למעלה
איברא דכבר עמדו הפוסקים האם יש להוציא דין מתוך דקדוק לשון בדבריו של מרן ז"ל, דהנה בשו"ת משפט כתוב חאבה"ע (סוס"י צו ד"ה ועל רו"מ וכו') כת' וז"ל: והנה לא נעלם מעיני רו"מ שאנחנו אין הולכים אחר דעת מרן ז"ל אלא בדבר שהוא פוסק להלכה, ולא בדבר שהוא יתבאר מתוך משמעות דקדוקיו ותירוציו או מאיזה הוכחה, יען שדברים כאלו ידחו ויראו וישובו וידחו. יעו"ש. ומכלל דברים אלה נראה שאין להוציא דין מתוך דקדוק לשון השו"ע. ואולם הנה לפי מש"כ הגר"י אייבשיץ בס' אורים ותומים (בקיצור תקפו כהן סוף סימן קכד) שכתב שם וז"ל: וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר שו"ע והגהת הרמ"א, ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, כי הקושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה ולאין ספק שלא כוונו להכל כי איך היה אפשר לרוב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם ומי הוא המחבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וחפץ ה' בידם הצליח. עכ"ל. יעו"ש. וא"כ לכאורה לפי דבריו אלו של הגר"י אייבשיץ יש מקום לומר, דאכן שפיר אפשר לדייק מלשונו של מרן. וצ"ע. וראה גם היטב בשו"ת חתם סופר חאבה"ע (ח"ב סי' קב). יעו"ש. וראה נמי בקונטרס כללי השו"ע להרה"ג יצחק יוסף שליט"א (אות טו) שהביא שם מתשובה כ"י למו"ר מרן מלכא שליט"א שכתב, די"א שכאשר מרן לא פירש דבריו להדיא אלא למדים מתוך דיוק דבריו בשולחן ערוך בזה לא קבלנו הוראותיו. יעו"ש. ולאור כל הדברים הללו, עדין צ"ב אם אכן אפשר לדייק כדיוק הנ"ל שעמדנו בו בדברי מרן.

ועיין עוד בדברי הח"מ באבה"ע (שם סק"א) והב"ש (שם סק"ג) שעמדו בתימא על דברי מרן בשו"ע שם, שלכאורה הרכיב בדבריו את דעת הרמב"ם והרא"ש ביחד. דהא מחד גיסא פסק כהרמב"ם דאם נישאת לא תצא, ואח"כ המשיך מרן וכתב, ואם הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה משלישי אבל משני יש לה כתובה אפילו לא הכיר בה, ע"כ. דלכאורה מדוע אם לא הכיר בה אין לה כתובה מהשלישי, הרי לדעת הרמב"ם שאין זו סכנה גמורה אלא הוא ענין על צד הניחוש והפחד ולכן אם עברה ונשאת לא תצא, ממילא גם תקבל כתובה. ומרן דפסק כהרמב"ם דלא תצא, כיצד תפס בענין זה כהרא"ש דלא תקבל כתובה. וכתב הב"ש לתרץ די"ל דלענין כתובה הכריע מרן דאין לה משום דיכול הבעל לטעון קים לי כהרא"ש ומשא"כ לענין כפיה על הגט קיי"ל כהרמב"ם דלא תצא. עכ"ד יעו"ש. ומדבריו אלו של הב"ש שכתב דהכא נקט מרן דאם לא הכיר בה אין לה כתובה, משום דטענינן ליה קים לי כהרא"ש דס"ל דאם עברה ונשאת תצא. י"ל דאע"ג דקיי"ל דאין לומר קים לי היכא דהוי סברא יחידאה, ודוקא היכא דב' פוסקים ס"ל הכי אמרינן קים לי, וכמו שתפסו כן כל גדולי האחרונים (עי' לגר"ח פלאג'י בס' גנזי חיים בקונטרס דגל הקים לי אות א ד"ה עוד מצינו וכו'. ע"ש), מ"מ באמת הכא הרי הרא"ש אינו יחידי בדעתו זאת דאם נשאת תצא דכאמור לעיל איכא עוד פוסקים העומדים בשיטה זו דהרא"ש שכן הוא ג"כ דעת הריטב"א ורבותיו והנמוק"י ורש"י ודעת הרשב"א למקצת פוסקים ועוד, ולהכי שפיר יכול לטעון קים לי.

והנה מדבריו אלו של הב"ש מבואר יוצא עוד, דאע"ג דהכא הרמב"ם וגם הרי"ף קאי בחדא שיטתא דאם נשאת לא תצא [וכאשר מבואר להדיא בתשובת הרמב"ם הנ"ל דהרי"ף ס"ל נמי הכי דלא תצא], והרא"ש ודעימיה עומדים לעומתם וס"ל דתצא אפ"ה יכול לטעון המוחזק דהוא הבעל קים לי כהרא"ש נגד הרי"ף והרמב"ם, ושכן הוא ג"כ פשט דברי מרן בשו"ע כאן דס"ל דאמרינן קים לי כהרא"ש נגד הרי"ף והרמב"ם. וממילא יוצא דאע"ג דבעלמא בכל דוכתא ס"ל למרן לפסוק כתרי מגו תלתא דעמודי ההוראה, מ"מ בדיני ממונות ס"ל דיכול המוחזק לטעון קים לי נגד דעתם, כל דאיכא עוד פוסק דס"ל כוותיה. וק"ל. (וכמובן כל זה היכא דלא גילה מרן ז"ל כלל את דעתו דעת עליון בענין זה בשו"ע, הא לאו הכי שדעתו כבר מפורשת בענין זה בשו"ע, הא קיי"ל דאפילו אלף אלפים פוסקים לא ס"ל הכי דלא יוכל המוחזק לטעון קים לי נגד מרן, וכמש"כ מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (סי' קפב) קבלתי ממר זקני הגאון הראשון לציון הרב משה גלאנטי שבכל ארץ ישראל ובכל ערי המזרח וערביסתאן אין המוחזק יכול לטעון קים לי נגד הכרעת מרן מהר"י קארו, שכן קבלו עליהם על זרעם, ושמעתי מפה קודשו שבזמנו חזרו גאוני צפת וחדשו תוקף הסכמה זו לקבלת מרן. ע"כ. וכ"כ גם הגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף (חחו"מ סוס"י יח), ותלמידו רבינו החיד"א בברכ"י חחו"מ (סי' כה סקכ"ז וכח), וכן החזיק בכל תוקף גם הגר"י אייבשיץ בס' אורים ותומים (בקיצור תקפו כהן סוס"י קכד), וביתר שאת וביתר עוז עמד בזה מו"ר מרן מלכא שליט"א בתשובותיו עי' שו"ת יביע אומר ח"ב (חאבה"ע סי' ח אות ו), ובח"ה (חיו"ד סי' ח אות ד), ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (עמוד שיב) ועוד. (וראה בזה גם בס' ברית יעקב (סי' מ) מש"כ בזה ג"כ באורך. ע"ש). ועי' בזה עוד למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ג (חאבה"ע סי' יג אות ב) שהביא שם עוד דאע"ג דקבלנו הוראות מרן גם במש"כ בבית יוסף, מ"מ בכה"ג שהביא מרן דין בב"י והשמיטו בשו"ע יכול לטעון המוחזק קים לי נגד מש"כ מרן בב"י. ועוד עמד לדון התם אם יכול המוחזק לטעון קים לי נגד מש"כ מרן בתשובותיו ולא הוזכר בשו"ע. יעו"ש. וראה גם מה שעמד לפלפל בזה בס' ברית יעקב הנזכר (סי' מ הערה א) בענין אי אמרינן קים לי נגד מש"כ מרן בכסף משנה. יעו"ש. ומ"מ כאמור נגד מש"כ מרן בשו"ע לית דין צריך בושש דלא יוכל המוחזק לטעון קים לי). ועכ"פ לפי המתבאר דשפיר יכול המוחזק לטעון קים לי כדעת חד מעמודי ההוראה אע"ג דדעה זו היא נגד תרי עמודי ההוראה הנותרים, חדא, דכן עולה ומתבאר ע"פ דברי הב"ש הנ"ל ודו"ק. ועוד דלכאורה לא גרע ממאי דקיי"ל דאפילו במקום דפוסק מרן בלשון סתם וי"א או י"א ויש אומרים דבעלמא קיי"ל כהסתם וכי"א בתרא ולא חיישינן לדעה החולקת אפילו לכתחילה, מ"מ בענין קים לי שפיר יכול המוחזק לטעון קים לי כאחת הסברות הפוטרות, וכמו שהעלה מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א (חחו"מ סוס"י ב). יעו"ש. וממילא ה"נ נימא דאפילו בעלמא דנקיט מרן ז"ל כללא לתפוס כדעת ב' מגו תלתא דעמודי ההוראה ולא חייש לעמוד שלישי דפליג בהדייהו, מ"מ בענין קים לי אם לא גילה מרן דעתו שפיר יוכל המוחזק לטעון קים לי נגד ב' עמודי ההוראה. וק"ל.

והן אמת דהנה מה שעמדו הח"מ והב"ש להקשות על מרן, דאם פסק כהרמב"ם דלא תצא א"כ מדוע בלא הכיר בה אין לה כתובה, ומזה עמד הב"ש לומר דמרן ס"ל דבענין תשלום כתובה אמרינן קים לי כהרא"ש. עי' בספר גליא מסכת (סימן יא) דעמד לתמוה עליהם דזה מנין להם שלדעת הרמב"ם דס"ל דלא תצא יש לה כתובה, דלעולם י"ל דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דאם נשאת לא תצא, מ"מ כל שלא הכיר בה אין לך מקח טעות גדול מזה שיבלה כל ימיו בפחד ובהלה, ולכן אין לה כתובה. וגם בס' יעלת חן (סימן לב) כתב דבלא הכיר בה והוא קפיד גם הרמב"ם מודה דאין לה כתובה, וגם הריב"ש (בסימן רמא) הביא בשם הרשב"א שהסכים להרמב"ם דלא תצא אף שברשב"א בחידושיו מבואר דבלא הכיר בה אין לה כתובה. עכת"ד. וכ"כ ג"כ בבית מאיר באבה"ע שם (סי' ט סק"ב) ובבית משה (שם סק"ב) והובאו דבריהם באוצה"פ (סי' ט סקי"ב). יעו"ש. ובאמת כ"כ גם בס' עצי ארזים (סי' ט סק"ה) לחלוק על הב"ש במש"כ דלדעת הרמב"ם יש לה לקטלנית כתובה, דלא היא דכיון שלא הכיר בה לעולם, גם להרמב"ם אין לה כתובה. ע"ש. וראה גם בס' ערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין בחאבה"ע (סי' ט אות ה) שג"כ נקט בדבריו בפשיטות דלעולם נראה דאף להרמב"ם שמקל בענין זה דאם נישאת דלא תצא, כל שלא הגידה לו שהיה לה ב' אנשים ומתו, והוא מקפיד בענין כיון שהוזכר בגמ' אין לך מקח טעות גדול מזה, ואין לה כתובה. ע"ש. וממילא לפי דברי האחרונים הללו אשר מקיימים את דברי מרן דפסק דכל שלא הכיר בה דאין לה כתובה, דדין זה הוא אף להרמב"ם משום דסו"ס לא הכיר בה, ולא כמש"כ הב"ש דדין זה דנקט מרן הכי הוא דוקא להרא"ש ומשום טענת קים לי נגעו בה. ממילא לפ"ז עדין צ"ב אם באמת אפשר לומר הכי דהמוחזק יכול לטעון קים לי כחד מעמודי ההוראה נגד תרי מינייהו. וק"ל. ויש עוד מקום לפלפל בזה ואכמ"ל.

ואציין עוד מילתא זוטרתי בזה, כי הנה מתשובת הרמב"ם הנ"ל בשו"ת פאר הדור מבואר דעד כאן לא אמרינן בענין קטלנית דאם נשאת לא תצא, והיינו דלכתחילה לא תנשא, זהו דוקא באשה דעלמא. אבל באשה שמתו ב' בעליה ונפלה ליבום בזה כתב הרמב"ם "וכי תדחה מצוה של תורה משום חששא בעלמא, דבר זה לא שמענו מימינו והלכה למעשה שנתקדשו לכתחילה ונתייבמו ולא ראינו מי שהקפיד בזה, וזה דבר פשוט אשר אין להסתפק בו כלל כי זאת היבמה דינה ככל היבמות" וכו'. יעו"ש. וכן הביא נמי מרן בכסף משנה בהל' איסורי ביאה שם (פכ"א הל"א) שהרמב"ם בתשובה כתב דביבמה שנפלה ליבום הלכה למעשה בכמה נשים שקדשו אותם לכתחילה ונתייבמו, ולא נראה מעולם מי שחולק על זה. יעו"ש. והנה לכאורה בדברי הרמב"ם הללו מיירי בענין מי שמתו לה ב' בעליה ונפלה עתה ליבום לפני שלישי, ובהא קאמר דתתייבם לכתחילה, וכמבואר מתורף התשובה שם, ויש לעמוד ולדון האם דוקא בכה"ג דמתו ב' בעליה ונפלה לפני השלישי ליבום קאמר הרמב"ם דתתייבם לכתחילה, או דילמא דלא שנא דאפילו מתו כמה ג"כ אמרינן דכל שנפלה ליבום הרי זה תתייבם. והנה לכאורה מדברי המהרלב"ח בתשובותיו (סימן לו) שעמד לדון שם בענין אשה שמתו ב' בעליה ונפלה ליבום, האם משום דאית לה דין קטלנית תחלוץ ולא תתייבם, ולאחר שהאריך שם בפלוגתא דהתנאים והפוסקים אם מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת, והעלה דאנן קיי"ל דמצות יבום קודמת (וראה בזה גם למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ו (חאבה"ע סי' יד) שהאריך בענין זה תשובה ארוכה מאר'ש בשיטות הפוסקים ראשונים ואחרונים, והעלה שם מסקנא דדינא מול סו'ף הלכה למעשה דאנן נקטינן בידין דמצות יבום קודמת למצות חליצה, וכאשר כן היא ג"כ דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. יעו"ש נפלאות מתורתו), והמשיך שם מהרלב"ח (בסוד"ה באר שבע וכו') וכתב, דנראה דלעולם אף באשה זו דהויא קטלנית ג"כ תתייבם לכתחילה, דהא חזינן להרמב"ם ז"ל דפסק בענין קטלנית דאם נשאת ואפילו נתקדשה לא תצא, וממילא עתה ביבמה דאמרינן בה אשה הקנו לו ליבם מן השמים והויא כנשואה לו, ועדיפא מעברה ונישאת דהיא זקוקה לו בהיתר משא"כ במקדש קטלנית דעלמא דעבד איסורא ואפ"ה אינו מוציא. ולכן לדעתו פשוט הוא דענין קטלנית לא מעלה ולא מוריד במקום יבום. עכת"ד. ע"ש. וממילא לכאורה לפי דבריו אלו של מהרלב"ח, דעמד לבאר דלדעת הרמב"ם נקטינן הכא דקטלנית זו תתייבם כיון דהויה כעברה ונישאת, א"כ י"ל דנמצאנו באים בזה לפלוגתא הנ"ל דהחת"ם והרב תשובה מאהבה בדעת הרמב"ם, האם הא דקאמר עברה ונישאת הוא רק במתו לה ב' בעליה ועתה נשאה לשלישי או דילמא דה"ה גם במתו ג' ונישאה לרביעי. וא"כ ה"ה הכא לענין יבום י"ל כן, דלדעת החת"ם דגם בנישאה לרביעי לא תצא ה"ה גם במתו ג' בעליה ונפלה לפני הרביעי ליבום דלא תצא. אולם לדעת התשובה מאהבה דבנישאת לרביעי תצא ה"ה גם ביבום. וק"ל.

[וראה גם בדברי רבינו החיד"א בברכ"י (סי' ט ריש סק"א) שהביא שם את תורף דברי תשובת הרא"ם (ח"א סי' כב) שהאריך התם בתשובתו להתיר אשה קטלנית ביבום, וכתב שם בסוף דבריו בזה"ל: והראיה הגמורה על שאין סיבת הקטלנית מונעת היבום הוא דחייבי לאוין גופייהו מן הדין היה שיתיבמו וכו' אבל חכמים גזרו שיבוא עליה פעם שניה וכו', וכיון שכן יחוייב מזה בהכרח שאיסור הקטלנית ידחה מפני מ"ע דיבום דלא שייך גזירה משום ביאה שניה דאם עבר ונשא את הקטלנית לא תצא וכו' אפילו לדעת הרא"ש שכופין אותו להוציא הני מילי בעבר ונשאה באיסור, אבל הכא שנשאה בהיתר ובמקום מצוה לא. עכ"ל. ע"ש. ומתורף דבריו אלה של הרא"ם ג"כ עולה דתלה הא בהא דיבמה קטלנית תתייבם לכתחילה דומיה דעבר ונשא קטלנית דעלמא דלא תצא, וממילא שוב אפ"ל כנ"ל כיון דתלי הא בהא הוי דומיא דהתם, ותלי נמי בפלוגתא דהחת"ס והתשובה מאהבה אם רק בקטלנית דב' פעמים לא תצא או ה"ה נמי בג' ויותר, ומינה לענין קטלנית דיבום. ברם י"ל יתירה מזו בדברי הרא"ם שמכלל תורף דבריו שם משמע שהוא סובר דבכל גוונא אפשר לקיים מצות היבום ואפילו כשמתו לה יותר מב' בעלים, כיון שנראה דעיקר סמיכתו להתיר בזה הוא משום דברי תרומת הדשן הנ"ל בדברינו דעתה אין חוששין לענין זה דקטלנית ע"פ מש"כ האור זרוע דענין זה של קטלנית אינו אלא ספק חששא וכו' ולכן יש להתיר בזה, ובאמת לפי זה יוצא דאין נפקותא אם הוי קטלנית מב' בעלים או יותר. וק"ל].

ואולם הנה המהרלב"ח המשיך שם בתשובתו וכתב, די"ל דלא רק לדעת הרמב"ם דס"ל דאם נשאת לא תצא איכא למשרי לה להתייבם לכתחילה, אלא אפילו לדעת הרא"ש דס"ל דתצא מ"מ הכא ביבמה איכא למימר כיון שאיכא בהכי מצוה, לכן י"ל דלכו"ע תתייבם. והביא ראיה לזה מדברי הגמ' שלא מצינו בשום מקום שהזכירו חז"ל באותם שחולצות ולא מתייבמות את ענין קטלנית בניהם, ועוד ראיה הביא מהמשנה פר' ד' אחין דאמרינן התם, ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית, גרש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זוהי שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות. הרי נכרית דכאן היא קטלנית שמת בעלה הראשון והמגרש שייבמה והיא מותרת להתייבם לאח השלישי, והמשנה הזאת כתבוה כל הפוסקים ואפילו הריב"ש שסובר דאפילו אם כנס הקטלנית יוציא [נראה דט"ס יש כאן בדברי מהרלב"ח וצ"ל ואפילו הרא"ש. ודו"ק], וכן הטור בסימן קעה, הרי שלענין יבום לכו"ע אמרינן דכונס לכתחילה את היבמה ותו לא מידי. עכת"ד. ע"ש. ומסתימת כל תורף דבריו של המהרלב"ח שם עולה דס"ל דאכן כל אשה אשר היא מתייבמת לא חיישינן בה כלל לענין קטלנית, בין מתו לה ב' בעלים בין מתו למעלה מב' בעלים בין לדעת הרמב"ם בין לדעת הרא"ש ולא מפלגינן בהכי, וזיל בתר טעמא הוא דכיון דאיכא הכא מצוה דהתורה ואמרינן בה שומר מצוה לא ידע דבר רע, ענין קטלנית לא מעלה ולא מוריד בכל גווני. וע"ע בדברי הנודע ביהודה מהדו"ק (חאבה"ע סימן י) שג"כ הביא שם את דברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל דבענין יבום לא חיישינן לקטלנית, וכתב ע"ז כדברי המהרלב"ח דלעולם אם אמרינן דמצות יבום קודמת י"ל על זה מסברא דאפילו אשה שהיא כבר קטלנית תתייבם, דשומר מצוה לא ידע דבר רע. יעו"ש. ומסתימת דבריו שם ג"כ משמע דס"ל דכל שהיא מתייבמת בכל גווני לא חיישינן לה במה שהיא קטלנית בין שמתו לה ב' בעלים בין ג' ויותר, כיון דמצוה עביד בהכי שמייבם ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

ואיברא בהא דמבואר בדברי מהרלב"ח הנ"ל דכל שהיא מתייבמת לא חיישינן לענין קטלנית, ואפילו לדעת הרא"ש. הנה רבינו החיד"א בברכ"י חאבה"ע (סי' ט סק"א ד"ה ויש להעיר) עמד להקשות ע"ז דהרי לכאורה לדעת הרא"ש דס"ל דענין קטלנית הוא סכנת נפשות גמורה א"כ לא שייך לומר בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע, וסיים שם, וכבר ראיתי למהר"ר צבי בריש תשובותיו ודחה הא דכתב דשומר מצוה וכו' דמאן לימא לן דלא שכיח היזקא מקרי. ע"כ. ופשט כוונת דבריו של רבינו החיד"א נראה דכוונתו על תשובות חכם צבי שבריש תשובותיו שם (סימן א) עמד על דברי מהרלב"ח הנ"ל ושפך עליהם סוללה לדחותם ולהביא ראיות נגדו. וגם דחה את ראיותיו שהביא מהגמ', דלגבי ראיה ראשונה שהביא מכך דלא הזכירו חז"ל ענין קטלנית בתוך אותן שהן חולצות ולא מתייבמות, י"ל דבאיסורא קמיירי בסכנתא לא קמיירי. ולגבי הראיה השניה מפרק ד' אחין ג"כ י"ל דאה"נ דהיא מותרת משום איסור אשת אח וצרת ערוה, אבל אסורה משום קטלנית. וכעין אותה ששנינו בחולין דף נח אכלה סם המוות או שהכישה נחש מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות, ואע"ג דהכא לא קתני מותרת משום צרת ערוה ואסורה משום קטלנית, י"ל דהכא בפלוגתא לא קמיירי [כלומר להכניס פלוגתא דרבי ורשב"ג מאימתי הויה קטלנית אם כשמתו לה ב' בעליה או ג']. עכת"ד. יעו"ש. וראה גם בתשובות רבינו דוד הכהן - הרד"ך (בית ד חדר יג) שגם הוא עמד שם על דברי המהרלב"ח: וכתב להעיר דכיצד קאמר דלדעת הרא"ש קטלנית מתייבמת לכתחילה משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע, והרי הרא"ש ס"ל דמצות חליצה קודמת מטעמא דאין מכוונים בזמה"ז לשם מצוה, ותו דבעליה הראשונים של אשה זו שנשאוה להוליד בנים ושמרו מצוה, למה ידעו דבר רע ומתו ולא הועילה להם המצוה לשמור ממות נפשם, והיינו טעמא דשומר מצוה דכתיב בקרא היינו בשומרה לשמה ונזהר בה כל ימיו, ובלאו הכי לא הוי בכלל קרא דשומר מצוה, ועוד האריך שם ג"כ להשיב על הראיות שהביא מהרלב"ח מדברי הגמ'. ובחלקם השיב כתשובותיו של החכם צבי. יעו"ש. וראה לרבינו החיד"א בברכ"י הנ"ל (שם) במה שעמד לפלפל בדברי תשובתיהם של הרד"ך והחכם צבי על דברי המהרלב"ח. ע"ש. וראה עוד גם לחת"ס בתשובותיו חאבה"ע ח"א (סי' כד) שהביא שם את דברי תשובת החכם צבי הנ"ל במה שהעיר על מהרלב"ח במש"כ דכל שאשה זו מתייבמת לא חיישינן לה לקטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע. וע"ז העיר החכם צבי דהרי לכאורה דכל היכא דשכיחא היזקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין כפ"ק דפסחים. [ואגב יש לציין, דהנה החכם צבי בגוף דברי ציין "וכסולם רעוע דספ"ק דקידושין וסוף חולין דאף שלוחי מצוה נזוקין בו". וכוונת דבריו נראה לדברי הגמ' בקידושין (לט ע"ב) ובחולין (קמב ע"א) דאמרינן התם הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת וכו' ומקשינן והאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן, ומתרצינן סולם רעוע הוה ובמקום דקביע היזקא שאני. אולם החת"ס ציין על דברי הגמ' בפ"ק דפסחים ונראה כוונתו להא דאמרינן התם (ח ע"ב) חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בליבו, פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה (שלא יאמר הנכרי כשפים עשה לי - רש"י), והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין, היכא דשכיח היזקא שאני. יעו"ש. ומ"מ שני הציונים שווים הם, והכל עולה בקנה אחד. וק"ל].

וכתב החת"ס ע"ז: ולפע"ד לא קשה מידי מתרי טעמי חדא איך נימא דברי ושכיח היזקא כל כך הרי להרמב"ם ס"ל דאינו אלא כעין סימן וניחוש בעלמא ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, ונהי דאזלינן השתא דלא כהרמב"ם ונאמנים עלינו פשטיות דברי חז"ל מ"מ א"א שיהיה שכיח וברי היזקא כולי האי כי איך יכחיש הרמב"ם הידוע והמפורסם, ותו אפילו באתחזק תלת זמני דכתב מהרי"ו דגם הרמב"ם מודה לחוש, מ"מ אינו דומה לדעלמא דהתם בריא היזקא דמקרה עולם הוא, והיכא דשכיחי היזקא לא סמכינן אניסא דכתיב "איך אלך ושמע שאול והרגני", אבל הכא קיי"ל כמ"ד מזלא גרם והטבע והמזל משועבד לתורה ולכל הפחות ע"י זכות גדול משתנה המזל, וס"ל למהראנ"ח [ט"ס הוא בחת"ס וצ"ל מהרלב"ח] מכח הראיות שהביא דפשיטא לחז"ל דמצות יבום רבה היא, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. עכ"ל. ע"ש. והנה במה שעמד החת"ס להשיב על דברי החכם צבי מהא דשכיחי היזקא בפשטות אייתי שפיר לפי פשט דברי החכם צבי שעמד להעיר הערה זו על מהרלב"ח בכללות דכיצד כתב דאמרינן הכא בענין יבום שומר מצוה לא ידע דבר רע, הרי הוי שכיח היזקא, והחת"ס השיב דהא להרמב"ם ס"ל דכל כה"ג לא שכיח היזקא. אולם לפי דברי רבינו החיד"א בברכ"י הנ"ל שהעיר הערה זו לדעת הרא"ש, דכיון דהרא"ש ס"ל דענין קטלנית הוי סכנה גמורה א"כ שוב יש לומר דחשיב שכיח היזקא, וא"א לתרץ דהוי חששא קלישתא. וק"ל. ועכ"פ הנה לפי סיום דברי החת"ס שכתב לבאר בדעת הרמב"ם דאף לדעת מהרי"ו (ובפשטות כוונתו לתשובת מהר"י וויל בסימן קפג הנ"ל בדברינו) שכתב דכל שמתו ג' אנשים באותה מיתה אף לדעת הרמב"ם אם נשאת תצא, אפ"ה י"ל דאם הוה כה"ג דמתו ג' במיתה אחת ונפלה ליבום דתתייבם כיון דהטבע משועבד לתורה, והיינו דקאמר מהרלב"ח דאמרינן ביה שומר מצוה לא ידע דבר רע. א"כ מבואר לפי דברי החת"ס הללו להדיא דס"ל דלעולם הא דנקיט מהרלב"ח בדעת הרמב"ם דבמקום יבום לא חיישינן לסכנתא דקטלנית, הוא בכל גוונא אפילו כשמתו לה למעלה מב' בעלים. דהאי טעמא דשומר מצוה וכו' הוא בכל גווני. ודו"ק. [ולכאורה י"ל בזה כנ"ל דהחת"ס אזיל בזה לשיטתו בתשובותיו הנ"ל (ח"ו סי' ע) שכתב שם דלעולם הא דס"ל להרמב"ם דאם נישאת לא תצא היינו אפילו אחר ג' פעמים שהיתה נשואה ומת הבעל, ולהכי קאמר דהכא אף אחר ג' פעמים תתייבם. ברם הנה מעיקר תורף דבריו דהחת"ס שלא הזכיר זאת בתשובתו הנז' הכא גבי יבמה, אלא נקט בדבריו בסתם דדבר זה הוא אף לדעת מהרי"ו דס"ל בעלמא דלהרמב"ם אחר ג' פעמים תצא, א"כ משמע דלכו"ע נקיט הכי ואפילו לדברי הסוברים דלהרמב"ם אם נישאת לא תצא היינו רק בב' פעמים אבל בג' תצא, מ"מ הכא גבי יבמה אף בג' פעמים תתייבם כיון דאמרינן בה שומר מצוה לא ידע דבר רע אף בג' פעמים ויותר. וק"ל].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi