למעלה
והנה לגבי הסברא שהביא רבי עקיבא איגר (הנ"ל) דאפילו בגוונא שאומרת דמבעלה היא מעוברת טענינן לה בס"ס שמא מעכו"ם הוא כיון שמתביישת לומר דמעכו"ם הוא וניחא לה טפי לומר דמבעלה הוא, עתה ראיתי בשו"ת עין יצחק לג"ר יצחק אלחנן חאבה"ע (סימן ז) שכתב נמי כיו"ב דאפילו בגוונא שטוענת דמבעלה הוא אפ"ה יש לתלות בגוי די"ל כיון דגנאי לה להודות שמנכרי היא מעוברת לפיכך אמרה דמבעלה הוא וכמ"ש תוס' בכתובות (ט ע"א סוד"ה ואבע"א) דאם איתא דמוכת עץ היא היתה טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס, הרי דכשגנאי לה לטעון כך אין ראיה מדלא טענה, וא"כ כ"ש הכא שבושה מלומר דמגוי הוא ואומרת דמבעלה הוא. ע"ש. והרי מבואר בדבריו כדברי הגרע"א ממש, ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד להתיר ע"פ התוס' דכתובות דאפילו טענה דמהבעל הוא טענינן לה שמא מגוי הוא. וראה גם בשו"ת חבצלת השרון חאבה"ע (סימן י) שג"כ עולה ומתבאר מדבריו הכי דאפילו שטוענת דמבעלה הוא ומכחישתו מכל וכל שאין זה מאחר תלינן לה בעכו"ם לענין ספק. יעו"ש. [ולפי דברים אלו יש לדון נמי גבי מה שעמר הג"ר שאול טוויל בתשובה בשו"ת עט סופר (חאבה"ע סימן ב) לדון אודות אלמנה שמצאוה מעוברת וטענה בתחילה דמחתנא הוא ונמצא לפ"ז דהולד הוא ממזר ושוב חזרה בה וטענה דמגוי היא מעוברת ומה שטענה דמחתנא הוא מחמת הבושה אמרה כן, וממילא לפי טענה אחרונה יוצא דהולד כשר ועמר לפלפל שם אם יכולה לחזור בה מטענתה וכו'. יעו"ש. ואולם לפי המבואר בתשובת רע"א ומהר"י אלחנן ושו"ת חבצלת השרון ע"פ התוס' דכתובות (הנ"ל) דכל כה"ג מצרפים טענת ספק מגוי נתעברה כיון שהיא בושה ואע"ג שלא טענה זאת, א"כ כ"ש כה"ג שטענה בסופה דמגוי הוא דשפיר טענינן לה דמחמת הבושה טענה בתחילה דמחתנה הוא, וממילא כל שיש לצרף לו עוד ספק שפיר שרינן לה אף דטענה ראשונה דמחתנה היא מעוברת. וק"ל. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' כח אות ח). ע"ש].

וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאבה"ע (סי' טו ד"ה ומה שהביא) שג"כ מבואר בדבריו דמצרפינן צד ספק זה שמא מגוי נתעברה, וכמ"ש שם דכל מש"כ הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פט"ו דאם אמר האב אין זה בני או שהיה במדינת הים הרי זה ממזר, ואם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר. ע"כ, מאי דס"ל להרמב"ם שצריכה לטעון מעכו"ם היינו ברוב פסולים אצלה, אבל אם רוב עכו"ם או עבדים נמצאים שם אפילו לא בדקו את אמו אזלינן בתר רובא, ואע"ג דלכתחילה בעינן תרי רובי לגבי הולד חשיב דיעבד כיון שיהיה אסור בישראלית ובממזרת. ע"ש. וכן עולה נמי מתשובת הנודע ביהודה מהדו"ק חאבה"ע (סי' ד) שכתב שם דיש צד לנקוט כהרמב"ם דהולד ספק ממזר שמא מגוי נתעברה. יעו"ש. ושו"ר בפתחי תשובה אבה"ע (סי' ד ס"ק לט) שכתב לדייק נמי מדברי הנודע ביהודה במקום אחר דשפיר מצרפינן צד ספק זה דשמא נתעברה מעכו"ם לספק ספיקא. יעו"ש. וע"ע לגאון ההפלא"ה בנתיבות לשבת אבה"ע (סי' ד ס"ק כו) שכתב להשיב ע"ד הבית שמואל (הנ"ל) שכתב דדבר זה דאי תלינן בעכו"ם הוי בפלוגתא דהרמב"ם והטור, דלעולם י"ל דאף הטור ס"ל כהרמב"ם דתלינן בגוי, ומ"ש הטור דהולד ממזר ודאי היינו דמותר בממזרת דהרי אפילו שהולד נולד מגוי והוא כשר מ"מ מותר בממזרת דמצד אימו לא הוי קהל והוי כדין בן גר מישראלית דמותר בממזרת, ולעולם תולים בגוי לכו"ע. יעו"ש. וע"ע בחזון איש חאבה"ע (סימן א סקי"ז) שג"כ כתב שם דכל דאיכא נכרים באותו מקום וראוי להסתפק בהם שפיר מצרפינן ספק זה וכדעת רבי עקיבא איגר הנ"ל. ע"ש.

ואמנם הנה ראיתי להגאון תורת חסד מלובלין בחאבה"ע (סימן ט אות ג) שכתב שם לערער מכל וכל על צירוף צד זה דמעכו"ם נתעברה, וגם כתב לחלוק על הב"ש (הנ"ל) שכתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם ז"ל מצרפינן צד ספק זה דשמא מעכו"ם נתעברה דאין זה מוכרח. יעו"ש. וכ"כ גם בס' אפי זוטרי באבה"ע (סי' ד ס"ק מח) דאף להרמב"ם ז"ל דוקא כשאמרה בפירוש דמגוי הוא יש להאמינה אבל כשלא טענה לא טענינן לה צד זה כיון שהוא ספק רחוק מאד, ודלא כהב"ש שכתב דלהרמב"ם הוי צד ספק שמא מגוי נתעברה. יעו"ש. והנה בשו"ת תורת חסד מלובלין (שם אות ה) כתב, דספק זה דשמא מעכו"ם נתעברה לא הוי ספק שקול כיון שדבר זה הוא מיעוט שתלך האשה לגוי שאין דעתה מעורבת עמהם, ולפ"ז עמד ליישב את קושית ההפלא"ה בכתובות (ט ע"א) דפריך בגמ' גבי הא דאמרינן האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, והקשתה הגמרא, ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ותירצה, לא צריכה באשת כהן ואי בעית אימא באשת ישראל וכגון דקבל בה אביה קידושין פחות מת ג' שנים ויום אחד וכו', והקשה ההפלא"ה (שם) דלדעת ר"ת בתוס' כתובות (ג ע"ב) דבביאת עכו"ם לא נאסרה על בעלה מדאורייתא א"כ אכתי איכא ספק ספיקא, שמא באונס ואת"ל ברצון שמא מעכו"ם. אולם לפי הנ"ל תהיה מיושבת קושיא זו של ההפלא"ה דהרי האי ספק שמא מגוי הוא ספק שאינו שקול, וכן נמי הספק דאונס הוא מיעוט, וא"כ אין לעשות ב' ספיקות גרועים ואינם שקולים, ועיין שם בדבריו שהאריך לבאר דלדעת הרמב"ם ז"ל [דאנן קיי"ל כוותיה] דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן שפיר עבדינן ספק ספיקא אפילו כשספק אחר אינו שקול, אבל באופן שב' הספיקות אינם שקולים לא עבדינן ספק ספיקא. יעו"ש.

ואיברא דמצינו להפוסקים שהביאו קרוב לסברא זו לומר דאפילו אם נימא דחיישינן לעכו"ם הני מילי במקום שיש רוב עכו"ם, אבל לעולם כל שהוא רוב ישראל אין לתלות בענין זה דעכו"ם ואף לא לצרף צד זה לספק ספיקא, דכ"כ בשו"ת שיבת ציון (סי' סז) דברוב ישראל מצויין אצלה ליכא למ"ד דניחוש למיעוט דשמא מעכו"ם נתעברה והולד ממזר. ע"ש. וכ"כ כיו"ב בשו"ת מהרא"ל צונץ (סימן י אות ו) שכתב שם דבמקום שאין גויים מצויים אין לתלות בגויים ולא חיישינן שמא בא עכו"ם בצנעה. ע"ש. וראה גם בשו"ת חתם סופר חאבה"ע ח"א (סימן ט ד"ה אמנם ממה וד"ה ואין) שכתב בענין זה דאפילו אם רגילה האשה ללכת לעיר של גויים אין לתלות בגוי דאם מצד אונס שיאנסוה שם אונס ביממא במתא לא שכיחא, ולומר שיכירו זא"ז ויבוא אליה בלילה לשכונת הישראל כיון שאין הדלתות נעולות והיא תפתח לו פתח ביתה אין בזה חשש, וכל מה שתולים בעכו"ם היינו דוקא כשגרים בשכונה אחת ביחד עם העכו"ם, אבל כשיש לישראל שכונה נפרדת ורק רגל העכו"ם מצוי שם מה ענין בתולת ישראל עם הגויים העוברים ושבים שם באקראי להתערב עמהם עד שתפתח דלתי ביתה וחדרה הנעולות בלילה. ע"ש. וראה גם בשו"ת בנין עולם (סימן ה) מש"כ בזה. ע"ש.

וא"כ לפי דברים אלה הנה יש להתבונן גבי נידון דידן דעבדינן ס"ס הנ"ל שמא מעכו"ם הוא ואף את"ל דלא מעכו"ם אלא מישראל שמא הלכה הוי כהפוסקים דכל שמכחישה אין הולד נאסר בקרובות הפלוני, ואע"ג דיש ליישב גבי מה שהעיר התורת חסד דהספק שמא מעכו"ם הוא לא הוי ספק שקול, דמ"מ הרי בענין ספק ספיקא אין זה מעלה ומוריד כי כאמור בדבריו דלדעת הרמב"ם ודעימיה דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן שפיר עבדינן ס"ס בספק אחד שאינו שקול, והרי כידוע אנן קיי"ל כדעת הרמב"ם בנידון זה דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן, וכמ"ש הרדב"ז בתשובותיו ח"ד (סי' צג) שרוב הפוסקים שאנו נמשכים אחריהם סוברים שכל הספיקות באיסורי תורה דאזלינן בהו לחומרא הוו רק חומרא מדרבנן ולא מן התורה. ע"ש. וכ"כ נמי הפרי חדש יו"ד (סימן קי, דף רלד ע"א), ורבינו החיד"א במחזיק ברכה (סי' תקפט סק"ו), והכרתי ופלתי (בבית הספק סי' קי), והגאון יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' קמג), והגאון רבי יוסף שטיינהארט בשו"ת זכרון יוסף (חלק יו"ד סימן יט, דף מא ע"א) דהעיקר הוא כדעת הרמב"ם ודעימיה דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. יעו"ש. וע"ע למהרש"א אלפנדרי בשו"ת הסבא קדישא ח"ג (חאבה"ע סי' כג) שכתב בשם ספר חיי אברהם (דף י ע"א) שכת הסוברים כדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוי רק מדרבנן הם רובא דרבוותא. ע"ש. וכן העלה נמי מו"ר שליט"א בס' טהרת הבית ח"ב (סימן יג עמוד רמא) אחר שהביא שם דכסברת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן ס"ל נמי לבה"ג והרי"ף והראב"ד והסמ"ג והמאירי, א"כ י"ל הואיל וב' עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם [ובפרט שי"א דכן ס"ל גם להרא"ש] סוברים כן הכי נקטינן, וכאשר כתבו נמי גדולי האחרונים שכן הוא העיקר דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן. ע"ש. וחזר והניף ידו להעלות כן דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן דקיי"ל כדעת הרי"ף ורמב"ם ודעימייהו בשו"ת חזון עובדיה ח"א הנדפ"מ (סי' מט עמוד תתסו). יעו"ש. [ומזה יש להתיישב במש"כ הגאון רבי שמואל חיון נכד המהרשד"ם בשו"ת בני שמואל (סי' מא דצ"ט ע"א) שכתב שם: דעת הרמב"ם דחומר הספיקות מדרבנן נדחת שנראה שהוא יחיד בסברתו. ע"ש. וכ"כ כיו"ב גם הגאון רבי משה הכהן בס' כהונת עולם (סו"ס עח) דרוב הפוסקים אומרים דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה. ע"ש. וכ"כ גם הגאון רבי יעקב מקרלין בשו"ת משכנות יעקב חאו"ח (ריש סימן קלו) דרוב הפוסקים ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא. ע"ש. וראה בזה גם בס' ברכת יעקב (סימן י עמ' קסד והלאה) שהאריך למעניתו למינקט כדעת הפוסקים דס"ל דתפסינן למימר דספיקא דאורייתא לחומרא אסור מדאורייתא. ע"ש. אולם כאמור דאנן בדידן נקטינן לדינא הלכה למעשה דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. ואכמ"ל]. וממילא הספק השני שיש כאן שמא הלכה כהנודע ביהודה והדבר שמואל ודעימייהו דכל שמכחישה שרינן לולד לשאת את קרובותיו הוי לכאורה ספק שקול כיון דהוא ספק דפלוגתא דהפוסקים וכל שאין רוב הפוסקים חולקים נגד סברא זו עדיין חשיב שקול, עי' היטב בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן עד ריש אות ה). יעו"ש היטב, וא"כ כיון דשפיר יש לנו ספק אחד שקול מצרפינן לסמוך על ספק ספיקא על אף שהספק השני אינו שקול. [ובאמת כן היא נמי דעת טובא מהפוסקים דכל שיש ספק אחד שהוא שקול על אף שהשני אינו שקול מצרפינן להו לס"ס, דכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' נו) ובשו"ת עונג יום טוב (חאו"ח סי' מו) וביארו דכן מוכח נמי בתוס' נדה (יח ע"א ד"ה שליא) שבס"ס מצטרף המיעוט בספק שאינו שקול לספק השקול שהוא כמחצה על מחצה והוה ליה רוב להקל. יעו"ש. וכ"כ עוד דמצרפינן ספק שאינו שקול לספק שקול לס"ס הסדרי טהרה (סי' קפז ס"ק טו), והגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק ח"ב (חאבה"ע סי' טז אות ג' וד'), ובשו"ת שמן רוקח תליתאה (חיו"ד סי' ג), ובשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד סי' יא, דף לה ריש ע"ב), ובשו"ת בנין עולם (חאבה"ע סי' ה אות כא). וכ"כ עוד הרבה אחרונים. וכן העלה לדינא גם מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' עד אות ה), ובס' טהרת הבית ח"ב (סימן יא עמוד סב, וסי' יג עמ' שפב) דלעולם עברינן ס"ס אף דכשספק אחד אינו שקול אבל כשאין שניהם שקולים לא. יעו"ש].

אבל הבעיא הניצבת לפנינו היא לפי דעת הפוסקים הנ"ל דס"ל דלא מצרפינן צד ספק דשמא מעכו"ם הוא בגוונא דהוה רוב ישראל לומר שמא מעכו"ם הוא, והרי הכא בנידון דידן חשיב שפיר רוב ישראל דהעכו"ם המצויים בניינו פה עימנו היום בתוך מגוריהם של ישראל הוי מיעוטא דמיעוטא ואף העכו"ם העוברים ושבים בתוכינו עדיין מיעוט הם כלפי הישראל הנמצאים וגרים שם וכיצד נסמוך על ס"ס זה. איברא דהנה לפי דברי הבית מאיר הנ"ל שהביאו רע"א הנז' בתשובותיו (סימן ק ד"ה אך עדיין) והוא דברי הבית מאיר בחידושיו על אבה"ע הנ"ל (סי' ד סעיף כז ד"ה כתב הב"ש) שכתב לבאר דהא דאמרינן באומרת מהארוס נתעברה דהולד ממזר ולא תלינן בעכו"ם היינו בעיר שכולה ישראלים, משמע לכאורה דס"ל דאפילו בעיר שרובה ישראל עדיין לא סגי למימר דלא סמכינן על צד ספק דשמא מעכו"ם נתעברה ורק כשהיא עיר שכולה ישראלים ממש ואין עכו"ם מצוי שם כלל אז אין לנו לצרף צד ספק זה. ובס"ד מצאתי בשו"ת רע"א (פסקים סי' קו ד"ה גם אדרבה) שג"כ עולה ומתבאר מדבריו שם הכי דאפילו ברוב ישראל תולין בספק שמא מעכו"ם נתעברה, שכתב שם: דכמעט הוא נגד החוש והשכל לומר דליכא לספוקי בעכו"ם וכמעט הסברא נותנת בהיפוך דאף ברוב ישראל לא מקרי רוב נגד עכו"ם כדחזינן לענין יין נסך דאמרינן רוב גנבי ישראל, וה"נ לגבי עריות נימא רוב פרוצים בעריות נכרים. ע"ש. ומכלל דבריו אלה של הגרע"א עולה ומתבאר דאפילו ברוב ישראל עדיין יש לתלות דמעכו"ם נתעברה כיון שיש לומר דרוב הפרוצים בעריות נכרים הם. וק"ל. וראה גם בשו"ת בנין עולם (סימן ה אות ו - ז) שכתב דברב המגיד מבואר דאפילו בכה"ג דהוה רוב ישראל וממילא הוי רוב לאיסורא תולין בעכו"ם, וטעמו צ"ל דס"ל דיש רוב אחר נגדו דרוב ישראל כשרים הם, משא"כ רוב גויים פרוצים, ולכן אין לתלות ברוב הישראל דנמצאים שם כיון דבודאי מי שפרוץ הוא מהמיעוט נגד העכו"ם שאע"ג דגם הם מיעוט מ"מ רובם ככולם פרוצים. ע"ש שהאריך בזה ולפי המסקנא נראה דס"ל דלא תולין בעכו"ם. יעו"ש.

ברם בקושטא הנה עדיין י"ל דספק זה דאמרינן שמא הלכה כהנודע ביהודה והדבר שמואל שבמכחישה אין הולד נאסר בקרובותיו נמי הוי שאינו שקול כיון שאפשר מעט לצדד ולומר דרובא דהפוסקים חולקים ע"ז, ובפרט למאי דדייקינן למימר שהרמב"ם דהוא מארי דהאי שמעתתא לא ס"ל כלל לחלק בזה ואף במכחישה נאסר הולד בקרובותיו, ונמצא שב' הספיקות אינם שקולים וכאמור דבכה"ג ששניהם אינם שקולים לא עבדינן ס"ס. ומה גם דבכלל יש להתבונן בכל האי ספק ספיקא דעבדינן הכא אם ראוי הוא, דהנה הנודע ביהודה בתשובותיו מהדו"ק (חאבה"ע סו"ס ז ד"ה ועוד לענ"ד) כתב בעובדה שנשאל שם גבי פנויה שנתעברה וילדה ולא נבדקה ממי נתעברה ואח"כ מתה דהולד שתוקי, מה דינו של הולד לבוא בקהל. וכתב דאיכא הכא ס"ס לקולא, שמא אימו לכשר גמור נבעלה ואת"ל לפסול שמא לנכרי דהולד נמי כשר לבוא בקהל בכה"ג, דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ונמצא דאיכא ס"ס להתירו, והוא גם מתהפך שמא לנכרי ואת"ל לישראל שמא לכשר. ע"ש. אולם הבית מאיר באבה"ע (סי' ד סעיף כו סוף ד"ה פנויה) הביא את דברי הנו"ב הללו במש"כ לעשות ס"ס זה, וכתב להעיר עליו דלכאורה וה אינו ס"ס דהרי כשאומר שמא לכשר נבעלה והיינו דהולד אינו פסול, מיד נכלל בזה גם עכו"ם שאין הולד פסול בו, וא"כ איך אפשר שוב לומר כעוד צד של ספק ואת"ל לפסול שמא לעכו"ם נבעלה הרי הוא נכלל כבר בספק קמא של כשר, וכן נמי איך אפ"ל ואת"ל לפסול שמא לעכו"ם נבעלה, הרי עכו"ם אינו כלל בגדר פסול גבי נידון זה שהרי הולד בו כשר דכאמור הוא נכלל בספק קמא של כשר. וסיים שם הבית מאיר: ואין בזה אפילו ס"ס של שם אחד דשם לגבי המסופק יש ב' ענינים המתירים, משא"כ בזה לכל אחד מהמסופקים אין כי אם ספק אחד מן הכשר או הפסול, ואין זה כי אם מרבית הרוב וכדמוכח להדיא מפרש"י על רבא הנ"ל וכן חולין י' קורא רש"י ו"ל לספק שרצים וב"א טהורים לגבי ב"א טמאים רוב ולא ס"ס. עכ"ל. ע"ש.

ובפשטות כוונת הבית מאיר בזה להעיר דכל כה"ג כי הכא הס"ס הזה הוא גרוע מאד ואפילו משם אחד אינו נקרא, דס"ס משם אחד הוי כי הא דהביאו תוס' בכתובות (ט ע"א ד"ה ואי בעית אימא) להתיר קטנה שנבעלה שקיבל בה אביה קידושין פחות מג' שנים שודאי נבעלה תחת בעלה, ואז אין את ס"ס שמא באונס שמא ברצון ואת"ל ברצון שמא לא תחתיו, דודאי תחתיו הוא, וכתבו תוס' דהא אכתי איכא ס"ס ספק באונס ספק ברצון ואת"ל ברצון ספק היה רצון זה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן ביבמות (סא ע"ב), ותירצו, די"ל דשם אונס אחד הוא. וממילא דוקא התם דבמציאות יש כאן ב' ספיקות ספק באונס ממש או רצון שהוא רק נחשב כאונס כיון שהיתה קטנה, וא"כ יש כאן ב' מציאויות ממש, ורק דמצד הדין ההיתר הוא צד אחד של דין אונס להכי חשיב ס"ס משם אחד דסו"ס יש כאן במציאות ב' ספיקות, משא"כ הכא בנידון דהנו"ב כל הספק מצטמצם לאחד דספק מכשר הוא כולל גם עכו"ם וממילא בצד השני שמא פסול והוא עכו"ם אין זה עוד צד של ספק שמא מעכו"ם כי הוא נכלל בתוך הכשר שענין הכשר הוא כולל את כל הצדדים שהולד מותר לבוא בקהל והגוי בכלל זה. ולכן כל ב' הספיקות הללו הם מצטרפים לאחד ספק מכשר או מפסול ונהיים בגדר של רוב בלבד דהצד של ישראלים כשרים והצד של גויים זה נגד מיעוט שכנגדם של ישראלים פסולים, אבל אינו בגדר של ס"ס.

ועל זה סיים הבית מאיר דכן מוכח נמי מפרש"י, ונראה כוונתו לדברי רש"י בקידושין (עג ע"א) שכתב שם רש"י גבי הא דאיתא בגמ' אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים, ופרש"י: רוב כשרים אצלה, דכיון דמכירים את אימו דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים וקרובים שהולד מהם ממזר ואף עובדי כוכבים ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר. ומיעוט פסולין, כגון ממזרים וקרובים. ע"כ. והרי דרש"י ז"ל כולל את עכו"ם ועבד יחד עם הכשרים וקורא לזה רוב ולא ספק ספיקא. וכן נמי מרש"י בחולין (י ע"א) גבי הא דאמרינן התם בגמ' צלוחית טהורה שהניחה מגולה ומצאה מכוסה הרי זה טמא דחישינן שמא אדם טמא כיסה אותה וטימאה, אבל אם הניחה מכוסה ומצאה מגולה כשרה דתולים שמא שרץ גילהו, ובמקרא קמא של כיסוי לא תולים שמא היה ע"י שרץ כיון דשרץ דרכו לגלות ואי אפשר לו לכסות ולכן ודאי שזה ע"י אדם. וכתב רש"י (ד"ה מפני שדרכן וכו') דבמקרא בתרא במכוסה ונמצא מגולה מדוע טהור הרי אפשר גם שאדם גילהו, וז"ל: ואע"ג דאדם נמי דרכו לגלות איכא למיתלי באדם טהור ובשרצים לטהר, ובאדם טמא לסמא, תלינן ברובא לטהר. עכ"ל, ע"ש. והיינו דחזינן מרש"י דס"ל דכיון שאיכא הכא בני אדם טהורים וגם שרץ שהוא אינו מטמא חשיב ליה רוב וזה נגד מיעוט בני אדם טמאים, והרי שרש"י קורא לזה רוב ולא ספק ספיקא ספק שרץ ספק אדם ואת"ל אדם שמא טהור היה, והיינו כיון שוה בכלל ספק קמא ספק טהור שזה כולל שרץ וגם אדם טהור ולכן קורא לזה רש"י רק רוב. וק"ל. [והן אמת דכדברי הבית מאיר הללו ממש מצאתי שכתב גם בשו"ת בנין עולם (סי' סה אות ח - ט) והובאו דבריו בקצרה גם באוצה"פ (סי' ד ס"ק ק' אות ב) דאין לעשות ס"ס שמא מישראל כשר שמא מגוי דזה הוי רק רוב, כיון דכל הספק מצטמצם לאחד אי מכשרים או מפסולים, וזה גרע משם אונס חד הוא. יעו"ש. והוא ממש כדברי הבית מאיר הללו והם ב' נביאים שנתנבאו בסגנון אחד. ואיברא דכדברי הנודע ביהודה לעשות כס"ס זה כתב בשו"ת נדיב לב (ח"ב סי' ג) שכתב לצרף ס"ס כה"ג שמא לגוי ואת"ל לישראל שמא לכשר. יעו"ש].

והנה אע"ג דלגבי הראיה של הבית מאיר מרש"י דקידושין וחולין אפ"ל דהיינו טעמא דקרי ליה רש"י רוב, דהא כבר נחלקו הפוסקים בענין ההיתר של ס"ס מצד מה הוא פועל האם הוא משום שהספק הראשון עושהו לספק דרבנן - דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן - והספק השני הוי ספק בדרבנן ולקולא, או דס"ס הוא משום רוב ששני צדדי ההיתר של ב' הספיקות מצטרפים יחד והוו רוב ולפי זה מהני ס"ס גם למ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ועי' בזה באורך וברוחב למו"ר אורו של עולם מרן מלכא שליט"א בספרו הבהיר טהרת הבית ח"ב (עמוד רסו והלאה) שהאריך הרחיב בנידון גליא לדרעיה ונפל נהורא ובנפ"מ היוצא בזה אם ס"ס הוא מטעם רוב או מכיון דספק קמא נחית ליה לדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, כגון במקום דאיתחזק איסורא וכו'. יעו"ש שכל דבריו קילורין לעינים. וראה בזה גם בשו"ת תורת חסד מלובלין ח"א חאבה"ע (סי' ט סוף אות ה) מש"כ לבאר בענין ס"ס אם הוא מטעם רוב או משום דהוי כספיקא דרבנן ולקולא. יעו"ש. ואכמ"ל. וממילא אפ"ל דרש"י ס"ל דס"ס הוא מטעם רוב, ולהכי קרא לס"ס רובא ולעולם נתכוין לומר שהוא ס"ס. וק"ל. ובפרט יקבל הדבר משנה תוקף דהא למ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא היתר הס"ס הוא מטעם רוב וכמבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תא) דס"ל נמי ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא וביאר משום הכי שס"ס הוא מטעם רוב. יעו"ש. דהא בודאי א"א לומר בו כצד השני הנ"ל דהוא משום דספק קמא מורידו לדרבנן דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן, דהא האי מ"ד ס"ל דהוא מדאורייתא אלא ודאי דהוא מטעם רוב. והנה בדעת רש"י ז"ל כתב מהרי"ט אלגזי בהל' בכורות (פ"ה אות מג - א, כרך ב עמ' מז דפוס ירושלים תשנ"ג) בשם מהרימ"ט בתשובותיו (ח"ב חיו"ד סי' א) וכן הפרי חדש בכללי הספק ספיקא (אות א) שכתבו והכריחו מכמה דוכתין דדעת רש"י היא דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדאורייתא. יעו"ש. וראה בזה גם בשד"ח בכללים (מער' ס ריש כלל י) שהביא לפשר כן גם בדברי היש"ש דדעת רש"י היא דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדאורייתא. ע"ש. וממילא א"כ הוא, הרי כאמור למ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדאורייתא ס"ל נמי דהיתר ס"ס הוא מטעם רוב, והיינו כדאמרן דרש"י הנ"ל שכתב ענין רובא שפיר אפשר שנתכוין על ס"ס שלדעתו הוא מטעם רוב. ודו"ק.

מ"מ עצם הסברא שהביא הבית מאיר בפשטות נכונה היא דכל כה"ג שהספק השני נכלל בראשון ליכא ספק ספיקא. וראה גם היטב בחזו"א הל' פריה ורביה (סי' ז אות יד ד"ה עוד) שג"כ נקט כעין זה דכל שהספק השני נכלל בראשון לא חשיב ס"ס. יעו"ש. ולכן גם בנידון דידן אי אפשר לומר הס"ס הנ"ל שהרי בזמן שאנו אומרים דכל שמכחישה אין לאסור כיון שאינו מקרובים, גוי בכלל זה דהוא מהכשרים בנידון זה לא לאסור קרובות פלוני, וכן כשמתחילים בספק קמא שמא מגוי שמא מישראל אין זה צד ספק השייך לבעיא דהכא שהרי משניהם היא מותרת ורק כל הספק הוא גבי אותו פלוני, ונמצא דכל הספק מצומצם לאחד אם מקרובים או לא. וק"ל. וממילא כאמור אין זה ס"ס כמו שביאר הבית מאיר. ולכאורה אפ"ל עוד דאפילו הנודע ביהודה יודה הכא בנידון דידן דא"א לעשות ס"ס הנ"ל של צירוף גוי, דהרי הרמב"ם כשהביא דין זה אמר "חוששין לדבריה" והיינו ספק, ובכלל ספק זה כלול הכל גם שמא מגוי נתעברה ואפ"ה אמר דעדיין "חוששין לדבריה" לאסור, ונמצא דאין כאן בסופו של דבר אלא רק ספק אחד מה דין במכחישה אם גם בזה חוששין. וק"ל. ודו"ק היטב. [ובדין ס"ס משם אחר שכתבו תוס' בכתובות (הנ"ל) דלא הוי ס"ס, ראוי לציין מש"כ בשו"ת רבי בצלאל רנשבורג (סוף סימן טז) בהגהת הגאון בעל עולת שמואל, שמדברי גדולי האחרונים המהרשד"ם והמהריב"ל והמהראנ"ח וסיעתם מוכח שלא חששו כלל למה שכתבו התוספות דשם אונס חד הוא, שמכיון שלפי דעת הרשב"א בתשובה טעם היתר ספק ספיקא בדאורייתא הוא משום רוב [והיינו הרשב"א הנ"ל, דהא ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא] מה לי חד שמא מה לי תרי שמי סוף סוף הוי רובא, וכן הוא נמי דעת הרמב"ם שלא לחוש להאי כללא שכתבו התוס' דשם אונס חד הוא. עכ"ד. ע"ש. והביא דבריו גם בס' טהרת הבית שם (סוף עמ' רסט) ונראה שקצת מצדד לדבריו. יעו"ש. ואכמ"ל בזה].

איברא דעלה על לב לומר דעדיין איכא צד שריותא בנידון דידן מצד אחר כיון דהרמב"ם ז"ל כשהביא דין זה נקט עלה בלישנא "חוששין לדבריה" והיינו בפשטות מדינא דרבנן, ובפרט לפי דברי המרחשת הנ"ל (בריש דברינו) שכתב לבאר בדעת הרמב"ם דהיינו טעמא דס"ל לאסור הולד בקרובותיו ע"פ דבריה של האשה, דהוא משום שבלא דיבורה בלאו הכי היה הולד אסור לכל ישראל מצר ספק ממזר, וע"פ דיבורה מצטמצם האיסור רק על קרובות הפלוני הזה כי הוא נהיה מותר בכל העולם חוץ מהם, וממילא נמצא דהאיסור הוא רק מצד ספק ממזר והרי איסור זה הוי רק מדרבנן, וכדאיתא בגמ' דקידושין (עג ע"א) התורה אמרה "לא יבוא ממזר בקהל ה'" ממזר ודאי לא יבוא הא ספק יבוא. יעו"ש. וברמב"ם (פט"ו דאיסורי ביאה הלכה כא) דספק ממזר הוא מדרבנן. ע"ש. וא"כ הואיל והוי רק דין דרבנן י"ל דהוי הכא בנידון דידן ספק בדרבנן, והרי כאמור איכא פלוגתא דהפוסקים הנ"ל במכחיש את האשה אם ג"כ אסור הולד בקרובותיו, וממילא ספיקא דרבנן לקולא. וק"ל. ודו"ק. ועי' כיו"ב בשו"ת תורת חסד מלובלין חאבה"ע (סי' ט אות ב דף כח ריש עמוד ב) שכתב שם דכל שאנו מורידים האיסור לומר דהוא מדרבנן ממילא סגי בחד ספיקא וא"צ ספק ספיקא. יעו"ש. (וע"ע בדברי התורת חסד (שם בסוף הסימן) שכתב לחדש ולומר עוד דענין ספק ממזר קיל טפי מענין כל ספק דעלמא, ולכן אף לפוסקים דס"ל בעלמא דבס"ס בעינן ב' ספיקות שקולים היינו משום דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדאורייתא אבל בענין ספק ממזר דהתורה התירה בפירוש ואסור לכו"ע רק מדרבנן א"כ מהני אף ספק ספיקא שספק אחר אינו שקול, וכדמהני לדעת הרמב"ם ודעימיה דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן. ע"ש. [ועתה ראיתי בס"ד גם למו"ר שליט"א בהקדמתו לשו"ת עט סופר של מהר"ש טוויל (מהדורת ירושלים תש"ן, אות ב) שג"כ נקט כדברי התורת חסד מלובלין הללו דגבי ממזר שלכו"ע איסורו הוא רק מדרבנן ממילא יש להקל לכל השיטות לצרף אף ספק שאינו שקול. יעו"ש]. ומבואר לפ"ז דענין ספק ממזר הוא מותר מן התורה לגמרי לכו"ע אף למ"ד דס"ל בעלמא דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדאורייתא והיינו הרשב"א ודעימיה מ"מ בממזר כו"ע מודים דספיקו אסור רק מדרבנן. ובנידון דידן כאמור י"ל דהוי ספיקא בדין דרבנן ולקולא).

ומה גם דעוד י"ל דבאמת כל מה שאנו אוסרים הולד בקרובות הפלוני אין זה אלא רק מצד ספק בלבד, והיינו נמי דנקט לה הרמב"ם בלשון "חוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות" וכו' כלומר חשש בעלמא מספק, וכן מצאתי בדברי הכתב סופר בתשובותיו חאבה"ע (סי' ב ריש אות ב) דכל איסור זה לאסור הולד בקרובות אותו פלוני אינו אלא מצד ספק, שכתב שם וז"ל: אלא ממש"כ [הרמב"ם] בהלכה י"ד פנויה שאמרה בן זה מפלוני אינה נאמנת להיות בו אבל אסור בקרובותיו מספק וכו', נראה דע"פ דבריה נשאר לנו ספק להחמיר וכ"פ בשו"ע סי' ד. עכ"ד. ע"ש. והרי דכל איסור זה אינו אלא מצד הספק שיוצא מתוך דבריה. וממילא שוב י"ל דהוי ספק ספיקא, ספק כדבריה שמפלוני הוא ספק לא ואת"ל דחוששין לדבריה שמא במקום שמכחישה הלכה כהפוסקים דלא חוששין לדבריה. וק"ל.

ושו"ר הלום לידידי הרח"א בשו"ת מנחת חיים הנדפ"מ (חאבה"ע סי' ע אות ד) שעמד נמי בענין זה דהרמב"ם שכתב דאסור הולד בקרובות הפלוני וכו', וכתב לציין ע"ז כיו"ב מדנפשיה דבאופן שמכחישה יש להקל מטעם ספק ספיקא דכיון דהרמב"ם נקט דין זה בלשון "יראה לי" משמע שאין זה אלא חידושו שלו שיש לאסור הולד מספק שמא הוא אביו, ובמקום שמכחיש הא איכא פלוגתא דהפוסקים. ע"ש. ברם יש לציין כי אמנם כאמור שכצד זה עולה ומתפרש נמי מדברי הכתב סופר הנ"ל שכתב דהא דאסרינן לולד לישא קרובות הפלוני אין זה אלא מספק, מ"מ מש"כ דדין זה הוא דין של הרמב"ם וכתבו מדעת עצמו ולכן כתבו בלשון "יראה לי", הנה כתב הבאנו לעיל (בהערה א) דלעולם אע"ג דהרמב"ם נקט דין זה בלשון "יראה לי" לאו היינו דמשל עצמו ממש הוא דלעולם אפשר שדין זה מחז"ל הוא ומן המקדש הוא יוצא רק שאינו מפורש להדיא בש"ס אלא הוא יוצא מדקדוק הדברים וכדרכו בקורש כותב הרמב"ם בכה"ג לשון "יראה לי", ומקור לו בדברי חז"ל בגמ' דיבמות (לז ע"ב) תניא ר"א בן יעקב אומר וכו' ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה וכו' וכמו שהבאנו שם שע"פ דברי הגמ' הללו יש לדייק דכל שיודעת ואומרת אין חשש לממזר דאח ואחות כי מאמינים לדבריה ואסורים להנשא, ונמצא דדין זה אסור מדינא דחז"ל ולא הרמב"ם ז"ל הוא המחדש דין זה מדעתו ממש. מ"מ כאמור הדין דין אמת שאין כל איסור זה של הולד בקרובות הפלוני אלא רק מספק וכמ"ש ג"כ הכתב סופר, וממילא שפיר י"ל דכל כה"ג שמצטרף לנו עוד צד של ספק כי הכא דמכחישה הפלוני שיש פוסקים המתירים עבדינן ס"ס לקולא ושרי ליה לבן זה לישא את קרובותיו של אותו הפלוני.

ובהא נחתינן ובהא סלקינן: דשרי לבן זה לישא כדמו"י את בתו של אותו פלוני שאמו טוענת שנתעברה ממנו, כיון שפלוני זה עומד ומכחישה שלא היה לו מעולם שום עסק עימה, וע"פ הטעמים הנ"ל. וצור ישראל יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אמן.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi