למעלה
ו) ושוב התבוננתי הלום בדברי הגמ'
במס' נדה (ע ע"ב) דבעינן התם בן השונמית [שהחייהו אלישע] מהו שיטמא אמר להן
מת מטמא ואין חי מטמא. יעו"ש. והנה רש"י (שם) פירש: בן השונמית שהחיה
אלישע מהו שיטמא לאחר שהחייהו מי חשיב כמת. עכ"ל. ועולה מפירוש רש"י
דהשאלה היא לאחר שהחייהו אם עדיין דין מת יש לו שיטמא, אולם לכאורה לפי הנ"ל
היה אפשר לפרש דהשאלה היא גבי מתי דהוה מת, אם עתה שנתעורר איגלאי מילתא למפרע
שאינו מטמא, וזה שענה נמי ר"ג מת מטמא ואין חי מטמא דעתה שכבר קם לחיים הוברר
שמעיקרא לאו דין מת היה לו, ולכן אף הנטמא לו בעת שהיה מת לאו טמא הוא משום דהאי
לאו דין מת יש לו שהרי קם ונתעורר לחיים. וק"ל. ברם הנה שבתי וראיתי לרבינו
המאירי ז"ל במס' נדה (שם ד"ה לענין ביאור) שג"כ הביא לפרש שם את
דברי הגמ' הנ"ל כפירוש רש"י דהשאלה היא לאחר שהחייהו האם דינו כמת להיות
אבי אבות הטומאה, וזה
להשיב שאין חי מטמא להיות אבי
אבות. ואח"כ המשיך המאירי וכתב: ויש מפרשים בבן השונמית ששאלתו היתה אם טימא
במיתתו, ואינו כלום, שאם כן בשאר מתים היה לו להשיב כן, ולא פירש כן אלא מי שלבו
נוקפו להיות נוטה אחר דעת האנדלוסיים וה' הטוב יכפר בעד. עכ"ל. ע"ש. והרי
חזינן דהמאירי ז"ל מביא כעין פירוש זה דהשאלה היתה גבי זמן מיתתו אם מטמא
כיון שקם לתחיה, בשם יש מפרשים, ודוחה ומבטל פירוש זה מכל וכל. ואולם עי' בהגהות
המאירי (שם הערה ו) שהביא שם דאכן משיטת רבינו פרץ המובא בשטמ"ק (בב"מ
קיד ע"ב) עולה הכי כעין פירוש זה, דרבינו פרץ הקשה שם למ"ד שכהן אסור
להטמא לגוסס בגמ' נזיר (מג ע"ב) א"כ כיצד נטמא אליהו לבן הצרפית, וכתב
לתרץ דכיון שסופו היה לחיות כחי דמי כלומר שאין גוסס מטמא אלא אם הוא מת, אבל אם
הבריא כו"ע מודו שאינו מטמא בגסיסתו. ע"כ. אבל אח"כ דחה דמ"מ
אין זה דומה להכא, משום דהתם
מיירי גבי דין גוסס העומד למיתה, ואז
י"ל דכל שקם וחי הוברר דלאו גוסס הוה, אבל אם מת ממש וחי אין לומר כן. ואמנם
הביא שם משם רבי משה הנרבוני בביאורו למורה נבוכים (ח"א פרק מב, הוצאת
גולדנטל ה א) שעמד לתרץ הקושיא הנ"ל כיצד נטמא אליהו לבן הצרפית וז"ל: ואחשוב
שידע שיחייהו והעומד לחיות הוה כחי. ע"ש. ובאמת לפי דברים אלה אכן מבואר
כדאמרן בס"ד, דכיון שהוא קם לתחיה אגלאי מילתא מעיקרא דלאו דין מת הו"ל,
ולהכי כהן נטמא לו כי הא דאליהו נטמא לבן הצרפית, וממילא נמי גבי קידושין י"ל
הכי דכיון שעתה קם לתחיה מה שמת קודם לאו כלום חשיב ולא נפקעו הקידושין.
ושו"ר עתה גם לרבינו החיד"א
בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' מג אות ב) שהביא שם את דברי התוס' בבב"מ
גבי הקושיא דאיך נטמא אליהו דכהן הוה לבן הצרפית דמת וכו', ואח"כ הביא את
דברי רבינו פרץ המוזכר בשיטה מקובצת שכתב דכיון שסופו לחיות כחי דמי ולהכי הוה שרי
ליה להכנס לאהל המת, ולא העיר ע"ז רבינו החיד"א כלום. יעו"ש. ומכלל
דבריו אלו של רבינו החיד"א משמע ומתבאר דהבין בדברי רבינו פרץ דברים כפשוטם
דקאי גבי הקושיא דהתוס' איך נטמא למת וע"ז מתרץ דכיון דהוה סופו לחיות לא
חשיב מעיקרא כמת כלל, ולאו גבי דין גוסס מיירי. ודו"ק היטב. וק"ל. וממילא
נמצא דמה שאמרנו לבאר יש לו הסכמה בדברי רבותינו ז"ל. ברם קצת צ"ע דהא
כאמור רבינו פרץ תירץ תירוצו זה גבי גוסס וי"ל דבדוקא הוא וגבי מת ממש לא
קאמר, אולם הנה באמת הלשון ברברי רבינו פרץ שם הוא: "מ"מ כיון שעתיד
לחיות כאילו לא מת" ולא קאמר "כאילו אינו גוסס" על אף שכאמור
קושייתו היתה למ"ד כהן אסור בגוסס, ולהכי נקט רבינו החיד"א דאף גבי מיתה
קאי. וק"ל. [ואגב יש לציין דהנה בשו"ת שרידי אש (ח"ג סי' קכג ד"ה
אגב העיר) הביא את דברי רבינו פרץ (הנ"ל) שכתב דכיון שבסופו קם לתחיה ממילא
חשיב כבר כמת, וכתב להעיר עליו מדברי הגמ' דנדה (הנ"ל) דבעינן בן השונמית מהו
שיטמא וכו', ולפי דבריו מאי בעיא כלל הרי קם לתחיה ובודאי שאינו מטמא, ונשאר בצ"ע.
יעו"ש. אולם לפי הדברים הנ"ל י"ל דהאי לא קשה על הר"ר פרץ
משום דעד כאן לא דיבר אלא דוקא גבי גוסס ואז י"ל דכיון שנתעורר לחיים ש"מ
דלא הוי גוסס, אבל במת ממש לא מיירי ולהכי מספקא לן בגמ' דנדה, וכמו שכתב הרב
המגיה במאירי (הנ"ל). ואי נמי אף אם נבאר דברי רבינו פרץ כהבנתו, היא גופא
דהיא שאלת הגמ' במס' נדה אי בכה"ג שקם לתחיה מטמא בשעה שהיה מת, וע"ז
מתרצת שלא מטמא וכמו שאמרנו לבאר זאת לעיל. ואדרבה לפי התירוץ זה של
הגמ' שם מת מטמא חי אינו מטמא ולפי דרכינו היינו שכיון שקם לתחיה אינו מטמא למפרע,
ממילא הוא ראיה לדברי רבינו פרץ בגמ' דבב"מ ולא קאמר רבינו פרץ דבריו אלא אחר
המתבאר בגמ' דנדה. וק"ל].
אולם כאמור מה נעשה ביום שידובר
בנו מדברי רבינו המאירי הנ"ל שעמד לדחות ביאור ופירוש זה מכל וכל גבי הגמ' דנדה,
וגם ראיתי בפי' האברבנאל בס' מורה נבוכים שם (ח"א פרק מב) שהביא שם את דברי ר"מ
הנרבוני (הנ"ל) במש"כ לתרץ גבי אליהו שנטמא לבן הצרפית דכיון שירע שיקום
לתחיה ממילא אינו חשוב כמת כבר מעיקרא, וכתב ע"ז: ומה שאמר הנרבוני איך נטמא
אליהו בהיותו פנחס למתים, לא היתה ההקדמה מקובלת היותו פנחס, ואף שנודה בה, אשאלהו
איך נטמא בהריגת זמרי וכזבי, והוא הוא פנחס הכהן, ואליהו למה העלה עולות בהר הכרמל
והוא עבר על תורה, אבל הם דברים יעשו אותם לצורך שעה ולתכלית העבודה האלקית, ומה
שאמרו חז"ל - שהביא בן כספי - שאלו לר' יהושע בן הצרפית מהו שיטמא וכן לר' אליעזר
בן השונמית מהו שיטמא והשיב כל אחד מהם מת מטמא חי אינו מטמא, ולא כיוונו השלמים
האלה חלילה שלא מתו בני הצרפית והשונמית ושתמיד היו חיים כמו שחשב המפרש כספי
ברשעתו, כי הם לא שאלו אם היו מטמאים בהיותם מתים, כי אם שאחרי שהחיו אותם הנביאים
האם היו מטמאים כדרך החיים שכבר מתו שעצמותיהם מטמאים, והיתה תשובתם שאין ראוי
לדון אותם כפי מה שהיו בזמן המיתה, כי אם כפי שהיו אחרי הנס, ולכן בהיותם כבר
בחיים לא היו מטמאים, הנה זהו הנראה אלי בזה הענין. עכ"ד. ע"ש. והרי
דהאברבנאל עומד נמי לדחות את דבריו אלה של הר"מ הנרבוני לבאר דכיון שקם
ונתעורר לחיים לבסוף ממילא כבר לא חשיב מת גם מעיקרא, ולית ליה דין מת כלל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi