למעלה
וראה עוד בדברי הגרי"ש נתנזון בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (ח"א סימן יד) שג"כ עמד שם בדברי מהרלב"ח הנ"ל, אמנם עמד לימינו להיות לו למליץ טוב ויושר להצילו מקושיות הפוסקים ובפרט מהערותיו של מו"ז החכם צבי. וכתב שם השו"מ בריש דבריו כי הנה לכאורה האחרונים עמדו להעיר על המהרלב"ח במש"כ דקטלנית שנפלה ליבום אמרינן בה שומר מצוה לא ידע דבר רע, דא"כ במי שהוחזקה להיות בניה מתים מחמת מילה דפסקינן דלא תמול השלישי, לכאורה מדוע לא נימא ביה ג"כ שומר מצוה לא ידע דבר רע שהרי עושה דבר מצוה למול הבן, ובש"ס דיבמות נד מדמה קטלנית להוחזקה להיות בניה מתים, ומשמע שדינם שוה. אולם כתב ע"ז השו"מ, דנראה דכוונת מהרלב"ח היא דענין שומר מצוה לא ידע דבר רע היינו דאינו מובטח שלא יבוא לו לעולם מכשול ע"י שמירת המצוה דהרי שלוחי מצוה בחזרתן איכא פלוגתא בש"ם פסחים דף ח אי נזוקין, ואף למ"ד דאינו ניזוק אפילו בחזרה היינו עכ"פ בעוד שהוא עסוק בחזרה מאותה מצוה, אבל עכ"פ אינו מובטח שלא יבוא לו לעולם מכשול, וממילא לכך שפיר אמרינן דלא תמול בנה דנהי דלא ימות בשעת המילה באותו יום וכדו', מ"מ חיישינן דימות אח"כ מחמת המילה. אבל במצות יבום בקטלנית דהקשו כולם דניחוש ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדגזרינן בעלמא, אבל היטב דיבר בזה דודי זקני הגאון ישועות יעקב בחאבה"ע סי' ט דבקטלנית קיי"ל עבר ונשאה לא תצא, א"כ כל שכבר בא עליה לשם מצות יבום שוב הותרה לגמרי. ולפ"ז כל דלגבי יבום לא שייך יותר חשש שמא אח"כ ימות, דהא כל שנשאת לא תצא. ובדרך זו ישב ג"כ את קושית הח"צ (בתשובותיו סי' א) שהקשה ממ"ש בתורה "כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" ופרש"י שיהודה חשש שמא היא קטלנית, והרמב"ן תמה דא"כ למה לא אמר לה בהדיא ומדוע בוש יהודה להורות דין קטלנית, הרי מזה משמע דאף במקום מצות יבום איכא לחשש דין קטלנית. אמנם לפי הנ"ל א"ש, דהא כל ענין דשומר מצוה לא ידע דבר רע הוא רק בשעת המצוה ולא שרינן לישא קטלנית במקום יבום אלא משום דאמרינן נמי כיון שנשא שוב לא יוציא, ולפ"ז דוקא ביבם גדול דעושה מצוה מעיקרא וכיון שכבר נשא לא יוציא, אבל ביבם קטן דאין קידושיו ונשואיו כלום לכן אחר שייבם בביאה ראשונה לא שייך לומר דאם נשא לא יוציא, דהא אין נשואין לקטן ולא עשה כלום, ולכן בכה"ג אף במקום יבום שייך חשש דקטלנית. והיינו דקאמר לה יהודה לתמר "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו", דלכאורה מאי נפקא מינה בין גדול לקטן אלא היינו דחיכה עד שיגדל וקידושיו יהיו קידושין ואז לא חיישינן תו למידי. עכת"ד. יעו"ש.

ואף שיש לצדד מתורף דבריו אלו של הגרי"ש נתנזון לכאן ולכאן במאי דמספקינן לעיל האם בענין יבמה דלא חישינן בה לדין קטלנית הוא במתו לה ב' בעלים דוקא או ה"ה נמי בשלשה ויותר, דלכאורה ממאי דקאמר ברישא דענין שומר מצוה וכו' דקאמר מהרלב"ח הכא הוא דוקא כשמקיים את המצוה בהתחלה ושוב לא חיישינן שינזק כיון דקיי"ל שאם נשאת לא תצא, א"כ לפ"ז יש לומר דהא גם במתו לה ג' וד' בעלים מקיים בה ברישא מצות יבום וממילא לא תצא. אולם מאידך גיסא מהא דקאמר בענין שלה דחשש יהודה אע"ג שיקיים מצות יבום, מ"מ כיון דאין קידושיו קידושין דקטן הוא וליבום זכתה לו תורה ולא לקידושין, ולפ"ז אחר שייבם ביאה ראשונה לא שייך לומר דאם נשאת לא תצא דהא אין לו נשואין כלל ושוב שייך בו חשש קטלנית, ממילא לפ"ז יש לומר דאם מתו לה יותר מב' בעלים דלדעת הרב תשובה מאהבה דס"ל בדעת הרמב"ם דאף אם נשאת תצא א"כ אפ"ל דהיינו טעמא דתצא דהפקיעו לו חכמים את הקידושין והוי כבקטן דאינו יכול לקדש, וא"כ אע"ג שמקיים מצות יבום אבל אינו יכול להמשיך אחר ביאה ראשונה דהא אין לו קידושין עליה דנימא דאית ביה דינא דאם נשאת לא תצא. אולם עדין אפשר לחלק דלעולם אף להאי דעתא דהתשובה מאהבה דבמתו לה ג' בעלים אם נשאת תצא, אפ"ל דאין הכוונה שהפקיעו לו חכמים את כח הקידושין, אלא הענין הוא כיון שעבר על דברי חכמים קנסוהו שצריך להוציאה על אף שקידושיו קידושין, וממילא לפ"ז אף לפי דעת התשובה מאהבה י"ל דהני מילי דאמרינן דיוציא הוא דוקא היכא שהתחיל מעיקרא באיסורא והיינו בקידושין דעלמא דבהא קנסוהו רבנן, אבל במקום שהתחיל ברישא במצוה ולא קנסוהו רבנן וכהא דהכא דמקיים מצות יבום א"כ כיון דסו"ס כח הקידושין נשאר במקומו, בכה"ג אמרינן שפיר מעיקרא שומר מצוה לא ידע דבר רע וגם אח"כ לא יוציא. וק"ל ועוד יש לפלפל.

ומ"מ לגבי עצם דעתו של הגרי"ש נתנזון הנה מהמשך דבריו שכתב שם: והנה לכאורה רציתי לומר דכיון "דבכל קטלנית" אם נשאת לא תצא ואף אם קדשה כונס, א"כ חזינן דאין איסור ורק לכתחילה אסור להכניס עצמו בסכנה אבל כל שעבר ונשא או אף רק קידש בלבד לא אכפת לן, א"כ בשלמא בקידושין שפיר אמרינן דלמה לו לקדש זאת ישא אחרת והיא תשב דמזלה גורם או שהמעיין גורם. אבל יבמה כיון דאגודה ביבם הוה כמו שכנסה כבר דהא הוא מוכרח לייבם לקיים מצות יבום, ועכ"פ יותר אגידה ביה מארוסה דכאן חיוב עליו לקיים מצות יבום. עכ"ל. יעו"ש. ומתורף לשונו כאן משמע שאינו מחלק בין יבמה ליבמה אם מתו לה ב' בעלים או יותר ובכל גוונא הרי זו תתייבם כיון דאגידה ביה ביבם לקיים מצות יבום, ויתרה מזו מבואר בריש דבריו אלה שכתב "דכל קטלנית" אם נשאת לא תצא וכו', דהאי לישנא דנקט "כל קטלנית" מורה ובא בפשטות דס"ל דבכל גוונא דקטלנית אמרינן [לדעת הרמב"ם ודעימיה] דאם נשאת לא תצא, לא שנא מתו לה ב' בעלים או יותר. וק"ל. ודו"ק.

וראה עוד בשו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא (ח"א סימן רנד ד"ה והנה ראיתי) שעמד שם עוד בקושיית האחרונים בדברי המשנה בברכות (פ"ה מ"א) דמדוע תנן התם דהמתפלל ורואה עקרב פוסק, והא שומר מצוה לא ידע דבר רע, והרי דעת המהרלב"ח דביבום ל"ש קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינן ניזוקין ומכ"ש במקיים מצוה, אלא צ"ל דכל דשכיח היזיקא שאני ולא סמכינן על הנס, וכדאמרו בקידושין דף מ אף באינו בעל בחירה, ולפ"ז כל דעפ"י רוב אינו נושך שוב שייך שומר מצוה לא ידע דבר רע ולכך אינו פוסק ודו"ק, ובזה ישבתי לנכון מ"ש בחבורי יד שאול סי' רסג בשם המפרשים שהקשו דלמה במילה חיישינן בג' ילדים ולא מלינן ולא אמרינן דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו ביבום, ולפמ"ש א"ש שם הוה קבוע היזקא דהוחזק שתי פעמים או שלשה, אבל יבום בקטלנית כיון דשיטת הרמב"ם דאינו רק ע"פ הניחוש בלבד במקצת פעמים ולכך אם כנס לא יוציא שוב שייך שומר מצוה לא ידע דבר רע ודו"ק היטב. וז"ש יהודה "שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו" ופירש"י דוחה בקש שהיתה קטלנית והחכם צבי הקשה מזה דביבום ל"ש קטלנית, ולפמ"ש א"ש דכיון דאינו רק מפני ששומר מצוה לא ידע דבר רע, אבל בקטן דחשש שמא לא יתכוין לשם מצוה שוב שייך חשש קטלנית וגם ל"ש לומר שומר מצוה דיהודה הוא שחידש מצוה זו ולא נצטוו עליו עדיין וא"כ ל"ש שומר מצוה בזה ודו"ק. עכ"ד. ע"ש. ומכלל דבריו אלה של השו"מ הכא עולה ומתבאר נמי דגבי יבמה י"ל בכל גווני דאם נפלה ליבום יש ליבמה ואפילו שהיא קטלנית אחר ג' פעמים, כיון שאין זה סכנה גמורה לפי המבואר בדברי הרמב"ם ואמרינן ביה שומר מצוה לא ידע דבר רע והיינו בכל גווני. וק"ל. וע"ע בדבריו של השואל ומשיב במש"כ בתשובותיו שם מהדורא שתיתאי (סי' סא) ד"ה ובזה, ובדבריו במהדורא תנינא (ח"ג סי' פז). יעו"ש.

וע"ע בחקרי לב בחאבה"ע (סוס"י עה) שעמד לומר שם דלעולם איכא למימר דאפילו לדעת הרשב"א דפליג על הרמב"ם בענין קטלנית וס"ל דאם נשאת תצא, מ"מ ביבמה קטלנית כזו שנפלה ליבום אפשר לומר דאם רצה היבם ליבם מייבם. ע"ש. וע"ע בשו"ת אבני נזר חאבה"ע (סי' מח אות יג והלאה) עוד בענין זה דפלוגתא דמהרלב"ח וחכם צבי והרד"ך בדעת הרא"ש האם גם הוא יודה דבמקום יבום לא חיישינן לענין קטלנית. וע"ע בישועות יעקב אבה"ע (סימן ט סק"א), ובנתיבות לשבת (שם סק"ג), ובשו"ת ברית יעקב (סימן ג), ובאבן הראשה (סימן יד), ובס' ישרש יעקב עמ"ס יבמות (לד ע"ב), ובשו"ת נפש חיה חאבה"ע (סי' א) ובאוצה"פ (סימן ט סק"ב) מש"כ עוד בענין זה. יעו"ש. ועכ"פ מתורף כל הדברים הנ"ל עולה ומתבאר דסתימת הפוסקים היא דלדעת הרמב"ם דס"ל דאם נשאת לא תצא כל היכא דאיכא מצות יבום לא חיישינן לחשש ענין קטלנית לא שנא מתו לה ב' בעליה או יותר ובכל גוונא אמרינן דתתייבם לכתחילה ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi