למעלה
ט) ברם בקושטא דהנה בשו"ת
דברי מלכיאל ח"ג סי' פט) כתב דמה שאמרו בספק פצו"ד להקל זה דוקא בספק
במציאות אם הוא פצו"ד או לא, אבל אי הוי ספיקא דדינא אין זה קרוי ספק כיון
דלשמיא גליא הדין. וציין שם על דברי שער המלך (פ"ג מהל' גירושין ה"ד) שג"כ
כתב כיו"ב גבי הא דקיי"ל ספק מעשר בהמה פטור משום עשירי ודאי ולא עשירי
ספק, היינו דוקא בספק במציאות דומיא דההיא דבב"מ (ו ע"ב) דקפץ אחד מן
המינויים לתוכם כולם פטורים דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, והו"ל ספק
במציאות שבכל אחד יש להסתפק אם הוא חייב במעשר או לא, משא"כ בספיקא דדינא אם
חייב במעשר. ולכן גם בממזר ופצוע דכא דממעטינן ספק י"ל דהיינו דוקא בספק
במציאות ולא בספיקא דדינא, ושכן הוא מבואר נמי בדברי רבי עקיבא איגר בתשובה שבסוף
דרוש וחידוש (דף קח ע"א ד"ה אך) שכתב שם, דאף שנאמר דפצוע דכא ודאי לא
יבוא, הא ספק פצו"ד יבוא, ובנידון דידיה יש לדון משום דהוא ספק פלוגתא
דרבוותא בשיטת תוס' והרשב"א, י"ל דספיקא דדינא אינו בכלל ספק, שבתורה
ליכא ספיקא דדינא. עכ"ד. ע"ש. וכ"כ לחלק כיו"ב גם בשו"ת
נודע בשערים ח"ב (חאבה"ע סו"ס כז) שכתב, דאף שהאחרונים כתבו דספק
פצו"ד מותר מן התורה כמו בספק ממזר, מ"מ יש להסתפק שאפשר שבספיקא דדינא
לא אמרינן ספיקו להקל. ע"ש. וראה גם בשו"ת אבני נזר (סי' יז אות טו) יעו"ש.
אולם עי' בשו"ת תורת חסד
מלובלין חאבה"ע (סי' לז אות ד) שאחר שהביא שם את דברי רע"א הנ"ל
שמבואר בדבריו דדוקא ספק פצו"ד בספק מציאות שרי אבל בספיקא דדינא לא, ציין ע"ז
דהכפות תמרים (בסוף הספר) כתב לבאר דאף הרמב"ם דס"ל בעלמא דספיקא
דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, היינו בספק במציאות אבל בספיקא דדינא מודה הרמב"ם
דאסור מן התורה, אך בתשוב' הב"י מבואר דלעולם ס"ל להרמב"ם ספיקא
דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא אף בספיקא דדינא, וכ"כ גם מהרי"ט בביאור
דברי הרי"ף בפ"ק דקידושין, ושכן הוא מבואר כך גם בתשובות הר"ן (סי'
נא), ולכן הסיק שם התורת חסד דהכי קיי"ל דהוא אף בספיקא דדינא, ועל כן ספק
פצו"ד דשרי הוא אף בספיקא דדינא. ע"ש. וממילא לפי דברי התורת חסד מבואר
דדעת מרן הוא דהרמב"ם ס"ל דנקטינן לקולא בספק פצו"ד אף בספיקא
דדינא, וכאמור דכן הוא אף לדעת הרי"ף, ונמצא דאית לן דעת תרי מגו תלתא דעמודי
ההוראה שאומרים כן ואית למינקט כוותיהו. וכן העלה כיו"ב גם בשו"ת חלקת
יואב חאבה"ע (סי' ג), ובשו"ת באר יצחק (סי' ד), ובשו"ת עמק יהושע (סי'
טו) דלעולם אף בספיקא דדינא נקטינן למימר גבי פצו"ד דכל שהוא ספק שרי ליה
לבוא בקהל. יעו"ש. וראה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ז
חאבה"ע (סי' ח אות יא) שישב נמי על מדוכה זו במחלוקת הפוסקים אם הא דנקטינן
דספק פצו"ד שרי היינו אף בספיקא דדינא או רק ספק במציאות, והעלה במסקנא
דלעולם הוא אף בספיקא דדינא. יעו"ש. וגם ראיתי הלום בשו"ת תשובות
והנהגות להר"מ שטרנבוך ח"ב חאבה"ע (סי' תרפו) שהעלה נמי דבספק פצו"ד
אפילו ספק שהוא בדין ורוב הפוסקים אוסרין יש להקל מדין ספק, דבאבילות מקילין אפילו
ביחיד נגד רבים כמבואר בערובין, ואפילו ביום ראשון שהוא דאורייתא לכמה פוסקים, והמיקל
בארץ גבי ערלה הלכה כמותו בחו"ל להקל אפילו בספיקא דדינא, והוא הדין נמי בפצו"ד
שכשיש ספק יש לומר דמותר בכל גווני הנז' ולא גזרו בו רבנן במה שאינו בר אולודי. ע"ש.
וע"ע גם בשו"ת זכר יהוסף חאבה"ע הנדפ"מ דפוס ירושלים תשנ"ד
(סי' ט ד"ה ועי' בבאר) שהביא שם את דברי שו"ת בית אפרים חאבה"ע (סו"ס
ב) שהעלה נמי דלא מקילינן בספק פצו"ד דפלוגתא דרבוותא דהוא ספיקא דדינא דהא
לאוסר הרי זה ודאי אסור ולא ספק, אולם הרב זכר יהוסף הביא ע"ז את דברי הרב
צמח צדק הנ"ל (חאה"ע סו"ס טז) שכתב דאין הדברים מוכרחים דהא בעלמא
קיי"ל שמחמת פלוגתא דרבוותא קיל משאר ספק כמ"ש בתה"ד סי' קעז, ואם
משום דדומה לספק מחמת חסרון ידיעה מ"מ עכשיו דהוא ספק לכל הדור כיון שנחלקו
בזה גדולי הראשונים חשיב ספק. ע"ש. והרי דנקיט נמי בפשיטות דאף ספק פצו"ד
דפלוגתא דדינא חשיב ספק דמקילין בו. וממילא לפ"ז בנידון דידן יש לומר כן נמי,
דאפילו נחשיב ליה להספק הנ"ל דהוי כספיקא דדינא, דהא הוא ספק אם חשיב הכא
כפצו"ד ביד"א או ביד"ש, מ"מ הרי כאמור להלכה נקטינן דאף
בספיקא דדינא חשיב ספק פצו"ד דמותר לבוא בקהל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi