The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ט) והן אמת דאיכא עוד נ"מ בכמה ענינים, אם אמרינן דברכת הארוסין הוי ברכת המצוות או ברכת השבח, וכאמור דתלי הדבר בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש הנ"ל ודעימייהו אם איכא מ"ע במעשה הקידושין, ועי' בזה באוצר הפוסקים (סי' לד סק"ה אות א). ע"ש. ולכאורה יש לומר דאיכא בהכי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש עוד נפק"מ פשוטה למאי דקיי"ל בשו"ע או"ח (סימן ס ס"ד) דמצוות צריכות כוונה, ואמנם דבמצוות דרבנן יש אומרים שא"צ כוונה, מ"מ במצוות דאורייתא ודאי דלכו"ע צריך כוונה, ועי' בזה בכף החיים (סימן ס סק"י) ובשד"ח כללים (מערכת מ אות סד). יעו"ש. וא"כ לפי הרמב"ם ודעימיה שיש מצות עשה במעשה הקידושין יצטרך המקדש לכוין לקיים מ"ע, אולם להרא"ש ודעימיה דאין הקידושין מצות עשה אלא רק הכשר מצוה של מצות פו"ר לא צריך לכוין, ובאמת עי' בס' דרך המלך (ריש הל' אישות) שהביא דבעת שהרב בעל המנחת חינוך היה מסדר הקידושין היה נוהג להזהיר החתן שיכוין לצאת להשיטות שהקידושין הוי מצות עשה. יעו"ש. והיינו לשיטת הרמב"ם דאיכא מ"ע המעשה הקידושין. ברם הנה עדיין יש להתבונן בזה לפי המבואר בדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' לד) שעמד שם בדברי הגמ' חולין (לא ע"א) גבי נדה שנאנסה וטבלה דאמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנן אמר אף לביתה אינה טהורה, ופסקו רוב הפוסקים כרבי יוחנן דהלכתא כוותיה לגבי רב בכל דוכתא. ואחר שעמד לדון שם בדברי הגמרא, סיים הרדב"ז וכתב: והוי יודע דהאי פלוגתא לא שייכא במצוות צריכות כוונה או אין צריכות דאפליגי בה תנאי ואמוראי כדאיתא בפסחים ובר"ה, דהכא טבילה ושחיטה לאו מצוות נינהו אלא מכשירין, ובהני איפליגו רב ור' יוחנן דלמר מכשירין קילי ממצוות ולמר חמירי, אבל במצוות גופייהו אי בעו כוונה או לא לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ור' יוחנן, וכן כתב הרמב"ן. עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה לפי דבריו אלו של הרדב"ז דלדעת רבי יוחנן מכשירי מצוה חמירי מהמצוה ובעינן ביה כוונה, וכאמור דאנן קיי"ל בהאי דינא דטבילה כר' יוחנן וכמו שכתב הרדב"ז, וא"כ יוצא דצריך כוונה אף במכשירי מצוה. וממילא לפ"ז י"ל דאף להרא"ש דס"ל דקידושין מכשירי מצוה הוי אה"נ דצריך בזה כוונה.

איברא דהנה השד"ח בכללים (מערכת י כלל לד ד"ה ומה שהביא) כתב להעיר בדברי הרדב"ז הללו שאינו פשוט לומר כדבריו. יעו"ש. וגם הנה עוד יש להעיר במאי דכתב הרדב"ז בפשיטות דאנן קיי"ל בהאי דינא כר' יוחנן, כי הנה בדברי הרמב"ם (פ"א דמקוואות ה"ח) ומרן בשו"ע יו"ד (סי' קצח סעיף מת) מבואר דנקטינן בהאי דינא הלכה כרב יהודה אמר רב דטהורה לביתה. וכ"כ נמי בכסף משנה (שם) דהרמב"ם פוסק בהאי דינא כרב. יעו"ש. ובאמת כבר עמדו בזה המפרשים מדוע פסק הרמב"ם הכא כרב, הא קיי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי רב, ועי' בזה ברשב"א חולין (לא ע"ב), ובב"י יו"ד (סו"ס קצח), ובראשון לציון חגיגה (יט ע"א ד"ה כאן לחולין), ובאחיעזר (ח"ב רס"י ד) ועוד. ועכ"פ כאמור הרמב"ם פוסק בהכי כרב, וכדברי הרמב"ם שפסק בהכי כרב פסק נמי הר"ן (חולין ז ע"א ר"ה הא הפילה) וכתב דשפיר פסק הרמב"ם בהכי כרב ולא כר' יוחנן, וכן פסק נמי הסמ"ג (עשין רמח) וכתב שכן פסק נמי רבינו חננאל. יעו"ש. וממילא לפ"ז יוצא איפכא דאם קיי"ל בהכי כרב ממילא במכשירי מצוה לא צריך כוונה. ק"ל. ואולם הנה מצינו להרוקח (סו"ס שעט) שפסק בהאי דינא כר' יוחנן. יעו"ש. וכ"כ נמי הגהות אשר"י בחולין (פ"ב סי' ח) דהלכה כר' יוחנן, וגם רבינו ירוחם (נתיב כו ריש ח"ה) כתב שכדברי הפוסקים כרבי יוחנן עיקר. יעו"ש. וראה ברמ"א בשו"ע יו"ד (שם) שכתב משו"ה דיש להחמיר לכתחילה כדברי הפוסקים הללו כר' יוחנן. יעו"ש. והנה הרא"ש ז"ל לא גילה דעתו כלל כמאן פסיק בנידון זה אם כרב או כר' יוחנן, וכבר עמדו הפוסקים ז"ל לבאר במהות הגהות אשר"י שמחברם הוא מוהר"ר ישראל מקרמזיר זקנו של מהר"י איסרלן בעל תרומת הדשן אם בא לחלוק על הרא"ש או להוסיף עליו, דהגר"ח פלאג'י בס' נשמת כל חי ח"א (דף ח ע"א) ס"ל דבא לחלוק, ומדברי הרב יד מלאכי בכללי הרא"ש (אות מה) מתבאר להיפך דבא להוסיף, ועי' בזה במה שכתבנו בס"ד בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סימן י עמ' רפו ועמ' רצא). יעו"ש. וממילא עדיין לא ברור לפ"ז מאי דעת הרא"ש. אולם י"ל דמאחר ואנו רואים שרבינו ירוחם פסק כדברי ר' יוחנן, הנה קיי"ל כלל גדול בדבר זה והוא מה שכתב הש"ך בשו"ע יו"ד (סי' קצ ס"ק יא) שרבינו ירוחם כתב את ספרו ע"פ דברי הרא"ש, ומדברי הש"ך שם עולה, דמשום הכי כל היכא דדברי הרא"ש סתומים יש לבארם מדבריו המפורשים של רבינו ירוחם. יעו"ש. וראה עוד בדברי הש"ך בשו"ע חו"מ (סי' קפב סק"א, וסי' קפג סק"ב) שחזר והניף ידו בדבר זה. ע"ש. וכן מתבאר נמי בדברי המג"א (סי' תקנט סק"ח). יעו"ש. וראה בזה גם בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סי' יז עמוד תסז). יעו"ש. וממילא מאחר שמצינו שכן היא שיטת רבינו ירוחם דהוא פוסק כר' יוחנן א"כ י"ל שהיא נמי שיטת הרא"ש לפסוק הכא כר' יוחנן, ולפי חושבנא דהרדב"ז הנ"ל יוצא דאם הלכה כר' יוחנן ממילא צריך כוונה גם בהכשר מצוה, וא"כ להרא"ש לשיטתו אה"נ דיצטרך כוונה בקידושין אע"פ דהוי רק הכשר מצוה. וק"ל. ועוד צ"ע.

והנה עוד אפשר לבאר לפי פלוגתא זו דהרמב"ם והרא"ש אם ברכת האירוסין הוי ברכת המצוות או ברכת השבח, גבי מאי דחזינן בפלוגתא דהרמב"ם והסמ"ג שהובא בשו"ע אבה"ע (סי' לד סעיף א) דמרן כתב בשם הרמב"ם (פ"ג דאישות הכ"ג) כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח מברך הוא או השליח. דהיינו שאם החתן מקדש, הוא בעצמו יברך את ברכות הארוסין, ואם השליח מקדש, יברך השליח את הברכות. וכ"כ נמי הגר"א בביאורו על השו"ע (שם סק"א) לבאר את דברי הרמב"ם הללו. יעו"ש. ואולמ הרמ"א (שם) הביא את דברי הסמ"ג שכתב דבכל אופן אחר מברך ולא החתן. ע"ש. ולדברים הנ"ל אפשר לומר דבהא פליגי, דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל שברכה זו היא ברכת המצוות, ולכן עדיף שיברכנה החתן כי ברכה זו מתיחסת אליו בפרטיות, והוי ככל ברכת המצוות שמברך עליהן ועובר לעשייתן (ועי' היטב בחי' הריטב"א פסחים (ז ע"ב ד"ה וכתב הרי"ט) שנתן טעם בדבר דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ע"ש. וממילא היינו נמי טעמא שיש על עושה המצוה לברך). אולם לדעת הסמ"ג ברכה זו היא ברכת השבח, [שהרי כתב בדבריו שם (עשין מח) דאין מברכין ברכה זו אלא לאחר הקידושין. יעו"ש. ועל אף שבאמת ס"ל לסמ"ג דאיכא מ"ע במעשה הקידושין וכנ"ל, מ"מ לגבי הברכה י"ל דס"ל שהיא ברכת השבח ולא ברכת המצוות, ואפשר דהיינו מטעמא דלעיל המוזכר בר"ן (ריש כתובות) שא"א לברך כאן על מצות הקידושין כיון שמצות האירוסין אינה שלימה ער הנישואין. וק"ל. וראה בזה עוד לקמן (אות י). יעו"ש], ומשום הכי קאמר הסמ"ג שאחר יברך אותה כי היא ברכה בשבח כללות עם ישראל, ועדיף שאחר יברכנה ומהטעמים שהביאו הפוסקים, או מטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע, כמובא באורחות חיים (הל' קידושין סי' כא), ובהגהות סמ"ק (מצוה קפג), ובכל בו (הל' אישות), ובדרישה באבה"ע (סי' לד אות א). ע"ש. או מטעם שהחתן ליבו טרוד כמובא במנהיג (הל' ארוסין סי' קי). ע"ש. או מטעם יוהרא כמו שכתב המרדכי (ריש כתובות סי' קלא) דרש"י מצא בתשובות הגאונים בשם רב שר שלום גאון, דהחתן לא יברך את ברכת הארוסין משום דמחזי כיוהרא. ע"ש. וכן הביא טעם זה הרש"ל בביאורו לסמ"ג (שם), והביא דבריו גם הדרישה (שם). ע"ש. וראה בשד"ח (מערכת חתן וכלה אות יח) מש"כ על דברי הרש"ל הללו. ע"ש. וע"ע במרדכי כתובות (פ"א סי' קלא). ע"ש. [וכן נמי אם ברכת האירוסין הוי ברכת השבח ראוי שאחד מהקהל יברכנה בפרט כשהוא החשוב שבקהל ומהטעם שכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם ("בחידושים מהרמב"ם", שנדפס בראש ספר מעשה רוקח) גבי ברכת הנישואין, שכתב שם: וקצת הממונים טועים ומברכים אותה על היקש מז' ברכות של נישואין והוא טעות לפי שז' ברכות הם שבח להשי"ת ותפילה בעד החתן והכלה וישראל ולכן ראוי שיברך אותם הגדול שבנמצאים שם. ע"ש].

ושבתי וראיתי עתה בחי' הריטב"א כתובות (ז ע"א) ומצאתי בס"ד שכתב כן להדיא, דמה שכתב הרמב"ם שהחתן עצמו צריך לברך ברכה זו, אזדה לטעמיה, מכיון דס"ל שברכה זו היא ברכת המצוות. ועיין שם בריטב"א [ובהערות הרב המגיה הוצאת מוסד הר"ק הערה 127] דמבואר בריטב"א דס"ל דבכל ברכת המצוות על עושה המצוה לברך דוקא. ע"ש. וראה עוד בריטב"א (שם ריש ד"ה ונהגו ובהערה 102) שהוא חולק על הרמב"ם וס"ל דברכה זו אינה ברכת המצוות, דאם היא ברכת המצוות היאך אין הארוס מברך אותה, והוא מנהג פשוט בכל הארצות שש"צ מברך אותה. יעו"ש. ומבואר בדבריו תרתי דס"ל כסמ"ג שאחר מברך ברכת האירוסין, והיינו נמי מטעמא שאינה ברכת המצוות. וק"ל. וכן ראיתי גם להרא"ה שכתב בחי' לכתובות (שם) שברכת הארוסין אינה ברכת המצוות, ולכן אחר מברך אותה ולא זה שמקיים המצוה, שכתב שם: תדע לך שהוא כן שאין זו ברכת המצוות שהרי לא מצינו בשום מקום בברכת המצוות שזה מקיים מצוה וזה מברך עליה, ולפיכך נהגו לברך אחר עשייתה וכו'. ע"ש. וכעין זה מצאתי שכתב ג"כ מהר"ש ענגיל בתשובה (ח"ב סי' כח) דלדעת הרא"ש שברכת הארוסין היא ברכת השבח, אין חיוב על החתן המקדש לברך ברכה זו, והביא דבר זה כסניף להקל בקידושי חרש ופיקחת, שאפשר לברך בקידושין אלו ברכת הארוסין היות ואין בה חיוב על החתן עצמו. ע"ש. וזה כדברינו הנ"ל.

וכן ראיתי ג"כ לרבינו אברהם בן הרמב"ם ("בחידושים מהרמב"ם", שנדפס בראש ספר מעשה רוקח, דף א ע"ד) שכתב שם: ואין ראוי שיברך אותה [את ברכת האירוסין] כי אם המקדש או שלוחו שמקדש לו לא דיין ולא זולתו, וקצת הממונים טועים ומברכים אותה על היקש מז' ברכות של נישואין והוא טעות לפי שז' ברכות הם שבח להשי"ת ותפילה בעד החתן והכלה וישראל ולכן ראוי שיברך אותם הגדול שבנמצאים שם, אמנם זאת הברכה היא ברכה על המצוה ואין ראוי שיברך אותה אלא עושה המצוה. ע"ש. וכן הביא את דברי ר"א בן הרמב"ם רבינו החיד"א בברכי יוסף חאבה"ע (סי' לד סק"א). ע"ש. [ואולם יש להעיר ע"ז מעט מדברי הרמב"ם גופיה בשו"ת פאר הדור (סי' ו הוצאת פריימן) שכתב שם: ומפני זה היו גדולי הדור בעירנו מברכין תחילה על כוס אחד ברכת ארוסין וטועם כדי שלא תהיה ברכה לבטלה, ונותן לה הקידושין. עכ"ל. יעו"ש. ומשמע מדבריו אלו שאחרים מברכים ברכה זו, ולכאורה זה סותר לדברי הרמב"ם בהלכות וכן למה שכתבו בשמו הריטב"א ובנו רבינו אברהם שהחתן עצמו צריך לברך ברכה זו, דהכא רואים שכתב דגדולי החכמים היו מברכים ברכה זו. והנה הגאון רבי יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודא מהדו"ת (חאבה"ע סי' א) כתב על דברי הרמב"ם הללו, וז"ל: והרמב"ם בתשובה כתב שאם אחר מברך הוי ברכה לבטלה, רק החתן בעצמו יברך. ע"ש. ומתבאר מדבריו אלו שמבין דדברי הרמב"ם בתשובה, הם מכוונים למה שכתב בהלכות הנ"ל. ואפ"ל דהנודע ביהודה ס"ל שמש"כ הרמב"ם בתשובה ומפני זה גדולי החכמים בעירנו מברכים תחילה על הכוס וכו' ונותן לה הקידושין, אין הכוונה שגדולי החכמים עצמם היו מברכים בכל קידושין אפילו של אחרים, אלא ר"ל שגדולי החכמים הנהיגו שיש לברך תחילה על הכוס ולטעום ואח"כ לתת את הקידושין, ולאפוקי מהסוברים שיש לקדש האשה ואח"כ לברך על הכוס, אבל לעולם החתן עצמו הוא הוא המברך. וק"ל.

ואולם בהביטי למו"ר מרן מלכא הראש"ל שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאבה"ע סו"ס ז) ראיתי, שעמד שם לבאר את דברי הרמב"ם בתשובה כפשוטם, דלעולם אה"נ שגדולי הדור הם היו מברכים את ברכת הארוסין, ובכ"ז אין זה סותר את דביי הרמב"ם בהלכות, דמה שכתב שהחתן עצמו צריך לברך ברכה זו וטעות למי שאינו עושה כן, היינו דוקא היכא שאין החזן מכוין להוציאו, אבל בגוונא שהחזן מכוין להוציאו, והוא מתכוין לצאת אין צריך שהחתן עצמו יברך ושפיר דמי. והרמב"ם בתשובה דיבר בכה"ג שגדולי הדור שהיו מברכים היו מכוונים להוציא את החתן, והחתן היה מתכוין לצאת. ע"ש. וע"ע בשו"ת ויקרא אברהם (חאבה"ע סי' ח), ובנהר מצרים למהר"א בן שמעון (דף קפא ע"ב). ע"ש. וראה גם בשו"ת דעת מרדכי (ח"ב סי' ס). יעו"ש היטב. וע"ע גם בבן איש חי שנה ראשונה פר' שופטים (אות ב). ע"ש. ושוב מצאתי בשו"ת הר צבי להגרצ"פ פראנק חאו"ח ח"ב (בקונטרס מילי דברכות אות כג) שכתב, דאם החזן מכוין להוציא את החתן והכלה יד"ח בברכה, אה"נ דיכול הוא לברך את ברכת הארוסין. ובדרך זו ביאר שם ג"כ את דברי הנודע ביהודה הנ"ל. ע"ש. [והן עתה נדפ"מ שו"ת פאר הדור להרמב"ם בהגהותיו של ידי"נ מר בריה דרבינא הר"ד יוסף יצ"ו, וראיתי לו שם (סי' ח אות א, הערה 15) שעמד על דברי הרמב"ם הללו דלכאורה יש סתירה מדבריו בהלכות לדבריו בתשובה, ויישב את הדברים ע"פ הדרך הנ"ל. ע"ש. והלום ראיתי עוד בשו"ת עמק יהושע (ח"ב חאבה"ע סי' ב) שעמד ג"כ על דברי הרמב"ם אלו, וכתב שם, דאמנם שדעת הרמב"ם גופיה היא דהחתן עצמו צריך לברך ברכה זו, בכ"ז דעת הנו"ב להלכה שאחר יברך ברכה זו, וכמו שסיים בדבריו שם, דאמנם שלדעת הרמב"ם בתשובה המקדש צריך לברך, הנה מנהג ישראל אינו כן והמסדר מברך והוא מטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך. ע"כ, כלומר דלמרות שהלכה הוי כוותיה דהרמב"ם דאין לאחר לברך, מ"מ כיון שמנהג זה הוקבע עוד מימי קדם שאחר מברך כך יש לנהוג. וזה כמו בכמה דברים שאנו נוהגים נגד דברי מרן, היות וכך היו נוהגים עוד לפני שפשטו הוראות מרן בעולם. ע"ש. אולם להנ"ל הדברים פשוטים יותר דהרמב"ם מיירי שצריך שהחתן יכוין לצאת והמברך יכוין להוציא, ודברי הנודע ביהודה יבואו על מקומם בשלום. ומה גם דאיכא לפי ביאור זה נפק"מ להלכתא שצריך שהחתן יכוין לצאת יד"ח הברכה, והמברך יכוין להוציא, דאל"כ אפשר שלא יצא יד"ח. והיכא דלא כיוונו לצאת או להוציא עי' בזה באוצה"פ (סי' לד סק"ה סוף אות ב). ע"ש]. וא"כ לפי דברים אלו אע"ג דמרן בשו"ע אבה"ע שם (סי' לד ס"א) פסק כדעת הרמב"ם דכשהחתן עצמו מקדש הוא ג"כ יברך, לפי מאי דחזינן שהפוסקים הנ"ל ביארו בדברי הרמב"ם דאם החזן מכוין להוציא את החתן שפיר דמי, למעשה סמכינן עלייהו, ועדיף נמי טפי שלא יברך החתן מהטעמים הנ"ל שהבאנו בשם האורחות חיים, הכל בו, המנהיג, והמרדכי הנ"ל. ובאמת כ"פ נמי מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר (שם) דעדיף טפי שהחזן יברך ויכוין להוציא את החתן. ע"ש. ושו"ר שכ"כ גם השד"ח במערכת חתן וכלה (סימן יח) שכבר נתפשט המנהג בישראל שהחזן מברך ברכות אלו, ולא החתן. ע"ש. וע"ע בספר זכרנו לחיים (ח"א דף לז ע"א). ע"ש.
למטה