למעלה
ו) אמנם יש להעיר דלפי המתבאר שלדעת הרמב"ם ודעימיה איכא מ"ע לקדש את האשה, א"כ מדוע אין אנו מברכים על קידושי האשה אקב"ו לקדש אשה, כשם שמברכים ברכת המצוות על כל מצוה, וכמו שהעיר הרא"ש בפרק קמא דכתובות (הנ"ל), והכריח מהכי דאין מ"ע בקידושי האשה. והנה מצינו להר"ן בכתובות פרק א' (דף ב ע"א - בדפי הרי"ף ד"ה ואסר) שעמד על שאלה זו מדוע אין מברכים אקב"ו על הקידושין כשם שמברכים על כל המצוות במטבע קצר, וכתב לתרץ, די"ל שאין ברכה זו ברכת המצוות ממש מפני שאי אפשר לברך אותה כפי מה שראוי בברכת המצוות שמברך ועובר לעשייתן, שבשעת הקידושין לא מברכים מכיון דקיי"ל שאין מברכים על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, כי הכא דאכתי מחסרה מסירה לחופה, ובשעת כניסה לחופה נמי א"א לברך על הקידושין והחופה משום שכבר קידש מזמן מרובה, וכשבא לקדש ולכנוס כאחת ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפני עצמה כדי שיהא טופס ברכה שוה לכל, וכיון דברכת מצוה ממש לא הוי אעפ"כ לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל, ותקנו לברך בה על קדושתן של ישראל, והיינו שהקב"ה בחר בהם וקדשן בענין הזווג באסור להם ובמותר להם וכו'. יעו"ש בדברי הר"ן. ושוב מצאתי בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רפג) שכתב נמי לתרץ כדברי הר"ן הללו מדוע אין מברכים אקב"ו על הקידושין אע"פ שהוא מצוה גמורה, מכיון דאין הקידושין גמר המצוה. יעו"ש. [וע"ע בחי' הרשב"א כתובות (ז ע"א) שג"כ מבואר בדבריו התם כדברים אלו, דאין מברכים על עצם הקידושין משום דעשייתו אינה גמר מלאכתו. ע"ש. ולכאורה איכא למידק דמכך שהר"ן והרשב"א כתבו לתרץ מדוע אין מברכים על הקידושין "אקב"ו על הקידושין" מכיון דאין עשייתו גמר מלאכתו, היינו משום דס"ל נמי כשיטת הרמב"ם שיש מ"ע ממש בקידושי האשה, ולהכי הוקשה להם מדוע אין מברכים על מצוה זו כבשאר המצות ותירצו מה שתירצו. ודו"ק. ונמצא שאף הרשב"א והר"ן עומדים בשיטת הרמב"ם ודעימיה. וק"ל.

ואולם יש לעורר בזה דהא קיי"ל שחידושי הרשב"א לכתובות הנמצאים לפנינו אינם להרשב"א אלא חידושי הרמב"ן הם, וכמו שכתב רבינו החיד"א בשם הגדולים (מערכת מ אות קסב). ע"ש. ובאמת גם בשיטה מקובצת ובריטב"א כתובות שם (ז ע"ב) הביאו את הדברים הכתובים בחי' הרשב"א שבידינו בשם הרמב"ן. יעו"ש. וכן גם בריטב"א פסחים (ז ע"ב, מהדורת מוסד הר"ק ד"ה ומה שאין אנו מברכין על הקידושין) שג"כ הביא את תירוץ זה שאין מברכים על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וזו אינה נגמרת אלא בחופה בשם הרמב"ן. יעו"ש. וראה גם לרשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' עד) שג"כ הביא את הטעם הנ"ל דאין מברכים על הקידושין מכיון דאין עשייתו גמר מלאכתו בשם הרמב"ן ולא בשם הרשב"א. יעו"ש. וממילא אם כנים דברינו הנ"ל במה שרצינו לדייק מדברי חי' הרשב"א והר"ן דס"ל כהרמב"ם, יצא דאף הרמב"ן ס"ל כהרמב"ם דאיכא מ"ע בקידושי אשה, וזאת מלבד דברי הרשב"א בתשובה (הנ"ל) שג"כ כתב הכי. ובאמת הנה כבר הבאנו לעיל את דברי הריב"ש בתשובותיו (סי' שצה) שכתב, דאיכא מ"ע במעשה הקידושין, ואף הרמב"ן, והר"מ מקוצי (הוא הסמ"ג), ור"י מקורביל (הוא הסמ"ק) מנו מצוה זו בכלל המצוות עשה. ע"ש. ולעיל כתבנו דאפשר דט"ס יש כאן וצ"ל "הרמב"ם" והיינו מש"כ בס' המצות (עשה ריג) דאיכא מ"ע במעשה הקידושין. יעו"ש, אולם למתבאר אף אם נימא דגרסינן "הרמב"ן" לא משתבש, דהא מתבאר דלעולם י"ל דאף "הרמב"ן" ס"ל הכי.

וממילא לפי המבואר בדברי הר"ן הללו ודעימיה דלהכי לא מברכים קודם הקידושין אע"ג דקיי"ל דכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, משום דהקידושין עדיין אינה גמר המצוה אלא רק לאחר הנישואין וקיי"ל שאין מברכים על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, ואחר הקידושין קודם הנישואין נמי א"א לברך כיון שנעשתה כבר מקצת המצוה. א"כ לפ"ז יש לבאר נמי מדוע לא מברכים "אקב"ו על מצות קידושין" להרמב"ם דס"ל שיש מ"ע בקידושין, והיינו שהקידושין עדיין אינם גמר המצוה, ולהכי מברכים רק באופן כללי על קדושתן של ישראל שהקב"ה קידשנו מכל העמים וכו' כדביאר הר"ן הנ"ל בענין ברכת "אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות" וכו', ולעולם להרמב"ם ז"ל עכ"פ זוהי ברכת המצוות וכמו שיבואר להלן (אות ח) דהא סו"ס הקידושין הוי מ"ע, אבל לא מברכים באופן פרטי על מצות הקידושין הזאת "אקב"ו על הקידושין" או "לקדש האשה" כיון שעדיין זו אינה גמר המצוה. ושו"ר בכסף משנה (פ"א דאישות סוף ה"ב) שהביא את דברי רבינו אברהם בנו של של הרמב"ם שהקשו לו עמ"ש הרמב"ם בהל' אישות (שם) דמצות עשה של תורה לקדש את האשה, ממ"ש בפרק אלו מגלחין (מו"ק יח ע"ב) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור, אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. [והרי שאין מצוה באירוסין]. ותירץ, שבמנין מהמצוות בתחילת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה, וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה, לפי שהיא תחילת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר בדבריו אלו של ר"א בן הרמב"ם שמבאר בפשיטות בדברי הרמב"ם דמאי דקאמר שיש מ"ע בקידושין, היינו תחילת המצוה שהנישואין משלימה למצוה זו. וממילא לפ"ז שפיר יש לבאר בדברי הרמב"ם כדברי הר"ן הנ"ל. וק"ל.

[ויש לציין דאמנם שלעיל (אות ג) הבאנו לדייק מדברי הר"ן בקידושין (מא ע"א) דמדנקט בדברי הגמ' שאמרה גבי קידושין מצוה בו יותר מבשלוחו דהיינו מצות פו"ר, ודייקנו דשמע מינא דס"ל דבקידושין עצמם ליכא מצוה, הנה לפי המתבאר עתה דלעולם י"ל דהר"ן שפיר ס"ל דאיכא מ"ע בקידושי אשה, א"כ צריך לבאר מדוע באמת נקט התם הר"ן גבי מצוה בו יותר מבשלוחו דהיינו מצוות פו"ר הא הו"ל למימר דהיינו מצות קידושין דהרי מתבאר דשפיר איכא בקידושין מ"ע. ושמעתי באומרים לי דאולי יש לומר דהר"ן ס"ל דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו אלא רק במצוה שהיא חיובית לקיימה, אבל במצוה שאינה חיובית לקיימה כי הכא בקידושי אשה שאין מצוה מוכרחת לקדש אשה, אלא רק הוי כמצות שחיטה דאמנם מצוה היא אבל רק אם רוצה לאכול בשר צריך לשחוט, וה"נ רק אם רוצה לקחת אשה לקיים פו"ר צריך לקדשה, ובהכי לא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. ואולם עוד צ"ע בזה אם אכן כך הוא גידרם של דברים, דהא המג"א בשו"ע או"ח (סי' רנ סק"ב) כתב להדיא דבכל המצוות אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו. יעו"ש. ומהכי יש לעורר נמי עמש"כ בס' יד המלך על הרמב"ם (פ"ל דשבת ה"ו) שכתב להעיר דלמה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו אלא רק בשני מצוות בקידושי אשה ובהכנה לכבוד שבת, וכתב שם לתרץ וליישב. יעו"ש. ואולם מדברי המג"א מבואר דאה"נ דין זה הוא בכל המצוות. ובאמת גם לא מצינו בפוסקים לחלק הכי בין מצוה חיובית שיש לומר בה מצוה בו יותר מבשלוחו, למצוה קיומית שבזה אין לומר מצוה בו יותר מבשלוחו. [והלום ראיתי בשד"ח בכללים (מערכת מ כלל נד) ובשו"ת שלו דברי חכמים (סי' מד) וראיתי שעמד שם נמי בענין זה אם הא דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו הוי בכל המצוות, ואף שפלפל שם בדבר והעלה לחלק בזה בחילוקים מ"מ כזה חילוק בין מצוה חיובית לקיומית לא העלה על דל שפתיו. יעו"ש]. וגם הנה יש לפלפל בזה עוד מדברי הגמ' בנדרים (לו ע"א) דמהתם משמע דאף גבי תרומה נקטינן למימר מצוה בו יותר מבשלוחו, גבי הא דאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת, או דילמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למעבדיה. יעו"ש. דאמנם דלמסקנא קיי"ל דהתורם משלו על של חבירו תרומתו תרומה ואין צריך דעת, עי' רמב"ם (פ"ד מהל' תרומות ה"ב) ובטוש"ע יו"ד (סי' שלא) לאו היינו דליכא ביה בתרומה דין מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא רק בדיעבד הדין הוא דמאי דעבד התורם משלו עבד, אבל ודאי שלכתחילה אית ביה דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו. וכן כתב לפרש לנכון בדברי הגמ' דנדרים הללו בשו"ת משנה הלכות ח"ז (סי' קצט ד"ה עוד) דבודאי דלדינא קיי"ל דאף במצות תרומה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, והגמ' בנדרים שהעלתה דהתורם משלו על של חבירו דתרומתו תרומה היינו גבי דיעבד. יעו"ש. ואפ"ה הנה בדברי המקנה בקידושין (מא ע"א) מבואר דתרומה ושילוח הקן לא הוי מצוה חיובית אלא קיומית שאם רוצה לאכול פירות יש לו להפריש תרומה. יעו"ש. ולפי ההנחה הנ"ל דליכא דין מצוה בו יותר מבשלוחו אלא רק במצוה חיובית, קשה דהא חזינן דמצות תרומה אינה מצוה חיובית ואפ"ה אמרינן בה מצוה בו יותר מבשלוחו. ואולם הנה ראיתי הלום בשו"ת משנה הלכות ח"ט (סי' רל ד"ה ולא) שעמד על דברי המקנה הללו במש"כ גבי תרומה דאינה מצוה חיובית, וכתב להעיר שבאמת דבר זה הוא מחלוקת בפוסקים, דאמנם שמדברי רש"י בגיטין (מז ע"ב ד"ה מדאורייתא) שכתב, ולאו מצוה דרמיא עליה אלא א"כ אוכלן או מוכרן. ע"כ, משמע הכי. אבל הנה הרבה חולקין בדבר וס"ל דבתרומה איכא מ"ע להפריש תיכף ומיד שנתמרחו הפירות וכמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' א סקי"ז) דבהפרשת תרומה הוי עיקר הברכה על מצות ההפרשה ולא על איסור אכילת טבל, שהרי מצות הפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה. וגם במש"כ המקנה דשילוח הקן אינה מצוה חיובית הנה כבר נסתפק בזה החוות יאיר בתשובותיו (סי' סז) וגם החת"ס בחאו"ח (סי' ק) פלפל ברברי החו"י, ואולם לא זכר שר דברי רבו ההפלא"ה בס' המקנה (הנ"ל) דפשיטא ליה דהיא אינה מצוה חיובית. ע"ש. וממילא לפי דברים אלה י"ל דלעולם מצות תרומה היא מצוה חיובית, ולהכי אית בה דין מצוה בו יותר מבשלוחו. וק"ל. ויש עוד לפלפל. ואכמ"ל].

והנה כתרוץ הזה של הר"ן הרמב"ן והרשב"א כתב גם הרא"ה בחי' לכתובות שם (ז ע"ב), דאין מברכין על הקידושין אקב"ו כיון שאינה גמר המצוה. יעו"ש. וכ"כ ג"כ העיטור בחלק ב' (הלכות ברכת חתנים חלק א) שכתב שם, דיש לקדש את האשה ואח"כ לברך משום דאין ברכה זו של הקידושין על מצות הקידושין עצמה, שהרי אין המצוה נגמרת עד הנישואין. ע"ש. [ויש לציין דלפי המבואר שהרא"ה תירץ כהר"ן ומשמע דס"ל שיש מ"ע בקידושי אשה, הנה לפי המתבאר בפמ"ג חאו"ח (במשב"ז - בהקדמה) דמחבר ספר החינוך הוא הרא"ה, וכן מבואר נמי בדברי הש"ך חו"מ (סי' שפח ס"ק כב) דמחבר ספר החינוך הוא הרא"ה, וכ"כ גם הפר"ח יו"ד (סי' סא ס"ק כא וס"ק לד), ורע"א בתשובותיו מהדו"ק (סי' קכט וסי' קסט) ובתוספותיו למשניות ב"מ (פ"ט אות עו) ובחידושיו לשו"ע או"ח (סי' רפב במג"א סק"ו), ומהר"א אלפנדרי בסדר אליהו (דף סז), והרב יד מלאכי (בכללי שאר המחברים והמפרשים סי' 5ג) דמחבר ס' החינוך הוא הרא"ה. יעו"ש. וראה בזה עוד בחקרי לב או"ח ח"א (דף קכה ע"ב), ובס' שרשי הים ח"ב (רף סג ע"ב) וח"ג (דף קפט ע"א). יעו"ש. ממילא אין זו דעה נוספת כהרמב"ם, דהרי כבר ראינו לעיל דהחינוך הנ"ל (מצוה תקנב) ס"ל כהרמב"ם דיש מ"ע בקידושי האשה. איברא דרבינו החיד"א בס' שם הגדולים (מערכת א אות קלב) שעמר נמי במבוכה זו מיהו מחבר ס' החינוך פקפק ע"ז וכתב, דאמנם שמרגלא בפומייהו דרבנן בתראי שהרא"ה חיבר את ס' החינוך, מ"מ עדיין זה אינו ברור שכך הוא דמחבר ספר החינוך הוא הרא"ה וכו'. ע"ש. וראה גם בהגהות מנחם ציון בשם הגדולים (שם אות ע). יעו"ש. וחזר רבינו הקדוש יוסף צדיקא ושנה פרק זה בס' שם הגדולים מערכת ספרים (מערכת ח אות פ) והניף שם ידו בשנית לפקפק בקביעה זו דמחבר ס' החינוך הוא הרא"ה. יעו"ש. וראה לו עוד בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' כז) שעמד להשיג שם על רבי דוד פארדו והרבה אחרונים שסוברים כן דמחבר ס' החינוך הוא הרא"ה, וכתב רבינו החיד"א דהוא מפקפק בזה מאוד. יעו"ש. ובאמת רבים הם העומדים בשיטתו זו של רבינו החיד"א דאין לומר דמחבר ס' החינוך הוא הרא"ה דכ"כ רבי חיים יונה תאומים בקונטרסו בענין טעות שיקול הדעת (לעמברג תקס"ז, דף י ע"ב), ורבי צבי הירש ברלין נכד החכם צבי בהגהותיו לס' החינוך (מצוה עג), והרב בעל עצי ארזים בספרו מעיין חכמה על תרי"ג מצוות (דף קיז ע"ב), ורבינו אפרים זלמן מרגליות בספר ראש אפרים ח"ב בקונטרס הראיות (סי' לט אות ג) ועוד. וראה בזה עוד בירור מעמיק ומקיף בספר החינוך החדש (הוצאת מכו"י ירושלים תשמ"ח, עמ' 17) שהרב המגיה שם עמר לבאר בטטו"ד ובראיות מוצקות ונכוחות שעל אף שעדיין יש לפקפק מיהו מחבר ס' החינוך, אבל זאת אפשר לקבוע בבירור ובודאות שהרא"ה לא הוא מחבר ספר זה אלא הוא לאחד מתלמידי הרשב"א, כי בנוסף לכל הפקפוקים שבדבר מלומר דמחברו הוא הרא"ה, הנה גם רבו כמו רבו הסתירות בין דברי הרא"ה המפורשים לדברים המבוארים בס' החינוך. יעו"ש. וראה גם בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (במילואים עמ' שסז). יעו"ש. ואכמ"ל. וממילא לפי המתבאר דהרא"ה אינו מחבר ס' החינוך נמצא שיש לנו עתה עוד דעה כהרמב"ם והיא דעת הרא"ה וזאת מלבד ספר החינוך הנ"ל שהוא לאחד מתלמידי הרשב"א. וק"ל].

ועי' בריב"ש (סי' תצח ד"ה ומה שכתבת) שעמד נמי בהערה זו דאם איכא מ"ע בקידושין מדוע אין מברכים ע"ז ברכת המצוות, וז"ל: ובודאי שלקיחת אשה בקדושין מצות עשה ואינה דין לבד שהרי תקנו בה ברכה כשאר המצוות, ואע"פ שלא תקנו הברכה במטבע קצר כשאר ברכת המצוות, היא להיות במצוה זו קדושה יתירה לישראל בענין הזווג, והיא כעין ברכת השבח. ע"ש. ולפי דברי הריב"ש מבואר שאכן באמת היה ראוי שתהיה כאן ברכה קצרה כדין כל ברכת המצוות, אבל משום שמצוה זו היא מיוחדת משאר המצוות ומתבטאת בה קדושתן הגדולה של ישראל שהם גדורים וגודרים עצמם בעריות האריכו ברכת מצוה זו והכניסו בה גם דברי שבח, והיא "כעין ברכת השבח" אע"פ שבאמת עיקרה הוא ברכת המצוה. וק"ל. וע"ע בתשב"ץ (ח"ב סי' עד) שהביא את ב' הטעמים של הרא"ש ושל הר"ן מרוע אין מברכין על הקידושין. ע"ש. ולכאורה הוי תרתי דסתרי דלפי תרוץ הר"ן משמע שיש מ"ע בקידושי האשה, ולפי תרוץ הרא"ש הרי מתבאר דליכא מ"ע בעצם הקידושין. וצ"ב.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi