למעלה
ה) והנה בענין בעלה השני הישראל הזה שמת, לא הגיד לנו כת"ר שליט"א בדיוק גופא דעובדא היכי הוה, רק זאת הגיד לנו כת"ר שיחי' שלפני שנה וחצי קודם מיתתו נחלה בחולי ארוך ומתמשך אשר מצא בו את מותו, ואמנם לא הגיד איזה חולי היה זה. ובאמת יש בזה ג"כ נפק"מ טובא להלכתא, דהנה מתשובת החת"ס (חאבה"ע ח"א סימן כד) מבואר דכל שהיה הבעל הראשון חולה עוד קודם לנישואיו ומת מאותה מחלה לא אמרינן בכה"ג דמזלה גרם. יעו"ש. וכן מבואר נמי בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן צב) שכתב שם דלפי האי דאמרינן בירושלמי פ"ג דתענית אהא דאמרינן במשנה דהתם עיר שיש בה דבר או מפולת וכו' ג' מתים בג' ימים זא"ז הרי זה דבר, ואמר בירושלמי (שם הלכה ה) מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות, ובדבר בחורים ולא זקנים, ודכוותה יש לומר ג"כ הכא בענין קטלנית דדוקא כשמתו בעליה בחורים אבל לא זקנים, אנשים בריאים ולא חולים. ע"ש. וע' גם להגאון יעב"ץ בס' מור וקציעה (סי' תקעו), עמ"ש הב"י למעט נשים שהן חלושות המזג, וכדאמר בירושלמי לגבי זקנים, שלפ"ז כ"ש שאין בכלל זה אותם שנולדו חלושי המזג בטבע רע, או הידועים בחולי ארוך ומדוכאים ביסורין מזמן רב קודם המכה. ויש ללמוד מכאן לענין קטלנית. ע"ש. וכיו"ב כתב גם הגאון מקרלין בס' קהלת יעקב בתשו' (סי' ד, דכ"א ע"א) שהואיל ולפי הנשמע לא היה בעלה בבריאותו, וגם בעלה הראשון כן היה, וידוע מה שצדדו להקל בזה מדברי הגמ' (תענית כ ע"ב) גבי מפולת בתים, דבעינן בריאות ולא רעועות. ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (סי' לח) שכ' להקל בנידונו בענין קטלנית, ע"פ צירופי כמה ספקות לקולא, שמא הלכה כרשב"ג דבתלתא הוי חזקה ולא סגי בתרי, ובפרט דלשיטת רוב הפו' מעיקר הדין הלכה כרשב"ג. ואת"ל דהלכה כרבי שמא אם מת אחר ששים שנה הוי זקן, ותלינן בזקנה. ושמא הלכה כמ"ד דביש לה בנים לא חיישינן. ועוד שיש לתלות שהחולי שהיה לו לפני הנישואין גרם המיתה. ע"ש. ולעומת זה בשו"ת צמח צדק החדש (סימן כה וסימן כז) העלה שם להחמיר בענין זה, דגם באופן שהיה חולה עוד קודם לנשואין אכתי יש לומר דמעינה או מזלה גרם לו שלא עלתה לו ארוכה ורפואה למכתו. ע"ש. ואמנם בתשובת מהר"א הלוי (ח"א סימן קנג) כתב להעיר ע"ז דיש לומר דכל היכא ששני בעליה שמתו היו חולים טרם שנשאו אותה אז אמרינן נהי דהוחזקה להמית אנשים חולים אבל לא הוחזקה לבריאים, אולם באחד שהיה חולה שפיר הוחזקה אף לבריאים, וראיה לזה מדברי השטמ"ק בב"ק דף לז דשור שהמית ב' גדולים ואחר קטן הוחזק בין לגדולים בין לקטנים, א"כ ממילא בנשואין דקיי"ל כרבי, במת אחד בריא ואחד חולה הוחזקה לשניהם. יעו"ש בדבריו. וראה גם בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' לה אות ג) שכתב, דלמ"ד מזל גורם, לא מהני מה שהיו חולים וזקנים. ולא דמי לההיא (דסי' תקעו) דחולים וזקנים אינם מצטרפים. ע"ש. וראה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג חאבה"ע (סי' ה אות אב) מש"כ לחלק שם נמי בין ענין קטלנית לדברי הירושלמי הנ"ל, שלפ"ז אין ראיה משם לומר דבזקן וחולה לא הויה קטלנית. יעו"ש. וראה בזה גם באוצה"פ (סי' ט סק"ו אות ב) במה שהובאו שם דברי הפוסקים בענין זה מערכה לקראת מערכה, אם אשה שמת אחד מבעליה ע"י חולי שהיה חולה בו עוד קודם לנישואין אי הוי קטלנית בכה"ג. יעו"ש. וע"ע בזה גם בשו"ת בית יצחק שמעלקיס חאבה"ע (סי' מה אות א), ובשו"ת דובב משרים לגאון מטשיבין (ח"א סי' עד), ובשו"ת שארית ישראל שבסוף שו"ת צור יעקב (סימן א), ובשד"ח מער' אישות (סי' א אות כג). יעו"ש. ואע"פ שיש עוד להאריך ולפלפל בענין זה טובא, מ"מ כאמור דהכא לא פירש לן מר שליט"א בענין החולי אשר מת בו ממאי הוי, אם היה זה מחולי שעוד קודם שנשא לאשה זו היה קיים בו, או חולי שקפץ עליו רק לאחר הנישואין. (אולם מבין בתרי אמרותיו של כת"ר שיחי' נראה, שרוגזו של חולי זה קפץ עליו רק לאחר הנישואין ולא היה לו ממנו שום סימנים עוד קודם לכן, וממילא אם כך הוא ליכא בהכי נפק"מ לנידון דידן).

אבל הנה בלא"ה יש להוסיף צד לקולא בענין מיתתו זו של בעלה השני הישראל, שכאמור בדברי כת"ר שליט"א מת הבעל אחר י"א שנות נישואיהם, והרי מצינו בפוסקים (הנ"ל בריש דברינו) דאכן ס"ל שכל שלא מת הבעל מיד לאחר הנישואין לא הוי קטלנית, וכמו שכתב כן הגאון הרוגצ'ובר בשו"ת צפנת פענח (סי' כח בדפוס דווינסק שנת ת"ש, וסי' כג בדפוס וורשא תרצ"ה) דקטלנית לא הוי בין למ"ד מעיין גורם בין למ"ד מזל גורם, אלא דוקא כשמת הבעל מיד אחר נישואין, וכמו גבי מילה דדוקא אם מת הולד כל זמן שלא נתרפא מהמילה אמרינן דמחמת מילה מת, אבל בנתרפא לא. והכ"נ אם נבעלה ג' פעמים ולא מת רק אח"כ, ליכא בכה"ג גדר קטלנית. ע"ש. ולפי דבריו אלה לכאורה מתבאר דכל שנבעלה ג' פעמים לא הוי מיד ממילא אין בה דין קטלנית. וראה היטב נמי בשו"ת חוות יאיר (סי' קצז) שעמר שם על מה שנתפשט המנהג שרבים מקילים בענין קטלנית שאע"פ שהרמ"א כתב ונתן טעם דדווקא במתו מיתת עצמן אבל לא ע"י דבר ולא ע"י נפילה, מכל מקום הרי חזינן דרבים מקילים גם במתו מיתת עצמן, ולכן כתב החוות יאיר וז"ל: ונ"ל דטעם התפשטות הקולא מפני דאין סברא לומר אם חי בעלה אחר נישואין כמה שנים ואח"כ מת דיהיה לה דין קטלנית וס"ל דפירוש וענין קטלנית הוא דומה למיתת בנים אחר המילה והוא מחמת המילה, ה"נ פי' אשה שנשאת לאיש ותיכף נחלש ומתנונה והולך עד שמת וחזינן דתשמישו עמה גרם לו החולשה והחולי, וכן השני כאשר לפעמים אירע כן, אע"פ שרובן ע"י כשפים כתרגום "לא יחבל רחיים ורכב", רז"ל ידעו שלפעמים ע"י תשמיש עם אשה מיוחדת גורם נמי לתשות כח בלתי חוזר לאיתנו וכו'. ע"ש. ומדבריו אלה של החוות יאיר מתבאר ועולה נמי דכל שלא מת מיד לא הוי קטלנית, אלא שעולה מדבריו דהוא דוקא אם היתה עימו "כמה שנים" וסתם מעט ולא פירש כמה, ואפשר דמיעוט רבים הוי שניים. וצ"ע. אבל עכ"פ כל כי הא דהכא בעובדא דידן דחיו יחד במשך י"א שנים בודאי דלא הוי מיד ויש להקל בזה לדעת פוסקים אלו. וק"ל.

וראה עוד נמי למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאבה"ע סי' ה אות ה) שהביא שם נמי מדברי שו"ת שמחה לאיש (חאבה"ע סי' יג) בתשו' הגאון החרי"ף אב"ד דחברון, שהעלה ג"כ להקל בזה כל היכא שלא מת מיד עפ"ד הס"ח והחו"י הנ"ל. והגאון המחבר (שם סי' יד) פקפק על דבריו בזה. ע"ש. אולם חזר הרב הפוסק גאב"ד דחברון והניף ידו שנית בספרו שו"ת שערי רחמים ח"ב (חאבה"ע סי' ד - ה), להעמיד דבריו, וליישב השגות הגאון הראש"ל יש"א ברכה בתשו' שמחה לאיש הנ"ל. (וכתב, שאף שהחו"י לא החליט בסוף דבריו להתיר, אפשר שאילו היה רואה דברי הס"ח היה סומך עצמו להתיר לכתחלה). ע"ש. וכן פסק מדנפשיה גם הגאון ערוך השלחן (סי' ט ס"ד) להתיר אם חיו עמה כמה שנים. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חאה"ע סי' כו) שהביא שם מהחוות יאיר דאין סברא לומר דאם חי בעלה אחר הנשואין כמה שנים ואח"כ מת שיהא לה דין קטלנית, והצ"צ הביא ראיה לזה מס' חסידים הנ"ל דקטלנית היינו שמת סמוך לנשואין ולכן העלה הצ"צ שם שיש להקל בכה"ג. ע"ש. וע"ע בשו"ת אבני חפץ (סי' סב). ובשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' כ). ובשו"ת מנחת החג (חאה"ע סי' א). ע"ש. וראה גם בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קמא) שהביא את היתרו של החוות יאיר דכל שלא מת מיד לא הוי קטלנית, והביא שם גם מדברי ס' חסידים הנ"ל (סי' תעח) שכתב דלא תנשא אם מתו בעליה בלא בנים או מתו מיד אחר בעילה, ולכן העלה בנידון דידיה שהבעל הראשון שהה עמה שש שנים וגם הוליד בן דאינו נכנס בחשבון כלל, ולא הויה קטלנית. ע"ש. וראה היטב גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' קיב). יעו"ש. וראה גם בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאבה"ע סי' ה) שהביא ג"כ לצרף להיתר את סברת החוות יאיר דאם חי בעלה אחר הנישואין כמה שנים ואח"כ מת, דאין לה דין קטלנית אלא א"כ תיכף משעת הנשואין היה מתנוונה והולך עד שמת. ע"ש. וראה גם בשו"ת שערי רחמים הנ"ל (ח"ב סי' ד) שכתב לדון דאין דין קטלנית באשה ששהתה עם בעליה כמה שנים והיה לה בנים מהם לא מבעיא למ"ד מעיין גורם דהא ודאי היה להם למות תיכף בביאות הראשונות, אלא אף למאי דקיי"ל מזל גורם יש לדון דאם מזלה גרם שתהיה בצער וע"כ מת בעלה הראשון, היה מן הראוי שתיכף כשנישאת לשני ימות גם הוא כדי שתתפרנס בצער, והביא לזה ראיה מדברי ספר חסידים והחוות יאיר הנ"ל שאכן מבואר בדבריהם דכל שלא מת מיד לא הוי קטלנית, וכתב שם עוד דאם כי החוות יאיר כתב בסיום דבריו שלא כתב כן אלא לפי המסתבר וחלילה להקל בזה אפשר שאם היה רואה את דברי ס' חסידים הנ"ל היה מתיר לכתחילה, והביא שם עוד מתשו' קהלת יעקב [הובא בפתחי תשובה כאן סי' ט סק"ב] שכתב דכל שיש צדדים להקל בזה"ז ראוי להקל וכו', ובפרט באשה ששהתה עם האנשים הראשונים זמן רב והולידו בנים וגדלו והצליחו יש לתלות דמה שמתו הוא מטעם אחר. ע"ש. וראה גם בשו"ת משנת ר"א ח"ב (חאה"ע סי' טו) שכתב ג"כ דאם השני האריך ימים עמה לא הוי קטלנית. ע"ש. וראה גם בשו"ת חלקת יעקב ברייש חאבה"ע (סי' לה אות ג) שג"כ צירף ענין זה להקל דכל שלא מת מיד וחיתה כמה שנים עם בעלה שפיר י"ל דלא חיישינן בה לקטלנית. ע"ש. וראה עוד בדבריו (שם אות ז) שכתב די"ל בזה ששהתה עימו כמה שנים ולא מת, שחזינן בהכי ששהתה עימו כמה שנים דהועיל לו הא ד "שומר מצוה לא ידע דבר רע" דהיא מצות פו"ר או הא דאסור לעמוד בלא אשה, ולכן שפיר יש לצרף זאת לקולא. ע"ש. וראה גם היטב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קצו). ע"ש. וממילא הא חזינן דלהני פוסקים כל שלא מת הבעל מיד שפיר אמרינן דלית בה דין קטלנית ובטעם זה בלבד הם מתירים, ועכ"פ מצרפים זאת לקולא, והכא נמי בנידון דידן הרי כאמור ב' הבעלים לא מתו מיד דהבעל השני שהיה ישראל חי עימה זמן טובא משך י"א שנים, והבעל הראשון שהיה גוי היה עימה במשך ג' שנים. וק"ל.

וגם הנה י"ל בזה עוד, שהרי בעלה הראשון שמת היה גוי ושקוע בהבלי העולם, א"כ אפשר לומר בזה דלא מזלה של האשה גרם לו למות אלא בחטאו מת, שחטאיו ומעשיו הרעים הם שגרמו לו למות. ועי' שו"ת חלקת יעקב חאבה"ע (סי' לה אות ה) שעמד לדון שם גבי אשה שמתו לה ב' בעליה אחד בתאונה של אוטו ואחד בתאונת מטוס, והביא שם הרב לדון צד היתר בדבריו די"ל כיון שב' בעלים אלו שנהרגו קרוב לודאי לא היו חרדים כיון שהיו גרים במדינת ארגנטינה לפני שנים רבות, וגם קרוב לודאי לומר שהיו מחללי שבתות, א"כ באופן זה יש לומר דלאו מזלא דהאשה גרים רק בחטאם מתו, והוא כדעת הרב בית שלמה שהוא הרב השואל בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' כו) ואף דהגאון דברי חיים אין דעתו כן, הנה מ"מ מצינו להגאון מנחת פיתים באבה"ע (סי' ט) שמביא ראיה ברורה לסברא זו מדברי הרמב"ן עה"ת פר' וישב שהקשה על פירש"י שבי אלמנה בית אביך דוחה היה אותה בקש שלא היה בדעתה להשיאה לו כי מוחזקת היא שימותו בעליה, והקשה הרמב"ן וז"ל ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו לו וישלחם בעד פשעם ואין לתמר בהם חטא, נשמע מזה די"ל החטא גורם ולא המזל. ומבאר שם בטטו"ד וז"ל, ונראה לומר בזה, דודאי למ"ד מעין גורם כיון דהוא סיבה טבעית לתלות בזה, אין אנו תולין בגרמת החטא שהוא דרך ניסי, כמ"ש רמב"ן עה"ת פרשת בחקותי כי יעודי התורה המה ניסים, כי בטבע לא ימות בנוער האוכל חלב ומחלל שבת, ולפ"ז רמב"ן ז"ל דסובר כסוגית הש"ס דילן דשלא כדרכן שמשו, דל"ש מעין גורם רק מזל גורם, וזה גם כן אינו ענין טבעי, אם כן טפי היה לו לתלות בחטאם, אבל רש"י ז"ל לשיטתיה דסובר כמ"ד דהיו דש מבפנים וזורה בחוץ, והיינו דמעיין גורם וזה ענין טבעי, ולכך אין תולין בחטאם שהוא ענין ניסי, ושפיר חש יהודה לקטלנית. וא"כ בני"ד דשני הבעלים נהרגו, דלמ"ד מעין גורם אין שום חשש, רק למ"ד מזל גורם יש חשש שנהרגו במזל האשה, וכשהם עצמם בעלי עבירה, שפיר י"ל דבחטאם מתו וכסברת הרמב"ן. אבל בשארי קטלנית שהבעלים מתו מחמת עצמן, אין לתלות בחטאם כיון שיש לתלות שמתו מחמת מעין של האשה, שהוא ענין טבעי רק באופן שליכא חשש דמעיין רק משום מזלא דהוי ג"כ ענין ניסי, שפיר תלינן בחטאם שהוא ג"כ ענין ניסי, וכרמב"ן הנ"ל. וזו סברא טובה ומיושרת, וראוי למי שאומרה. עכ"ד. יעו"ש. וא"כ חזינן מכלל דברים אלה דכל שמת באיזה מיתה שלא בחולי ואיכא למיתלי שמת מחמת חטאו שפיר אמרינן דלא מזלא של האשה גרם זאת אלא בחטאו מת, וממילא לא הויה קטלנית, הכא נמי י"ל גבי בעלה הראשון שהיה גוי ומת באותה תאונה של משחק המכוניות דחטאיו הרבים שעשה בגיותו הם שגרמו לו ובחטאו מת, שהרי הגויים סתמם מופקרים בעבירות קשים ומידות רעות רח"ל והחטא מצוי בהם מאוד עי' גמ' כתובות (יא ע"א) וביבמות (עט ע"א) וברשב"א יבמות (קיד ע"א) וברמ"א בשו"ע יו"ד (סי' פא ס"ז). ע"ש. וראה נמי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א (סי' יד) שכתב דכי היכי דבמת במכת מדינה לא שייך חשש קטלנית כמבואר בשו"ע הכא נמי במת בחטאו אין שייך חשש קטלנית דלא גרע ממכת מדינה דתלינן בזה, ולכן גבי יהודה לא היה שייך חשש קטלנית כי ער ואונן בחטאם מתו ומשום זה אמר יהודה עד יגדל שלה בני ופי' הרמב"ן שיגדל ביראת שמים כי חשש שמא גם הוא יחטא בזה. ע"ש. ומעתה דחזינן דכל שיש לומר שבחטאו מת לא הויה קטלנית, א"כ כאמור ה"נ בנידון דידן יש מקום לומר שבעלה הראשון הגוי הזה מת בחטאו מת ולאו משום מזלא, שהרי קיי"ל דבן נח חייב בעונשים וחייב עליהם מיתה עי' גמ' סנהדרין (נז ע"א), וגם נחלקו רבותינו בגמ' (שם) ובתוספתא עבודה זרה (פרק ט) איזה חיוב מיתה יש בהם אם סייף או חנק וכו'. יעו"ש. וראה גם ברמב"ם (פ"ח מהל' מלכים ה"י) שכתב ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בהן בני נח וכל מי שלא יקבל אותן יהרג. ע"ש. וא"כ יש לומר שכשם שאמרו רבותינו ז"ל בגמ' כתובות (ל ע"א) תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו, לא בטלו? הא בטלו להו! אלא דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג או חיה דורסתו, ומי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה או נחש מכישו, ומי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו, ומי שנתחייב חנק - או טובע בנהר או מת בסרונכי. ע"ש. א"כ י"ל דענין זה לא הוי רק גבי ישראל, אלא אף גבי גויים שנתחייבו מיתה בעוונם נפרעים מהם בעולם הזה. וק"ל. וראה בתוס' קידושין (לט ע"ב ד"ה מחשבה) שגבי גוי אמרינן מחשבה רעה מצטרף למעשה להענישו. יעו"ש. ועי' היטב נמי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתמב) שביאר בענין נינוה שיונה ברח כדי שלא יצטרך להוכיח לגויים ויחזרו בתשובה וינצלו מן העונש, שאמר יודע אני שהעכו"ם נוחים לשוב בתשובה ויש בזה קלקול גדול לישראל שלא ישובו במהרה וכו'. ע"ש. וראה היטב נמי בשו"ת חיים ביד להגר"ח פלאג'י (סימן יט ד"ה ועוד יש), ובשו"ת הר צבי חיו"ד (סימן רכב), ובשו"ת אגרות משה חלק או"ח ח"ד (סימן לט ד"ה ואף שדין). ע"ש.

ואיברא דהנה בשו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"א (סימן רלו) כתב גבי נתינת שוחד לעכו"ם דאף דעכו"ם נהרג על שוחד, אבל אם לא הרגו אותם בדיני אדם אין עונש בדיני שמים, דבעכו"ם ל"ש נענש בידי שמים. ע"ש. וראיתי לרב המגיה בשו"ת חכם צבי (בדפוס חדש סימן פד) שעמד להעיר על דבריו אלה של השואל ומשיב וכתב: ולע"ד דבריו צ"ע ממ"ש הכסף משנה (פ"י ממלכים ה"ו וה"ט) דמבואר בדבריו להדיא דעכו"ם נענש ביד"ש. ואח"כ מצאתי בשו"מ (מה"ת ח"א סימן לו) שנשאל מהגאון אבד"ק סקאלא ז"ל מרש"י מכות (ט ע"א) ורמב"ם (פ"ב מרוצח ה"ג) דחזינן התם דעכו"ם נענש בידי שמים. והשיב המחבר דמה שכתב במהדורא קמא דבעכו"ם ל"ש חיוב בד"ש, היינו במקום שחייב בד"א ולא נהרג לא נשאר עליו חיוב דין שמים, אבל יש איסורין לב"נ דאינו חייב מיתה בידי אדם רק ביד"ש ע"ש, וממילא נדחה הקושיא נמי מהכסף משנה דהוא מיירי בדברים שהגוי חייב מיתה בידי שמים. ושו"ר בשד"ח כללים (מערכת ג כלל כו אות לא בפאת השדה) שהביא את דברי השואל ומשיב (במהדו"ק) ותמה עליו כנ"ל, ולא ראה את דברי השו"מ (מ"ת). ועיין שו"ת חסד לאברהם (מהדו"ק חחו"מ סימן כג), ושו"ת בית יצחק (חאבה"ע ח"א סימן ל אות א) שהביא את ד' הרמב"ן, ועי' בס' דברי משפט (חו"מ סימן ט), ושו"ת יהודה (סימן סג), ושו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א (אות רכג). עכ"ד. ע"ש. ואולם עכ"פ אף למסקנת השואל ומשיב לפי מש"כ במהדו"ת אין הגוי נענש בידי שמים במה שנתחייב בו כבר מיתה בידי אדם, והיינו דאולי כוונתו הוי נמי דלא אמרינן ביה דאיכא ביה הא דדרשו חז"ל בגמ' כתובות (הנ"ל) שבזמן הזה אע"פ שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטל, ואם נתחייב מיתה יענש עליה בדרכי שמים, אבל עכ"פ הא חזינן לכו"ע דיש דברים שמעיקרם חייב עליהם מיתה בידי שמים ובהא אף השואל ומשיב מודה בזה. וממילא לפ"ז כאמור די"ל שהגוי הזה שהיה בעלה הראשון של אשה זו מת בחטאו שעשה עבירות וחטאים אשר נתחייב בהם מעיקרם מיתה בידי שמים, ואכן נפרעו ממנו על חטאיו אלו ומת במיתה קשה זו במשחק המכוניות הנז', ולא בגלל מזלה של אשה זו מת, ועל כן שפיר איכא לצרופי האי טעמא למימר דלא הויה אשה זו קטלנית. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi