למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - אה"ע סימן ה

עוד מהענין הנ"ל

[אגב אורחיה דאיירינן בסימן הקודם בענין הקדשות של גויים, אביא בזה עוד תשובה המצויה עמדי בענין הדומה]

ב"ה יום ה' ח' שבט תשנ"ד.

נשאלתי הלום אודות אדם שרצה לתרום ארון קודש גדול ומפואר לביהכ"נ פעיה"ק ירושלים תובב"א, אולם דא עקא שתנאו בצידו שמכיון שהוא תורם ארון קודש זה לע"נ בנו יחידו שנספה ונהרג בתקרית מחבלים בצבא עם עוד כמה חבריו הי"ד, לכן הוא רוצה שיונח שלט מצבה קטן בצד ארון קודש אשר יהיה חרות בו שמו של בנו וחבריו שנפלו יחד עימו לע"נ ולמזכרת נצח, והנה בין אותם חברים אשר נפלו עימו היה ג"כ חייל דרוזי, וכאמור רוצה האב במפגיע שיחרטו את שמות כל החיילים ואף את שמו של חייל זה, ונפשם של גבאי ביהכ"נ הנזכר לשאו'ל הגיעה האם יש איזה קפידה בדבר מצד ההלכה לחרוט אף את שמו של חייל זה על השלט שיונח על ארון הקודש בביהכ"נ?

תשובה: בירושלמי מגילה (פ"ד ה"ז) גרסינן, רב אמר צריך לומר ארור המן ארורים בניו, א"ר פנחס צריך לומר חרבונא זכור לטוב. ע"כ. ופירש הרב קרבן העדה (שם) צריך לומר ארור המן לאחר שקראו המגילה, אבל קודם לכן או בשעת קריאה לא שעדין לא מת. ע"ש. וכן הוא גם במסכת סופרים (פי"ד ה"ג) אמר רבי פנחס צריך לומר חרבונא זכור לטוב. ע"ש. וכן הוא כיו"ב גם במדרש בראשית רבה (מט יח). ובילקוט שמעוני (פר' וירא רמז פב). ובמדרש שמואל (א ב) רבי פנחס אמר חרבונא זכור לטוב. ע"ש. ומבואר מן הדברים שיש להזכיר לטוב את חרבונא על אף שהיה גוי, וזאת כיון שדיבר טוב על מרדכי ועזר לישראל. וכ"כ גם הטור או"ח (סי' תרצ) להלכה כדברי הירושלמי הללו, שבסוף קריאת המגילה צריך לומר "וגם חרבונא זכור לטוב". ע"ש. וכן הוא גם בשו"ע הל' מגילה (סי' תרצ סעיף טז) שבסיום קריאת המגילה צריך לומר ארור המן ברוך מרדכי וכו', וגם חרבונא זכור לטוב. ע"ש. וא"כ כאמור מבואר מהכי כי אע"ג שחרבונא היה אחד מסריסי המלך, וממילא היה גוי, וכאשר מתבאר נמי מדברי המדרש (ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים הוצאת בובר, נוסח ב פרשה ו ד"ה ויאמר) דדרשינן התם על הפסוק (משלי טז ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו", שחרבונא שונאו של מרדכי היה ועוד היה בעצת המן, אולם כיון שראה שעצת המן אינה נעשית, ברח מעצת המן ואף הכביד עליו את חמת המלך, ואמרו עליו משל נפל השור רבו הרוצים לשוחטו [וכעין הא דאמרינן בגמ' שבת (לא ע"ב) נפל תורא חדד לסכינא], ומיד התחיל לקטרג על המן, ואמר למלך וכי רעה זו בלבד עשה לך?, הלא הוא היה באותה עצה עם בגתן ותרש שרצו להרוג את אדוני המלך, תדע לך שמיד שהודיעך מרדכי הדבר שיש סם הורג בקיתון שאתה רוצה לשתותו, התחיל המן לשוטמו והכין לו צלב והרי הוא בביתו של המן, ומיד אמר המלך תלוהו עליו וכו'. יעו"ש. ומבואר מהכי שפיר שהיה גוי ואף היה בעצה אחת בתחילה עם המן. והיינו נמי דאמרינן בגמ' מגילה (טז ע"א) אמר רבי אלעזר אף חרבונא רשע באותה עצה היה, כיון שראה שלא נתקיימה עצתו מיד ברח וכו'. ע"ש. ואפ"ה הא חזינן דיש להזכירו לטוב וזאת כיון שהיטיב עם מרדכי ועם ישראל שהזכיר בסופו רע על המן שהכין עץ למרדכי וכו', ותלו את המן. וא"כ לפ"ז לכאורה יש ללמוד אף לנידון דידן שכיון שאלו החיילים הדרוזים מטיבים עם ישראל ומוסרים נפשם על כך, לכן אע"פ שהם גויים, שפיר יש להזכירם לטוב.

הן אמת דהנה במדרש אסתר רבה (פ"י אות ט) דרשינן עה"פ "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן וכו' ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עימי בבית", ושמע המן הדבר הזה ונפלו פניו, מה עשה אליהו זכור לטוב נדמה לחרבונה ואמר אדוני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי וגו', דאמר רבי פנחס צריך לומר חרבונה זכור לטוב. יעו"ש. ולפי דברי המדרש הללו מתבאר דחרבונה זה שמזכירין לטוב היה אליהו הנביא זכור לטוב, ועל כן קאמר רבי פנחס דיש לומר חרבונא זכור לטוב כיון שהוא אליהו. וראה נמי בפרקי דרבי אליעזר (פרק מט ד"ה איש יהודי) שאף שם מבואר כיו"ב, דאמרינן התם, מה עשה מיכאל המלאך הגביה את המן מעל אסתר וכו' באותה שעה מה עשה אליהו ז"ל נדמה לחרבונא אחד מסריסי המלך אמר אדוני המלך יש עץ בביתו של המן מבית קדשי הקדשים וכו' מיד ציוה המלך לתלותו. ע"ש. וראה גם בדרשות מהרי"ל (הלכות פורים) שכתב נמי דחרבונה הוא אליהו, ולפיכך אנחנו אומרים וגם חרבונא זכור לטוב, משום ד "זכור לטוב" הוא אליהו. ע"ש. וראה גם בהגהות מימוניות הל' מגילה (פ"א אות ז) שמבואר כן דחרבונה הוא אליהו. יעו"ש. וראה נמי לרבינו החיד"א בס' כסא רחמים במס' סופרים הנ"ל (פי"ד ה"ג) שכתב בזה עור בהא דאמרינן חרבונא זכור לטוב, בשם גורי האר"י ז"ל, ד "חרבונה" בגימטריה "פינחס אליהו" עם הכולל. ע"ש. ופירש בס' כף החיים (סי' תקצ ס"ק ק) דר"ל עם עשר אותיות של "פינחס אליהו" והכולל. ע"ש. וראה עוד בזה נמי להרב יפה ללב (סי' תקצ סק"ב) שכתב עפ"ז דלכן צריך להקפיד ולומר "וגם חרבונה זכור לטוב" שיהיה ד' אותיות ולא יאמר "וחרבונה זכור לטוב" בג' אותיות, והוי כי הא דכתב הרב חיד"א בס' דבש לפי (מערכת א אות יז) שיש להזכיר תמיד אליהו הנביא בד' אותיות ולומר "אליהו הנביא זכור לטוב" וזהו ג"כ סוד שאמרו אליהו בארבע [ברכות ד ע"ב, גבריאל בשתים אליהו בארבע עפיפות וכו'], פירוש שאומרים ד' תיבות אלו "אליהו הנביא זכור לטוב" הם בגי' ת' שמכניע קליפות וכו'. ע"כ. ועל כן הכא נמי כיון שחרבונה הוא אליהו צריך שיאמר "וגם חרבונה זכור לטוב" שהם ד' תיבות. ע"ש. [וראה בהגהות מקור חסד על ס' חסידים (סי' תשמו אות א) שכתב, דלפי שחרבונה הוא אליהו צריכים לומר עליו "זכור לטוב" כדנקטו גבי אליהו בגמ' ברכות (ג ע"א) ובעוד כמה מקומות, והטעם שהזכירו לשון זה "זכור לטוב" ביחוד באליהו הוא לאשר מצינו שנאמר בו (מלכים א יז יח) "באת אלי להזכיר את עווני" ולזאת מתפללים שתהא הזכרתו לטוב. ע"ש]. וראה עוד גם באליה רבה (סי' תקצ ס"ק יג) שכתב בזה נמי דלהכי אמרינן וגם חרבונא זכור לטוב, כלומר, דאף שפשוטו אמת שהוא חרבונא, מ"מ יהיה ברוך, וזאת כיון דזכור לטוב, ר"ל שנזכר לטובה די"א שהוא אליהו. ע"ש.

וא"כ לפי כל הלין דחזינן דחרבונה הנזכר לטובה הוא אליהו הנביא זכור לטוב א"כ ליכא ראיה מהאמור, דלעולם משו"ה מזכירין לחרבונא לשבח אע"ג שהיה גוי כיון שהכונה לאותו חרבונה שהזכיר למלך על ענין העץ לתלות בו את המן, ואליהו הנביא זכור לטוב היה, אבל גוי דעלמא מנלן. [ברם אולי עדיין יש לומר וליישב בהכי גם את דברי המדרשות הנ"ל, דלעולם האי חרבונה הזכור לטוב אליהו הנביא הוה, אבל מ"מ בכך שנדמה והתלבש בדמותו של חרבונא סריס המלך, כנראה דהוה ליה לחרבונא הזה איזה זכות שבא אליהו דוקא בדמותו כצלמו של חרבונא הסריס, והיינו שחזר בו ממעשיו הרעים שמקדם, וגמלה החלטה בליבו של חרבונא הזה סריס המלך להיטיב עם היהודים, ומן השמים צרפו מתשבה למעשה ובא אליהו בדמותו והביא הישועה, ולכן אומרים "וגם חרבונה זכור לטוב" כלומר "גם" לרבות בין חרבונה אליהו ובין חרבונא הסריס. ושו"ר עתה בביאור הרד"ל בפרקי דרבי אליעזר הגדול (פרק נ אות קלא) שכתב שם וז"ל: בהגמ"י פ"א מהל' מגילה אות ז הביא על הא דוגם חרבונה זכור לטוב שפירושו כדאמרינן ויאמר חרבונה אתא אליהו אידמי לחרבונה, ונראה שר"ל שאליהו ז"ל נקרא כן בירושלמי בכמה מקומות בשם זכור לטוב סתם, וזה שאמר וגם חרבונה לא חרבונה ממש היה אלא זכור לטוב היה שנדמה לחרבונה. ויש מפרשים שזה שאמר וגם חרבונה ממש, אע"פ שבאמת לא היה המדבר למלך כי אם אליהו בדמותו, מ"מ הואיל ובחר אליהו להדמות לחרבונה ולא לאחר, מוכח שהיה בו דבר טוב, וכמ"ש במגילה (שם) שכשראה שלא נעשתה עצתו ברח, לכן גם הוא זכור לטוב. ודרך רמז י"ל שלכן שינה כאן (אסתר א י) לכתוב חרבונה בה"א, ולעיל בז' הסריסים (אסתר ז ט) כתיב חרבונא באל"ף לרמוז על גי' פנחס זה אליהו עם הכולל, ובמ"ח כתוב בגי' פנחס אליהו ולא ידעתי לכוין המספר. עכ"ל. ע"ש. וכאמור לעיל שאכן המספר עולה במכוון עם י' אותיות ועם הכולל. ועכ"פ שפיר חזינן מדבריו אלה של הרד"ל דקאמר הכי שאע"פ שחרבונה האמור היה אליהו מ"מ מתכוונים גם על חרבונא הסריס וזאת כיון שאף הוא נתכוין טוב על ישראל ועל כן בא אליהו בדמותו. וממילא לפי זה שוב חזינן דגוי המיטיב עם ישראל זוכרין אותו לטובה].

ואולם עי' בספר חסידים (סי' תשצ) שכתב שם, אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים יכולים לבקש להקב"ה שיקל בדינו, וכן יכולים לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים, וכן אמר ר' יוחנן על חרבונא זכור לטוב לפי שדבר על המן, אבל נכרי רע וכן מומר רע אין לבקש עליו וכו'. ע"ש. ולפי דברי הרב ספר חסידים הללו מתבאר שפיר שהוא מבאר כדברי המדרשים הנ"ל שחרבונה שדיבר על המן להביא לו העץ אכן היה ממש אחד מסריסי המלך והיה גוי, ואפ"ה יש להזכירו לטובה, והוא שלמד מזה נמי גבי גוי שהיטיב עם היהודים שאפשר להתפלל ולבקש עליו מלפני הקב"ה להקל בדינו וכו'. [וראה עוד נמי בדברי ספר חסידים (סי' תשמו) שכתב שם נמי כיו"ב, ואשר אמרו על חרבונא זכור לטוב לפי שאם אדם מדבר בשבח צדיקים בין יהודים בין גוים כגון אותו פלוני עשה לישראל אותה טובה יאמר ז"ל. עכ"ל. ע"ש. וראה עוד נמי בדבריו שם (סי' תתקפב) שכתב ג"כ, אם אדם מדבר בשבח צדיקים בין יהודים בין גויים כגון אותו פלוני עשה לישראל אותה הטובה רשאי לומר זכור לטוב. ע"ש]. ולפי זה שוב הדרינן לקמייתין דשפיר שרי לחרוט למזכרת על אותו שלט מצבה הנז' שיונח על ארון הקודש אף את שמו של החייל הדרוזי הנז', ואף שיש בזה תפילה לעילוי נשמה, כיון שכאמור אף שהוא נכרי הרי כאמור ידוע הוא שהם מטיבים עם ישראל וחפצים בטובתם, ולכן שפיר יש להקל בזה וסמכינן בהכי על דברי ס' חסידים הנז'. וראה עוד גם בס' מדרש תלפיות לרבינו אליהו הכהן (ענף אליהו ומשיח) שכתב שם מס' כת"י, גבי הא דחזינן בגמ' בב"מ (קיד ע"ב) דרבה בר אבוה מצא לאליהו בקברי גויים וכו', כי הלך להציל מת גוי שעשה טובה בסגולה ליהודים ממזיקין שלא יוליכוהו לגיהנם. ע"ש. וחזינן מהכי נמי דגוי המטיב עם ישראל שפיר מטיבים עימו, וכי הא דאליהו הנביא זכור לטוב בכבודו ובעצמו הלך לסייעו לגוי נפטר זה להביאו בשלום במעלות העליונים לעולם שכולו טוב כיון שעשה טובה ליהודים.

ויש לציין בזה דהנה אע"ג דהרב ספר חסידים בהמשך דבריו (שם) סיים וכתב, וגר המבקש על אביו ועל אימו לא יועיל להקל מדינם. ע"ש. וחזינן דלא מועיל תפילתו של הגוי על הוריו הגויים, וא"כ לכאורה הוא בכל גוי שלא יועיל מה שיתפללו עליו היהודים. ואולם יש לומר דהתם הכי קאמר רבינו יהודה החסיד שלא תתקבל תפילתו כל שהוא בא מכח ברא מזכה אבא, כדאיתא בסנהדרין (קב ע"ב) דיש כח ביד הבן לזכות להאב, דעכ"פ הגר אין לו כח וה דהא קיי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכדאיתא ביבמות (מז ע"א), וממילא אין לו יחס עם אביו ועם אמו, אבל אה"נ גבי המתפלל בעלמא על גוי שהיטיב עם ישראל שפיר מתקבלת התפילה וכדקאמר הרב ספר חסידים גופיה בריש דבריו (שם), דגדולה היא זכותו של הגוי שהיטיב עם ישראל שתתקבל התפילה עליו, והכא בסיפא מיירי הרב ספר חסידים בגוי שמתפלל על אביו ואמו סתם שאין להם הזכות הזאת שהטיבו עם ישראל, ומשו"ה כיון דרק בא בכח זכות ברא מזכה לאבא זה אינו שייך בגר, כיון שאחר שהתגייר אין לו יחס לאביו כלל. וק"ל. וראה היטב גם בדברי הרב מקור חסד בספר חסידים (שם אות ה). ע"ש.

ואיברא דהנה ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' ס) שנשאל שם אודות גר שרוצה להתפלל לקב"ה על אביו הנכרי השוכב על ערש דוי, שה' ישלח לו רפואה שלימה, וכן לומר עליו קדיש אחרי מותו. והביא שם מדברי הרב ספר חסידים (הנ"ל) שכתב דאין מועיל קדיש שיאמר הבן שהוא גר על אביו, והיינו כאמור מטעמא דלית ביה משום ברא מזכה אבא, שהרי אחר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולית ליה יחוס לאביו. אולם הנה כתב מו"ר שליט"א שם שאכן עדיין יש לומר שהכוונה היא שלא מועיל כמו אמירת הבן, אבל עכ"פ יש תועלת בתפילתו ובקדיש שאומר לא פחות מאיש זר שאיננו קרוב וגואל, וכמו שכתב בספר חסידים עצמו (בריש דבריו) שנכרי שעשה טובות לישראל יכולים להתפלל עליו וכו', והכא בענין גר זה אין לך טובה גדולה מזו שאביו זה הביאו לעולם הזה כדי שיזכה לחיי עוה"ב, ולכן נכון וראוי שיאמר עליו קדיש ויתפלל עליו. ע"ש. ועכ"פ בהא לית מאן דפליג שנכרי שעשה והיטיב עם ישראל קטנה או גדולה, וכ"ש כל כי הא דנידון דידן שחייל זה מסר נפשו וגופו להיטיב עם ישראל דשפיר יש להתפלל עליו לעילוי נשמתו, דהא נכרי שפיר אית ליה עולם הבא וכמתבאר בגמ' עבודה זרה (י ע"ב) ועוד שם (יח ע"א) וברמב"ם (פרק יא מהל' עדות הלכה י) שיש לחסידיהן של הגויים חלק לעולם הבא. ע"ש. וראה גם בבית הלל יו"ד (סי' שסז), ובמקור חסד ע"ס חסידים (סי' תתקפב אות א). יעו"ש. וראה גם בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד ח"א חיו"ד (סי' רצט ד"ה ועוד בר). ע"ש. וראה בזה גם בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (במילואים עמ' תקה). יעו"ש.

ועל כן כאמור שפיר אפשר להזכירו לחייל זה על אף שהוא נכרי בשלט הנדבה שיונח על ארון הקודש ויותן שמו בכלל שאר החיילים, ואף שיש שם בשלט זה תפילה קצרה לעילוי נשמתם, ובפרט יש להקל בדבר כיון ששמו של חייל זה הוא בכלל כל שאר החיילים, ועי' בס' ילקוט יוסף ח"ז (סי' כז אות טו) שהביא שם שמותר לומר קדיש על נשמת גוי שהציל ישראל מסכנה בעת השואה האיומה ואף לעשות לו השכבה, אולם כדי שלא יעשה דבר התמוה לרבים יאמר ההשכבה בסוף עליתו לס"ת בהבלעה. יעו"ש. והכ"נ שפיר הוי הכי ששמו מובלע בין אחרים ואינו דבר הבולט שיהיה שמו לבד. וק"ל.

וע"ע בגמ' ערכין (ו ע"ב) דתנינן התם, ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה, אמר ליה רב אמר הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה משנשתקע שם בעליה מותר לשנותה, למאי אילימא לדבר הרשות מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי, אלא לדבר מצוה וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי (צועק למה שיניתם ממה שנתתי - רש"י) אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי, שעזרק טייעא איתנדר שרגא לבי כנישתא דרב יהודה, שנייה רחבא ואיקפד רבא. ע"ש. ומכלל דברי הגמ' הללו חזינן דאכן שפיר דמי דגוי יכול לנדוב מנורה או נר לביהכ"נ. וכן פסק נמי הרמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה ו - ז) שכתב שם: מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה ואם לדבר מצוה מותר אע"פ שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים זו מנורה או נר של פלוני וכו', במה דברים אמורים בשהיה המנדב ישראל, אבל אם היה גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה שמא יאמר הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרו אותו לעצמן. ע"ש. ומכלל דברים אלה חזינן דשפיר יכול הגוי לנדוב מנורה או נר לביהכ"נ, [ובפשטות ה"ה כל חפץ אחר הנצרך לביהכ"נ - וכמבואר נמי בדברי הרב ראשון לציון המובא לקמן], וכהא דחזינן נמי מעשה רב בגמ' דערכין (הנ"ל) ששעזרק טייעא נרב שרגא לבי כנישתא. [ועי' להגר"ח בן עטר בס' ראשון לציון יו"ד (סי' רנט ס"ד) שעמד להעיר בזה דמדוע בענין נדבת מנורה או חפץ לביהכ"נ מקבלים מגוי ולעומת זה צדקה לא מקבלים מגוי וכמבואר בגמ' בבא בתרא (ח ע"א) וכדפסק נמי הרמב"ם (שם הלכה ט) דאסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים דאמרינן "ביבש קצירה תשברנה" שלא יהיה להם זכות, וכתב לפרש שכל זה שחוששין שלא יהיה להם הזכות הוא דוקא גבי צדקה שזכותה גדול דאמרינן בה "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" והוא זכות מתמשכת ולהכי אמרינן בהו "ביבש קצירה תשברנה" שלא יהיה להם את זכות הקצירה, אבל נדבה לביה"כ הוי כקרבן וכקאי קאי שאינה זכות מתמשכת. ועוד כתב לפרש, דכל שהגויים מביאים חפץ לביה"כ כיון שהוא לכבוד לשם ולתפארת שמו של הקב"ה ומתעלה בכך שמו יתברך אין בידינו לבטלו נגד רצונו יתברך, ולזה אין למחות שלא לקבל מהם, ואדרבה מתעלית בכך אומת ישראל כי מלכם מלך על כל העולם כולו בכבודו, ואיכא הכנעה של הס"א לפני הקדושה שאפילו הגויים נכנעים לפניו, ואז הוי מעלת הקודש דמט רשע לפני צדיק, משא"כ כשאשר בעונותינו מקבלים עניי ישראל מאו"ה או הוי בהפך ח"ו צדיק מט לפני רשע שהקדושה שהם ישראל נצרכין לאו"ה ומתפרנסין מהם ולזה אסרינן לקבל מהם. ע"ש].

וראה עוד בירושלמי מגילה (פ"ג ה"ב) דאמרינן התם, העושה נר ומנורה לביהכ"נ עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן אין את רשאי לשנותן למקום אחר, משנשתכח שם הבעלים מהן את רשאי לשנותן למקום אחר, רבי חייא בשם רבי יוחנן אם היה שם הבעלים חקוק עליהן כמו שלא נשתכח שם הבעלים מהן, כהדא אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת שמע רבי ואמר ברוך אלהים אשר נתן בליבו לעשות מנורה לביהכ"נ. ע"כ. ופירש הפני משה, אם היה שם הבעלים חקוק עליהם, שפלוני זה נדר אותו הנר או המנורה לביהכ"נ זו לעולם היא כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן ואסור לשנותן וליתנן למקום אחר. ע"כ. והנה לכאורה מדאמרינן הכא בירושלמי אם היה שם הבעלים חקוק עליהן וכו' כהדא אנטונינוס עשה מנורה לביהכ"נ וכו', לכאורה משמע שמשו"ה רבי קילס ואמר ברוך אלקים וכו', שאנטונינוס נדב המנורה וחקק עליה את שמו וממילא א"א לשנותה לעולם כיון ששם הבעלים לא ישתכח ממנה לעולם, ושמח רבי כי ישאר אותו קידוש ה' לעולם כיון שאי אפשר לשנותה ויראו שאנטונינוס הגוי נדב מנורה לביהכ"נ. וממילא לפ"ז משמע דגוי יכול לנדוב המנורה לביהכ"נ ואף לחקוק שמו עליה, וכאמור לעיל מנורה לאו דוקא אלא ה"ה לכל חפץ אחר הנצרך לביהכ"נ, וחזינן דשפיר יכול הגוי אף לחקוק שמו עליו.

ברם הנה יש לדחות ולומר דהא דאמרינן כהדא אנטונינוס וכו' ארישא קאי דקאמר עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן אין את רשאי לשנותן וכו', ולהכי קילס רבי ואמר ברוך אלקים וכו', שכיון שאנטונינוס המלך הקדישו דבר זה מפורסם ושמו יהיה תמיד עליו וממילא לא ישנוהו לעולם, אבל לעולם שמו לא היה חקוק עליו. וראה נמי בקרבן העדה (שם) שכתב: ברוך אלקים וכו', יכול לכך נתן ברכה שאנטונינוס עשאה שאי אפשר לשנותה שדבר חידוש הוא ולא ישתכח שם בעליו ממנו. ע"ש. ומדבריו משמע כדברים האמורים דמשו"ה לא ישתכח שמו של אנטונינוס מהמנורה, לא משום ששמו חקוק עליו, אלא משום שדבר חידוש גדול הוא שהמלך נדב מנורה זו ותמיד יזכר שמו עליה ולא ישכח. וק"ל.

ואולם הנה בשו"ע יו"ד (סי' רנט ס"ג) כתב מרן, ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ"נ אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו יכולים הציבור לשנותה אפי' לדבר הרשות וכו', ואם היה המתנדב עובד כוכבים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה. והרמ"א בהג"ה הוסיף: וכל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה. ע"ש. [ובאמת כן פסקו לדינא גם המאירי במס' מגילה (כז ע"ב ד"ה כל מה), ובשו"ת תמים דעים (סי' קיד) שאם שמו של הבעלים חקוק עליה הוי כמי שלא נשתקע שמו. ע"ש. וראה להגאון חקרי לב חיו"ד ח"ד ה"א צדקה (סי' רנו עמוד רנ ד"ה ומדי) שעמד להעיר מזה על דברי הרדב"ז בהרמב"ם הנ"ל (פ"ח מהל' מתנות עניים ה"ו) שעמד להסתפק מה הדין אם שמו של הנודב חקוק על המנורה אם מותר לשנותה או לא, והעלה דכל זמן שמזכירין שמו מתוך מה שחקוק עליה ומכירין אותו שוה הכלי איש פלוני הקדישו אסור לשנותו, אבל אם אין מכירין אותו מותר לשנותו. ע"כ. דנעלם ממנו דברי הירושלמי הנ"ל דבכל ענין כל שחקוק שם הבעלים עליה חשיב כלא נשתקע שם בעליה ואסור לשנותה. ע"ש]. ולכאורה משמע מדברי הרמ"א הללו שמקורו הוא מדברי הירושלמי (הנ"ל) וכמצויין במקום שם, שהוא מסיב דין זה דכל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים, גם על דין זה דעכו"ם שנדב המנורה, דאל"כ לא הוה ליה כתוב הערה זו אלא מקודם לכן בסיום דין ישראל שנדב המנורה, ומכך שהשאיר הערה זו לסוף עד אחר דין עכו"ם שנדב המנורה משמע מהכי דדין זה הוי גם בגוי, וכן משמע נמי מסתימת דברי הפוסקים שלא חילקו בדין זה בין עכו"ם לישראל, וממילא נשמע מינה נמי כדאמרינן מעיקרא דעכו"ם יכול לנדוב מנורה או כל חפץ אחר לביהכ"נ ואף לחקוק שמו עליה, ואין בזה שום חשש. ודו"ק. וא"כ חזינן לפ"ז דשפיר שרי לגוי לנדוב מנורה או כל דבר כיו"ב לביהכ"נ ואע"ג שהוא חוקק שמו עליה, ואע"פ שהוא ביחידות. וממילא לפ"ז הכ"נ שפיר י"ל גבי נידון דידן דאם הגוי יכול לנדוב לביהכ"נ ולחוק שמו על החפץ, כ"ש כל כי הכא שנדבו הישראל לארון הקודש ורק מצרף את שם הגוי בהבלעה בין שמות יהודים אחרים דשפיר שרי.

ויש לציין בזה עוד גבי הא שרוצים הכא בנידון דידן להזכיר את שמו של חייל זה בכלל שאר החיילים ולכתוב בלוח ההנצחה דברי שבח לעילוי נשמתם וכו', דליכא למימר דיש לאסור בזה משום לא תחנם דאמרינן בגמ' עבודה זרה (כ ע"א) "לא תחנם" לא תתן להם חן, ופרש"י: שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה. וכ"פ נמי הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"י ה"ד) שכתב, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעניך מפני שגורם להדבק עימו וכו'. ע"ש. וכ"ה גם בטור יו"ד (סו"ס קנא) שכתב, אסור לשבחו לגוי כמה נאה עובר כוכבים זה וכל שכן לספר בשבח מעשה ידיו. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ע (שם סעיף יד) אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים אפילו לומר כמה נאה עובר כוכבים זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו, אבל אם הוא מכוין בשבחו להודות לקב"ה שברא בריה כזו מותר. ע"ש. וא"כ חזינן שאין לספר בשבחו של גוי. וממילא לכאורה נימא הכא שאין להזכיר שמו של הגוי על לוח מצבה זו דהוי כמשבחו על מעשיו הטובים ואיכא ביה משום לא תחנם. דאי משום הא לא איריא, חדא, דהרי בתוס' ערובין (סד ע"ב ד"ה ולמדנו) מבואר גבי איסור לא תחנם דדרשינן מהאי קרא נמי בגמ' ע"ז (שם) לא תחנם לא תיתן להם מתנת חינם, וכתבו תוס', דכל שיש לו איזה טובת הנאה לתת המתנה לגוי שפיר שרי ולית ביה משום לא תחנם, והיינו נמי דאמרינן בגמ' ע"ז (שם) דלעכו"ם המכירו שרי ליתן מתנה, וכן אמרינן נמי בגמ' פסחים (כב ע"א) שולח אדם ירך לעכו"ם, דמיירי במכירו, ושרי כיון שיש לו מזה טובת הנאה שיקבל מהגוי או קיבל ממנו בעבר, והכי אמרינן נמי בתוספתא ע"ז (פ"ג הי"ד) שבגוי אוהבו או שכינו מותר ליתן לו מתנה שאינו אלא כמוכרו לו. ע"ש. כלומר שאין זה נקרא מתנת חינם כיון שעושה לו כך על טובות שקיבל ממנו וגם יקבל ממנו עוד. ע"ש. (וכבר הארכנו בביאור דברי התוספתא דע"ז הללו טובא במקו"א כאן בספר, דכל כה"ג שעושה טובה לגוי לאיזה צורך שיש לו מהגוי לא הוי מתנת חינם ושרי. ואכמ"ל). וא"כ לכאורה ה"נ הרי זה שבא ומשבחו לגוי זה אינו עושה כן לשבח מעשיו בסתם, אלא לצורך הענין שמסר נפשו על ישראל וקיבל ממנו טובה, ולכאורה כשם שאיסור מתנת חינם ליכא ביה גם איסור שבח מעשיו ליכא ביה.

אולם הנה יש לדחות ולומר דכל האי דאמרינן שכל שקיבל טובה מהגוי שרי לעשות לו טובה וליכא ביה משום לא תחנם, אינו אלא גבי הדרשה לא תחנם לא תיתן להם מתנת חינם, דכל האיסור הוא ליתן להם מתנת חינם ולהכי כל שקיבל מהגוי איזה טובת הנאה שפיר שרי דלא הוי מתנת חינם אלא הוא כמוכרו לו וכדאמרינן בתוספתא דע"ז, אבל גבי דרשה זו דלא תחנם לא תיתן להם חן שאסור לשבחו על מעשיו, היינו בכל גוונא ואפילו שקיבל טובה מהגוי ואפילו שקיבל ממנו ממון בכ"ז נראה בפשטות דעדין האיסור במקומו עומד שאסור לשבחו לגוי, וראיה לזה דהא דרשינן בגמ' דע"ז (שם) לא תחנם לא תיתן להם חניה בקרקע, והיינו שאסור אפילו למכור קרקע בארץ ישראל לגוי ולא רק לתת לו וכמבואר בפוסקים עי' שו"ת יביע אומר ח"ח חחו"מ (סי' ב). יעו"ש, וא"כ הרי התם הוא אפילו בגוונא שקיבל הנאה מהגוי ואפילו שהגוי רוצה לשלם לו דהא אמרינן דאסור "למכור" קרקע בא"י לגוי והיינו אפילו בממון, אלא ודאי דכל האי דאמרינן שאם קיבל הנאה מהגוי ליכא ביה משום לא תחנם הוא דוקא גבי הדרשה שלא ליתן להם מתנה והיינו מתנת חינם וכל שמחזיר לו על טובה שקיבל ממנו אין זה מתנת חינם, אבל אין זה שייך גבי הדרשות האחרות שלא ליתן להם חניה ושלא לתת להם חן. וראה עוד גם להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' לג) שכתב, וכיוצא בזה נשאלתי בגוי שמבקש מאת חכמי ישראל שילמדו ויתפללו בעדו ויעשו לו יחודים בשמות הקדושים לעשות לו סגולה שימצא חן בעיני המלך ועי"ז יבוא תועלת ליהודים אי מותר לעשותו או לא, ולכאורה היה נראה דאסור דקי"ל בע"ז ע"פ לא תחנם לא תתן להם חן וכו'. ע"ש. וא"כ חזינן מהכי דאף דיצא מזה לתועלת היהודים ואיכא איכא טובת הנאה ליהודים בדבר זה עדין חייש לה מר דאיכא בהכי משום לא תחנם לא תיתן להם חן. ודו"ק.

איברא דעדיין יש לומר בנידון דכל כי האי גוונא הוי כהא דמבואר ברמב"ם ובטוש"ע (הנ"ל) בענין איסור השבח לגוי דאם הוא מכיון בכך להודות לקב"ה שברא בריה כזו שרי. ומקורם בזה הוא מהגמ' דע"ז (שם) דאמרינן התם, מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר מה רבו מעשיך ה' וכו'. ע"ש. וכמבואר נמי בב"י שם (סו"ס קנא) שמשם הוא מקור דין זה דכל שכוונתו לשבח לקב"ה שרי. וא"כ חזינן מדברים אלה דלכאורה כל איסור השבח הוא דוקא כשמתכוין גרידא לשבח לגוי, אבל כל שכוונתו לשמים או לדבר אחר אה"נ דשרי ולית ביה משום לא תחנם לא תיתן להם חן. וממילא ה"נ בנידון דידן הרי מה שכותב את שמו של חייל זה בכלל השמות האחרים ע"ג לוח ההנצחה, אין כוונתו בזה לשבחו בעלמא אלא עיקר כוונתו לכוללו בתפילה שהיא לע"נ ושרי. וראה עוד גם בשו"ת חתם סופר חאבה"ע ח"ב (סי' קנא ד"ה ועלה ברעיוני) שכתב שם, ועלה ברעיוני ע"פ מ"ש הר"ן ד "לעולם בהם תעבודו" מטעם "לא תחנם" הוא וכשטעם השחרור הוא לקיים מ"ע אין האדון עושה משום חן וליכא משום לעולם בהם תעבודו וכו'. יעו"ש. וחזינן מהא נמי דכל שאיכא איזה סיבה אחרת בדבר ואינו מתכוון בעיקרו לחן, לית ביה משום לא תחנם, ואע"ג שבמציאות עביד ביה מידי דחן אבל כיון שאין כוונתו לזה אלא לדבר אחר אה"נ דשרי. (אבל קצת יש להעיר, דנראה דהחת"ס מתכוין כאן על ענין לא תחנם של מתנת חינם, ולא על חן, וראה היטב גם בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קצד ד"ה ובדברי הר"ן). יעו"ש). וראה בזה נמי בשו"ת משנה הלכות ח"ז (סי' קטז) שהעלה שם דמותר לאדם לומר לחברו על רופא גוי שהוא רופא טוב ובקי באומנות הרפואה וכיו"ב, וליכא בהכי משום לא תחנם, דאינו מתכוין לשבח לגוי אלא מראה מקום הוא לחבירו ומפנה אותו לרופא טוב. ע"ש. (וראה גם בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' תיח) שכתב, וכבר כתבו ז"ל אמר להם רבן גמליאל בואו ונקביל פני ארסתובלוס חברנו שהיה מפילוסופי דורם והיו אוהבים חברתו, ואם לא נמצא בו דבר טוב איך היו גדולי ישראל מקבלים פניו, ואם מפני דרכי שלום איך היו קוראים אותו חבר שלא בפניו, אלא בודאי לאהבת חכמתו ופילוסופותו מפני חכמתם גם הם ומילתא אלבשוהי יקירן וכו'. יעו"ש. וצ"ל בזה נמי דהא דלא חששו חכמים לשבחם לגויים אלו ולתת להם חן בקוראם להם חבר או יקיר, כיון שלא נתכוונו לשבחו לגוי אלא לחכמה המצויה בו שהיו חכמים משתמשים בחכמה זו בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק. וק"ל). וראה עוד נמי בגמ' ברכות (נח ע"א) דאמרינן התם, הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם וכו'. וכ"פ נמי הרמב"ם בהל' ברכות (פ"י הי"א) ובטוש"ע או"ח (סימן רכד סעיף ז). ע"ש. והרי התם הוא משבח את הגוי הזה שחלק לו הקב"ה מחכמתו וכו', אלא ודאי כדאמרן דכיון שכונתו בזה לשמים לברך ולשבח לקב"ה שרי. וה"נ כאמור עושה כן בדרך תפילה וכוונתו לשמים אה"נ דשרי. וק"ל.

ומה גם עוד יש לומר בזה לפי המאירי בע"ז (כ ע"א) והב"ח בטור חו"מ (סי' רמט) שכתבו, דכל דין זה דלא תתנם הוא דוקא בגויים עובדי ע"ז אבל בשאינם עובדים ע"ז לית בהו משום לא תחנם. ע"ש. ומזה כתבו הפוסקים להקל גבי גויים ישמעאלים דלית בהו משום לא תחנם למכור להם קרקע בא"י כיון שמבואר בדברי הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פי"א ה"ז) ובתשובותיו (ירושלים תרצ"ד סי' שסט) דהישמעלים לא חשיבי עובדי ע"ז. וראה בזה למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ח (חחו"מ סי' ב אות א). יעו"ש. וכבר כתבנו בזה באורך בס"ד במקו"א (כאן בספר). וממילא לכאורה יש לומר כן אף גבי הדרוזים דאין דינם כהנוצרים דחשיבי עובדי ע"ז, אלא דינם כישמעלים, וממילא לית בהו דינא דלא תחנם לשיטת הפוסקים הנו'. וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו (סי' מז) שעמד לדון שם גבי חכמי אומות העולם שמחדשים וממציאים איזה מידע ודבר חידוש באיזה חכמה שהיא, האם מותר לשבח אותם על זה וכפי שמצינו שהרמב"ם מספר בשבחו של אריסטו וכדו', וכזאת נהגו גם כמה גדולים מגדולי ישראל, דהרי הרמב"ם פוסק (פ"י מה' ע"ז ה"ד) שאסור לספר בשבחן של הגויים וכו', וא"כ מה לעשות כשצריכים להזכיר ולשבח המצאות רפואיות ומדעיות שממציאים חכמי או"ה. וכתב שם בסיום דבריו נמי כיו"ב, דבהיות והרמב"ם (שם) לאחר מכן באותה ההלכה מדבר גם מהאיסור שלא ליתן להם מתנת חנם, ועל איסור זה מסיים הרמב"ם וכותב דאבל נותן הוא לגר תושב שנא' לגר אשר בשעריך תתננה וגו', ובהיות שאיסורם של שני ענינים אלו שלא ליתן לו מתנה ושלא לספר בשבחו, נובע מדיוקא דהלאו של "לא תחנם", אם כן חילוק זה בין עובד ע"ז לבין גר תושב מוסב גם על האיסור של נתינת חן ולספר בשבחן, והוא חל איפוא על נכרי עובד ע"ז בלבד, וכמבואר בדברי הרשב"א בתשובותיו ח"א (סי' ח) שהשיב במפורש בנוגע לאיסור מתנת חנם, דאם רק אינו עובד לעבודה זרה מותר. וכך הוציא ולמד מדברי הרשב"א הללו גם הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (סי' נד) דהוראה יוצאת מהרשב"א דאיסור מתנת חנם היינו לעובד ע"ז דוקא, אבל אם אינו עובד ע"ז בסתם גוי מותר, וכך מביא גם בשם הרלב"ג עה"ת (פ' ראה). ע"ש. ובאמת גם שדבר זה מפורש יוצא מדברי הרמב"ם גופיה בספר המצות (ל"ת נ) שכותב וז"ל: הזהירנו מחמול כלל על עובדי ע"ז ומליפות דבר מכל מה שמיוחד להם, והוא אמרו לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן, עד שהאיש העובד ע"ז יפה הצורה אסור לנו לומר זה יפה תואר וכו'. עכ"ל. הרי לנו שהרמב"ם ז"ל ביאר בכאן בהדיא כדברינו האמורים שהאיסור לתת להם חן הוא דוקא אם הנכרי הוא איש כזה שעובד ע"ז. וכן מבואר כן גם בספר החינוך (מצוה תכא) שמדקדק ג"כ לכתוב בזה הלשון: שנרחיק ממחשבותינו ושלא יעלה על פינו שיהיה במי שעובד עכו"ם דבר תועלת ולא יהיה מעלה חן בעינינו בשום ענין וכו', וכן להלן בשרשי המצוה חוזר החינוך להדגיש בזה ולכתוב בלשון, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדיבור ממצוא בעובדי ע"א תועלת וחן הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר בכל מעשיהם הרעים. ע"כ. הרי שגם החינוך מדגיש וחוזר ומדגיש שכל המדובר בזה הוא רק על מי ובמי שעובד ע"ז. ובפרט לפי המאירי בע"ז (כ ע"א) שמבאר נמי וכותב, אבל כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלקות אין ספק שמותר. ע"כ. ולפי זה מצומצם כל האיסור רק על נכרי עובד ע"ז, אבל כל שאיננו עובד ע"ז מותר, וליכא איפוא בכלל איסור מלספר בשבח מעשיו או בחיבוב דבר של סתם גוי כל שיודע עכ"פ שאיננו עוע"ז. עכ"ד. וראה עוד בדבריו שם שהביא בזה עוד צדדי היתר מפי סופרים ומפי ספרים דכל האיסור הוא דוקא לשבח את דתם של האומות, אבל אם מספר בסתם במה שעושים לית ביה משום לא תחנם. ובפרט שיש לסמוך ע"ז כל שעושה כן לשבח את הרופאים והממציאים להלל ולפרסם מעשיהם שיש בזה תועלת כדי להסיר מאתנו פוקה ומכשול ולהפיק התועלת הרצויה וכו'. ע"ש. ומבואר עולה מדברים אלו כדאמרן דכל שגוי זה אינו עובד ע"ז לית ביה משום דינא דלא תחנם שלא ליתן להם חן ולספר ממעשיהם הטובים. וראה עוד גם לרב תורה תמימה פר' ואתחנן (פרק ז אות ב) שכתב לבאר שם שכל האיסור הזה לשבח לגוי ולמעשיהם הוא רק בשבעה האומות ולא בכל הגויים. ע"ש. והן אמת דמדברי התוס' דיבמות (כג ע"א ר"ה ההוא בשבעה) מבואר דאיסור לא תחנם בכל האומות עובדי ע"ז הוי ולא רק בז' האומות. ע"ש. וכן מפורש גם בדברי התוס' דע"ז (כ ע"א ד"ה דאמר קרא) דאיסור לא תחנם של מתנת חינם ונתינת חן ונתינת חניה בכל האומות הוי, דאין טעם בזה לחלק בין שאר אומות העולם לז' עממין. ע"ש. וראה בזה גם בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו). יעו"ש. מ"מ שפיר יש לצרף את דעתו זו של הרב תורה תמימה לכל שאר צדדי ההיתר דאין לחוש הכא ללאו דלא תחנם, דהא לאו מז' האומות הם. וק"ל.

וגם עוד יש לומר בזה דהא איכא הכא משום דרכי שלום שמכיון שאלו החיילים מוסרים את נפשם להיטיב עם ישראל אין לנו להתעלם מטובתם, ועי' לרבינו יונה בס' היראה (עמוד רכ) שכתב, ואל תשבח שום גוי לא בחן ולא ביופי ולא במעשה וכשתראה גוי עושה טובה או נאמנות או צדקה דאג כי חסד לאומים חטאת לישראל, ואל תדונם לכף זכות אם לא בפניהם מפני דרכי שלום. ע"ש. וחזינן דמפני דרכי שלום שפיר ליכא ביה להאי איסורא דלא תחנם. [ואף שיש לעורר בזה מדברי התוס' שבת (יט ע"א ד"ה נותנין מזונות) שכתבו שם, וא"ת ואמאי נותנין מזונות לנכרי בשבת הא כיון דאין מזונותיהן עליך כדאמרינן הכא ובפ"ב דביצה (כא ע"ב) דמוציא אני את הנכרי שאין מזונותיהן עליך ליתסר, כדאמרינן בפרק בתרא (קנה ע"ב) דאסור לטרוח בשבת לתת מזונות לפני חיה משום דאין מזונותיה עליך ה"נ הו"ל למיסר בנכרי. ויש לומר כיון דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום חשיב קצת מזונותיו עליך לענין איסור טורח שבות דרבנן, אבל לענין עשיית מלאכה ביו"ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונותיו עליך. ע"ש. וא"כ לכאורה משמע מדברי תוס' הללו דכל מאי דשרינן משום דרכי שלום הוא רק גבי איסור דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא. וא"כ הרי האי מילתא דלא תחנם לא תיתן להם חן הוי איסורא דאורייתא וכמבואר נמי להדיא בשו"ת הרדב"ז ח"ו (סימן ב' אלפים רמז). יעו"ש. וא"כ לכאורה לפי דברי התוס' הנ"ל אין להתיר איסור זה אף מפני דרכי שלום כיון דהוא איסור דאורייתא. וגם עי' בדברי התוס' ע"ז (כ ע"א ד"ה רבי יהודה) וא"ת למאן דאסר וכי לית ליה ההיא דמפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם. ע"ש. וראה בשו"ת בית יהודה חיו"ד (סימן ד ד"ה אלא דלכאורה) שכתב לבאר בדברי התוס' הללו וז"ל: ואחר העיון י"ל ולבאר אגב דבריהם דמעיקרא הקשו לרבי יהודה כיון דמדאורייתא אסור מתנת חנם לעכו"ם, היכי שרו רבנן לפרנסן משום דרכי שלום, ותירצו דקרא לא אסר אלא מתנת חנם דהיינו שאין טעם באותה נתינה, אבל אם נותן מחמת חשש איבה דהיינו מפני דרכי שלום אין זה בחנם, דאף על גב דקרא אחרינא קאמר "או מכור לעכו"ם" דמשמע דאין היתר אלא במכירה, מ"מ ההיא חששא דאיבה הויא הנאה דשויא זוזי וחשיב כאלו קביל מניה שום דבר והו"ל כמוכרו לו. עכ"ל. ע"ש. וא"כ שפיר מבואר מהכי נמי דכל האי דשרינן משום דרכי שלום גבי איסור דאורייתא הוא דוקא גבי לא תחנם לא ליתן מתנת חינם דכל כהאי גוונא שיש לו בזה מהגוי איזה הנאה לאו חינם מקרי, אבל לעולם גבי שאר איסורי דאורייתא וכי הא דהוי הכא לא תחנם לא תיתן להם חן אה"נ דאסור אף דאיכא משום דרכי שלום. ודו"ק. וראה עוד גם בשו"ת מהרי"ק (שורש ט סי' ו) שכתב שם גבי האי דינא דאיתא בירושלמי גיטין (פ"ה ה"ט) דעיר שכולה כהנים אם יש ישראל אחד ביניהם אותו ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום שלא תהא מחלוקת בין הכהנים לומר אתה עולה ראשון יותר ממני, וכתב מהרי"ק, דכל זה הוא דוקא למ"ד דהקדמת הכהן הוא מדרבנן ולהכי יכולים משום דרכי שלום להקדים לישראל, אבל להסוברים שהוא מן התורה כהן קורא ראשון אפילו כשכולם כהנים ואין שם אלא ישראל אחד, שאין כח ביד חכמים לעקור קדושת כהן משום דרכי שלום. ע"ש. ועולה ומתבאר מדברים אלו נמי דגבי מילתא דאורייתא לא אמרינן דשרינן ביה משום דרכי שלום. וראה גם בשו"ת בנימין זאב (סי' רמג), ובשו"ת שיטה מקובצת לרבינו בצלאל אשכנזי (סי' כה), ובשו"ת מהריט"ץ ח"א (סי' רפה), ובשו"ת משיב דבר להנצי"ב ח"ב (סי' לב), ובשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' כ), ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח (סי' טו בקונטרס משיבת נפש פרק ו אות ה). ע"ש. ועוד צ"ע. ואכמ"ל. ועכ"פ מדברי רבינו יונה הנ"ל שפיר חזינן רס"ל שענין זה דלא תחנם שלא ליתן להם חן שרי במקום של דרכי שלום]. וא"כ ה"נ בודאי דאיכא בהכי משום דרכי שלום שלא ישמיטו את שמו של חייל זה. וזה ברור.

[ואף דבגמ' מס' גיטין (סא ע"א) חזינן דעל הא דאיתא התם קוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום פירש"י ז"ל לא בקבר ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל, וכ"כ גם הריטב"א (שם) וז"ל ולא בקבורת ישראל חס ושלום וכו', ולדין זה מסכים גם הטור ביו"ד (סי' שסז) וגם שאר ראשונים, אף דפירשו האי עם ישראל באופן אחר דהיינו או שקוברין הנכרים כשם שקוברין מתי ישראל או שקוברין הנכרים באותו הזמן שקוברין מתי ישראל, אבל שום מפרש לא ביאר דעם ישראל היינו שקוברין אותן ביחד. וגם ז"ל הב"ח (בסי' קנא) אם מצאם הרוגים עם ישראל יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל, ואע"ג דאין ספק שאין קוברין נכרי אצל ישראל דאפילו ישראל רשע אין קוברין אצל צדיק כ"ש נכרי אצל ישראל וכדכתב הר"ן סו"פ הניזקין, מ"מ יכול הוא לקבור מתי נכרים עם מתי ישראל בחצר אחר מפני דרכי שלום כיון שמצאם הרוגים יחד. עכ"ל. הרי דאף הב"ח שמקיל לא התיר אלא במצאן הרוגים ביחד, ואף בזה לא התיר אלא בחצר אחד ולא זה אצל זה. הרי דהוא דבר פשוט שאין בו שום ספק לכל הפוסקים שאין קוברין נכרים בבית הקברות של ישראל. וראה גם בשו"ת מלמד להועיל חלק ב יו"ד (סימן קכז), ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח (סי' קכג). יעו"ש. מ"מ הכא בודאי מה שרושם את שמם של כל החיילים הללו יחד אינו כלל לענין זה שלא לקוברם ביחד דהתם היינו קבורה ממש, וכטעמים המבוארים בזה עי' בדברינו בשו"ת עטרת פז חיו"ד (סי' יח) באורך שהוא ענין קבורה דוקא. יעו"ש. ולא הכא גרע מלקוברם בחצר אחד דשרי ביה הב"ח, ועדיפא מיניה הוי דאין בזה הכא כלל ענין של קבורה אלא רק לרושמם יחד למזכרת בחייהם ובמותם לא נפרדו דבודאי דאין בזה קפידא בפרט כי האי דאית ביה משום דרכי שלום. וק"ל].

וראה גם בספר רוב דגן לגאון רבי יצחק עטייה (בקונטרס אות לטובה סימן מה) שנשאל אם מותר להתפלל על גוי חולה שיתרפא, והשיב, שאם הוא ביודעו ומכירו שהוא מחסידי אומות העולם ושומר שבע מצות של בני נח, פשוט מאד שמותר לברכו ולהתפלל עליו שיתרפא. אבל אם הוא מסופק בו, ואינו מכיר במעשיו, יתפלל עליו שיחזור למוטב ויתרפא, וכמו שאמרו בברכות (י ע"א) במעשה של ברוריא יתמו חטאים ולא חוטאים, וכשם שמפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום (גיטין נט ע"ב), כן יש להתיר להתפלל על גוים חולים שיתרפאו. ואפשר דחיובא נמי איכא להתפלל עליהם מפני דרכי שלום. ע"ש. וחזינן מהכי שפיר דכל שיש בו משום דרכי שלום שפיר שרי וחיובא נמי רמיא עליה להתפלל עליהם ולהזכיר מעשיהם הטובים, וכמבואר נמי מתשובת הרשב"א (ח"א סי' תיח) שהבאנו לעיל שכל היכא שעושה כן לשבח לגוי משום דרכי שלום וכגון שעושה כן בפניו וכיו"ב ליכא משום לא תחנם, וכמ"ש, ואם מפני דרכי שלום איך היו קוראים אותו חבר שלא בפניו וכו'. ושמע מינא דבפניו וכיו"ב דאיכא משום דרכי שלום שפיר שרי לכבדו ולתת לו חן. וראה עוד נמי בתוספתא דגיטין (פ"ג הי"ר) דאמרינן דמספידים את מתי הגויים מפני דרכי שלום. ע"ש. וכ"ה גם בטוש"ע יו"ד (סי' קנא סי"ב) דמספידין את מתי הגויים מפני דרכי שלום. ע"ש. והיינו שמדבר בשבחן, ואפ"ה לא חיישינן ביה משום לא תחנם לא תיתן להם חן כיון שהוא דרכי שלום. וק"ל. וראה עוד גם למגן אברהם או"ח (סי' קפט סק"א) שכתב, כשיש עכו"ם בבית נוהגין לומר כולנו יחד בני ברית, וכתב הט"ז ביו"ד שאינו נכון, דכיון שאומר כולנו יחד הכל בכלל, אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד, והטעם לפי שאסור לברך עכו"ם דכתיב "לא תחנם". עכ"ל. ע"ש. והנה המג"א גופיה שם (סי' שמז סוס"ק ד) כתב, דרך ארץ לומר לאדם שעוסק במלאכה תצלח מלאכתך (כדאיתא בשבת פט ע"א), ואפילו לעכו"ם. עכ"ל. ע"ש. והא חזינן מהכי נמי דאע"ג דהמג"א קאמר בסי' קפט שאין לברך הגוי משום דאית ביה לא תחנם, מ"מ בדבר שהוא מפני דרכי שלום שפיר שרי והיינו דשרי בסי' שמז לומר לנכרי תצלח במלאכתך דהוא דין המבואר בגמ' דגיטין (סא ע"א) דשרינן ליה משום דרכי שלום. ע"ש. ומבואר שפיר דמפני דרכי שלום שרינן לאו דלא תחנם לא תיתן להם חן. ודו"ק. ובפרט כל הכי האי דנידון דידן שיש להזהר בזה טפי כיון שעשו כן ומסרו נפש לטובת ישראל וח"ו שלא יגיע בזה לידי חילול ה'. ועי' בס' חסידים (סי' רנז) שכתב, יהודי ששלח גוי למרחקים יכול לבקש עליו שישוב לשלום שאם לא ישוב חי שמא יעלילו על היהודים. ע"ש. וק"ל. ולכן מכל האמור עולה ומתבאר דשפיר יכולים לכתוב בלוח זכרון זה שיונח ויקבע על ארון הקודש אף את שמו של חייל זה. ויה"ר ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. אכי"ר.  מילואים

הנלע"ד כתבתי בס"ד. פנחס זביחי ס"ט.

כעובדי ע"ז. וצ"ע.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi