למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ג - אה"ע סימן ב
בדין פצו"ד וכר"ש
תשובת שאלה שהשבתי ליהודי יקר
ויר"ש בתכלית יצ"ו, בדבר שאלתו שהוא נשוי מזה כעשר שנים ונולדו כבר
בראשית נישואיו ב' בנים ובת אחת, ועיסוקו הוא שהוא טכנאי רנטגן שנים רבות עוד
מלפני נשואיו בבית חולים בצפון הארץ, וכעת נודע לו [ע"י בדיקה רפואית שעשה
מאחר שראה שלא נולדים לו עוד ילדים זה זמן רב], שכנראה עקב חוסר זהירות באמצעים
המקובלים בעת צילומים אלו, [והוא מודה שלא הקפיד בזה כ"כ בעת האחרונה], ניזק
באשכיו מקרני הרנטגן באופן שאינו יכול להוליד יותר רח"ל, ולכן נפשו לשאול
הגיעה אם יש לו דין פצוע דכא שאסור לו לבוא יותר בקהל ועליו להפרד מאשתו.
וזאת התשובה אשר השבתי לו בקצירת
האומ"ר ממש, ובתנאי כפול שלעיקר דינא יתייעץ בזה עם הרב המקומי שבעירו
שליט"א, מפאת שהוא מקורב אליו ואינו בוש ממנו לספר על ענין זה, ודברי אלה
אינם אלא רק כמראה מקום לחוות דעתי הדלה כדי לא להשיב פניו ריקם ולנעול דלתי
תשוב"ה, כיון שנוכחתי שעולמו חשך עליו רח"ל בידיעה קשה ומרה זו, מאחר
והיה חי עם אשתו בטוב ובנעימים משך שנים רבות וקשה עליהם פרידתן, [ועי' שו"ת
חיים ושלום לגר"ח פלאג'י ח"ב (סו"ס יא) שכתב דענין פצו"ד
וכרו"ש חשוב כדיני נפשות לאוסרו בכבלי עיגון עד שימצא גיורת ומשוחררת ותשמע
להנשא לו שהוא דבר דלא שכיח וקשה עד מאוד, ועכ"פ אנחנו מחוייבים לעשות מה
שמוטל עלינו להורות משפטי ה' משפטים ישרים ותורת אמת, ויהי רצון שלא יבואו שום אחד
מבני ישראל לידי כך, ושלא תארע תקלה על ידינו. עכ"ד. יעו"ש. ועל אחת
כו"כ שי"ל כן דהדבר קשה להוציא אשה מבעלה, ויש למצוא ולחפש אם יש איזה
צדדי היתר בדבר. וזה ברור], והרב המקומי הנ"ל שליט"א שעימו עוז ותושיה
בתוי"ש הוא אשר יורה ויפסוק הדבר להלכה ולמעשה, אם לקרב אם לרחק ח"ו.
א) גרסינן בגמ' יבמות (עה
ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר אמר רבא היינו דקרינן
"פצוע" ולא "הפצוע", במתניתא תנא נאמר "לא יבוא
פצוע" ונאמר "לא יבוא ממזר" מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ע"ש.
א וכן פסק
גם הרמב"ם להלכה (פט"ז מהל' איסורי ביאה ה"ט) שכתב שם: כל פסול
שאמרנו בענין זה [של פצוע דכא וכרות שפכה] בשלא היו בידי שמים כגון שכרתו אדם או
כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה ופצוע דכא או שנולד בלא
בצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או
כרתן, הרי זה כשר לבוא בקהל שכל אלו בידי שמים. ע"כ. ומרן בשו"ע
אבה"ע (סי' ה סעיף י) הביא ג"כ את כל לשון ודברי הרמב"ם הנ"ל,
ורק ציין שלדעת רש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא רק ע"י רעמים
וברד או ממעי אימו אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם. ע"ש. ועכ"פ הא חזינן
דכל שהוא בידי אדם
אסור לו לבוא בקהל ובידי שמים שרי לבוא בקהל. והנה בנידון דידן יש להתבונן אי חשיב
בידי אדם או בידי שמים, ולכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם דאם הכהו קוץ חשיב בידי
אדם, ה"נ י"ל גם בנידון דידן דקרני הרנטגן הללו שהיכו ופגעו בו באדם זה
חשיבי כהכהו קוץ, והגם שדבר זה נעשה שלא בידיעתו וברצונו מ"מ עדיין לא חשיב
בידי שמים, שהרי גם התם בהכהו קוץ דמיירי הרמב"ם, היינו שהקוץ היכהו בפתע
פתאום שלא בידיעתו וברצונו, [שלכאורה מקורו של הרמב"ם דבדבר זה שכתב "או
הכהו קוץ" הוא מהגמ' ביבמות (שם) דאמרינן על ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה
סילוא בבצים וכו'. ע"ש. (ועי' היטב בבית מאיר אבה"ע סי' ה ד"ה הכהו
קוץ. ע"ש. וראה גם במקורות וציונים בהרמב"ם פרנקל הל' איסורי ביאה שם
ד"ה או הכהו קוץ, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' כט אות ב. יעו"ש. ודו"ק).
והתם בודאי באונס ובבלי דעת הוה]. וזה ברור.
וראה גם בשו"ת בית יצחק
שמעלקיס ח"א (סימן לו אות ב) שכתב לבאר דברי הרמב"ם גבי הא דכתב דאם
כרתו כלב או הכהו קוץ דחשיב בידי אדם ואסור לו לבוא בקהל, דהטעם יבואר ע"פ
מש"כ החינוך (מצוה תקנט) בטעם הדבר לחלק בין נעשה בידי שמים או בידי אדם
וז"ל: משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים
שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות
אל שולחן המלך ולריוח ממון, ואנחנו עם הקודש בדעתינו כי כל סריס בידי אדם יפסל
מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית אתה דרך אישות נרחיק הענין ונמאס אותו, ועם
טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים. עכ"ד
החינוך. וכלומר דלפי דברי החינוך מבואר דהא דבידי אדם אסור לבוא בקהל היינו כדי
שלא יעשה כן לעשות עצמו סריס כדי שיוכל להיות מסריסי המלך וכו', ולפ"ז גם גבי
כלב וקוץ איכא לחשש זה שמא ישסה כלב רע בעצמו או יתחוב קוץ, ומשו"ה אף דלא
הוי בידי אדם ממש כממזר שהוא בידי אדם ממש, אפ"ה אסור לבוא בקהל. ע"ש.
ומבואר בדברי הבית יצחק להדיא דס"ל גבי הכהו קוץ דאע"פ שאינו בידי אדם
ממש דלא עשה זאת ברצון, אפ"ה כיון שאינו בידי שמים ממש חשיב הכא בידי אדם.
וה"נ בנידון דידן י"ל כן דאלו קרני הרנטגן שפגעו בו אע"ג שלא
נתכוין לעשות כן ולהזיק עצמו, אלא ממילא קא אטו בלא ידיעתו ומחוסר השגחה חשיב בידי
אדם ונאסר לבוא בקהל. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חאבה"ע ח"א (סי' כא אות
י והלאה) שכתב לבאר נמי בטעם הכהו קוץ דאסור לבוא בקהל אע"ג דהוה שלא במתכוין
לתחוב הקוץ בגופו, דהנה יש להתבונן אם הלימוד דילפינן בגמ' דיבמות (הנ"ל) דין
פצו"ד ממזר הוא בהיקשא או בגזירה שוה, והעלה דצ"ל דהוא היקש דילפינן
סמוכין כיון שב' פסוקים אלו סמוכין זה לזה, וא"כ לפי מש"כ בס' שושנת העמקים
לבעל הפמ"ג (כלל י) דבגזירה שוה קיי"ל דון מינה ואוקי באתרא ובהיקש
קיי"ל דון מינה ומינה, וא"כ הכא דהוי היקש אמרינן דון מינה ומינה [כלומר
לומדים לגמרי מכל מאי דהוי התם ומשוינן להו], ודרשינן מה ממזר אפי' ביאתו שלא
במתכוין לגמרי כגון שנפל מהגג ונתקע בערוה, או שסבור להטיח באשתו והטיח בערוה
לפרש"י במס' כריתות דזה נקרא מתעסק ודבר שאינו מתכוין, ומ"מ אפ"ה
חייב דמתעסק בעריות חייב והוי ממזר, לכן אף פצוע דכא בידי אדם אפי' שלא במתכוין
נקרא פצוע דכא. ע"ש. ומבואר מדבריו אלה דכיון דהוי דומיא דממזר להכי אף שלא
במתכוין חשיב בידי אדם ויהיה אסור לבוא בקהל.
ועיין עוד בסמ"ג (לא תעשה
קיח) שכתב שם: אמר שמואל שכל פסול שאמר בענין זה כשלא היו בידי שמים אלא בידי אדם
על ידי פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ, אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע
לו כשר לבוא בקהל וכו'. ע"ש. והנה הגרא"ז מלצר בגליון הגהותיו על
הסמ"ג שם (והובאו דבריו באוצה"פ אבה"ע סי' ה בס"ק נו) כתב דיש
להגיה בדברי הסמ"ג "או על ידי פשיעתו", והיינו דאין כוונת
הסמ"ג לומר דבידי אדם ע"י פשיעתו דוקא מקרי פצו"ד, אלא ר"ל
דכל שהוא ידי אדם או ע"י פשיעתו אפילו שלא היה ע"י מעשה אדם ממש וכהא
הכהו קוץ, דכיון שנעשה ע"י פשיעתו שהלך בתוך קוצים וכיו"ב והכהו הקוץ
מקרי מעשה אדם וחשיב פצו"ד, וציין שם שכן מצא אח"כ כהגהה זו בסמ"ג
דפוס ווינציא דהגירסא שם היא נמי "או ע"י פשיעתו". ע"ש. והן
אמת דבשו"ת צמח צדק החדש (סי' טו) כתב לבאר הכי מדנפשיה בדברי הסמ"ג בלי
שום הגהה בדבריו, שכתב שם לבאר דמש"כ הסמ"ג ע"י פשיעתו לא קאי על
כרתו אדם דהא אין צריך לזה טעם דפשיעות כיון דנעשה ע"י אדם ממש, אלא דקאי על
הכהו קוץ, דהיה קשה לו לסמ"ג מדוע נקרא זה בידי אדם והרי לא נעשה הנקב
ע"י אדם, ולכן פירש דמ"מ כיון דבפשיעתו נעשה דסליק לדיקלא או עבר בין
הקוצים ולא נשמר זה חשיב בידי אדם. ע"ש.
וממילא לפי ביאור זה בדברי
הסמ"ג דס"ל דכל שעבר בין הקוצים ופשע בעצמו שלא להזהר מפציעתם, מה שנפצע
מקוץ זה שהיכהו חשיב ידי אדם והוי פצו"ד שאסור לו לבוא בקהל, הכא נמי בנידון
דידן י"ל כן, שהרי קרנים אלו שהיכוהו הוי ע"י פשיעתו שעמד בקרבתם
וסביבתם בלא לנקוט את כללי הזהירות המקובלים. וק"ל. [ואה"נ דבאמת יצא
לפי גירסתו זו של הגרא"ז מלצר וביאורו בדברי הסמ"ג הללו, עוד חידוש
לאידך גיסא ולקולא, עי' באוצה"פ ח"א בסופו בהשלמות (דף קנט ע"א)
בתשובת הגר"י הרצוג הרה"ר לישראל שהסכים נמי עם דברי הגרא"ז הללו
דהא דהכהו קוץ דחשיב בידי אדם דוקא אם נגרם הדבר בפשיעתו שעלה באילן כזה שיש בו
קוצים, אבל אה"נ אם הכהו הקוץ סתם בלא איזה פשיעה בודאי דחשיב בידי שמים ולא
נפסל מלבוא בקהל. ע"ש. וממילא גם הכא בנידון דידן י"ל כן, דכל שקרניים
אלו פגעו בו שלא בפשיעה וכגון שהיה הדבר שלא בידיעתו שלא ידע שהקרנה זו פועלת ודלוקה וכל כיו"ב והוא
עבר שם במקום זה ונמצא בסביבתה ונפגע, אה"נ דלא נפסל דהא בודאי דמי להכהו קוץ
בלא שום פשיעה כגון שעבר לתומו שלא ליד קוצים וכיו"ב ושלא בידיעתו היה שם קוץ
שנפל עליו והכהו. ודו"ק. ואם כנים דברינו אלה, לכאורה מכאן תשובה מוצאת לגבי
מה שהבאנו לקמן את דברי הגאון רבי יעקב ברייש אב"ד ציריך בשו"ת חלקת
יעקב (חאבה"ע סי' ל) שעמד לדון שם אודות הנרדפים האומללים מקרבנות השואה
שסירסו אותם ע"י הקרנות רנטגן שלא בידיעתם כלל, והעלה בסכינא חריפא דאסורים
הם מלבוא בקהל. יעו"ש. וראה בזה גם לקמן בדברינו באורך. אמנם לפי דברי האמור
בהגהת הגרא"ז מלצר וכן ע"פ דברי הרב צמח צדק הנ"ל שג"כ מסכים
לבאר כן יש פתח פתוח ומקור לא אכזב להתיר בכה"ג. וק"ל. אולם בכ"ז
עדיין י"ל, ובפרט אם נאמר דדעת סמ"ג היא דעה יחידאה והרמב"ם פליג
עליה. ועי' בדברי הגרא"ז מלצר בתשובתו לגרצ"פ פראנק בנידון זה
באוצה"פ ח"א (דף קסא ע"א). יעו"ש. ועוד צ"ע].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi