למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן ח

נשאלתי הלום אודות חתן הגר במקום רחוק, ורוצה לעשות את שמחת "שבת חתן" במקום הנמצא סמוך ליודעיו ומכריו, ובהיות ואין לו מקום להכיל את כל האורחים והמוזמנים, לא בביתו ולא בבית הוריו, לכן שכר בתשלום סמלי מבנה של ישיבה, אשר התלמידים שנמצאים בו במשך ימי השבוע יצאו לחופשה, ויש במבנה זה חדרים לשינה וכן חדר אוכל גדול לאכילת הסעודות, וא"כ עתה כל המבנה הזה עומד לרשותו ולרשות המוזמנים האורחים והקרובים אשר הזמין לשמוח עימו, ונפשו בשאלתו שמאחר והוא שכר את מקום זה לצורך השבת האם יוכל לברך את ז' הברכות בשלימותם לדידן שאנו מחמירים לא לברך ז' ברכות אלא בבית החתן בלבד.

תשובה: כתבו התוס' במס' סוכה (כה ע"ב ד"ה אין שמחה) גבי הא דאיתא בגמ' (שם) א"ר אבא בר זבדא אמר רב חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה מ"ט משום דבעי למחדי, וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה וכו', וכתבו תוס', משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפילו כלתו עימו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה. ובפ"ק דכתובות (ז ע"א) אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים וכו'. וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחילה ברכת נשואין קרי ליה חופה, פעמים שאפי' ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין להכנס בבית, אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה, ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא, ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה. עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה מדברי תוס' דאין לברך כל הז' הברכות אלא במקום שהוא עיקר ישיבת חתן וכלה והיינו בביתו. והכי נקטינן נמי לדינא דאין מברכין ברכת חתנים אלא בבית החתן, כיון שכדברי תוס' כתבו טובא מהראשונים ומכללם הרא"ש והמרדכי בסוכה (שם), ובשו"ת תמים דעים (סי' קפט), והר"ן בשם הרמב"ן במס' כתובות (שם), וכ"כ גם באור זרוע (ח"ב סי' רצט), והובאו דברי האו"ז גם בריקאנטי (סי' רלג), וכן מבואר גם בחידושי הרא"ה כתובות (ז ע"ב), ובצרור החיים לתלמיד הרשב"א (עמוד קעה), וראה גם בחי' הריטב"א כתובות (ח ע"א) שמבואר בדבריו נמי כיו"ב, שכתב שם, והוי יודע שאין מברכים ברכת חתנים אלא במקום חופה כדאמרינן במס' סוכה אין שמחה אלא במקום חופה וכו'. וראה גם בחידושיו למס' סוכה (שם) שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב שכתב שם, דאין מברכים ברכת חתנים אלא בחופה וחוץ ממנה לא מברכים ואפילו באותה חצר עצמה אין מברכין. ע"ש. ואע"פ שמדברי שבולי הלקט ח"ב (סי' עג) והמאירי בכתובות (שם) ובאורחות חיים ח"א (הל' ברכת המזון סי' סא) בשם הראב"ד מבואר שבכל סעודה שנעשית לכבוד חתן וכלה בכל מקום שיהיה יש לברך ז' הברכות, מ"מ אנן קיי"ל דספק ברכות להקל, וכמתבאר נמי מדברי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' סב ס"י) שפסק כדברי התוס' והרא"ש שרק בבית החתן יש לברך ז' הברכות. ע"ש. ובפרט שדעת הראשונים שאין לברך אלא רק בבית החתן הם רבים וכמ"ש מהר"א מני בס' זכרונות אליהו חאבה"ע (מערכת ב אות כז) והכי נקטינן. ע"ש.

ואולם הנה הרא"ש (שם, פ"ב דסוכה סי' ח) כתב, במקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי ליה חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה, ונוהגין באשכנז שעושין אפריון למושב החתן והכלה והוא נקרא חופה, ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכים לאכול בבית אחר, דהכי פירושו הכא אין שמחה אלא בחופה כיון דאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו, אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחבריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים, וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים. עכ"ל. והביא דבריו גם הטור באבה"ע (סו"ס סב). ע"ש. וכ"פ נמי מרן בשו"ע אבה"ע (שם סעיף י) שכתב, י"א שאם החתן יוצא מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר אין אומרים שם ברכת חתנים, והני מילי כשדעתו לחזור אח"כ לחופתו אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עימו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים, וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים אם הוא תוך ז'. הג"ה, ואין דעתו לחזור. ע"ש. וא"כ לכאורה הנה לפי דברי הרא"ש הללו דחזינן דמחד גיסא ס"ל דאין לברך ז' הברכות אלא רק בבית החתן, ובכ"ז ס"ל דכל שהלך החתן לבית אחר הוא וחבריו ועושה את אותו בית עיקר אה"נ דמברך שם ז' ברכות, א"כ לכאורה ה"נ הוי בנידון דידן שלוקח החתן ושוכר את מקום זה לכל השבת ובא לשם הוא וכל קרוביו ומוזמניו דהוי כי דינא דהרא"ש ויכולים לברך שם ז' ברכות כדין בית חופה.

איברא דעי' לרב חיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לה אות ד) שכתב שם, על אודות מה שנהגו באתריה דמר דכי איכא חופה בחג יום יום מז' ימי חופה ומזמינים מחשובי העיר לסעוד עם החתן וכלה כל יום חדשים לבקרים ועורכים שלחן בבית החתן, והקרואים עם החתן אוכלים בבית בלי סוכה אי שפיר עבדי. נראה דלא נכון לעשות כן דאפי' לדעת הרמב"ם לא פטר אלא בני חופה, והדבר פשוט וברור דבני החופה הם אותם האוכלים בבית החתונה כל ז' ימי חופה ימים ולילות עם החתן והכלה, ואלו קראו בשמותם בני החופה, אמנם אלה קריא'י קרואי'ם והולכים בסעודה אחת ותו לא ולמחרת קראו שם אחרים לסעודת מחר וכן על זה הדרך, אלו אינם נקראים בני חופה ואלו הקרואים כל אנשים דיין שעתן בסעודה א' ולאו בני חופה מיקרו. וכן מוכח מלשון הר"ן שכתב דלא מיקרו עוסקים במצוה והא דפטירי מסוכה משום דמצטערים הם, כל היכא דלא חדו בהדי חתן כל ז' ע"ש באורך, אלמא בני החופה הם השמחים עם החתן כל ז' ומהיכא תיתי לפטור הקרואים בכל יום חדשים לבקרים שאינם עם החתן אלא אותם שעות בלבד ביום ההוא לבד. ומסתיין לפסוק כהרמב"ם במה שמפורש בדבריו דהיינו בבני החופה שהם האוכלים ושמחים עם החתן כל ז'. אבל בקרואים שאינם מבני החופה נימא דיודה הרמב"ם דפטירי. וכבר ראיתי להרב גנת ורדים או"ח (סי' יג כלל ד) שהאריך בזה וצדד צדדים והעלה דהקרואים חייבים בסוכה ע"ש. ומה גם בזמנינו שכל בני החופה קורין ק"ש ומתפללים ומניחין תפילין, וגם החתן עצמו ועיין בכנה"ג סי' לח מצדד בזה. אבל בזמנינו נתפשט המנהג כמ"ש מור"ם בתשו' סי' קלב ומהר"ש הלוי והזכירה הרב כנה"ג ז"ל. וכמדומה לי קרוב לודאי שבעיה"ק ירושלם ת"ו גם החתן ובני חופה קובעים סעודתן בסוכה. ותשובת הרב תה"ד סי' ז לענין תפלה המעיין יראה שדעת הרב תה"ד לחייב בתפלה כדעת הרא"ש. ואע"ג דקצת משמע מתה"ד דהקרואים נמי נקראו בני חופה יש לדחות כאשר יראה המעיין. באופן דיראה לדעתי הקצרה דהקרואים לא פטירי מסוכה וכמ"ש הרב גנת ורדים ז"ל. עכ"ל. ע"ש. וא"כ מבואר עולה מדברי רבינו החיד"א הללו דלא מקרי "בני חופה" אלא דוקא אותם הנמצאים עם החתן והכלה במשך כל ז' הימים והלילות, אבל אלו הנמצאים בסעודה אחת או שתים ולא כל שבעה לא מקרי "בני חופה". וא"כ הרי הכא קאמר הרא"ש "אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עימו" וכו', ולכאורה י"ל דהיינו דוקא כל כה"ג שהולכים עם החתן לאותו בית אחר "בני חבורה" והיינו "בני חופה" המוזכר בשו"ת חיים שאל (הנ"ל) שהם הנמצאים עימו ז' ימים, ובאמת הרי דבר כזה לא מצוי בינינו היום שיהיו בני חופה שנמצאים עם החתן והכלה במשך כל ז' הימים והלילות. וראה בס' בית חתנים (פרק ח הערה א) שהביא נמי כיו"ב דהרא"ש מיירי בהאי דינא בכה"ג שיש בני חופה הנמצאים עם החתן והכלה במשך ז' ימים והם באים עימו לאותו בית אחר, ועל כן בזמה"ז דליכא בני חופה ובני חבורה קבועים המשמחים את החתן בכל ז' הימים, לכן אין לסמוך ע"ז. ע"ש.

ברם בקושטא אם לדין יש תשובה, דהנה י"ל דהרא"ש ז"ל דקדק בלשונו ואמר דכל שהולך החתן "וכל החבורה" עימו, ודקדק בלשונו ולא אמר "בני חופה" וכלשון המוזכר בגמ' סוכה (שם) לענין לפוטרם מן הסוכה, ולכך באמת י"ל דהרא"ש ורבינו החיד"א בתרי מילי מיירי, דרבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל דקפיד מר שיהיו בני החופה למשך כל ז' הימים והלילות עם החתן בענין "בני חופה" מיירי לענין שאין לפוטרם מן הסוכה מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, דהתם להאי דינא הא דומיא דהחתן בעינן, שאז הוא נקרא עוסק במצוה ופטור מן המצוה, ולישנא נמי דייק דקרי ליה "בני חופה", והרי הוא כ "בן" ממש הקשור בטבורו לחופה ולעסקיה, משא"כ הכא נקט הרא"ש "וכל החבורה" חדא דלא קרי ליה "חופה" ועוד דלא קרי ליה "בני" אלא "חבורה" בעלמא, והיינו קרוביו ומיודעיו של החתן שהוא חפץ ביקרם ובקרבתם ובהכי סגי ליה ואע"פ שאינם עימו כל שבעה אלא קוראם לעיתים מזומנות במשך ז' ימים אלה, וא"כ הכי קאמר הרא"ש דכל שהחתן הולך לבית אחר וכל החבורה באה לשם שהם קרוביו וידידיו באים עימו ג"כ לבית זה לשמוח עימו ונעשה אותו בית עיקר נקרא המקום חופה ומברכים בו ז' הברכות, אבל לעולם לא בני חופה בעינן שיהיו נמצאים עימו ז' ימים, דמה לי להאי מילתא דשמחה אם הם עימו ז' ימים בשלימותם או באים לשמוח עימו יום או יומיים. וק"ל.

וראה גם בדברי רבינו ירוחם (נתיב כב ח"ב, דף קפו ע"ג) שכתב נמי כיו"ב דדינא דהרא"ש הנ"ל, וז"ל: אם החתן יוצא מחופתו וכלתו עימו והולכין לאכול בבית אחר מברכים שם ברכת חתנים, כי לעולם במקום עיקר מושב החתן והכלה נקרא חופה, והא דאמרינן וליכלו וליחדו בסוכה א"ל אין שמחה אלא בחופה, הכי פירושו, כיון דאין דעתו להניח החופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו ניחא, אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וכל חבורתו ועושה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים. ע"ש. ולפי לשונו זה של רבינו ירוחם חזינן דנקיט "ועושה אותו בית עיקר" והיינו דתליא ביה מילתא שכיון שבא לשם על דעת שיהיה מקום זה עיקר לו ולכל בני חבורתו לכן יכול לברך. וק"ל. דאין בו הלשון כדהרא"ש "ונעשה אותו הבית עיקר", שאז עדיין אפשר לבאר שכיון שבא לשם עם חבורתו דבר זה מחשיב שאותו בית נעשה עיקר, ויש להתעקש ולומר שהוא דהרא"ש נקט בלשונו, "אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עימו ונעשה אותו הבית עיקר" וכו', דהיינו שכוין שהלך לשם עם חבורתו שהם הנמצאים עימו בכל העת של ז' ימים, והיינו דנקט נמי "חבורתו עימו", א"כ עתה אותו ביה חדש נקרא בית חופה, אלא הכא נקיט רבינו ירוחם שאם הוא הולך לבית זה ומביא לשם את חבורתו כיון שהוא עושה בית זה עיקר, והיינו שמביא לשם את בני חבורתו כלומר אפילו יודעיו ומכריו שאינם בני חופה הנמצאים עימו בכל העת, אלא שהם מכריו המוזמנים שלו בסתם והוא מביאם ומזמינם לשם, כיון שעתה רצונו לעשות בית זה עיקר מטעם כל שהוא ולא להזמינם לבית חופה שהיה בו עד עתה. וק"ל. ודו"ק. ורבינו ירוחם תלמיד רבינו הרא"ש הוי וכל דבריו בנויים ע"פ דברי הרא"ש, ולכן יש לנו לפרש את דברי הרא"ש במקום שאינם מפורשים ע"פ דברי רבינו ירוחם עי' במג"א (סי' תקנט סק"ח) וביד מלאכי (כללי שאר המחברים אות יז) ובדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' ט עמוד רסא). ע"ש. וממילא מאי דעולה לנו מדברי רבינו ירוחם הוא ג"כ דעת הרא"ש כי כאמור תרווייהו בהדי אההדי אגבהוה. וא"כ שוב י"ל כדאמרינן דכל שהחתן רוצה לעשות בית זה עיקר מקום מושבו ממילא יכול לברך שם ז' ברכות.

ומה גם דהנה יש לומר דלכי תידוק תשכח שאת לשון זה "וכל החבורה עימו" נקטו הטור והשולחן ערוך, אבל הרא"ש בדבריו שם במס' סוכה (פ"ב סי' ח) נקט בלשונו "אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וחבריו אחריו ועושין אותו בית עיקר" וכו', וא"כ לפי לשון זה דנקט הרא"ש שפיר י"ל כדברינו בס"ד דהיינו שהוא מזמין לשם את קרוביו ומכריו ולא בבני חבורה דומיא דבני חופה מיירי כלל, שהרי כלל לא נקט לישנא דהטור והשו"ע "וכל החבורה עימו" אלא "וחבריו אחריו" והיינו שכל המוזמנים שלו הוא מזמינם לשם ויבואו אחריו לשמוח עימו כיון שהוא שם. וא"כ אין כאן מקום כלל לדקדק דבעינן להרא"ש שיהיו לו בני חבורה דומיא דבני חופה שהם נמצאים עימו ז' ימים ורק אז יברך. ודו"ק.

[וע"ע בס' אוצר הפוסקים הל' קידושין (סי' סב סעיף י ס"ק נח, דף מז ע"א) שהביאו שם מס' המנהגים למהר"ר יצחק אייזיק טירנא (במנהגי כל השנה) שכתב, ואם יצאו החתן והכלה לסעוד בבית אחר ועושין אותו בית עיקר ולא אקראי מברכין ז' ברכות. עכ"ל. ע"ש. ובאמת משמע לפ"ז שכל שעשו את אותו בית שיצאו אליו עיקר סגי בהכי וא"צ ענין החבורה וכו'. ברם בקושטא הנה ראיתי בס' המנהגים בתוכו ומצאתי דאת העיקר החסירו מן הספר, דשם הלשון הוא "ועושין אותו בית עיקר ולא אקראי, מברכין ז' ברכות יומא קמא או אשר ברא תוך ז'". עכ"ל. יעו"ש. וא"כ מבואר בדבריו אלה דדוקא גבי יומא קמא קאמר הכי דמברך ז' אבל אה"נ בשאר ימים לא, ובס' אוצה"פ הנ"ל כתבו דבריו בסתם שמשמע דבכל ז' הימים יכול לברך ז"ב, ולא היא. ודו"ק].

ובאמת דכל כי האי דנידון דידן בודאי שיש לקוראו למקום זה "בית עיקר" שהרי עמד זה ושכרו בממון, והוא גר בו בחדר המיוחד לו, ואוכל שם ושמח שם יחד עם כל משפחתו וידידיו במשך השבת כולה, ואין לך "עיקר" גדול מזה, שבודאי הוא שמח במקום זה ויתובי מיתבא דעתיה. ועכ"פ בודאי שאינו "מקום העשוי לאקראי בעלמא" שכתבו התוס' דסוכה (הנ"ל) דבכה"ג לא מברכים, ובפרט כל כי האי שעמד ושכר את המקום בממון דאמרינן ביה שכירות ליומיה ממכר הוא, [ועי' בזה היטב להרא"ש גופיה בתשובותיו (כלל א סי' א וסי' ו), ובשו"ת מהרשד"ם חחו"מ (סי' ש), ובשו"ת דברי ריבות (סי' רסא) שכן נקטינן לענין כמה וכמה דברים. יעו"ש. וראה עוד בגמ' בב"מ (נו ע"ב) ובתוס' (שם) ובשו"ת תרומת הדשן (ח"א סי' שיח) שכן הוא בענין אונאה דוקא, וראה בזה גם בשו"ת מהרלב"ח (סי' כח) ובשד"ח כללים (מערכת ש כלל פב). ע"ש. וכתבנו מזה במקום אחר בס"ד. ואכמ"ל]. וע"ע גם בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' אלף שכ) שכתב שם, ולענין אם יצאו החתן והכלה מבית חופתם לאכול בבית אחר אין מברכים שם ברכת חתנים דאין שמחה אלא במקום החופה וכו', ומ"מ אם יצאו מפני שבית החופה קטן מהכיל הקרואים מברכין שם שבע ברכות לפי ששם הוא עיקר השמחה, ועוד מסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא בשאר סעודות, אבל בסעודה ראשונה שהחתן והכלה והשושבינין שם שם עיקר השמחה ומברכין שבע ברכות. והר"ן ז"ל כתב וכך נוהגים לברך בכל אחד מבתי החתונה וכו' אבל מכל מקום יש לחוש לדברי רבותינו הצרפתים בעלי התוס'. עכ"ל. ע"ש. ומבואר עולה מדבריו אלה של הרדב"ז דלעולם ס"ל שאע"ג דנקטינן כדעת תוס' והרא"ש שאין לברך ז' ברכות אלא רק בבית החתן, מ"מ כל היכא שבית החופה קטן מהכיל הקרואים ולכן יצאו משם והלכו למקום גדול אה"נ דיכולין לברך הז' ברכות לפי ששם הוא עיקר השמחה, וא"כ ה"נ בנידון דידן הכי הוי שלהכי עברו למקום זה של מבנה הישיבה כיון שמקומם צר מהכיל, ובפרט שעמדו ושכרו את מקום זה בכסף שכאמור י"ל ביה שכירות ליומיה ממכר הוא ונעשה כביתו שלו אה"נ דיש לסמוך בזה על הרדב"ז לברך ז"ב, ובפרט שהרדב"ז חייש בתשובתו שם לסב"ל וכמבואר בדבריו שם, ובכ"ז כל כה"ג שיצא החתן מבית החופה כיון שצר המקום מהכיל אה"נ דס"ל לברך, שפיר יש לומר שיש לנו לסמוך עם דבריו.

ומה גם דהנה יש להוסיף, גבי הא דהביא הרא"ש (הנ"ל) וכדבריו אלה פסק נמי מרן בשו"ע אבה"ע (שם), שכתב, דכל שהלך החתן לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים, ועי' למרן בב"י (שם) שעמד להעיר על דברי הרא"ש הללו מדברי פסקי התוס' פ"ק דכתובות (אות לא) שכתבו, שכשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת אין לברך אלא בבית חתנים, וא"כ חזינן דלא יברך בבית שהולך שם, וכתב הב"י, דאפשר דהתם מיירי שהולכים לעיר אחרת לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' והרא"ש מיירי בהולכין להתיישב ולדור באותה עיר אחרת. ואפילו את"ל דפליגי אנן אהרא"ש סמכינן דפוסק מובהק הוא וכ"ש שאותו פסק לא נמצא בתוספות. ע"ש. וא"כ מבואר הכא בדברי הב"י דנקיט ב' ישובים בענין זה דהרא"ש ופסקי תוס', לביאור קמא לא פליגי והתוס' מיירי בהולכים לטייל ודעתם לחזור תוך ז' והרא"ש מיירי בהולכין להתיישב ולדור באותה העיר, ועוד דלעולם פליגי, ואפ"ה נקטינן כהרא"ש דכל שהולך לעיר אחרת אפילו דעתו לחזור יכול לברך שם, ועל דברי הרא"ש סמכינן ולא על תוס'. ולדינא נראה דנקטינן כתירוץ קמא דהב"י, דלעולם לא פליגי תוס' והרא"ש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וראה גם ביד אהרן בחאבה"ע (סי' סב בהגב"י אות ח) שאכן הביא שם את תירוצו הראשון של הבית יוסף, וכתב שלפ"ז אין מקום למש"כ בס' קול שחל (סי' יג), והיינו שכתב שם בס' הנז' בענין חתן המתארח בעיר אחרת ועשו שם סעודה לכבודו והעלה שאפשר לברך ז' ברכות, וע"ז כתב היד אהרן שאכן לפי תירוצו הראשון של הב"י אין לברך בכה"ג. ע"ש. ומשמע שאכן נקיט לדינא כתירוצו הראשון של הב"י. ובאמת לכאורה לפ"ז הנה מש"כ הג"ה בסוף דברי השו"ע (הנ"ל, גבי חתן ההולך לעיר אחרת שצריך לברך ברכת חתנים) "ואין דעתו לחזור" האי מילתא לא הוי דעת הרמ"א בלבד אלא אף לדעת מרן הוא דאין לברך ז' ברכות בחתן ההולך לעיר אחרת אלא א"כ אין דעתו לחזור, שכן היא דעת הרא"ש לפי ביאור מרן בבית יוסף.

והן אמת דעדיין יש לחדד את דברי הב"י בביאורו הראשון דתוס' והרא"ש לא פליגי, ולומר, דהדברים מדוקדקים דהתוס' מיירי דוקא בהולד לטייל ודעתו לחזור בתוך ז', והרא"ש מיירי בהולך להתיישב ולדור באותה העיר, ולעולם דכל שהוא הולך להתיישב ולדור באותה העיר דמברך ברכת חתנים היינו אע"פ שדעתו לחזור בתוך ז' ימים, דהא הב"י נקט בלשונו "ודהרא"ש בהולכין להתיישב ולדור באותה עיר אחרת", ולא קאמר והוסיף "ולא יחזור בתוך ז' ימים", ומשמע לכאורה דבהא לא קפיד אלא כל שהולך לדור בעיר אחרת סגי, והוי כיש לו ב' בתים אחד בעיר זו ואחר בעיר אחרת דלא נימא כיון שעשה החופה בבית זה לא יברך בבית שבעיר אחרת קמ"ל דלא הוי הכי אלא אף בעיר האחרת יברך כיון שסו"ס הוא ביתו. וא"כ לכאורה ה"נ בנידון דידן, שחתן זה נמצא בעיר אחרת ועכשיו עמד ושכר את מקום זה למשך השבת ושכירות ליומיה ממכר הוא כנ"ל, א"כ נמצא שהוי כבא לגור בעיר אחרת, וכאמור כל כי הא שבא לגור בעיר אחרת ושם הוא ביתו יברך ז' ברכות אפילו שדעתו לחזור לביתו שמקדם בתוך ז' הימים. וק"ל. וא"כ לפ"ז מה שהוסיף הרמ"א "ודעתו לחזור" לא הוי לדעת מרן, כי לעולם דעת מרן בב"י בביאור דברי הרא"ש כל שהחתן הולך לדור בעיר אחרת ושם ביתו אפילו דעתו לחזור תוך ז' נמי יברך. אבל מ"מ נראה מדברי הרמ"א שאינו מבאר הכי בב"י, אלא ס"ל שכל שהלך לדור בעיר אחרת מיירי שאין דעתו לחזור תוך ז' ימים ורק אז יברך. וצ"ע אם יש לנו לבאר כן דלא לאפושי בפלוגתא בביאור דברי הרא"ש בין מרן להרמ"א, וגם שמדברי הפוסקים ז"ל נראה שהם מבארים את דברי הרא"ש אליבא דתירוצו של הב"י כפשוטם דהיינו דוקא בהלך לעיר אחרת ולא יחזור אלא אחר ז' ימים.

ברם הנה בנידון דידן עדין יש להוסיף ולומר, דלעולם אף אם נבאר ברברי הרא"ש דאם הלך לדור בעיר אחרת ודעתו לחזור תוך ז' דלא יברך, שמא מיירי דוקא בכה"ג שבידו לחזור לביתו למקומו הראשון, אבל כל כי האי גוונא שהוא נמצא באותה עיר אחרת בשבת דאין באפשרותו לחזור למקומו הראשון ממילא יכול לברך, דאפשר לומר דכל האי דס"ל להרא"ש שבהלך לדור בעיר אחרת ודעתו לחזור בתוך ז' דלא יברך, היינו כיון דאין לו גמירות דעת ולא סמכא דעתיה להשאר בבית זה וכל רגע יכול לשוב לביתו הראשון, אפילו שקבע ביתו זה מעיקרא להשאר בו כמה ימים כיון דבכל רגע יכול להשתנות הדבר ממילא לית ליה יתובי דעתא ושמחה, משא"כ כל כי הכא שנמצא בבית זה בשבת שאין באפשרותו לחזור למקומו הראשון ומעיקרא נמי בא על דעת כן להשאר כאן במקום זה עד מוצש"ק, וא"כ סמכא דעתיה ויתובי מיתבא דעתיה ומרגיש הזמן והמקום הזה כביתו ממש, ובאמת הוא נמי נחשב כביתו שלו שכאמור שכירות ליומיה ממכר הוא והוי כיש לו ב' בתים, אה"נ דיכול לברך. ודו"ק. וק"ל.

וע"ע בקונטרס אות לטובה בס' רוב דגן למהר"י עטייה (סי' כב ד"ה ועוד יש) שג"כ עמד שם בדברי הרא"ש ופסקי התוס' הנ"ל שהביא הב"י דלכאורה יש בין דבריהם סתירה, ועמד לבאר הדברים, דהנה יש לדקדק בלשון פיסקי התוס' הללו שכתבו, דכשחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת אין לברך אלא בבית חתנים, דמאי קאמרי אין לברך אלא בבית חתנים, הא הול"ל שאין לברך סתם, ותו כיון שהולכים החתן והכלה לאותה עיר מקום שיושבים חשיב ודאי בית חתנים, אלא מזה נראה אפשר, דכוונת דבריהם הוא שבזמן הליכתם כשאוכלין בדרך ובכפרים שעוברים שם אין לברך, אלא בבית חתנים והיינו כשמגיעים לאותה עיר שבאו אליה וקובעים שם בית אז מברכים. וכל עצמם של תוס' באו לאפוקי שלא יברכו בדרך בזמן הליכתם, ונראה דגם הרא"ש ודעימיה מודה בהא, וזה נכנס בכלל דבריו שכתב ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא, ובודאי בהליכת הדרך והעברת הכפרים הוא אקראי וכו"ע מודו דבכה"ג אין לברך. עכ"ד. ע"ש. וא"כ לפי ביאור דבריו אלה עולה דלעולם לא פליגי ובין לדעת התוס' ובין לדעת הרא"ש כל שיוצאין לעיר אחרת להיות בבית קבוע שם אכן כשיגיעו לשם יברכו, והיינו אפילו כשדעתם לחזור תוך ז' ימים, אלא רק תוס' באו לאפוקי שבדרך לא יברך, וגם הרא"ש מודה בזה, אבל באותו הבית שהולכים לדור שם יברכו כיון שעתה הוא מקום עיקר מושבם, אפילו שדעתם לחזור תוך ז' ימים, וכך נראה כוונת דבריו שם שהרי בא ליישב בזה את דברי תוס' והרא"ש בביאור אחר שאינו ענין לחזרה תוך ז' ימים. וק"ל. וראה גם בביאור תפארת יעקב על השו"ע אבה"ע (סי' סב ס"ק טו) שכתב נמי כיו"ב, דכוונת התוס' הוא דכל שיצא ממקום למקום אין לברך אלא רק בבית חתנים, והיינו שעושה בית חתנים במקום אחר, ולא יברך בדרך או במקום שאין שם בית חתנים. ע"ש. וא"כ מדבריו מבואר נמי דלעולם כל שיגיע למקום שקבע לו שם עיקר מקום מושבו להיות, דחשיב בית חתנים, יברך שם ז"ב אע"ג שדעתו לחזור תוך ז' ימים, והיינו בין לתוס' ובין לדעת הרא"ש. ודו"ק.

וראה גם בשו"ת קול שחל (סי' יד דף לא ע"ב, והובא באוצה"פ שם ס"ק נח, והוא נמי התשובה שהביא הט"ז בשו"ע אבה"ע סי' סב סק"ז) שהאריך להוכיח שם דאין כוונת הרא"ש כמו שנראה לכאורה מדבריו דדוקא כשהולך לבית אחר ושם יגמור את כל ז' ימי המשתה אז דוקא יברך ברכת חתנים באותו בית אחר וכו', אלא כוונתו היא דדוקא בסוכה שאין בה כלל שמחה אין מברכין כיון שאינו הולך לשם אלא רק לאכילה הכרחית לצאת ידי חובת מצוה, ותמיד חושב לחזור עם כלתו לבית חופתו דשם הוא שמחתו, משא"כ בהולך לשמוח עם כלתו בבית אחר אף שיחזור אח"כ לבית הראשון מ"מ באותה שעה שהוא שמח בבית שני נקרא גם אותו הבית אז חופה, דכיון שהוא שמח עתה בבית זה מה חסר לו אז שלא יברך ברכת חתנים. וכתב דעל דרך זה מתפרשים גם דברי הטור שכתב דאם יצא לאכול בבית אחר ודעתו אח"כ לחזור לחופתו אין מברך וכו', פי' שאינו הולך לשמוח בבית אחר אלא רק לאכול לחוד אכילה הכרחית כדרך כל אדם ולא נעשה בשביל שמחת נישואין אלא דעתו לקיים שמחתו אחר האכילה בשובו אל מקום חופתו, אז לא יברך בבית אחר, וכן נראה לפרש גם את דברי המרדכי והגהות אשרי שכתבו בשם רבינו יצחק ב"ר אברהם במעשה שהיה שהחתן ושושביניו סועדים בבית אחר שלא בבית החופה ולא הניח לברך שם ב"ח, דמיירי ג"כ בדרך זה שלא היו סועדים שם דרך שמחת נישואין, ולא נעשית הסעודה לכבוד חתן וכלה ודעתו היה לחזור ולשמוח בבית החופה, אבל בנידון דידיה שהזכיר שם בשאלה שאחר מקרוביו או אוהביו עושה סעודה לכבוד חתן וכלה לשמח אותם שם מדוע לא יברך הברכות אין לך בית חופה גדול מזה, דמה לי מקום שמשמחין בו ב' או ז' ימים ומה לי מקום שמשמחין בו יום אחד. עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה מדבריו אלה של הקול שחל דהוא מבאר בדברי הרא"ש שכל שיוצא החתן והכלה ע"מ לשמוח באותו מקום שמוזמן לשם אע"פ שלא ישהה שם עד אחר ז' ימי החופה שפיר יברך שם ב"ח, והרא"ש בא לאפוקי רק מילתא שהולך ע"מ לאכול אכילה הכרחית בלא לשמוח. איברא דהנה לפי המבואר בדברי הרב יד אהרן (הנ"ל) חזינן דהוא דוחה את דבריו של הקול שחל ע"פ דבריו של מרן בב"י שכתב לחלק בדברי הרא"ש בין אם יוצא לעיר אחרת עד אחר ז' ימים לבין אם יחזור לביתו בתוך ז' ימים, שלפי חילוק זה אין לחלק שום חילוק אחר בדברי הרא"ש, וממילא לפ"ז ה"ה דאין לנו לחלק כדברים אשר ראינו לעיל ע"פ הרב אות לטובה ותפארת יעקב דלפי דבריהם אפילו דעתו לחזור בתוך ז' ימים אמרינן דיברך ב"ח.

וגם עתה ראיתי במאירי כתובות (ז ע"ב סוד"ה זה שאמרו) שכתב שם בסיום דבריו [אחר שהביא שם בריש הדברים את ב' הדעות דעת תוס' ודעימיהו שאין לברך ז"ב אלא רק במקום חופה, ואת דעת הראשונים דפליגי שבכל בית שהחתן הולך לשם יש לברך וכו'], וז"ל: ומכל מקום הדברים פשוטים שאם החתן הולך לו לאכול בסעודת אחרים לכבדם שאין מברכים שם שבע ברכות בשבילו שאין אותה סעודה שלו כלל, הא אם אחרים מזמינים אותו ועושין לו סעודה בביתם לכבודו יראה שהדין בזו כאילו הוא מתקין לו סעודה לשם, אלא שיש מפקפקין בה. עכ"ל. ע"ש. וחזינן מהא דאכן המאירי עמד בדבריו ומחלק כחילוק זה שהביא הקול שחל ובתשובה המוזכרת בט"ז (הנ"ל) לחלק בין אם הולך החתן לאכול סתם סעודה הכרחית אצל אחרים שאין לברך שם ז"ב, לבין אם הולך לאכול ולשמוח אצל אחרים שאכן יברך שם. ואולם סיים המאירי וכתב "אלא שיש מפקפקין בה" כלומר בחילוק זה, ובפשטות נראה שכוונתו לשיטת התוס' והרא"ש ודעימיהו שהזכיר בריש דבריו שלשיטתם אין לברך אלא בבית החתן דוקא, ולהכי לדעתם אף בכה"ג שמוזמן אצל אחרים לשמוח ג"כ לא יברך. (וראה גם בדברי הרב המגיה (שם אות ג) שג"כ ביאר כן דנראה שהכוונה היא לשיטת תוס' והרא"ש. ע"ש). וממילא לפ"ז שפיר חזינן כדאמרינן שבאמת לפי הרא"ש נראה עיקר כאשר ביאר בו מרן הב"י דהחילוק הוא דוקא אם הולך ע"מ לחזור תוך ז' ימים או לאחר ז', דכל שהולך לבית אחר ודעתו לחזור בתוך ז' דלא יברך. דהא חזינן דהמאירי מפקפק בחילוק זה שהזכיר אם יש לחלקו אליבא דהרא"ש ודעימיה. וק"ל. ודו"ק.

ברם בקושטא הנה ראיתי הלום בדברי הריטב"א בחידושיו למס' כתובות (ח ע"א סוד"ה והוי יודע) שכתב שם בזה"ל: ואותן שמוליכין את הכלה ממקום למקום, אי איכא חופה בדרך במקום לינה מברכים ז' ברכות בפנים חדשות, ואי לא לא מברכים אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא אע"ג דאיכא פנים חדשות, וזה נראה נכון ועיקר. עכ"ל. ע"ש. והרי כאמור לעיל חזינן דהריטב"א ס"ל כדעת התוס' והרא"ש ודעימיהו שאין לברך ברכת חתנים אלא רק במקום חופה וכו', ואפ"ה חזינן הכא דס"ל שכל דאיכא חופה במקום לינה דמברך ז' ברכות, ומשמע דמיירי אפילו בדעתו לחזור משם לביתו, דהא קאמר שהוא "בדרך" והיינו שלא ישאר לשהות שם כל משך הזמן עד אחר ז' ימים, אלא הוא הולך בדרכו, ובכ"ז קאמר דכיון שהוא מקום לינה דמברך שם ז' ברכות. וגם עדין יש מקום להתעורר בדברים שהרי ראינו דמרן בב"י בתירוצו השני ס"ל דלעולם פליגי התוס' והרא"ש ואנן נקטינן כדברי הרא"ש, והיינו שיש לברך בכל גוונא אפילו כשדעתו לחזור, ואף אם נגיד דלא פליגי התוס' והרא"ש הרי עדיין יש לבאר את הדברים דלא פליגי כדברי הרב קול שחל והרב אות לטובה והרב תפארת יעקב דלפי חילוקם בין דברי תוס' והרא"ש אכן יוצא דיש לברך לכו"ע בין לתוס' ובין להרא"ש בבית שהולך לגור בו בכל גווני אפילו שדעתו לחזור לביתו הראשון בתוך ז' ימים, ויהיה סיעתא לזה מדברי הריטב"א שאפילו בדעתו לחזור יש לברך, ואף שלפי הריטב"א חזינן דיש לברך אפילו בדרך ולפי שיטת הפוסקים הללו אין לברך בדרך שהרי כתבו שאת זה באו תוס' לאפוקי, מ"מ הא מיהא חדא נלמוד מדברי הריטב"א דכל שהוא גר ממש בבית דיש לו לברך אע"פ שדעתו לחזור. וגם גבי הא דחזינן דהמאירי נקיט דבכל כי האי גוונא שהולך לבית אחרים אפילו שהולך לשמוח י"ל דאליבא דדעת התוס' והרא"ש לא יוכל לברך שם, חדא י"ל שהמאירי נקט כן בדרך ספק והיינו שכתב דיש מפקפקין בה, וגם עוד י"ל דכל מה שכתב שיש מפקפקין בה היינו גבי ההולך לבית אחרים לאכול ולשמוח, אבל לעולם בהולך לבית שלו שהוא יגור בו ויאכל וישן שם בהא לא קאמר מידי, ולעולם בכה"ג אפילו שדעתו לחזור בתוך ז' שפיר יברך שם. וק"ל.

ובהא שהבאנו לעיל לבאר בדברי הרא"ש דמאי דנקט "וכל החבורה" דלאו דוקא הוא דלעולם לא בעינן הכא שיהיה לו חבורה כבני חופה שהם הנמצאים עימו כל הז' ימים, אלא היינו שמביא לשם את קרוביו ומוזמניו וכו'. הנה ראיתי עוד בט"ז אבה"ע (סי' סב סק"ח) שעמד שם בארוכה לבאר את דברי הרא"ש ועמד לדקדק בדבריו מדוע כתב ב' בבות אלו אם החתן הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עימו וכו', וכן לפעמים כשיוצאים החתן והכלה לעיר אחרת וכו', דבבבא הראשונה הזכיר וכל החבורה עימו ובבא השניה לא הזכיר החבורה, ועמד בעוד כמה דקדוקים בין ב' בבות אלו שכתב הרא"ש, ולכן ביאר שם הט"ז בדברי הרא"ש, דבסיפא מיירי הרא"ש באופן שקידש את הכלה ועשה נישואין בברכת חתנים והלך תיכף ומיד לעיר אחרת ששם הוא מקום החופה ושם יהיו ימי המשתה ועל כן סגי בכך שהחתן והכלה הולכים לשם. אבל ברישא מיירי שכבר עשו חופה במקום הקידושין וכבר התחילו שם בימי המשתה, ובזה אמרינן דאם עתה כל בני החבורה הולכים עם החתן והכלה נעשה גם המקום השני מקום חופה. יעו"ש בט"ז במה שהאריך ודקדק בזה. ע"ש. וא"כ לפי דבריו אלה של הט"ז אכן חזינן דהוא מבאר שענין זה שכתב הרא"ש שהולכים בני החבורה עם החתן והכלה הוא בדקדוק ובדוקא, כיון שמיירי באופן שעוזב את מקום החופה שהתחיל שם כבר את ימי המשתה אחר הנישואין ושהה שם כמה ימים, והולך למקום אחר. ברם הנה י"ל דהט"ז כתב כן כיון שע"פ חילוק זה אם התחיל בימי המשתה או לא וכו' הוא מיישב את דבריו של הרא"ש עם דברי פסקי התוס' הנ"ל, אבל הא חזינן לדידן דבלאו הכי יש לנו חילוקים אחרים בין דברי התוס' והרא"ש, ומכללם החילוק של מרן ז"ל דנקיט חילוק אחר בדברי הרא"ש, ובאמת לפ"ז י"ל כדאמרינן דהחבורה היינו המוזמנים ולא דוקא בני חופה הנמצאים עימו בכל עת אלא הכוונה על מוזמנים ומכרים, וכאשר עולה כן טפי בבירור מדברי רבינו ירוחם וכנ"ל, וכאשר דקדקנו כן אף מדברי הרא"ש גופיה, ואדרבה י"ל דמהא דחזינן דהרא"ש לא הקפיד בסיפא בענין יוצא לעיר אחרת דבעינן שיצא עם חבורתו, ש"מ דגם ברישא לא קפיד מר אלא הא דקאמר וכל החבורה היינו מיודעיו ומוזמניו הנמצאים עמו לעיתים מזומנות, וברישא דנקיט ענין החבורה אורחא דמילתא הוא כיון דמיירי שעבר רק לבית אחר וא"כ דרך הוא שיבואו אלו הקרובים גם למקום זה כיון שהוא באותו עיר, אבל בסיפא מיירי שעבר לעיר אחרת וכיצד יבואו עימו, ועל כן לא הזכיר החבורה כיון דלאו אורחא דמילתא הוא ואין זה מעכב לדינא. וק"ל.

ומה גם דבכלל מה שעמד הט"ז לדקדק בין ב' הבבות וכו', הנה באמת מאי דדבר זה הוי כב' בבות הוא דוקא בדברי הטור והשו"ע (שם) שהם כתבו ונקטו כלשון הזה, דהטור כתב: ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לחופתו אין מברך שם שבעה ברכות אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ברכת חתנים, וכן לפעמים שהולכים החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים. וכן בשו"ע כתב מרן: י"א שאם החתן יוצא מחופתו אפילו כלתו עמו, והולכים לאכול בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים, והני מילי כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו, אבל אם הלך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, נעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה. ע"ש. וא"כ חזינן מדבריהם אלה דאכן איכא הכא ב' בבות הליכה לבית אחר ויציאה לעיר אחרת. אבל באמת הנה בדברי הרא"ש גופיה לא מבואר כלל שענין זה הוא ב' בבות דהנה הלשון בדברי הרא"ש (שם) הוא: אבל אם הולך לגמרי לבית אחר הוא וחבריו אחריו ועושים אותו בית עיקר גם שם נקראת חופה ויכול לברך שם ברכת חתנים, וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכוהו לברך שם ברכת חתנים. עכ"ל. ע"ש. וחזינן מהא דאין כאן ב' בבות כלל אלא נקט בסתם דינא דכל שהולך לבית אחר ועושה את אותו בית עיקר יש לו לברך שם ז"ב וכו', ועל האי דינא הביא בסתם מעשה שהיה באחד שהוליך כלתו וכו', אבל לעולם הכל דין אחד וענין אחד הוא ואין כאן ב' בבות וב' דינים כלל, וא"כ אדרבה דמהא דלא חזינן במעשה שהביא שצריך ללכת עם החתן כל בני החבורה א"כ יוכיח הסיפא על הרישא דהתם נמי לא בעינן ואין זה מעכב שיבואו עימו בני החבורה לבית האחר, אלא כאמור אורחא דמילתא נקט ומיירי במוזמנים שלו סתם וכמו שביארנו בס"ד, וברישא דמיירי שהוא נשאר באותה העיר אלא רק עובר לבית אחר א"כ אורחא דמילתא שיבואו אליו לשם כל אותם מכריו ומיודעיו שהם חבריו הנמצאים עימו באותה העיר, אבל בסיפא בסיפור המעשה שעבר לעיר אחרת הוא הולך לשם לבד ולאו אורחא דמילתא שיבואו לשם חבריו ממקום שנמצאים בו ולהכי לא נקט ליה הרא"ש התם, וכאמור שבאמת אין זה מעכב ואדרבה יוכיח סיפא דהרא"ש על רישא דמילתיה. ודו"ק.

ומכל מקום על אף כל האמור שיש כאן צדדים נכונים לומר שיש לברך בכה"ג ז' ברכות עדיין צריך למודעי ויש לעיין ולהתיישב הדק היטב בדברים משום לתא דסב"ל, דשמא י"ל דלעולם אף בכה"ג שעמד זה ושכר את מקום מבנה זה ובא לשמוח שם במשך שבת שלימה בכ"ז אין לו לברך ז"ב, כיון שאינו ממש בית החתן עצמו. וצ"ע למעשה.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi