למעלה
י) והנה בנידון דידן יש לדון עוד דהא מיירי שאדם זה הוא כבר נשוי, ואין הדיון בו לגבי אם מותר לו לישא אשה אלא אם מותר לו להמשיך לחיות עם אשתו, והנה מצינו בשפתי חכמים על התורה (דברים כג ג אות מ) שעמד שם על דברי רש"י שכתב לבאר דהא דכתיב "לא יבוא ממזר בקהל ה'" - לא ישא ישראלית, דלכאורה קשה דמדוע לא פירש רש"י כזאת גם פסוק קודם לכן גבי פצוע דכא דכתיב ביה נמי "לא יבוא בקהל ה'", ותירץ דרש"י לא בא לפרש מאי בקהל ה' דפשיטא היא דקהל ה' הוא שלא ישא ישראלית, אלא דקשה לרש"י למה כתיב דממזר לא יבוא בקהל ה', והא ק"ו הוא ומה פצוע דכא שלא נוצר בעבירה אסור לו לבוא בקהל, ממזר שנוצר בעבירה לא כל שכן, לכן פירש לא ישא ישראלית, כלומר אפילו אם נשאה כופין אותו להוציא, ופצוע דכא אם נשאה לא יוציא, ולהכי לא מצי למילף ק"ו מפצוע דכא משום דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון שאף בממזר אם נשאה לא יוציא. עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה מדבריו אלה של השפתי חכמים דס"ל דגבי פצו"ד הוי דינא דכל זה דוקא כשלא נשא אשה דאין לו לבוא בקהל ה', אבל אם נשא כבר דאין לו להוציאה, וכ"ש כל כי הא דנידון דידן שכבר היתה נשואה לו קודם בהיתר גמור כדמו"י, ורק אח"כ נהיה פצו"ד דאין צריך להוציא.

ברם הנה בדבריו אלו של השפתי חכמים תמהו רבים מהפוסקים ושפכו עליו סוללה, דמאי איכפת לן גבי פצו"ד שעבר ונשא דהא סו"ס כתיב ביה "לא יבוא בקהל ה'" והיינו לעולם כדין ממזר דאף בנשא יוציא, ולכן כתב הרב פני משה אבה"ע (סי' סק"ג) על דבריו אלה של השפתי חכמים דישתקע הדבר ולא יאמר. ע"ש. וגם החת"ס בתשובותיו חאבה"ע ח"א (סי' יט) עמד על דברי השפתי חכמים הללו, דהרב השואל שם רצה להסתמך על זה וכתב דרבים נתלו להקל בזה על השפתי חכמים דכל שהיה כבר נשוי ונעשה פצו"ד דאין צריך להוציא, והביא לציין שם דהנה כסברא זו של השפתי חכמים הביא גם הגאון באר שבע בספרו צידה לדרך שמצא כתוב כן בספר קדמון כדברי השפתי חכמים אבל הבאר שבע דחה את דבריו, ועיין שם בדברי החת"ס מה שכתב לפלפל בזה ומבואר בדבריו דגם השפתי חכמים לא הקל בזה אלא רק כשנשא בהיתר ואח"כ תוך כדי נשואיו איתעביד פצו"ד, אבל בודאי אם נשא באיסור שעוד קודם נשואיו היה פצו"ד ונשא באיסור בודאי דחייב להוציא אף לדעת השפתי חכמים, אולם עכ"פ לדינא העלה שם החת"ס דבודאי אין שום פקפוק וספק בזה דלא קיי"ל כדברי השפתי חכמים ואפילו בנעשה פצו"ד אחר שנשא בהיתר כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין, וגם עמד לבאר וליישב שם את דברי רש"י באופן אחר. יעו"ש. וראה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' צה) שג"כ מבואר בדבריו בפשיטות שאפילו אם היה נשוי ונעשה פצו"ד צריך להוציא. ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ד (ריש סי' קסו) מה שעמד ג"כ על דברי השפתי חכמים הללו, ועל הקושיא שיש בדברי רש"י. יעו"ש.

וראה גם בשו"ת בית יצחק (חאבה"ע סי' לד) שהביא גם נמי כיו"ב מהכסא דהרסנא שעל שו"ת בשמים ראש (סי' שמ) שכתב לגבי פצו"ד וכרו"ש שנשאו בהיתר ואח"כ נפצעו דאין צריכים לגרש נשותיהם לדעת הרמב"ם דס"ל דכל חייבי לאוין דאינו לוקה רק בקידש ובעל, אבל אביאה בלא קידושין אינו לוקה, וכאן שהיה כבר קידושין דהיא מקודשת לו מקודם אין כאן אלא ביאה בלא קידושין ושרי. וכתב ע"ז הבית יצחק דישתקע הדבר וחלילה לומר כן וכו'. יעו"ש. ובאמת עי' לכסא דהרסנא גופיה שם (סי' קמב) שכתב לבאר דאף לרמב"ם דהני לאוין דלא יבוא פצו"ד וכר"ש בכלל זה הינו בקידושין וביאה, מ"מ עדיין יש איסור גם בביאה לחוד בלא קידושין. ע"ש. וראה גם בחקרי לב (חאבה"ע סי' ח) שכתב נמי לבאר כן דאין לומר לדעת הרמב"ם דס"ל דהאיסור הוא בקידושין וביאה, דכל שנשאה כבר בהיתר ואח"כ איתעביד פצו"ד, וא"כ היה כבר קידושין ואין לאסור משום דלא לקי, די"ל דהא דמי לעריות דלא תפסי בהו קידושין וחייב על ביאה לחוד כדאיתא ביבמות (צז ע"א) הראוי לקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה, וה"נ כיון שכבר נתקדשה ואין בה קידושין שניים לוקה אף על ביאה לחוד, וכן נראה נמי ממ"ש הרמב"ם (פי"א מהל' איסורי ביאה הכ"ב) דאשת כהן שזינתה בעלה לוקה עליה משום זונה, והרי דלקי על ביאה בלא קידושין. עכ"ד. והחת"ס (הנ'ל) כתב לבאר דלעולם אף הרמב"ם מודה דכל ביאה שאחר קידושין לוקה עליה אפילו שהיו הקידושין בהיתר, ולא הוציא אלא ביאת זנות. ע"ש.

ואיברא דדבר זה מפורש להדיא בשאילתות פר' תצא (שאילתא קנב) וז"ל של רב אחאי גאון שם: ולא מבעיא פצוע דכא וכרות שפכה דאסיר ליה למינסב בת ישראל, אלא אפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא ולבסוף הוה פצוע דכא או כרות שפכה כממזרא שויה רחמנא [וצריך להוציא]. ע"ש. והרי מבואר בדבריו להדיא דאפילו בנשא את אשה זו בהיתר ואח"כ נעשה פצו"ד אפ"ה יש לו להוציא. וזה ברור. וכן הוא מפורש נמי בדברי בה"ג הל' מיאון (דף סה בדפי הספר דפוס וורשא) שכתב: ולא מיבעיא דמעיקרא פצו"ד וכרות שפכה הוא אלא אפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותיה ולבסוף הו"ל פצו"ד וכרו"ש מפקינן ליה מיניה מ"ט דכממזר שויה רחמנא וכו'. יעו"ש. והוא ממש כלשון השאילתות, ואמנם זה ידוע שתמיד בה"ג נמשך אחר דברי רב אחאי בשאילתות וכמ"ש כבר בס' ברכת יעקב (עמוד סז). יעו"ש. וע"ע בראב"ד על הרמב"ם (פט"ו מאיסורי ביאה ה"ב) שכתב להעיר עמ"ש הרמב"ם דלא יבוא ממזר וכן בכל חייבי לאוין היינו דוקא בקידש ובעל, וכתב הראב"ד להעיר דהדין נותן שהביאה לבד תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל, ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. עכ"ל. ע"ש. וראה בביאור תועפות ראם על ס' יראים (סי' ל אות ב) הביא דבס' מעין החכמה כתב להעיר ע"ד הראב"ד הללו, דתמיה הוא הרי לכאורה לפי טעם זה של ממזרות יתכן לומר שלא תאסר ביאת פצוע דכא כי אם אחר קידושין דבלא קידושין לאשתו לא שייך חשש ממזרות, [ובאמת דכקושיא זו על הראב"ד הקשה גם במרכבת המשנה על הרמב"ם (שם). יעו"ש], אולם כתב התועפות ראם ליישב דהא לא קשיא מידי, די"ל דהראב"ד ס"ל דהעיקר מה שאסרה תורה בדין פצו"ד וכרו"ש היינו כשנעשה פצו"ד וכרו"ש תחת אשתו, והטעם הוא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה, וממילא אחר שאסרה תורה לא שנא בין שנעשה פצו"ד אחר שנשא אשה ולא שנא אם נעשה פצו"ד מקודם ככל הטעמים שנותנים בדיני התורה, דאף כשהוא באופן אחר דלא שייך האי טעמא מ"מ הדין דין אמת, וא"כ יפה כתב הראב"ד ללמוד מזה דעיקר לא יבוא הוא הביאה, דכנעשה פצו"ד אחר שנשא אשה לא שייך הלאו דלא יבוא כי אם על הביאה. עכ"ד. ע"ש. וחזינן דהתועפות ראם מבאר יתרה מזו בדעת הראב"ד, דס"ל דכל עיקר איסור דפצו"ד הוא רק אחרי שנשא אשה בהיתר. וק"ל.

וע"ע בחקרי לב חאבה"ע (סימן ח) שעמד בחקירה זו מדנפשיה מאי הוי דינא בנשא אשה בהיתר ואח"כ נעשה פצו"ד או כרו"ש, והביא שם מרש"י בסוטה (כו ע"א ד"ה קמ"ל) דסריס אדם אסור לקיימו, והתם מיירי שנשאה עוד קודם שנסתרס כמ"ש רש"י שם (כד ע"א ד"ה אשת סריס), וחזינן מהכי דס"ל דאפ"ה שנשא בהיתר צריך להוציא. ועמד לדייק שם כן גם מדברי תוס' יבמות (פד ע"ב ד"ה שייך) דמתבאר מדבריהם נמי כיו"ב דאף בנשא בהיתר צריך להוציא והעלה שם גם במסקנא כן דאף בנשא בהיתר צריך להוציא. ע"ש. וע"ע להגאון יעב"ץ באגרת בקורת (דף ט ע"ב) שכתב בנידון זה דכל האי דכופין הפצו"ד לגרש היינו כשנשא באיסור, אבל בנשא בהיתר אם היא מרוצה לזה ורוצה להשאר תחתיו כמות שהוא, יש מקום להקל להפרישו בעדים שלא יבעול וישארו יחד, וכהא דחזינן בגמ' כתובות (כז ע"ב) גבי רבי זכריה בן הקצב שהיה לאשתו גרר שבויה וכו' והתירו לו ליחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה יוצאת בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה, כדי שלא יבוא לידי יחוד, והכ"נ יש להפרישו בעדים שלא יתיחד עימה, אבל לחיות עימה ממש בודאי דאסור אפילו שכבר נשאה בהיתר. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת שערי דעה (ח"א סי' קיט) שעמד נמי להסתפק בכיו"ב גבי אדם נשוי ונעשה פצו"ד בידי אדם האם יש לכופו לגרש את אשתו, או דסגי בהפרשה בעלמא, והביא דבספר תומת ישרים (סי' ריב) הביא תשובת גדול אחד דכל שאינו מוציא בגט עובר בכל שעה על לא יבוא פצוע דכא וגו', אך העיר עליו דאין זה פשוט די"ל דהוא דוקא בשעת ביאה. ע"ש. וראה גם באוצה"פ (סי' ה סק"ב). ע"ש.

ועכ"פ מכלל כל דברים אלו חזינן דדעת רוב מנין ורוב בנין דהפוסקים דפליגי על חידוש זה של השפתי חכמים והספר קדמון שהביא כן בשמו הגאון באר שבע דס"ל דכל שהיה נשוי לאשה בהיתר ואח"כ איתעביד פצו"ד דאין צריך לצאת ממנה, ולעולם ס"ל דצריך לצאת ממנה ואסור לו להתיחד עימה, ואף לדעת היעב"ץ ודעימיה דשרי לו לקיימה וא"צ לגרשה מ"מ לבוא עליה ולהתיחד עימה בודאי דאסור ולכן יש לו להפרישה בעדים ממנו. ברם הנה בנידון דידן אם נימא כנ"ל דהאי עובדא שאדם זה נפגע ע"י קרני הרנטגן הללו ותשש כוחו ואיתעביד כפצו"ד דהוי ספק פצו"ד בידי שמים כיון שאין זה ברור ומוחלט דחשיב כבידי אדם, וכנ"ל, היה מקום לסמוך ולהקל בזה אף לדעת הפוסקים הנ"ל, דהנה י"ל דעד כאן לא קפדי רבנן הנז' שלא לסמוך על סברת השפ"ח ודעימיה אלא רק בפצו"ד ודאי, אבל כל שהוא ספק פצו"ד יש לומר דקיל טפי, דכן עולה מדברי מהר"י בן לב בתשובותיו (ח"ג סי' לב) שהביא דבריו הבאר היטב באבה"ע (סי' ה סק"ט) שכתב, דמי שניטלה ממנו הביצה השמאלית ע"י חולי לכתחילה אין משיאין לו ישראלית, ואם עבר ונשא ישראלית אין מוציאין ממנו. ע"ש. ומפשט דבריו עולה דלעולם כל דהוה פצוע דכא גמור בודאי דהוה מוציאין ממנו, רק הכא דהוי כספק פצו"ד כיון שהוא ע"י חולי דיש מקילין בזה לומר דזהו ביד"ש וכמבואר בשו"ע (שם סעיף י) שכן היא דעת הרמב"ם ודעימיה, וגם יש מקילין בנטלה ביצה אחת ונשארה של ימין כי הכא שנטלה רק הביצה השמאלית עי' ברמ"א בשו"ע (שם סעיף ז) שזוהי דעת ר"ת, ולהכי כיון שיש כאן צד ספק בפצו"ד הזה דאיכא דמחשבי ליה שאינו פצו"ד בידי אדם הפסול לבוא בקהל, להכי יש להקל בזה שאם נשא דאין צריך להוציא. ודו"ק. וראה נמי בדברי הבית שמואל באבה"ע (שם סוף סק"ט) שהביא את דעת רבי אליעזר ממיץ בספר יראים שכתב שם גבי הך עובדא דאיסתתים גובתא דשכבת זרע דהאיש עצמו לא נפסל מלבוא בקהל רק לענין הולד שנולד מיירי וכו', וכתב ע"ז הב"ש: ולדברי הרא"מ ניקב כשר לבוא בקהל אלא דאינו מוליד וסמ"ג והמרדכי והרא"ש ואגודה הביאו דבריו, וכן אם ניסתם שביל שכבת זרע כשר לדעתן, ואם נשא צ"ע אם כופין להוציא. ע"ש. והרי מבואר נמי מדבריו אלו דס"ל דכל שהוא ספק פצו"ד דיש פוסקים המתירים אותו נקטינן צד לקולא דלכתחילה לא ישא ואם נשא אין צריך להוציא, דהרי האי סיומא דסיים "ואם נשא צ"ע וכו'" היינו שאף לדעת הפוסקים דלא ס"ל כיראים מ"מ בעבר ונשא צ"ע כיון דסו"ס יש מקלין. ודו"ק. וק"ל.

ושוב מצאתי בזה בס"ד דברים מפורשים ביתר שאת בשו"ת אבני נזר חאבה"ע (סי' יז אות יד) שכתב שם גבי דין ספק פצו"ד דיש להקל בזה דהוי דומיא דספק ממזר וכו' (וכמו שהבאנו לעיל את דעות הפוסקים שכתבו כן והאבני נזר מכללם), והוסיף וכתב ע"ז, גם יש לצרף דעת הראב"ד הובא בשיטה מקובצת כתובות (יג ע"א) דמשום מעלת יוחסין לא מפקינן איתתא מבעלה היכי שנישאת אליו בהיתר, וא"כ גם הכא אע"פ שהוו חכמים פצו"ד לממזר, הלא בממזר גופיה אם היה משכחת שיהיה נישואין בהיתר לא היו מוציאין אותה ממנו, וא"כ בנידון דידן שיש לו אשה מכבר אם יהיה ספק פצוע דכא לא נוציא אותה ממנו. עכ"ד. ע"ש. ומבואר בדבריו אלו להדיא דבנשא אשה בהיתר ואיתעביד ספק פצו"ד דאין להוציאה ממנו, וזאת ע"פ דברי הראב"ד הנ"ל, וממילא זה הוי נמי תנא דמסייע לדברי מהריב"ל והב"ש הנ"ל שג"כ עולה כן מדבריהם דבנשא בהיתר ונתהוה ספק פצו"ד דאין להוציא ממנו. וק"ל. ועכ"פ לגבי נידון דידן ג"כ יש לומר כן דהרי לפי המבואר בדברינו לעיל שיש לומר דהכא חשיב ספק פצו"ד, וכאמור הרי הוא נשא האשה בהיתר ורק עתה נהיה ספק פצו"ד לכן יש להקל בזה. ודו"ק. ושו"ר עתה בשו"ת אגרות משה חאבה"ע ח"ד (סו"ס כט סוף אות ח ד"ה ולכן למעשה) שאחר שעמד לדון שם אודות אדם שעשה ניתוח פרוסטאט בדרכי השתן וכו' אם יש בזה משום חשש פצו"ד וכר"ש, ופלפל בזה טובא ובמסקנא העלה דאם הוא אדם נשוי אין לחייבו לגרש את אשתו כיון שלהרמב"ם הוא כשר, אבל לרווק שעשו לו ניתוח זה יש לפוסלו מלישא אשה כשרה. יעו"ש. והא חזינן דכל שיש לנו צד היתר בנידון גבי אדם נשוי מקילן ביה טפי. [וע"ע בספר תומת ישרים (סי' יא) שכתב עוד גבי דין ספק פצו"ד, דאין להחמיר לגרש האשה מחמת חשש דהבנים שיולדו יהיו ספק ממזרים, דהא ספק ממזר כשר לבוא בקהל מהתורה, ואפילו אי הוו ממזרים ודאי מהיכי תיתי לכוף את האב לגרש משום דזרעיה הוי בלא יבוא, דהא ממזר מותר בגיורת אע"פ שזרעו שיולד יהיה פסול. ע"ש. וראה גם בשו"ת תורת חסד מלובלין חאבה"ע (סו"ס לז) שכתב נמי בפשיטות דאין לנו לחוש לחשש זה שמא תזנה תחתיו ושלכן יהיה אסור להשאר עם אשתו בספק פצוע דכא. ע"ש. וראה גם בשו"ת בית אפרים חאבה"ע (סי' ד). ע"ש. וה"נ כיון שיש לנו צדדי היתר בזה שהוא ספק פצו"ד אין לנו לחשוש, ואין להוציאו מאשתו].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi