למעלה
ז) ועתה שבתי וראיתי לרבינו הארי החי מבבל הגרי"ח ז"ל בס' בן יהוידע במס' מגילה (ז ע"ב ד"ה רבה) שעמד שם על האי עובדא דרבה שחטיה לר' זירא וכו' שכתב שם: הנה בעובדא זו חקר הרב פתח עינים אשתו של ר' זירא אחר שנשחט בעלה ומת אם הותרה לשוק ואם היתה צריכה קידושין וכתובה מחדש אחר שחיה. ע"ש. והבאתי ראיה לזה מן ישראל שפרחה נשמתם במתן תורה והוריד הקב"ה טל של תחיה והחיה אותם וכנזכר במדרש ועכ"ז לא הוצרכו לקדש נשיהם מחדש, ועוד הבאתי ראיה ממ"ש בפרק י' דנדה ששאלו לריב"ח בן השונמית אם מטמא, והשיב להם מת מטמא ואין חי מטמא, וה"ה הכא. עכ"ל. ע"ש. והנה חזינן דהגרי"ח ז"ל ס"ל לבאר בנידון זה דכל שמת וחיה דא"צ לעשות קידושין מחדש ומביא ראיה מגבי בנ"י במתן תורה וזו ראיה מבוררת, אולם יש להבין בדבריו מה הראיה השניה שהביא מדברי הגמ' דנדה, דאמנם אכן הכי אמרינן דחי אינו מטמא, עכ"פ מה ראיה דעכשיו א"צ קידושין שניים הלוא י"ל דאף שהוא עתה חי מ"מ מציאות חדשה איכא הכא ופנים חדשות באו לכאן וצריך לעשות קידושין חדשים, אולם לולא דמיסתפינא היה אפשר לבאר דהגרי"ח ז"ל מבאר בדברי הגמ' דנדה הללו כמאי דבעינן למימר לעיל, דהאי דקמבעיא לן בגמ' דנדה בן השונמית מהו שיטמא היינו למפרע על הזמן שהיה מת, ולהכי ס"ל לגרי"ח דיש ראיה מוכרחת מהתם גם גבי קידושין, שכשם דאמרינן התם חי אינו מטמא והיינו שכיון שקם ונתעורר לחיים איגלאי מילתא למפרע דלאו דין מת היה לו ולהכי אינו מטמא, ה"נ י"ל גם גבי קידושין דכיון שעתה קם ונתעורר לחיים ממילא אגלאי מילתא למפרע דלאו דין מת היה לו ולא יפקעו קידושין ראשונים. והן אמת דיש להוסיף עוד ולחדד את הדברים דהרי המאירי ז"ל כשהביא את הפירוש הנ"ל בדברי הגמ' דנידה בשם "היש מפרשים" דהשאלה היא אם בן השונמית מטמא במותו וכו' כתב לדחות זאת בזה"ל: "ואינו כלום שאם כן בשאר מתים היה לו להשיב כן" כלומר דהמאירי מעיר ומקשה דאם הספק הוא גבי אם מטמא במותו כיון שבסוף נתעורר לחיים, א"כ כששאלו התם לגבי שאר כל המתים דלאחר התחיה אם הם טמאים מאי מספקא הרי ג"כ היה לו להשיב כן דכיון שקמו לחיים ממילא אגלאי למפרע שלא טימאו גם כשהיו מתים, אלא ודאי דהספק כאן הוא גבי בן השונמית על זמן שנתעורר לחיים אם מטמא מכאן ואילך כיון שהיה פעם מטמא כשהיה מת, אולם לפי הגרי"ח יש ליישב דזו אינה קושיא מאי דמקשה משאר מתים, שהרי יש חילוק מבורר ומפורש וכעין שכתב הגרי"ח גופיה בשו"ת סוד ישרים הנ"ל (ח"ב סי' ב) דהמתים שיקומו לתחיה לעתיד לבוא אינו ענין כלל וכלל לנידון זה דמיירי ביה הרב חיד"א במת לזמן מועט וקם לתחיה וכהא דרבי זירא, משום דהתם המתים שיקומו לעתיד לבוא כבר נהפכו ונהיו לעפר והוא מציאות חדשה לגמרי ופנים חדשות באו לכאן, ולכן י"ל גם גבי הטומאה דמאי אכפת לן שעכשיו קמו לחיים הרי הוא מציאות חדשה שמפקיע לגמרי הקידושין הראשונים וכמו שביאר שם הגרי"ח כיון שנעשו לעפר ולכן נמי הטומאה לא פוקעת מהם למפרע, משא"כ לגבי אם נתעורר לחיים מיד סמוך למיתתו שאז באמת י"ל דכיון שקם ונתעורר לחיים אגלאי מילתא למפרע דלאו דין מת ממש יש לו הן לגבי טומאת מת והן לגבי הפקעת הקידושין דלא פקעי. וק"ל. ועוד צ"ע בדברים.

[ושו"ר עתה ברש"ש במס' נדה (שם ד"ה בן השונמית) דעולה ומתבאר מדבריו דמהרד"ק נמי מבואר דשאלת הגמ' שם גבי בן השונמית היא גבי אם מטמא בזמן שהיה מת. יעו"ש היטב. וכן מצאתי עתה גם בפרקי דרבי אליעזר עם פי' הרד"ל (פרק לג) דהרב המגיה (שם אות ד) עמד נמי בדברי הגמ' דנדה הנ"ל, וכתב בשם הר"מ ברלין דמבאר ששאלת הגמ' בבן השונמית היא לא על לטמאות מכאן ולהבא דהא לא מבעיא גם לאנשי אלכסנדריא שאין החי מטמא, ורק על הטומאה דלמפרע בעודו מת מבעיא ליה אי אמרינן שכיון שהחייהו חזרו הכלים והאהל שהיה בהן כשמת להטהר, אולם הרב המגיה דחהו, דאינו נראה כן דלשון מת מטמא ואין חי מטמא משמע סתימתו רק מכאן ולהבא וכמו בעיא שניה דמתים לעתיד לבוא אם צריכים הזאה, דמשמע דפשיטא להו דטומאתם דלמפרע נשארה ולא נטהרה למפרע. ע"ש. והרי מבואר דיש עוד המבינים כן בביאור דברי הגמ' דנדה, ולגבי מה שהעיר עליו הרב המגיה מענין המתים דלעתיד לבוא כבר כתבנו לעיל בדברינו על הגרי"ח שעולה מדבריו נמי דהשאלה היא על למפרע, דאכן אפשר ליישב זאת דלא קא מבעיא ליה על למפרע כיון שהם כבר נתהוו לעפר ופנים חדשות באו לכאן].

והלום ראיתי גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג רסי' צ) וראיתי שציין שם על דברי הגמ' דנדה (הנ"ל) גבי בן השונמית, וכתב לפרש דבודאי השאלה היא רק על אחרי שהחיוהו אם עדיין מטמא, אבל זה פשוט וברור דכל שנגעו בו לפני שהחיוהו נשארו בטומאתם הגם שהחיוהו לבסוף, וכמבואר נמי מדברי רש"י דהספק הוא על אחרי שהחיוהו, וציין שם גם על דברי החת"ס בתשובותיו (חיו"ד סי' שלז) שעולה ומתבאר נמי מדבריו דהספק הוא על אחרי שהחיוהו. יעו"ש. וק"ק דמדוע לא זכר שר הרב ציץ אליעזר מדברי המאירי דנדה (הנ"ל) שעמד לדחות את דברי המפרשים שמפרשים כן דהספק הוא על זמן מיתתו אם מטמא, וגם ק"ק מדוע לא עורר כלום מדברי הגרי"ח בס' בן יהוידע במס' מגילה הנז' דמפשט דבריו אכן עולה שכן ס"ל לבאר דהספק הוא לגבי זמן מיתתו, דהרב ציץ אליעזר יצ"ו אכן בקי בדב"ק טוב דהרב הגרי"ח וכמתבאר בדבריו בכמה מקומות. וע"ע גם בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' כב אות כג). יעו"ש. וצ"ב.

הן אמת דהנה מצינו דרבותינו ז"ל כבר עמדו בקושיא הנ"ל דזה כיצד שאליהו הנביא דכהן הוה נטמא לבן הצרפית והחיה אותו, והדבר נפתח בראשונים דרבינו בחיי עמד בזה בפר' פנחס (פרק כה פסוק יא) וכתב ליישב דכשם שענה אליהו התם בגמ' דבב"מ (הנ"ל) לרבה בר אבוה דנכנס לביה"ק של עכו"ם שאין קברי עכו"ם מטמאים, ה"נ בן הצרפית הזה היה בן גויה, וז"ל: לכן מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן גויה. ע"ש. והיינו דס"ל דבן הצרפית היה גוי ואינו מטמא באהל. ובאמת לפי דברי רבינו בחיי צ"ל דאליהו לא נגע בילד כלל, ואע"ג שהבאנו לעיל מרש"י שמבאר ויתמודד שנשתטח עליו, צ"ל דהיינו מעליו כלומר שהאהיל עליו, אבל לא נגע בו כי אז היה נטמא בטומאת מגע. [ועי' בדברי הרב המגיה ברבינו בחיי (שם) שכתב לבאר עוד כי נהי דקברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל מ"מ במגע ומשא גם מת עכו"ם מטמא כמבואר בתוס' נזיר (ד ע"ב), וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' טומאת מת הלכה יב - יג, ובפ"ט מהל' אבל ה"ג). אולם הנה מרן בב"י יו"ד (סי' שעב) הביא בשם היראים דסובר שמת עכו"ם גם במגע ומשא אינו מטמא ושלא כדעת הרמב"ם, וא"כ לפ"ז אפ"ל דשיטת רבינו בחיי היא כדעת ר"א ממיץ ביראים הזה ולעולם אפילו נגע בילד ממש כיון דעכו"ם הוה הא לא מטמא אף במגע ומשא. ע"ש. והן אמת דכבר עמדנו בס"ד באורך על דברי היראים הללו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' ג עמוד קנח) והבאנו דיש מבארים בדבריו דלעולם גוי מטמא במגע ובמשא אלא רק שאין הכהן מוזהר על זה, ודלא כמו שהביאו רבים בדעתו דס"ל דגוי אינו מטמא במגע ומשא כלל. יעו"ש. ולפ"ז שוב צריך לבאר כראמרן שאליהו רק האהיל עליו, דהא אף ליראים הוא מטמא במגע. ושו"ר הלום בס"ד בדברי רבינו החיד"א בס' פתח עינים עמ"ס יבמות (ס ע"ב ד"ה אחר) שהביא שם את דברי רבינו בחיי הנ"ל ועמד לפלפל אם צ"ל דקאי בשיטת היראים. יעו"ש].

ברם הנה יש להתבונן מעט בדברי רבינו בחיי הללו שמבאר דבן הצרפית בן גויה היה, דהרי בדברי רבותינו ז"ל מבואר דאותו בן הצרפית שהחיה אליהו יונה הנביא היה, וכמבואר בפרקי דרבי אליעזר הגדול (פרק לג) שכתב שם: אליהו התשבי וכו' הלך לו לצרפת וקבלתו אשה אלמנה בכבוד גדול אם של יונה הנביא היתה ומפיתה ושמנה היו אוכלים ושותים הוא והיא ובנה וכו'. יעו"ש. ובאמת כן הוא מפורש נמי בירושלמי סוכה (פ"א ה"א) דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה. יעו"ש. וראה גם בזוה"ק פר' ויקהל (דף קצז ע"א) דמבואר התם נמי דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה ודרשו שלבן נקרא "בן אמיתי" משום דכתיב במלכים גבי בן הצרפית שאמרה לו אימו לאליהו "ודבר ה' בפיך אמת". יעו"ש. [ועי' ברד"ק (מלכים א יז פסוק י) שהביא בשם המדרשים שאלמנה זו אמו של יונה בן אמיתי היתה. יעו"ש. ולא ציין מקור המדרשים שהזכיר, אולם הוא כאמור דהוא בזוה"ק ובירושלמי ובפרקי דר"א הגדול].

וממילא קשה דאם בן הצרפית יונה הנביא הוה כיצד אפ"ל דאימו גויה היתה והוא גר, ואמנם דמצינו כן אצל עובדיה הנביא דאמרו חז"ל (סנהדרין לט ע"ב) עובריה גר אדומי היה. יעו"ש. מ"מ הרי אינו מייחס אותו לאביו כדרך שמיחס בדרך כלל את שאר הנביאים, ישעיהו בן אמוץ, הושע בן בארי, יואל בן פתואל, והיינו בפשטות משום דקיי"ל (יבמות כב ע"א) דאין לו יחס לאביו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וא"כ איך מיחס כאן את יונה "בן אמיתי" אם אימו גויה היתה והוא נתגייר. איברא דהנה לפי מה שהבאנו לעיל מהזוה"ק פר' ויקהל (דף קצז ע"א) דמבואר התם דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה ודרשו שלכן נקרא "בן אמיתי" משום דכתיב במלכים גבי בן הצרפית שאמרה לו אימו לאליהו "ודבר ה' בפיך אמת". יעו"ש. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דגר היה דהרי לפי ביאור זה לא נקרא על שם אביו אלא על שם המאורע וכמבואר בזוה"ק, ויתרה על כן י"ל דמשו"ה הזוה"ק מבאר כן דאין זה כפשוטו שם אביו והיינו משום ההערה הנ"ל דאם גר היה כיצד מיחסו לאביו. וק"ל. ברם עדיין יש לעיין היטב בדברי הזוה"ק (שם) אם אכן באמת כן הם פשט הדברים דיונה בן הצרפית היה דהא קאמר התם "יונה מחילא דאליהו קא אתא אליהו סליק יונה נחית" והרד"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק לג אות י) הבין דדברי הזוה"ק הללו היינו שיונה הוא אותו בן הצרפית שהחייה אליהו. יעו"ש. ברם יש לפרש נמי "יונה מחילא דאליהו קא אתא" וכו' דהיינו שהיה לו נפש אליהו ולא על שם שהחייהו דזה לא מוזכר שם להדיא כלל ועי' גם בפירוש הסולם בזוה"ק (שם אות מז) שפירש כן. יעו"ש. וצ"ב. ועכ"פ אם נאמר דדברי הזוה"ק ופרד"א מכוונים דיונה בן הצרפית היה ממילא לפ"ז לא יבצר מלומר דיונה גר היה וכמו עובדיה.

ואמנם יש להתבונן בזה מדברי הגמ' במגילה (טו ע"א) דאמרינן התם, אמר עולא כל מקום ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא, שמו ולא שם אביו בידוע שהוא נביא ולא בן נביא. ע"ש. וא"כ קשה דהא קרי ליה קרא ליונה בשמו ובשם אביו "יונה בן אמיתי" וצ"ל דאביו נביא היה, וממאי נפשך אם איתא דאימו גויה היתה כיצד לקחה הנביא לאשה, ואם נאמר דהתגיירה א"כ יונה יהודי הוה ומטמא באהל וליכא לתרוצי ביה דגוי אינו מטמא באהל. אולם יש ליישב דבאמת בעת לידתו של יונה אביו ואימו גויים היו, ואח"כ התגיירו יונה עם אביו ואימו, ורק אז שרתה שכינה על אביו ונעשה גם הוא נביא, ולעולם בעת לידתו יונה גוי הוה וגם אביו, ואביו נעשה נביא אחר שהתגייר. וק"ל. ואולם זה עדיין קשה דא"כ דיונה הנביא גר היה מדוע לא הוזכר הדבר בדברי רבותינו וכשם שהזכירו גבי עובדיה, וגם יש לעיין בזה מדברי הכוזרי (מאמר ראשון אות קטו) שכתב שם, ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך ועם כל זה לא נשתוה הגר הנכנס בתורתינו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה וזולתם תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים. עכ"ל. יעו"ש. ומבואר עולה מדברי הכוזרי הללו דכל שהוא גר אמנם גדלה מעלתו ויכול להגיע לדרגות נשגבות בתורה וחסידות אבל לדרגת נביאות לא יכול להגיע, ובאמת כבר עמדו המפרשים בדברי הכוזרי הללו להקשות מענין עובדיה שהיה נביא והיה גר אדומי וכמבואר בגמ' סנהדרין הנ"ל, דכן הקשו בפי' אוצר נחמד לרבי ישראל הלוי ובפי' קול יהודה מוסקאטו בכוזרי (שם) מענין עובדיה, והנה בפי' אוצר נחמד כתב ליישב זאת ע"פ המבואר בזוה"ק פר' וישלח (דף קעא ע"א) דזה"ל שם: מה בין משה לשאר נביאי וכו' שאר נביאי הוו נפלי על אנפייהו והתחלש חילא דילהון ולא הוו יכלי לקיימא על בוריא דמלה, מאן גרם להון דא בגין דכתיב "כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו", וכל אינון נביאין לא יכלי לקיימא על מה דזמין הקב"ה למעביד ליה לעשו, בר עובדיה נביאה דהוי גיורא דאתי מסיטרא דעשו דקא קאים בקיומיה עליה דעשו ולא אחליש חיליה. ע"כ, וא"כ אין דנין אפשר משאי אפשר שלנבואה זו על כרחך היה צריך שיהיה גר אדומי בהכרח שיתנבא על מפלת עשו. עכ"ד. יעו"ש. ובפי' קול יהודה כתב ליישב דאמנם שהכוזרי כתב דאין גר יכול להיות נביא הנה כתב זאת באופן כולל אבל יש יוצא מן הכלל וכמו עובדיה, ואפשר שזה כשכר על המעשה הגדול שעשה שהחיה מאה נביאים שהחביאם במערה מפני איזבל כמבואר בגמ' סנהדרין שם, ואולם בסוף דבריו עמד להסתייג מהנחה זו של הכוזרי שא"א לגר להיות נביא דהנה ברברי חז"ל רואים דלא כן הוא דעובדיה היה גר וגם נביא, וגם ציין על עוד כמה מקומות בדברי הכוזרי שרואים דאין דבריו מכוונים עם המבואר בדברי חז"ל. יעו"ש. והנה אם נאמר דיונה הנביא גר היה זו באמת תתווסף להערה רבתי בדברי רבינו הכוזרי ז"ל, כי אמנם כאמור דגבי עובדיה יש ליישב שפיר ע"פ המבואר בזוה"ק דסיבה מיוחדת היה בדבר וכו' וכנ"ל וכהוראת שעה היה בדבר, אבל גבי יונה מאי נימא דאיזה סיבה וטעם יש בדבר לעשותו לנביא.

אולם כאמור עדיין צריך עיון רב וגדול אם יונה גר היה, ובפרט יש להתבונן בזה לפי המבואר בגמ' סוטה (יג ע"א) דאיתא התם מפני מה ברח יונה וכו' דן יונה דין בינו לבין עצמו אמר יודע אני שזה הגוי קרובי תשובה הן עכשיו עושין תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם וכו'. יעו"ש. ואם איתא דגר היה הרי כבר אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צד ע"א) גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמא קמיה, ואמרינן התם נמי גבי יתרו דמשום הכי נעשה בשרו חידודין חידודין בשומעו ממשה על יציאת מצרים וטביעת פרעה וחילו בים סוף, ופרש"י חידודין חידודין קמטין קמטין שהיה מיצר מאוד על מפלת מצרים. יעו"ש. והרי דאפילו יתרו דגר צדק באמת היה עד שאמר לו משה (במדבר י לא) "והיית לנו לעינים", ואפ"ה הצטער על מפלת מצרים כיון דגויים היו, א"כ אם יונה גר היה היה לו להצטער על מפלת הגויים הללו שיאבדו אם לא יודיעם יזהירם על שליחות ה', ואולם יש ליישב דשמא הנ"מ דלא תבזה וכו' גבי המון הגרים אבל נביא ה' שאני דנזדכך ונעקרה ממנו זיקת הגויים לגמרי, וכעין שמצינו נמי גבי עובדיה הנביא שכאמור גר היה ובאמת הרי כל ביאתו לנביאות היה רק על מנת להתנבאות נבואות פורענות על אדום וכמתבאר מהזוה"ק פר' וישלח (הנ"ל) ובגמ' דסנהדרין הנז' (לט ע"א). וק"ל. אי נמי י"ל דהכא יונה לא חשש לגויים כיון שע"י תשועתם יפסידו ישראל וכמבואר נמי בדברי הגמ' דסנהדרין (הנ"ל) שאמר "יודע אני שזה הגוי קרובי תשובה הן עכשיו עושין תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל" ולכן לא חס עליהמ דהגוים. ועוד צ"ע בדברים. (וראה גם היטב בתוס' קידושין (עא ע"א סוד"ה קשים) שג"כ נראה מסתימת דבריהם דהצרפית אשה ישראלית כשרה היתה ולא גויה. יעו"ש היטב).

ושו"ר ג"כ להרדב"ז בתשובותיו (ח"ו סי' שני אלפים רג) שעמד נמי בשאלה זו דכיצד נטמא אליהו שהיה כהן כדי להחיות את בן הצרפית, והביא שם ברישא דיש אומרים שהוא לא מת ממש והכי משמע מדכתיב עד שלא נותרה בו נשמה וכו', ואולם דחה את זה מכמה נימוקים, ושוב הביא אח"כ את דברי רבינו בחיי (הנ"ל) שכתב דהצרפית נכרית היתה ומתי עכו"ם אינם מטמאים באהל, ולפ"ז צ"ל דהא דכתיב "ויתמודד עליו" שלא נגע בו אלא האהיל עליו, זה אינו נכון שהרי חז"ל אמרו שנער זה יונה בן אמיתי היה, וכי יונה נביא ה' בן נכרית היה, וכי תימא שנתגייר איך אפשר שיתגורר הנביא אצל הנכרית, ותו וכי בשביל עכו"ם היה נעשה נס כזה אלא ודאי ישראלית היתה. ואח"כ הביא את דברי התוס' דבבא מציעא (הנ"ל) שכתבו שהיה ברור לו שיכול להחיותו ולכך היה מותר לו להכנס לאוהל המת מפני פיקוח נפש ועמד לדחות ג"כ את דבריהם, וכן עמד לפלפל בזה בעוד כמה ישובים ונשא ונתן בהם, ועוד כתב ליישב דהוראת שעה היתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו, וכענין שהקריב אליהו בהר הכרמל שיש בו איסור משום מקריב קדשים בחוץ אלא היה זה כדי לקדש שם שמים, וה"נ הוה חילול ה' שכן אמרה "מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני" ואין לך חילול ה' גדול מזה, ולבסוף נתקדש ה' שאמרה "כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת". ועוד יש לפרש דמת מצוה שאין לו קוברים היה והטומאה דחויה היא אצלו, ולשני הפירושים התמודד עליו ונגע בו, ושניהם חדשתי אני ועל הראשון אני סומך דהוראת שעה היתה. וסיים שם על כל ענין זה: הנה כתבתי לך כל מה שיש אצלי בתירוץ קושיא זו ואתה תבחר, ולפי דעת חכמי הנסתרות לא קשיא כלל כי האומר פנחס זה אליהו שורש נשמתו של פנחס, וכשאמרו לו לאו כהן הוא מר לא רצה לגלות הסוד. ע"ש. וממילא נמצא דלפי ישוב דברים אלה ליכא ראיה מהתם מעובדא דאליהו הנביא ובן הצרפית למימר כדאמרן דמשו"ה אליהו נכנס לאהל המת כיון שידע דעתיד להחיותו ממילא חשיב דמעיקרא לא הוי מת וכישן דמי, דהא איכא יתובי דהרדב"ז דשאני התם שהיה זה הוראת שעה מפני חילול ה' או שמא אליהו כלל לא הוה כהן. [והן אמת דב' תירוצים אלו שנקט הרדב"ז דהכא גבי אליהו הוראת שעה היה או משום דבכלל לאו כהן הוה, כן עולה נמי מדברי האברבנאל הנ"ל במורה נבוכים (ח"א פרק מב) שכתב על שאלה זו דאיך נטמא אליהו לבן הצרפית וז"ל: לא היתה ההקדמה מקובלת היותו פנחס, ואף שנודה בה, אשאלהו ואיך נטמא בהריגת זמרי וכזבי וכו', אבל הם דברים יעשו אותם לצורך שעה וכו'. ע"ש. ודו"ק היטב].

וגם ראיתי בזה בס"ד הלום עוד להגר"ח פלאג'י בס' עיני כל חי עמ"ס נדה (ע ע"ב) שעמד שם בשאלה על דברי הגמ' דהתם דקמבעיא בן השונמית אם מטמא ופרקינן מת מטמא ואין חי מטמא וכו', והקשה הגרח"פ דלכאורה מדוע לא שאל כן על בן הצרפית שהחיה אליהו, וכתב לבאר דהתם בבן הצרפית האמת הוא שלא מת אלא רק נתעלף ולהכי נמי העלהו אליהו לעליה ונגע בו וכו' ואע"פ שהיה כהן כיון שלא היה מת, משא"כ בבן השונמית. ע"ש. ולפי דבריו אלה של הגרח"פ ממילא אין שום ראיה מגבי אליהו כיון שבכלל בן הצרפית לא היה מת. וק"ל. והלום ראיתי ברש"ש נדה (שם ד"ה בן) שעמד נמי בשאלה זו מדוע לא שאל בבן הצרפית, וכתב לבאר די"ל ע"פ מש"כ הרד"ק שם בשם י"א שלא מת מכל וכל. ע"ש. והוא כעין דברי הגרח"פ שלא מת לגמרי. וק"ל. [והן אמת דיש לעמוד ולדקדק מעט בדברי הגרח"פ והרש"ש הללו מדברי האברבנאל הנ"ל במורה נבוכים (ח"א פמ"א) שכתב: ומה שאמרו חז"ל - שהביא בן כספי - שאלו לר' יהושע בן הצרפית מהו שיטמא, וכן לר' אליעזר בן השונמית מהו שיטמא, והשיב כל אחד מהם מת מטמא חי אינו מטמא וכו'. יעו"ש. ולפי דבריו עולה ומתבאר שבאמת גם על בן הצרפית נשאלה שאלה זו מר' יהושע, והן אמת דבגמ' דנדה הנ"ל (ע ע"ב) שלפנינו אין מוזכר אלא רק "בן השונמית" וכן בכל הבבלי והירושלמי אין מוזכר כלל ענין שאלה זו על בן הצרפית "בן הצרפית מהו שמטמא", וגם הרדב"ז הנ"ל (ח"ו סי' רג) העיר בדברי הגמ' דנדה מדוע נקטה בן השונמית ולא בן הצרפית דהוה עוד קודם לכן, וגם בתרומת הדשן (בפסקים וכתבים סי' קב) נקט דשאלת הגמ' היא בבן השונמית, ואולי צ"ל דהאברבנאל נקט אגב שיטפיה את דברי בן הכספי ולא דק בהם. וצ"ב].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi