למעלה
וע"ע בדברי הרש"ל בים של שלמה (פ"ו דיבמות סי' לד) במה שנשא ונתן עוד בדעת הרמב"ם הנ"ל, ובסוף דבריו הביא את דברי הריב"ש (בסי' רמב) שדן התם בענין קטלנית שמתו ב' בעליה אשר אמרינן לדעת הרמב"ם דלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא, אם בא השלישי לישא אותה והתרו בו שלא ישאנה מאי הוי דינא, והביא בזה הריב"ש ב' נוסחאות הנמצאות בראשונים בדברי הירושלמי דיבמות (פ"ב ה"י) גבי נשים האסורות להנשא דהרמב"ן גריס קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו, ולפ"ז ה"ה בקטלנית דאפילו אמרו לו שלא יכנוס אין מוציאין מידו. אלא שלפי גירסא זו קשה להרמב"ם דס"ל דאם קידש יכנוס לכתחילה, אלא א"כ נאמר דענין קטלנית קיל טפי מפני שלא מוסיף לעשות איסור כשכונס כיון שכבר קידש דקיי"ל מזל גורם. אולם הרשב"א יש לו גירסא אחרת התם והיא, קידש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו, כיון שקידש אחר התראה קונסין ומוציאין מידו, ולפ"ז ה"ה בקטלנית. וסיים הריב"ש, כיון שיש התחלפות בנוסחאות ספיקא הוי ומספיקא לא כופין, ועוד שאף לפי נוסחא זו דס"ל כופין כיון דהוי קנסא י"ל היכא דאיתמר איתמר, ובענין קטלנית דלא איתמר לא איתמר. עכת"ד. ע"ש. אולם מהרש"ל שם עמד לחלוק ע"ז וכתב, דלעולם כל כה"ג שהתרו בו שלא ישאנה לא מבעיא לדעת הרא"ש [ואשר מתורף דברי מהרש"ל שם משמע דס"ל כוותיה] דס"ל דאף אם כנס בעלמא בלא התראה דמוציא משום סכנה, וכ"ש הכא דחייב להוציא, אלא אף לדעת הרמב"ם דס"ל דלא יוציא י"ל דכל זה דוקא כשלא התרו בו דהוי דיעבד, אבל כשהתרו בו הוי כלכתחילה, ובודאי דגירסת הרשב"א נכונה היא דכל מי שכנס במזיד אחר התראה מוציאין מידו דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנותיהן. עכת"ד. יעו"ש.

וראה עוד גם בדברי המהרלב"ח בתשובותיו (סי' לו סוד"ה באר שבע) שכתב שם, דלכאורה יש להביא דמות ראיה לדעת הרמב"ם ודעימיה דס"ל דאם כנס לא יוציא דהרי אנן קיי"ל כדעת רב אשי דמזל גורם, ובשלמא אי הוה אמרינן דמעיין גורם א"כ אפילו כשנשאת תצא דכל שעה ושעה שבא עליה נתווסף עליו ספק סכנה, אבל למ"ד מזל גורם מכיון שנשאת קאי עליה באיסורא ולא ניתווסף האיסור יותר בהיותה באישות עימו, ולכן לפ"ז יש לומר לדעת הרמב"ם ביבמה קטלנית אין בה איסור כלל כיון שהיא כמקודשת לו כבר, דאשה הקנו לו מן השמים. עכת"ד. יעו"ש. (ועי' בס' עצי ארזים (סי' ט סק"ג) שעמד ליישב ע"פ סברא זו את קושית הב"ש על הרמ"א מדוע לא הזכיר כלל את דעת הרא"ש דאם עברה הקטלנית ונשאת דתצא, די"ל כיון דקיי"ל מזל גורם ממילא אין לנו לחוש לסברתו זו דהרא"ש. ע"ש. אולם האמת היא דעדין יש להתבונן בתרוץ זה לפי מה שהבאנו לעיל דלפי היש אומרים שהביא הרמ"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם וכו', הני מילי למ"ד מעיין גורם כמו שביארו הח"מ והב"ש גופיה שם את דבריו, וא"כ נמצא לפ"ז דאכן הרמ"א הזכיר את סברת מ"ד מעיין גורם. וממילא לפ"ז שוב חוזרת קושית הב"ש גם לפי ישובו של הרב עצי ארזים, דא"כ מדוע לא הזכיר ג"כ את סברת הרא"ש דאם נשאת תצא. וק"ל). וע"ע בשו"ת חתם סופר חאבה"ע ח"א (סי' כג) שעמד לבאר שם את דברי הרמב"ם בתשובתו הנ"ל שמבואר בדבריו דכל ענין זה דקטלנית לא הוי אלא למאן דקפיד דקפדינן בהדיה, דנראה דהוציא כן מהא דאמרינן בגמ' לא תנשא, דמשמע לכתחילה לא, אולם אם עברה ונשאת ואפילו רק נתארסה לא תצא, וקשה אמאי הא חמירא סכנתא מאיסורא, אלא ע"כ שענין זה תלוי בקפיד. ולפ"ז כתב החת"ס לבאר, דעד כאן לא כתב הרמב"ם דאם נשאת לא תצא דהני מילי בעלמא כשעבר ונשאה בלא לשאול ובלא להתייעץ וזה מראה דלא קפיד כלל בזה ולכן לא קפדינן בהדיה ולא יוציא, אולם באמת אם בא לשאול והרי זה מראה שקפיד לא תנשא, ויתרה מזו י"ל דאם עמד ושאל ואמרו שלא ישא אם עבר ונשא תצא דהרי סו"ס כיון שעמד ושאל מעיקרא הרי זה מראה שקפיד ולהכי קפדינן בהדיה גם אם עבר ונשא כבר דאיכא ביה סכנה. עכת"ד. וע"ע בשו"ת בנימין זאב (סי' מ), ובשו"ת בית יצחק אבה"ע ח"א (סימן מו), ובשו"ת צמח צדק (חאבה"ע סימן כו) מש"כ עוד לפלפל בדעת הרמב"ם בענין זה דאם הורו לו שלא לישא ועבר ונשא אם תצא. ע"ש.

וראה עוד בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' ע) אשר נשאל שם אודות אדם ששידכו לו אשה אחת שהיו לה ג' בעלים ואמרו לו שהראשון נתגרשה ממנו והב' האחרונים מתו, ומכיון שכן נשא אותה כי חשב שבתרי זמני לא הוי קטלנית ואח"כ נודע לו שגם הראשון מת וא"כ נמצא דהיא מוחזקת קטלנית האם צריך לגרשה וכו', וכתב שם החת"ם לבאר כי הנה י"ל דלדעת הרמב"ם דס"ל דאם נשאת לא תצא לאו דוקא היינו כשנשא אשה שמתו לה ב' אנשיה, אלא לעולם גם במתו לה ג' בעלים להרמב"ם לא תצא, דהרי אם בתרי זמני דהוי חזקה אפ"ה ס"ל דלא תצא א"כ ה"ה נמי בג' דמאי שנא, וכמ"ש הרשב"א בטעמו דהרמב"ם דס"ל דמדתני בברייתא בין ברבי בין ברשב"ג לא תינשא ולא קתני אם נשאת תצא כברייתא דעיקרא ע"כ הכא לא תצא בין בתרי זמני בין בתלתא. עכת"ד. ע"ש. וא"כ מדבריו אלו של החת"ס מתבאר כי לעולם אע"ג דהרמב"ם בהלכה שם (פכ"א דאיסו"ב הל"א) כתב דאם עברה הקטלנית ונישאת דלא תצא ומיירי בקטלנית שמתו לה ב' בעליה, לאו דוקא הוא, ולעולם גם במתו לה ג' בעלים ויותר. וראה גם בשו"ת שאילת שלום (ח"ב סי' קיט) שכתב שם ג"כ כיו"ב דא"א לומר דבמתו ג' הרמב"ם מודה דתצא, דהרי בעיקר דינא דקטלנית כתב הרמב"ם דאין בו איסור רק על צד הניחוש וגם כיון שהרמב"ם מוכיח כן מלשון הש"ס דקאמר לא תנשא דמשמע לכתחילה, וא"כ הרי גם רשב"ג קאמר לרביעי לא תנשא היינו לכתחילה. ועוד דהא רבי בעצמו ס"ל דגם בעלמא ב' זמני הוי חזקה ולדידיה בב' פעמים שוה כמו לרשב"ג בג"פ, ועכ"ז ס"ל דאם נשאת לא תצא וש"מ דאין חילוק, ולכן באמת אף בעברה ונישאת לג' לדעת הרמב"ם לא תצא. ע"ש. וגם בס' גליא מסכת (סימן יא) שג"כ כתב כיו"ב, דמעיקרא סבר לומר דדוקא בשנים מקל הרמב"ם משום דמספקא ליה אי הלכתא כרבי או כרשב"ג, אבל בג' דהוי קטלנית לדברי הכל אף אם כנס מוציא. אולם אחר העיון במקור דברי הרמב"ם כתב דנראה ברור דמקל בכל אנפי, וכמבואר בלשון התשובה שהביא הכסף משנה שדעתו שאין כאן איסור כלל רק על צד הניחוש והפחד. א"כ נראה בעליל שמתיר משום קלות האיסור עצמו ופשוט דמתיר אפילו בקטלנית מתלתא, דלא חילק כלל בסברתו. עכת"ד. יעו"ש.

אמנם עי' בשו"ת תשונה מאהבה (ח"א סי' צב) שהביא שם את תשובת הרמב"ם הנ"ל בשו"ת פאר הדור (סי' קמו), וכתב ע"ז, כי ממשמעות דבריו משמע דדוקא אם נשאת לראשון ולשני אז לא תצא, אבל כשנשאת לשלשה אנשים ומתו גם הרמב"ם מודה דתצא. ע"ש. [ועי' למהרא"י בתרומת הדשן (סי' ריא) שהביא שם את דברי האור זרוע שכתב בתשובה דהא דנקטינן הלכה כרבי לשלישי לא תנשא, לא לאוסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא. ונסתפק מהרא"י בביאור דבריו של האור זרוע האם דוקא קאמר דקבעינן הלכתא כרבי דלשלישי לא תנשא דבהא אינו אלא ספק סכנה משום דהא לרשב"א לשלישי שרי לגמרי, אבל לרביעי דלכו"ע אסור א"כ הוי סכנה. או דלמא דלא שנא אליבא דרבי בין שלישי לרביעי. עכת"ד. יעו"ש. ולכאורה בדבריו אלו של תרומת הדשן טמונים ב' הדעות הנ"ל דעת החת"ס דס"ל דהא דנקט הרמב"ם דקטלנית תרי זימני שעברה ונשאת לא תצא לאו דוקא דה"ה נמי תלת זמני דלא שנא דין קטלנית בתרי זמני לתלת זמני והיא סברא ב' של תרומת הדשן, אבל הרב תשובה מאהבה ס"ל כדרכא קמא דתרומת הדשן דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דלא תצא אלא בתרי זמני דבהאי הווי ספק סכנה כיון דלרשב"ג שרי לכתחילה, אבל בתלת זמני דאף לרשב"ג לא תנשא ומודה בהא א"כ הוי סכנה גמורה, ולכן אף לדעת הרמב"ם דס"ל בעלמא דאם עברה ונישאת דלא תצא בכה"ג תצא. וק"ל].

וראה עוד להגאון הרוגצ'ובר בס' צפנת פענח על הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (שם), שכתב על דברי הרמב"ם הללו שכתב דאם נשאת לא תצא, די"ל דזהו רק משום דמתו בעליה ב' פעמים אז בדיעבד לא תצא, אבל לעולם במתו ג' פעמים ונישאת לרביעי גם להרמב"ם תצא. דאע"ג דאמרינן דאפילו בב' פעמים לא תנשא זהו לענין לכתחילה, אבל להוציאה מבעלה דוקא בג"פ. וזהו דאמרינן בגמ' דיבמות שם (סה ע"א) דאשה שבניה מתים רק ג"פ איתחזקה לענין מילה משום דלענין להוציא בעינן ג"פ. וזהו ג"כ הטעם לגבי רואה דם מחמת תשמיש דרק בג"פ מוציא. עכת"ד. יעו"ש. ומדבריו אלה של הרוגצ'ובר מבואר דס"ל נמי כסברת הרב תשובה מאהבה הנ"ל דבקטלנית בתלת זמני, אם עברה ונשאת לרביעי גם לדעת הרמב"ם אמרינן דתצא. וראה גם בתשובת מהר"י וויל (סי' קפג) שכתב שם, וההיא איתתא דנשאת לג' אנשים וכולם מתו בחולי אחד, האשרי כתב בפרק נערה שנתפתתה דאם נישאת כופין אותו להוציא דסכנתא חמירא מאיסורא, אע"ג דאין העולם נזהר בכך לא ידענו טעם ברור על מה סמכו למיעבד עובדא בנפשייהו וכו', ובנידון דידן שכתבו שמתו כולם בקצירא בחולי אחד נראה שיש לחוש ולא תנשא לרביעי, ובית דין מוחין בידו כמו שכתב האשרי, דמוכח מילתא טובא דקטלנית היא "אפילו להרמב"ם שכתב דאין כופין אותו להוציא אפשר דבכה"ג דמתו כולם בחולי אחד מודה". עכ"ל. ולכאורה מלשונו זה של מהרי"ו שכתב, דהיכא דמתו כולם מחולי אחד אפשר דאפילו מלהרמב"ם דקאמר בעלמא דלא תצא מודה בכה"ג דתצא, ומהרי"ו מיירי בכה"ג דמתו לה ג' אנשיה ועתה נישאה לרביעי, ועל דא קאמר דכיון דמתו כולם מחולי אחד גם הרמב"ם מודה, משמע דלעולם היכא דלא מתו בחולי אחד אה"נ דלהרמב"ם לא תצא, ומשמע לפ"ז דס"ל דהא דקאמר הרמב"ם מתו ב' אנשיה וכו' לא תצא, לאו דוקא הוא ולעולם ה"ה נמי בג', וק"ל. אמנם הנה עתה ראיתי בדברי שו"ת שאילת שלום הנ"ל (ח"ב סי' קיט) המובא באוצה"פ (סי' ט סק"ג אות ב) שמבואר בדבריו דמהרי"ו ס"ל דבמתו ג' גם הרמב"ם מודה דתצא. עי"ש. אולם באמת לפי ביאור דברינו הנ"ל בס"ד בדקדוק דברי מהרי"ו י"ל דגם מהרי"ו מודה בעלמא, ורק הכא במתו כולם בחולי אחד קאמר. ושו"ת שאילת שלום אינו מ"א עתה לעיין בו בתורף דבריו. וצ"ע.

והנה מרן בשו"ע אבה"ע (סי' ט ס"א) הסכים בענין זה עם דעת הרי"ף והרמב"ם, דקטלנית שעברה ונשאת לא תצא, ואע"ג דהרא"ש ס"ל דתצא, מ"מ כיון דהוו תרי מגו תלתא דעמודי ההוראה דהם הרמב"ם והרי"ף ס"ל דלא תצא הכי הוי הלכתא. (וראה גם בס' גליא מסכת (סימן יא) והובאו דבריו באוצה"פ (סימן ט סק"א) שכתב שם, דהעיקר הוא כדעת הרמב"ם משום דהרא"ש והריב"ש לא ראו את דבריו בתשובה (הנ"ל), ואילו ראו תשובה זו גם הם היו מסכימים לדעתו. יעו"ש. והנה במש"כ "הרא"ש והריב"ש" צ"ע, דהרי הריב"ש בלאו הכי הסכים עם דעת הרמב"ם כמבואר בתשובותיו (בסי' רמא) שכתב שם על דעת הרמב"ם דנכון הוא וכנ"ל, ואמנם אין ספר זה מ"א עתה לראות בו בגוף דבריו, ושמא ט"ס יש כאן וצ"ל "הרא"ש והרשב"א", וכלומר דאע"ג דבתשובת הרשב"א הנ"ל (חלק ג ובמיוחסות) מבואר דאינו מסכים עם דעת הרמב"ם שהרי עמד שם להקשות ולהעיר עליו, מ"מ שמא אם היה רואה את דבריו בתשובה זו היה חוזר בו. וק"ל).

ומהמחלוקת הנ"ל דהחתם סופר ותשובה מאהבה ודעימייהו, דפליגי אם הרמב"ם בדוקא נקט במתו ב' בעליה ונישאה לשלישי לא תצא, אבל לעולם במתו ג' ונישאה לרביעי תצא, או לא שנא, איכא נ"מ ג"כ לביאור דעת מרן ז"ל. דלדעת החת"ס דס"ל דלעולם ה"ה נמי במתו ג' ונשאה לרביעי דלא תצא, ה"ה דדעת מרן הוי הכי דהא כידוע וכמפורסם שמרן ז"ל יסד את דבריו ע"פ סברתו ודעתו של הרמב"ם ז"ל, וכמ"ש הגאון החבי"ב בספרו שיירי כנה"ג (סי' תצה בהגב"י סק"ה), ידוע הוא שספר השולחן ערוך מיוסד כולו ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל דמאריה דארץ המערב הוא, ובספר השולחן ערוך סתם הכל ע"פ סברת הרמב"ם וכו'. יעו"ש. וכ"כ כיו"ב נמי רבינו התוספות יו"ט בהגהות דברי חמודות על פסקי הרא"ש (פ"ח דחולין סי' לו אות קפה), וכ"כ ג"כ הגאון החח"מ בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ו דף לב ע"ג) דכלל גדול בידינו הוא שמרן בחיבורו השולחן ערוך פוסק בדר"כ כהרמב"ם וכמ"ש בשולחן גבוה. יעו"ש. וכבר כתבו והאריכו בענין זה רבותינו הפוסקים עי' למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ה (עמוד שז והלאה). יעו"ש. וראה גם בספר זרע חיים (סי' ו עמוד מג) ועוד. וממילא כאמור דלפי החת"ס שביאר כן בדעת הרמב"ם דאף במתו ג' ונשאה לרביעי דלא תצא, י"ל דה"ה דדעת מרן הוי הכי. אלא דיתרה מזו יש להוסיף ולומר, דהנה מרן ז"ל תפס בלשונו שם (באבה"ע סימן ט, ס"א) כדברי הרמב"ם אולם בתוספת לשון, דהרמב"ם ז"ל כתב (בפכ"א דאיסורי ביאה הל"א) וז"ל: אשה שנשאת לשני אנשים ומתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס. ע"כ. אמנם מרן ז"ל נקט בלשונו שם: אשה שנשאת לשני אנשים ומתו לא תנשא לשלישי "שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס. עכ"ל. והנה מתוספת כתוב'ה זו דנקט מרן בלשונו "שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" לכאורה יש מקום לדייק כסברת החת"ס שכתב דאם הרמב"ם התיר דלא תצא במתו לה כבר ב' בעליה דהוי חזקה, ה"ה נמי במתו לה ג' ונשאה לרביעי, דמאי שנא האי חזקה והאי חזקה. וממילא י"ל דמרן ז"ל דהוסיף בלשונו הטהור "שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" הרי דחשיב לה בב' זמני חזקה ואפ"ה לא תצא, א"כ י"ל דה"ה גם במתו לה ג' דהוי נמי חזקה ג"כ דלא תצא, דהא נקטינן בהאי הלכתא כרבי דב' זמני הוי חזקה, וא"כ מב' והלאה דינם שוה בין לענין דלכתחילה לא תנשא בין לענין דבדיעבד אם נשאת לא תצא. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi