The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ו) איברא דהנה עדיין אפ"ל דכל כי הא דנידון דידן גבי קרני הרנטגן הללו שנשלחו לעבר גופו והזיקוהו, אפילו נימא דחשיב כפשיעה כיון שלא נזהר ונקט בכללי הזהירות הדרושים בזה, מ"מ לא דמי להכהו קוץ דאמרינן דהתם חשיב מעשה ידי אדם אע"ג דממילא קא אתי והיינו משום שלא נזהר ועבר בין הקוצים וכדבארנו לעיל וכאשר עולה נמי מדברי הסמ"ג, די"ל דהתם גבי הקוץ הרי בפשיעתו זו הוא ניקב בגופו ממש שנפסדו אברי הזרע שלו, משא"כ גבי נידון דידן הרי קרני הרנטגן הללו במציאות לא הזיקו את אברי הזרע (וכפי שהעיד אדם זה בנפשיה דהכל נשאר אצלו תקין ולא נוצר שום שינוי באברי ההולדה וגם יש לו קישוי ומרגיש שמזריע כמקודם), והגם דהבאנו מהחלקת יעקב ורבני המערכת דאוצה"פ שכתבו בשם הרופאים דהביצים נתקטנו וכו' ואפשר לראות זאת במיקרוסקופ וכו', מ"מ הרי במציאות שינוי ממשי ומציאותי לא היה כאן, אלא י"ל דכל השפעת הקרנים היו שהם מכחישים את כח הזרע, והיינו דלעולם עדיין יש לו קישוי וגם הוא מזריע זרע, אבל כח הזרע הזה אין בו הולדה, ואפשר באמת דמשו"ה גם נתקטנו הביצים בראיית המיקרוסקופ כיון דכבר אין מתבשל בהם הזרע דזהו תפקידם של הביצים לבשל הזרע (עי' שו"ת מנחת יצחק ח"ב רס"י קכג, וח"ו סי' קמב. יעו"ש), ועכשיו שנחלש כח הזרע ונצמת דאינו מתבשל גם הביצים נקטנים דאין בהם את ריבוי הזרע כמקדם כיון שכבר לא מתבשל, ולכן הדבר נראה דנתקטנו רק במיקרוסקופ והיינו משום שאפשר דהתאים הם שנצטמקו אבל שינוי בביצים עצמם לא נעשה דא"כ היה נראה לעין בלי שום מכשיר שהם קטנים, ובאמת כל שהם נתקטנו ממש בודאי דנאסר דהא היינו נימוקו דמבואר בגמ' יבמות (עה ע"א) דהוא פצו"ד ופירש רש"י שם נימוקו, מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן. ע"ש. והרי דבהוקטנו ונתכווצו ונראה לעין הוי פצו"ד, אבל כאן כאמור י"ל דאין זה בכלל נמוקו דבגוף האבר לא חל שום שינוי כלל אלא אך ורק בכח המייצר של הגוף חל שינוי דהוא הוכחש וחיות הורע שבו נתייבש ונפגם ובהעדר הזרע בתאים נראה הדבר כמי שהוקטנו, (וגם אפשר דענין התקטנות והתכווצות הביצים תלוי במידת ההקרנה והשפעתה עליהם, והכא בנידון דידן במידת מה כמות ההקרנה היתה קטנה ולהכי אפשר שלא פגעה כלל באברי ההולדה באופן חיצוני אלא רק עשתה שינוי בפנימיותם שהוכחש כח הזרע שאין בו את כח המוליד. וק"ל). אבל עכ"פ הכל כדקאי קאי כמדמעיקרא שיש קשוי ויש הזרעה, ורק הזרעה זו אין בה כח תולדה וכמיא בעלמא דמי, וממילא י"ל דהוי כשותה כוס של עקרין דנקטינן בדעת טובא מהפוסקים דאין הוא נפסל בהכי מלבוא לקהל וגם אין בזה איסור סירוס, ועי' בטעם הדבר באגרות משה חאבה"ע ח"ג (סימן טו ד"ה והנה) שכתב שם: והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר דכוס של עיקרין שאסור הוא דוקא כשנעשה ע"י זה סריס באבריו, לא מבעיא כשנעשה ע"י זה היכר קלקול בהאברים ממש, אלא אף הקלקול שלא יכול להתקשות כראוי שהוא ג"כ קלקול. אבל אם הוא כוס עיקרין כזה שאינו עושה שום קלקול אלא שהסיר כח החיות בהזרע, אבל הוא מתקשה כראוי ויכול לבעול כמתחילה ליכא איסור דאין זה ענין סירוס כלל, והביא שם ראיות ע"ז. יעו"ש.

והרי מבואר בדבריו של האגרות משה דכל שאין במציאות שום שינוי באברים דהם נשארים כמות שהם ויש לו עדיין כח קישוי וגם אפשרות בעילה אלא רק דממית את כח הזרע דזה לא חשיב סירוס כלל, וממילא נמי גבי פצו"ד וכר"ש כל כה"ג דהאבר לא איתעביד ביה שום שינוי במציאות והוא איש בגבורתו רק כח הזרע הוא חלוש ופגום אה"נ דלא חשיב בכה"ג פצו"ד ומותר לבוא בקהל, דהא האגרות משה התם מיירי לעשות כן לכתחילה בכה"ג סירוס כזה המחליש את הזרע ויוכל להשאר עם אשתו. יעו"ש. (דבשתה כוס של עקרין לא חשיב פצו"ד דאסור לבוא בקהל, עי' שו"ת חת"ס חאבה"ע ח"א (סי' יז) שמחשיב זה לפצו"ד בידי שמים. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' קכג אות ג), ובפתחי תשובה (סי' ה סק"ט), ובאוצה"פ (שם ס"ק נז). ע"ש). ובאמת לפי דברים אלה יובנו נמי דברי התורת חסד מלובלין בתשובתו הנ"ל (חאבה"ע סי' לח) שכתב נמי גבי כוס של עיקרין דהיינו טעמא דשרי אע"ג דלדעת רש"י פצו"ד ע"י חולי חשיב בידי אדם וא"כ כל שכן בשתיית כוס של עקרין שכח המשקה מגיע לאברים של ההולדה ומסרסן שודאי דזה חשיב בידי אדם, וצריך לחלק בין שניכר הדבר ונראה השינוי באברי ההולדה או לא. עכ"ד. ע"ש. דהביאור הוא ע"פ דברי האגרות משה דכיון שע"י שתיה זו לא השתנה כלום באברי ההולדה והכל כדקאי קאי, ממילא כח המשקה פגע רק בזרע עצמו, ובאמת כל כה"ג לא חשיב סירוס כלל וממילא נמי לא הוי בכלל פצו"ד וכרו"ש דאסור לבוא בקהל. וק"ל. ואם אמת נכון הדבר בביאור דברי התורת חסד כדאמרן, נמצא דהאגרות משה אית ליה תנא דמסייע מדברי הגאון תורת חסד הנז'. (ועי' היטב בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קכג אות ד. ע"ש. וצ"ע).

ובנידון דידן כאמור ע"י הקרנה זאת שנספג בגופו של זה והשפיע על חדרי הזרע, שכל הזרע היוצא ממנו אינו כבר בר הולדה, אבל בגוף האברים לא ניכר שום שינוי ויש לו קישוי וגם יציאת זרע כמקדם אלא רק שאינו מוליד בו, א"כ י"ל דהוי ממש כענין כוס של עקרין הנז' דמיירי ביה התורת חסד והאג"מ דכיון שהשפיע רק על כח הזרע שאינו מוליד בו ואיתעביד זרעו למיא בעלמא, ולא נחשב משו"ה סריס, הכא נמי הוי כאן. ואף שהרופאים אומרים שע"י הקרנות אלו נצטמקו הביצים וכנ"ל, הנה כאמור אין זה נראה לעין כלל וכמו שכתב נמי החלקת יעקב ורבני המערכת באוצה"פ (הנ"ל) ואף החלקת יעקב לא ברירא ליה כן בהחלטיות שכן הוא בודאי, ומ"מ כו"ע מודו דבעין לא נראה שינוי כלל, וכל השינוי נראה רק במיקרוסקופ, וא"כ אדרבה הוא אשר אמרנו דבאמת באברים לא נפגם כלום אלא כל הפגם הוא בתאי וחדרי הזרע דכח חיות הזרע נצמת ונפגם ע"י ההקרנה ולכן באמת נראה במיקרוסקופ איזה שינוי שהוא בגלל דפג כח הזרע, אבל פגם בעצם האבר אינו נראה. וגם כאמור שאפשר ששינוי זה אף הנראה רק ע"י המקרוסקופ אינו תמיד אלא זה תלוי בכמות ההקרנה, וכל נושא שונה הוא, וכל שההקרנה לא היתה במידה מרוכזת וגדולה אף שינוי כזה לא נהיה. וק"ל.

[וע"ע באגרות משה חאבה"ע ח"ד (סי' כט סוף אות ג ד"ה ואגב) שהביא שם מדברי שו"ת צמח צדק החדש שהובא באוצר הפוסקים (סי' ה ס"ק נב) שכתב דבנסתרס ע"י פחד מכלב ואין בו שום חסרון באברים דהוא כשר דחשיב בידי שמים, אבל כשנסרס ע"י פחד אדם פסול, אך בס' תפארת למשה מכשיר אף בנסרס ע"י פחד אדם כשלא נעשה חסרון בגוף האברים. וכתב האג"מ להעיר ע"ז דתמוהין הדברים שהרי בליכא חסרון באברים פשוט הוא שליכא שום איסור, דהא דוקא פצוע ודך וכרות בגיד ובבצים ובחוטי הבצים הוא האיסור, ואף שנעשה ע"י מכת אדם מה שאינו יכול להוליד כשר בפשיטות לקהל כמפורש בגמ', ואף אם נדמה לנעשה סריס ע"י כוס של עיקרין נמי הוא רק לענין איסור סירוס שיהיה אסור מדרבנן לעשות כן לאדם וכו', עכ"פ איך שנימא לענין האיסור לסרס, אין במי שנסתרס בלא חסרון באברים שום איסור לבוא בקהל, ורק בנתמסמסו האברים באופן שהוא בשר שהרופא גוררו יפסל כשנעשה בידי אדם שהוא כמאן דליתא, ואם יש מציאות שיעשה זה ע"י הפחדה שייך לדון בזה, אבל אין טעם לחלק בין הפחדה מאדם או מכלב. עכ"ד. ע"ש. ומבואר עולה מהכא נמי כדלעיל, דכל שלא נעשה פגם וחסרון בהביצים אפילו שהוא מעשה שנגרם ע"י אדם בכך שאינו מוליד, אפ"ה לא נפסל בהכי. וק"ל].

ומה גם דעוד יש להוסיף כאן, כי אפילו נימא דבאמת הביצים כן הוקטנו ע"י הקרינה של הרנטגן ונעשה בהם מעשה ע"י קרינה זו, הנה י"ל ע"ז לפי מש"כ בשו"ת בת עיני (חאבה"ע סי' ח) והובא גם באוצר הפוסקים (סי' ה ריש ס"ק לח) שעמד שם לדון גבי נער כבן שש שמיעך לו אחד בביצים והרגיש כאב גדול, וכשגדל בדק את עצמו כי היה מרגיש קצת כאב ומצא שהביצה השמאלית נידוכה באיזה מקומות באופן שאין חסר רק משהו, וכתב דיש לדון בזה, כיון דבסוגיא (יבמות עה ע"ב) אין מבואר דדך הוא בכל שהוא, דמה שפירש רש"י אהא דניקב ונימוק וחסרה, בכל שהוא, היינו פירוש על חסרו ולא על הקטינו, רק מהרש"ל בים של שלמה [יבמות פ"ח סי' ח] הביא בשם הריטב"א דחסרו היינו הקטינו ורבים חולקים ע"ז, אבל מ"מ נידוך לא שמענו שאין כאן נקב ולא חסרון ומנין לנו שיהיה בכל שהוא, כיון שלא הוזכר, דאם היה בכל שהוא לא הוי שתקי חכמי הש"ס. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר בדבריו דס"ל דהא דאמרינן התם בגמ' גבי נימוק ת"ר איזהו פצו"ד כל שנפצעו בידים שלו ואפילו אחת מהן ואפילו ניקבו ואפילו נמקו ואפילו חסרו, ופרש"י מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן, דבהא ליכא להאי דאמר רש"י שהוא אפילו בכל שהוא, דלא פירש רש"י כן אלא רק גבי חסרו (שכתב בד"ה ואפילו חסרו כל שהוא) ובהא דוקא פסלינן ליה בכל שהוא, אבל בהוקטנו לעולם י"ל דלא אסרינן ליה בכל שהוא אלא רק בנימוק כולו, וכעין המבואר נמי בשו"ת נודע ביהודה י"ל דלא אסרינן ליה בכל שהוא אלא רק בנימוק והוקטן כולו. וכעין המבואר נמי בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא (חאבה"ע סי' ו) שכתב להעיר שם דבנידך במקצת אינו פסול עד שימוק כולו, ולפי דבריו אלה של הנודע ביהודה כתב לבאר בשו"ת זכרון יעקב (חאבה"ע סי' ל) [הובא ג"כ באוצה"פ שם] דלפ"ז צ"ל דמה שכתב רש"י נימוקו והוקטנו היינו שנימוק כולו ועי"ז הוקטנו הביצה. ע"ש.

ומעתה לפי המבואר עולה דלדעת רש"י נמקו היינו הוקטנו, ועי' גם בחזון איש אבה"ע (ליקוטים סי' ד אות טז) שעמד על דברי רש"י הנ"ל שפירש: "נמוקו - מחמת מכה והוקטנו מאליהן", דפירש כן משום דלשון נימוק אינו נופל על מעשה אדם דלשון נימוק הוא נמס ובלה והוא ענין חולי, והלכך פרש"י דתחילתו ע"י מכת אדם ואח"כ נימוק מאליו ומ"מ מקרי בידי אדם, מיהו לשון הוקטנו שכתב רש"י לא נתפרש, דאין נופל לשון הוקטן בזה, ואפשר שכוונתו כמו שפירש רש"ל [יבמות פ"ח סי' ח] דנכווץ ונצטמק והוקטן, [שפירש שם: דחסרו הוא מבחוץ מצד אחד ע"י סיבת חולי, ונמוקו צמקו כלו והקטינו בעגולם כמו שהן], ולא פירש דנמס ובלה דזה הוי חסר. עכ"ד. ע"ש. וממילא אם אמרינן דלרש"י נמוקו היינו נצטמק והוקטן, וחזינן מהפוסקים הנ"ל דלרש"י בענין זה דנימוק שהיינו נצטמק אין נפסל בכל שהוא אלא בכולו, ועכ"פ בודאי כל כי הא דנידון דידן שנתכווץ ונקטן רק באופן שאפשר לראות זאת במקרוסקופ ובעין אדם לא נראה בזה שום קטנות בודאי ובודאי דליכא הוקטן ונצמק בכולו דנפסל בהכי, וממילא נמי דאין לאוסרו משום הכי דאין זה בכלל נימוק דפסול, וגם דאפילו נאמר דאף נימוק הוא בכל שהוא, מ"מ הרי אין שיעור זה ידוע וכמ"ש החזו"א בחאבה"ע (ליקוטים סי' ד אות יא) דלא נתפרש בזה שיעור המקצת שפוסל ע"ש. ובהא דאין נראה לעין אלא רק ע"י מכשיר י"ל דזה אינו אפילו מקצת. ודו"ק היטב. (ויש לציין דאף לביאור החזו"א (הנ"ל) ברש"י שכתב שהדבר התחיל מחמת מכה וכו' והיינו לבאר שהדבר התחיל ע"י מעשה ידי אדם וכו', הנה בנידון דידן כאמור לעיל אפ"ל דלא חשיב הכא התחיל במעשה אדם כיון שיהיה זה ע"י המשך הפעלת החשמל וחשיב כח שני וכדביאר הרב שבט מיהודה. ועכ"פ דאפילו דנחשיב ליה כהתחיל במעשה ידי אדם מ"מ הרי צד ההיתר הזה דאין בו את שיעור החסרון הוא אפילו בכה"ג שיש בו מעשה יד אדם. וק"ל). וממילא זה ודאי שיש לצרף שיטה זו דאליבא דרש"י לספק ספיקא, וגם לצד של ספק פצו"ד שאנו מתירים בזה וכנ"ל.

ומה גם דהנה מהמבואר בשו"ת בת עיני (הנ"ל) דלפי הרש"ל שהביא בשם הריטב"א דחסרו היינו הקטינו, יוצא דס"ל לריטב"א דאפילו בהוקטנו בכל שהוא נמי נפסל, דהא חסרו ברור הוא דאפילו בכל שהוא ולהריטב"א חסרו היינו הוקטנו. ודו"ק. אולם האמת היא דלכי תידוק בדברי מהרש"ל הנה יש לדקדק בלשונו דאפ"ה י"ל דס"ל לריטב"א דבהוקטנו בלבד לא נאסר בכל שהוא, דז"ל שם: יש מפרשים נקבו הוא נקב שאין בו חסרון, ומשו"ה קתני אח"כ חסרו אפילו לא נקבו פי' נקב מפולש אלא חסרו בכל שהוא כן פירש סמ"ג וכן עיקר, ואין להקשות א"כ [למה - אולי כצ"ל] לא תני נקבו וחסרו גבי הדדי וי"ל משו"ה הפסיקו בנימוקו לאשמועינן דפסול נמוקו אינה אלא כשחסרו כלומר דומיא דחסרו, רק שחסרו הוא מבחוץ מצד א' ע"י סיבת חולי, ונמקו צמקו כולו והקטינו בעיגולם כמו שהן, והריטב"א פי' שחסרו קאי אנימוקו כלומר מחמת מכה או מיעוך נימוקו והוקטנו מאליהם והיינו חסרו וכמו שפי' הוא העיקר, וכן הרמב"ם הזכירו נקבו וחסרו בהדדי, וכו'. עכ"ד. ע"ש. וא"כ עדיין יש לפרש דאפילו נימא דנימוקו היינו חסרו ע"י שנצטמקו והוקטנו, אבל מ"מ י"ל דאין זה בחסרון של כל שהוא כמו היכא שנחסר ממנו ע"י שנחתך ממנו מעט, וכן יש לדקדק נמי בלשון היש"ש שכתב "חסרו הוא מבחוץ מצד אחד וכו' ונמקו צמקו כולו והקטינו בעיגולם כמו שהן", והרי דגבי חסר נקט דהוא מבחוץ מצד אחד והיינו חסרון של חתיכה ובהא י"ל דהוא בכל שהוא, אבל גבי נמקו שהוא צימוק והקטנה נקט "כולו" והיינו שצימוק זה נהיה בכל הביצה ולא בכל שהוא, וממילא י"ל כן גם גבי הריטב"א דאמנם ס"ל דחסרו קאי אנימוקו אבל מ"מ בעינן ביה חסרון גדול בנימוקו שהוא בכולו ולא בכל שהוא, ובפרט כל כי הא דנידון דידן שאינו חסרון הניכר לעין כלל אלא רק ע"י מכשיר המקרוסקופ לא.

ושו"ר עתה גם בחידושי הריטב"א למס' יבמות (עה ע"א) שעמד שם על הא דתנן במתני' התם איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו, וז"ל: ולא פריך הא תנן נמי דכא וליתני נמי איזהו דך, משום דלא מפרש אלא הנהו דאית בהו חידוש פצוע כל שנפצעו אפילו אחד מהם, וכרו"ש שאפילו אם נשתייר ממנו כחוט השערה כשר. ע"ש. והרב המגיה בריטב"א (שם הערה 406) הביא את דברי הגרי"פ פערלא בביאורו לספר המצות להרס"ג ח"ב (ל"ת רנב עמ' 552) שכתב להעיר דלפי ביאור זה של הריטב"א ושכן הוא נמי ברשב"א אמאי נקט כלל במתני' "דכא" כיון דלא מפרש בה מידי ולא הו"ל למיתני אלא איזהו "פצוע", דהא דכא מילתא אחריתי היא דלא איירי ביה מתני', וגם לא מובן אמאי לא הוה מצי למינקט הך חידוש גם בדכא, ולמיתני כל שנפצעו או נידכו אפילו אחת מהן, שהרי גם בדכא הכי הוי דינא דאפילו באחת מהן נפסל וכמבואר ברמב"ם. ונשאר בצ"ע. וכתב הרב המגיה בריטב"א (הנ"ל) דלכאורה יש ליישב זאת לפי מש"כ הנודע ביהודה הנ"ל בדברינו (מהדו"ק חאבה"ע סו"ס ו) דיש חילוק בין דך לפצוע דפצוע הוא אפילו במקצתו משא"כ בדך, וממילא מיושב דלכן לא נקטה המשנה כל שנפצע או נידוך אחת מהן, דהיה משמע מזה דחד דינא הוא, ואתי המשנה לאשמועינן זה גופא דבנפצע אפילו במקצתו משא"כ בנידך ואכתי צ"ע. עכ"ד. ע"ש. והרי מבואר בדברי הרב המגיה הללו בריטב"א דהוא עומד ליישב את קושיית הגרי"פ הנז' על הרשב"א והריטב"א דהם ס"ל כביאור הנודע ביהודה דנימוק לא נפסל בכל שהוא, ולא נתעורר בזה כלום לפי דברי היש"ש הנ"ל שיש לומר דלפי הריטב"א נימוק ג"כ נפסל בכל שהוא, [ואמנם הוא מזכיר שם בהמשך הערותיו מדברי היש"ש הנז' ומסתמא ראה דבריו אלה ג"כ], וש"מ דס"ל דשפיר אפ"ל דחידוש זה של הנוד"ב דנימוק לא נפסל בכל שהוא קאי אליבא דכו"ע גם להריטב"א. וק"ל. ודו"ק.

ואיברא דלפי דברי המאירי בחי' ליבמות (עה ע"א ד"ה אמר המאירי) שכתב שם: איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו וכו' אבל "דכא" הוא ענין אחר שלא נכלל בפצוע והוא שנידוכו ע"י אבן או מקל אלא שאין בו לא נקב ולא חיתוך, ומפני ששניהם בדין אחד הוא כוללם בביאור אחד, והרי הוא כמו שאמר כל שנפצעו או נידוכו הביצים שלו ואפילו אחת מהן. עכ"ד. ע"ש. ולכאורה מלשונו זה של המאירי שנקט ש "שניהם בדין אחד" משמע בפשטות דס"ל דדין דנפצע ונידוך דין אחד להם, וכשם דנפצע היינו שנחסר בכל שהוא ה"ה נמי בנידוך שהוא ענין נימוק, ובאמת רב המגיה בריטב"א שם כתב דלפי דברי המאירי הללו מבואר דלא כפירוש הנודע ביהודה הנז' שרצה לפרש דנידוך הוא רק בכולו. ע"ש. [וראה באחרונים שעמדו על דברי הרמב"ם (פט"ז מהל' איסו"ב ה"ז) שהשמיט מדבריו דין נימוקו הביצים ומדוע לא כתב דין זה, עי' בב"ח (סי' ה) ובחת"ס אבה"ע ח"א (סי' יז וסי' יט) ובצפנת פענח על הרמב"ם (שם הלכה ח). יעו"ש. ואפשר דהיינו משום דס"ל דנימוק היינו נידוך וזה הזכיר שם, וממילא הרי נידוך הוא שוה לנפצע דהוא בכל שהוא דדין אחד להם (והרמב"ם ס"ל כהמאירי בדר"כ כמו שהבאנו הרבה פעמים) ולהכי אין צריך להזכיר. וק"ל. ועוד צ"ע).

וראה עוד בחזו"א חאבה"ע (ליקוטים סי' ד אות יא) שעמד לדון שם גבי אחד שלחץ ביצתו השמאלית בקטנותו ואחר שהגדיל הקיף זקן התחתון ובדק ביצתו ומצאה שמקצתה רך וזהו כעין נידוך הנוד"ב הנ"ל, ועמד להעיר בין היתר דמש"כ הנוד"ב דבדך מקצתה כשר קשה לסמוך ע"ז, ומ"מ בנידון הנז' דדן בו יש להקל די"ל שרך אינו בכלל דך, וגם לא נתפרש שיעור המקצת שפוסל, והלכך יש לסמוך על זקן התחתון להכריע שאינו דך. ע"ש. [וראה גם בדברי החזו"א אבה"ע (סי' ט ס"ק יא. ע"ש]. והרי מבואר דהחזו"א פליג ולא ס"ל כהנוד"ב דבנימוקו הוא לא בכל שהוא. וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' פח) שג"כ הביא שם מדברי הגר"א בספרי (פר' כי תצא) דאיתא התם איזהו פצו"ד וכו' אין לי אלא כולו מנין אף מקצתו ת"ל וכרות שפכה. ע"כ. והגר"א הגיה שם: ת"ל דכא. ע"כ. דלפ"ז יוצא ומתבאר דאף בדך ונימוק דהוא פוסל במשהו, ולא בכרות שפכה. ע"ש. ועתה ראיתי גם בביאור תועפות ראם על ספר יראים (סי' כח אות ג) שעמד ג"כ על דברי הספרי הנ"ל וכתב שבס' בית דוד (בקונטרס אחרון סי' א) כתב להוכיח דלא כהנודע ביהודה הנז' דדך אינו פוסל בכ"ש, אולם התועפות ראם שם עמד לפלפל וליישב את דברי הספרי לפי הנודע ביהודה, וציין שנראה דהנוד"ב לא ראה דברי הספרי דאל"כ לא הוה שתיק מלהזכיר דבריו ואע"פ שיש לו ביאור אחר בדבר, ועכ"פ מיושבים דברי הנוד"ב אף לפי הספרי. ע"ש.

ועתה ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (חאבה"ע סי' ד) שהביא לדון שם אודות בחור שהוקטן לו ביצה אחת וכו' ופלפל בזה בתשובה ארוכה מאר"ש אי יש לחוש שזה מחמת חולי וממילא להתיר לשיטת הרמב"ם וכו'. יעו"ש. ופלא שלא עורר כלום מדברי הנוד"ב הנז' ודעימיה שבהוקטנה כל שהוא אין לפסול, ואולי לא הביא זאת כיון דמיירי שהוקטנה הביצה מאוד ונהייתה כרבע הביצה השניה וכמבואר בתורף השאלה שם. ברם בקושטא הנה מול סו"ף לקראת סוף התשובה שם (אות מו) ראיתי שהביא שם תשובה כת"י קצרה מאד ומתומצתת ממוהר"ר נחום בטיטו ראש רבני עדת המערבים שעמד לדון בענין איש שבקטנותו נפל עליו אבטיח ששחק בו ונמצא עתה שבמקום אחד מהביצה השמאלית הוא רך ודך, והרב הנז' מוהרנ"ב בתשובתו זאת (אות ו) הביא לצדד דאפילו אם נאמר דהא חשיב כבידי אדם אולי יש לומר דדך במקצת אינו פוסלו לבוא בקהל וכמ"ש הגאון מבראד והנוד"ב. עכ"ד. וסתם ולא פירש. ע"ש. ובפשטות נראה כוונתו בס"ד לדברי הנודע ביהודה הנ"ל בדברינו דבדך במקצת עדיין לא נפסל, ומה שציין לגאון מבראד נראה כוונתו לדברי הגר"י נטנזון בשו"ת שואל ומשיב במהדורא קמא (ח"א סי' קץ) שהזכירו שם קודם לכן דסובר נמי הכי כדברי הנודע ביהודה דגבי הוקטנה ונידוכה הביצה היכא דהוי במקצת לא נפסל. וק"ל. וראה עוד בתשובת הרב הנז' שהביא הישכיל עבדי הנ"ל, שהביא שם עוד צדדים להקל בנידונו הנזכר שיש חשש שהוקטנה הביצה מנפילת האבטיח עליו דאינו ברור שהשינויים נעשו לו מחמת האבטיח ואולי מסיבה אחרת שאינה פוסלת נעשו השינויים, וגם אם מחמת המכה נעשו כיון שלא נעשו שינויים אלו רק לאחר זמן הוי כגרמא בעלמא ומקרי ביד"ש, ומכל טעמי תריצי אלו העלה להקל. וגם הגאון הראש"ל יש"א ברכה והגאון האדר"ת הסכימו עימו בזה. יעו"ש. וממילא אפשר דגם גבי נידון דידן יש לצרף צדדים אלה, דסו"ס כיון שלא נעשה הדבר ישירות מיד ע"י מעשהו אלא רק מהמשך פעולתו של הפעלה ראשונה של החשמל וחשיב גרמא, וחזי לאצטרופי לסברת הפוסקים דבהוקטנה כל שהוא לא נפסל. וראה עוד בשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סי' קצב) שכתב לדקדק שם דלמ"ד דע"י חולי חשיב ע"י שמים וכשר (והבאנו לקמן לבאר השיטות בזה), צ"ל דהאי נימוקו דהוי ע"י מכה שהמכה באה ע"י אדם, [והוא כעין דברי החזו"א (ליקוטים סי' ה אות טז) שהבאנו לעיל שביאר דלהכי הוצרך רש"י לכתוב מחמת מכה הוקטנו וכו' לבאר שהדבר הותחל ע"י מעשה אדם ונמשך ע"י חולי, וצ"ל דס"ל לחזו"א דלרש"י ע"י חולי בלבד חשיב יר"ש וכדעת הרמב"ם. ודו"ק], וסיים השו"מ: אלא דעדיין צ"ע דעכ"פ ההקטנה נעשה מאליו. ע"ש. ועולה מכלל דבריו דאפילו אם תחילת מעשה ההקטנה נגרם ע"י אדם מ"מ כיון שהוקטנו באחריתם מאליהם אפ"ה לא חשיב בידי אדם ויש להכשיר, וממילא בנידון דידן כאמור י"ל כן נמי דאף שתחילת ההקרנה נגרם ע"י האדם אבל מ"מ הצימוק שנעשה ע"י השפעת המשך שהיית הקרניים מאליו חשיב. וק"ל.

ועכ"פ איך שנאמר כאן, דאפילו נימא דלדינא אין הלכה כדברי הנודע ביהודה ודעימיה דס"ל דבנימוקו והוקטנו הביצים אינו בכל שהוא אלא רק בכולו, מ"מ בודאי דיש לצרף את דעה זו של הנוד"ב כצד ספק לספק ספיקא, וגם עוד צד ספק יש לצרף כאן בנידון דידן, דהוא ספיקא דדינא, כי אפילו נימא דאף בנימוק הוא בכל שהוא מ"מ מהו גדרו ושמא הוא דוקא בכל שהוא הנראה לעין, אבל חסרון כזה שאינו נראה לעין אלא רק ע"י מכשיר כמקרוסקופ וכדו' לא, וכמ"ש החזו"א בחאבה"ע (בליקוטים סי' ד אות יא, וכן בסי' ה) דאין אנו יודעים כמה הוא שיעור המקצת הפוסל בפצוע דזה לא נתפרש, ונראה מכלל דברי החזו"א שמצרף זאת לכלל ספק שאין יודעים מהו השיעור. יעו"ש היטב. אולם האמת אפשר דהאי לא חשיב ספק לצרופי ליה לס"ס כיון דהוא ספק דחסרון ידיעה שאין אנו היודעים כמה הוא שיעור מקצת זה כיון שלא נתפרש, וכל כה"ג לא מצרפינן ליה לס"ס וכי הא דכתבו הפוסקים גבי דין בין השמשות דהתם חשיב ספק כיון שכל העולם אין יודעים לברר זאת והוי ספק גמור, עי' בשד"ח בכללים (מער' ס כלל נב). יעו"ש. אולם הכא אין זה ספק שאין כל העולם יודעים לבררו, אלא רק הוי דבר שלא נתפרש, ואפשר שחכמינו ז"ל שפיר ידעו שיעורו, ואף החזו"א הנ"ל שהביא זאת כצד ספק לא ציין אלא לענין סניף בעלמא בכלל כל שאר צדדי ההיתר שכבר נקט התם, אבל כצד ספק להדיא לא. וק"ל. ועוד צ"ע. [ברם הנה לפי דברי הר"מ שטרנבוך הנ"ל בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב חאבה"ע (סי' תרפו ד"ה והנה הצדדין) שכתב שם אודות אחד שהיה לו פציעה באחד מהאשכים, דהנה אף שחז"ל פירשו שנפצע פסול, לא פירשו השיעור שנקרא פציעה, וכאן [בנידון דהתם] דבמכונת צילום [כלומר רנטגן] רואים היטב שיש כאן פציעה וגם לדעת הרופא במישמוש היטב ממש דוקא מכיר הפציעה, אבל עדיין לא ברור שזהו כדי גדר פציעה שפסול, וס"ל די"ל משו"ה דהוי רק בגרר ספק פצוע דכא וכמו שהעלה שם. יעו"ש. ונראה מכלל דבריו דס"ל דכיון שלא ידעינן את שיעור הפציעה מכלל ספק לא יצאנו, ובפשטות היינו שיש לצרף זאת לצד ספק. וגם גבי הא דאמרינן דהוי הכא חסרון ידיעה, הנה לפי דברי הרב זכר יהוסף (שהבאנו לקמן) מש"כ בתשובותיו חאבה"ע הנדפ"מ דפוס ירושלים תשנ"ד (סי' ט ד"ה ועי' בבאר) שהביא שם את דברי שו"ת בית אפרים חאבה"ע (סו"ס ב) שהעלה נמי דלא מקילינן בספק פצו"ד דפלוגתא דרבוותא דהוא ספיקא דדינא דהא לאוסר הרי זה ודאי אסור ולא ספק, אולם הרב זכר יהוסף הביא ע"ז את דברי הרב צמח צדק הנ"ל (חאה"ע סו"ס טז) שכתב דאין הדברים מוכרחים דהא בעלמא קיי"ל שמחמת פלוגתא דרבוותא קיל משאר ספק כמ"ש בתה"ד סי' קעז, ואם משום דדומה לספק מחמת חסרון ידיעה מ"מ עכשיו דהוא ספק לכל הדור כיון שנחלקו בזה גדולי הראשונים חשיב ספק. ע"ש. ומכלל דבריו עולה דכל שהוא ספק לחכמי אותו דור שפיר חשיב ספק ולא הוי חסרון ידיעה ואע"ג דלחכמי דורות הקודמים לא היה ספק בדבר, וכ"ש כי הכא שלעולם לא נתפרש שיעור הפציעה וההקטנה. וי"ל]. ועכ"פ זה עדיין ודאי אפשר לומר דכל שאינו נראה לעין וכי הא דנידון דידן שנראה רק ע"י מקרוסקופ אפשר שאינו כלל בשיעור הפוסל, וממילא נמי יש לצרף זאת לצד ספק. וק"ל.
למטה