדברי הרא"ש בפסקיו למס' כתובות (פ"ד
סי' יד) נראה להדיא דס"ל דתקנת אושא היתה רק על בניו הקטנים למעלה מגיל שש, ולכן
צ"ל במלאכת שלמה "ולקטנים". ע"ש בדבריו. ואולם עי' בביאור
עמודי ירושלים לירושלמי דכתובות (פ"ד ה"ח) דמבואר בדבריו דהוא מבין נמי
בדברי הרא"ש דס"ל כהטור שתקנת אושא היתה גם בקטני קטנים, והמשיך שם
להעיר על הרא"ש והטור דהיכי נקטו הכי הא הוי נגד דברי הגמ' דכתובות (סה ע"ב),
וכקושית מהר"ם מלובלין הנ"ל, ואולם בסוף כתב ליישב את דבריהם דדילמא מקורם
הוא מהירושלמי דכתובות (פ"ד ה"ח) דאמרינן התם ר"ש בן לקיש בשם ר' יהודא
בן חנניה נמנו באושא שיהיה אדם זן את בניו הקטנים וכו', אמר ר' עולא מתניתא אמרה
כן שיהיה אדם זן את בניו הקטנים, דתנינן תמן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה
ומוסיפין לה על מזונותיה. ע"כ, ולפי דברים אלו אכן יוצא דתקנת אושא
היתה בקטני קטנים, דהירושלמי אמר שמתקנת אושא האב חייב לזון את בניו, והקשה ר' עולא
מדוע צריך את תקנת אושא הרי זה משנה מפורשת אם היתה מניקה וכו', [או שעולא מביא
ראיה לדבריהם דמתניתא נמי דייקא דכופין לזון את בניו הקטנים - עי' קרבן העדה שם], ואם
היתה מניקה וכו' דמיירי בקטני קטנים לפני גיל שש, משמע שגם תקנת אושא היתה בקטני
קטנים, ומקורם של הרא"ש והטור הוא מדברי הירושלמי הללו. ע"ש בדבריו. ומה
גם דנכון הוא להעמיד את דברי הרא"ש והטור בדעה אחת וכעין שהבאנו כבר כיו"ב
בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' ז עמוד רמא) מדברי האחרונים שכתבו כן
דהטור אזיל תמיד ובד"כ בשיטת ובדרך אביו הרא"ש. יעו"ש. וראה בזה גם
בס' ברכת יעקב (סו"ס ז). יעו"ש. וראה גם לגאון מקוטנא בס' תפארת ירושלים
במס' מועד קטן (פ"א מ"א) שכתב כן, קיימא לן שרבינו הטור לא זז ולא נע כל
שהוא מדעת אביו הרא"ש. ע"ש. ומשו"ה כתבו נמי הפוסקים שמדעת
רבינו הטור למדין אנו לדעת הרא"ש כיון דהטור כל מעשיהו הוא על דעתו של אביו
הרא"ש וכל דבריו ומשפטיו חתומים בטבעתו כנודע וכמפורסם, וכמ"ש בשו"ת
ברכת רצ"ה (סי' נא דף סג ע"א). ע"ש. וק"ל. (ולפי דברי הירושלמי
הללו יהיה נמי סמך לתרוץ המהר"ם מלובלין שאמר דבאושא היו ב' תקנות, ולדבריו
צריך לבאר דמה שהירושלמי הקשה פשיטא הרי זה משנה מפורשת, הקושיה היא מה חידוש תקנת
אושא לגבי מזונות דקטני קטנים, אבל לגבי תקנתם בקטנים למעלה מגיל שש זה חידוש
שצריך אותו. ואי נמי לפי דברי קרבן העדה מביא עולא ראיה דחזינן דתקנת זו דאושא גבי
קטני קטנים היא אליבא דהלכתא. וק"ל). וע"ע לקמן בדברינו (אות ו') במה
שכתבנו לדחות בס"ד את קושית האחרונים על הגהות מימוניות (פי"ב מהל' אישות)
שהבינו בדבריהם דס"ל נמי כשיטת הטור הנ"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi