למעלה
ומעתה דאמרינן שמרן ז"ל ראה
את דברי הריב"ש (בסימן רמא) אשר כתב שם דהרשב"א ס"ל
כהרמב"ם בענין קטלנית דאם
נשאת לא תצא, יש להבין מדוע לא עורר מזה מרן כלום
דמתשובות הרשב"א הנ"ל
דח"ג והמיוחסות לא משמע כן ולעולם נראה מהתם דהרשב"א פליג
על הרמב"ם. ואולם לפי דברינו
הנ"ל דילמא יש לומר, דכיון דכאמור מרן ז"ל ראה גם
את תשובת הרשב"א הנזכרת בחלק
ז' שהיתה לפניו בכת"י ואשר ממנה באמת יש מקום לדייק
כדברי הריב"ש כי הרשב"א
ס"ל כהרמב"ם, כיון דהביא שם את שיטת הרמב"ם בשתיקה ולא
העיר עליו כלום ומשמע דאודויי
אודיי ליה, ולא רצה מרן ז"ל להכנס לפרט זה כי
תשובות הרשב"א בענין זה
נמצאו נבוכים באר'ש, ולכן רמז מרן על תשובה זו דהרשב"א
בח"ז בסתם והשאיר מקום
למעיין, וכאשר הוא כן דרכו בקודש שבמקומות רבים בב"י דרכו
להיות גוזר אומר בשתיקה, ובעוצם
גדולתו ברמז בעלמא הרומז על האר'ש מקופלים
בדבריו של מרן ז"ל כוונות
גדולות וביאורים עצומים, ובפרט בדבריו בב"י אבה"ע
שבמקומות טובא דבריו הם בתכלית
הקיצור וסמך בהם על המעיין, וממילא י"ל דמרן נמי
הרגיש כאן בענין זה של תשובות
הרשב"א ועל אשר יש לצדד בדבריו לכאן ולכאן, ומשו"ה
לא עמד להכריע בהם כלום, ולכן
הביא ב' הצדדים חדא דמתשובות הרשב"א נראה דס"ל דלא
כהרמב"ם, והביא נמי אידך את
דברי הריב"ש הנ"ל שכתב דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם ולא העיר
עליו כלום ואלו ואלו דברי אלוקים
חיים, ואפשר לפרש גם כך את דברי הרשב"א כי
לעולם אע"ג שבח"ג
ובמיוחסות עמד להקשות על הרמב"ם מ"מ בתשובתו בח"ז חזר בו. וגם
המעיין בדברי הב"י (שם) יראה
שכשהביא את פלוגתא זו דהרמב"ם והרא"ש, אחר שהביא את
דברי הרמב"ם דס"ל דאם
נשאת לא תצא, כתב מרן, וכיוצא בזה כתוב בתשובות להרמב"ן
סי' קכא והרשב"א כתב בתשובה
על דברי הרמב"ם חזרתי על כל צדדים ולא מצאתי וכו'.
עכ"ל מרן. ולפי הנ"ל י"ל,
כי מרן נזהר בלשונו בזה ולא כתב תיכף ומיד בסיום דברי
הרמב"ם "וגם הרשב"א
ס"ל הכי - (כהרא"ש) - דכתב בתשובותיו וכו'" אלא הביא מרן
בסתם "דכן כתוב" בתשובות
הרשב"א הללו, אבל עדין אין זה לומר דס"ל להרשב"א הכי
לדינא, וכל זה מפני שעמד לנגד עין
קודשו של מרן ז"ל תשובת הרשב"א דכתב יד (היינו
התשובה דחלק ז) שמשם אולי אפשר
לפרש דחזר בו הרשב"א וס"ל כהרמב"ם, ולכן דייק
בלשונו הקדוש וכתב מרן על דברי
הרשב"א "וכן כתוב". וק"ל. (ובאמת לפ"ז מובנים
דברי מרן ז"ל עוד הדק היטב, דאחר
שרואה מפורש בדברי הרשב"א בח"ג ובמיוחסות דשופך
סוללה על דעת הרמב"ם, מדוע
לא כתב באופן נחרץ דס"ל להרשב"א דלא כהרמב"ם, אולם
להנ"ל מובן דמרן נזהר בזה
בגלל תשובת הרשב"א בחלק ז' אשר מצד אחד חזינן דבעבורה
הבין הריב"ש דהרשב"א ס"ל
כהרמב"ם, וא"כ אפשר לומר דחזר בו הרשב"א בתשובה זו דח"ז
מדבריו בח"ג ובמיוחסות, ומצד
שני אפשר נמי דלא חזר בו אלא סתם ולא פירש לן מר,
והשאיר הדבר ביד המעיין. וק"ל).
ובענין הא דאמרינן דלפי דברי הריב"ש
והמהרלב"ח צ"ל דס"ל דהרשב"א בתשובותיו בחלק
ז' חזר בו מדבריו בח"ג
ובמיוחסות, לאו מילתא דתמיהה היא לומר דהרשב"א ז"ל חזר
בתשובותיו מדידיה אדידיה, דעי' בשו"ת
אור גדול (סי' ד אות ז) שכתב שם, והדברים
מתמיהים שדברי הרשב"א סותרים
זה לזה, אמנם מצינו כיוצא בזה כמה פעמים בדברי
הראשונים דבילדותם סברו הכי
ובזקנותם חזרו בהם, וא"כ אפשר דבאמת סתרי אהדדי.
ע"ש. וראה גם בשו"ת
כנסת הגדולה להגר"י פואה ח"ב (סי' כג) שכתב שם, ומה שהקשה
מרנא בתשובת הרשב"א, האמת
דקשיא טובא והיא כקורת בית הבד, ולרשב"א אין בו שום
אופן לתקן דבריו שלא יהיו סותרין,
ואין זה מן התימא כי כמה פעמים מצאתי הרבה
תשובות חלוקות אהדדי. ע"ש. וראה
עוד בשו"ת בית יצחק או"ח ח"ב (סי' קיא אות ג)
שכתב שם, דכבר כתב מחצית השקל (סי'
תמז ס"ק מה) להוכיח שמצינו תשובות הרשב"א ז"ל
דחולקות אהדדי. יעו"ש. וראה
גם בס' תפארת יצחק שעל ס' הזכרון למהר"י טייב (עמוד
פח) ג"כ כיו"ב שי"ל
דמאחר והרשב"א כתב תשובות לאלפים [וכמ"ש כן כבר רבינו החיד"א
בשה"ג ח"א (מער' ש אות
יט). יעו"ש]. ות"ח כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהן,
ובילדותו שנה לנו הרשב"א כך
ובזקנותו אחרת, ומה"ט מצוי סתירות בדברי הרשב"א,
יעו"ש. וראה גם בס' ברית
יעקב (סי' לא הערה ב) שהאריך בענין זה דמצוי סתירות
בדברי הרשב"א בתשובותיו, ובין
היתר הביא ג"כ את דברי שו"ת לבושי מרדכי (מהדורת
תרצ"ז סוס"י פה) שכתב, דאם
כי הרשב"א הביא דברי ר"ת מ"מ אין ראיה דסובר כמותו,
וכל הוכחתי דהרגיל בתשובות הרשב"א
יראה דמביא שיטת הפוסקים ובתשובה אחרת לדידיה
ס"ל כשיטת הקודמים, ועיין
בתשובות החתם סופר ותמצא בזה ואצ"ל. עכ"ד. יעו"ש.
וממילא כאמור גם בנידון דידן אפשר
לומר דהריב"ש ומהרלב"ח ס"ל כי הרשב"א בתשובתו
בחלק ז' שהביא שם את דעתו של הרמב"ם
בסתם, חזר בו מתשובתו בחלק ג' ותשובות
המיוחסות. אולם האמת היא דיותר
קרוב נראה לומר כי אם כן הוא דהריב"ש ומהרלב"ח
סמכו על תשובת הרשב"א בחלק ז',
דלא ראו את תשובות הרשב"א בח"ג ובמיוחסות, מפני
שאם באמת היו רואים לתשובות אלו
דח"ג ובמיוחסות קשה לומר דהוו שבקי ליה לדברי
הרשב"א המפורשים התם דעמד
לדחות את דעת הרמב"ם, ולתפוס כדבריו הסתומים בתשובתו
בחלק ז' שהביא שם את דברי הרמב"ם
בסתם, כי בפשטות כל כה"ג בודאי דיש לנו לומר כי
ילמד סתום מן המפורש, וכדכתב הרב
שם משה הנ"ל (סי' י) דבמקומות טובא דברי הרשב"א
סתומים במקום אחד ועשירים במקום
אחר, ובודאי יש לבאר את דברי הרשב"א בח"ז ע"פ
דבריו בח"ג ובמיוחסות דהתם
דחה את דברי הרמב"ם, וי"ל דגם בח"ז מה שהביא את
הרמב"ם אע"ג שלא עמד
לדחות לדבריו אפ"ה ליה לא ס"ל, וכל כה"ג עדיפא למימר, מאשר
לומר דחזר בו, (כי כן י"ל
דעדיף ליישב דברי הפוסק ואפילו בדוחק מאשר לומר דדבריו
סותרים ועי' בזה לחיי אדם בנשמת
אדם (כלל לו סי' ו) שכתב, ואף שהוא דוחק גדול יש
לומר כן כדי לתרץ דברי הכסף משנה
שלא יהא טועה וסותר דבריו. ע"ש. וראה גם בס'
ברית יעקב (סי' לא אות ב). ע"ש).
ולכן ודאי דעדיף לומר דלא ראו לתשובה דחלק ג'
והמיוחסות. וק"ל. וצ"ב.
והנה הרמב"ם ז"ל בשו"ת
פאר הדור (סי' קמו) נשאל שם בענין זה דקטלנית שמתו ב'
בעליה הקודמים ונפלה ליבום, האם
יש לחשוש לה שלא תתייבם וכהא דאמרינן בגמ'
דיבמות (שם) דקטלנית לא תנשא
לשלישי, וכמו שמצינו שענין זה דוחה למצוות מילה,
באשה שמלה ב' בניה ומתו דלא תמול
בנה שלישי. והשיב ע"ז הרמב"ם, תמהני תמיהא
גדולה על תלמידי חכמים יקרים
עסוקים בתורה תמיד יוקשה עליהם דברים פשוטים כאלו
ואין חולקים בין הדבר האסור מן
התורה לדבר האסור מדבריהם, ומה גם שלא אמרו אסור
כי אם מניעה. ותמה אני בשאלה כזאת
אשר רצו לדמות ספק נפשות הבא בידים שדוחה
מילה, לספק נפשות אשר תלוי במזל
ומקרה ומאורעות רעות בלתי צודקות והכנעת הזמנים
ושינוי הוסת וחולשת המזגים. [ובהוצאת
מקיצי נרדמים הנוסחא היא: לספק נפשות
שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף
והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו
פעולתם הגופות חלשי הבנין - וכן
נראה שהיה כעין נוסחא זו לפני מרן כמתבאר מדבריו
בכסף משנה בהל' איסורי ביאה שם פכ"א
הל"א] ואין דמיון בין זה לזה, אמנם התשובה
על זה הוא כאשר תדעו שזאת המוחזקת
לקטלנית מנעו אותה לבלתי תנשא לשום אדם, ולא
מפני שיש איסור בזה כלל, ואין
חילוק בין האיש אשר ישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר
גנאה (שבת פב ע"א, ולא שליף
לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה, ופרש"י: אין
אתם מוציאין שום וכרישא ובצל
מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירים
האגודה תחילה, שמע מינה כל הני
קשי לכשפים. ע"כ), וזה דמיונו. והלכה למעשה אצלנו
בכל ערי האנדל"ס תמיד שימות
בעלה הראשון והשני ואינה נמנעת מלישא, ומכל שכן אם
היתה בימי נעוריה שיש לחוש לכמה
מקרים רעים אשר אין בהם חפץ וכו' ונתפשט המנהג
אצלנו שלא היו מקדשין למוחזקת עד
שישאלו את פיה אם היא רוצה, ואם הוא ברצונה
ושמא מצאה אדם אחר שרוצה לקדשה
ואם הוא בטוב לבה אז מקבלת קידושין בפני שנים
דעלמא (ובהוצאת מקיצי נרדמים
הנוסחא היא: ותכלית המהדרים אצלנו היא שלא לקדש
מוחזקת אלא לומר לה בפרוש אם
תמצאי מי שיקדש אותך הרי אנו לא נחייבו אלא בך,
והיו האשה עם חתנה מערימים
שיקדשום שנים בעלמא וכו' - ונראה שכעין נוסחא זו היתה
לפני מרן בכסף משנה שם. יעו"ש).
ואחר זאת תבוא לבית דין ויכתבו לה כתובה ותכנס
לחופה ומברכין לה שבע ברכות. כך
היו עושין בבית דינו של רבינו יצחק הרב זצ"ל בעל
ההלכות, וכן בבית דינו של רבינו
יוסף הלוי תלמידו, וכן עשו כל הבתי דינין אשר
באו אחריהם, וכן פסקנו אנחנו
ועשינו הלכה למעשה במצרים מיום שבאנו, וכי תדחה
מצוה זו של תורה משום חששא בעלמא
דבר זה לא שמענו מימינו, והלכה למעשה שנתקדשו
לכתחילה ונתייבמו ולא ראינו מי
שהקפיד בזה וזה דבר פשוט אשר אין להסתפק בו כלל.
עכת"ד. יעו"ש.
ודבר הלמד מדברי הרמב"ם הללו
הוא, דס"ל שכל ענין זה דקטלנית ליכא בו איסורא
לישאנה, וגם אין בו סכנה ודאית של
סכנת נפשות אלא רק חששא בעלמא, ולכן ס"ל לענין
יבמה דבודאי שאין לבטל בה מצוה זו
של תורה משום חשש רחוק זה, וגם בסתם אשה אם
עבר ונשאה א"צ להוציאה, ולא
עוד אלא שרומזין לו להערים שישאנה השלישי שלא בפני
ב"ד ואין מוציאין אותה ממנו
אח"כ, ושכן היו נוהגין להורות בבית דינו של הרי"ף
ור"י מיגאש ז"ל. (והנה
באשר עולה ומתבאר מדברי הרמב"ם הללו דר"י מגאש ס"ל כדעתיה
דענין זה דקטלנית לא הוי סכנה
גמורה אלא רק חשש בעלמא על צד הניחוש וכו', ולכן
היו רומזין להם להערים משום דאם
עברה ונישאת לא תצא ודלא כהרא"ש. כבר עמד להעיר
ע"ז רבינו החיד"א בברכ"י
באבה"ע (סי' ט סק"ד) דהנה מתשובת ר"י מגאש גופיה (סי'
נח שנמצאים לפניו בכת"י, ולפנינו
נמצאת עתה תשובה זו דר"י מגאש בתשובותיו בסי'
קג) שכתב שם, ומה שאמרו נשאת
לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא הלכה היא, ומי
שירצה לעבור על זה מונעים אותו, ואם
אמר אני רוצה לסכן בעצמי אין שומעין לו,
שאין לו רשות לאבד עצמו ואין ראוי
לנו להניחו לעשות זה בפרט הואיל ואסרו אותו
חז"ל. והנה היה זה מכלל
הדברים האסורים שאין ראוי לשום אדם לעברו עליהם, גם אין
מניחין אותו לעבור עליהם. עכ"ל.
ומדבריו אלו עולה ומתבאר דמונעים את מי שירצה
לעשות כן לישא אשה זו, משום דס"ל
דענין זה יש בו משום סכנה ממש, ולא ענין ניחוש
בעלמא, ובודאי דמה"ט ס"ל
שאין רומזים להם להערים לעבור ולהנשא, וא"כ כיצד כתב
הרמב"ם שבבית דינו של ר"י
מגאש היו רומזין וכו' כמו בבית דינו של הרי"ף ז"ל.
יעו"ש בדברי רבינו החיד"א.
ובאמת עמדו בהערה זו על דברי הרמב"ם גם בשו"ת אמרי
בינה חלק ד (סי' ד) והר"א
פריימן בתשובה זו של הרמב"ם (הוצאת מקיצי נרדמים).
יעו"ש. וראה גם בדברי
ידידינו הרה"ג ר"ד יוסף יצ"ו שליט"א בהערותיו בשו"ת פאר
הדור להרמב"ם בתשובה הנ"ל
(סי' קמו הערה 21). יעו"ש. והן אמת כי עתה ראיתי בספר
ערך ש"י על אבה"ע (סי' ט
ס"א ד"ה ובתה"ד) שעמד שם על דברי תרומת הדשן (סי' יא)
שכתב דמקילין בענין קטלנית כדי
שלא תצא לתרבות רעה וכו', ושכן כתב גם הרמב"ם
בתשובתו בפאר הדור הנ"ל סימן
קמו. ועמד להעיר, דבשלמא לפי הרמב"ם דס"ל דכל ענין
קטלנית לא הוי אלא ענין ניחוש וכו',
א"כ יש לומר דמשום האי טעמא דלא תצא לתרבות
רעה יש להקל, אולם לפי דעת הרא"ש
דס"ל דהוא סכנה גמורה איך יש להקל בזה משום האי
טעמא. [ובפרט יש להוסיף דהא תמיד
רגיל מהרא"י בתרומת הדשן בשמעתתיה דהרא"ש,
וכמ"ש מהרש"א אלפנדרי
בשו"ת הסבא קדישא ח"ג (סי' ב, דף יב ע"ב) שכתב שם, ותימא
איך כתב כן הרב תרומת הדשן
בפשיטות ולא הזכיר לראשונים, ובפרט לרא"ש דתמיד
שמעתתיה בפומיה. ע"ש. וראה
גם בס' ברית יעקב (סימן ב אות יג) שג"כ עמד שם בענין
זה דתמיד שמעתתיה דהרא"ש ז"ל
הוא בפיו של מהרא"י בתרומת הדשן. ע"ש]. אלא ביאר שם
הרב ערך ש"י, די"ל כיון
שמציל אותה מעוון שלא תצא לתרבות רעה וגם מציל רבים שלא
יפרצו בה שומר מצוה לא ידע דבר רע,
וממילא לפ"ז יש לומר דהכל לפי המקום ולפי
הזמן לפי ראות עיני הב"ד. ולפ"ז
יש ליישב נמי את הערת הברכ"י הנ"ל דכיצד הרמב"ם
בפאר הדור כתב דבית דין של ר"י
מיגאש העלימו עין וכו' ובשו"ת ר"י מגאש כתב דהוא
איסור וסכנה ומי שרוצה לעבור
מונעין אותו, ולהנ"ל אייתי שפיר, דזה השיב לשואל
ממקום אחר, ודינא משתעי בדליכא חשש
דתצא לתרבות רעה, וב"ד שלא היו מעכבין לפי
מקומו ושעתו דיש בזה הצלה מעבירה
דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ועדיף מענין יבום
דשרינן משום מצוה דהתם עוד אפשר
בחליצה. עכת"ד ע"ש).
ובשיטה זו דהרמב"ם דאם נשאת
לא תצא, מצינו שעומד גם הסמ"ג (בלאוין קכו) שכתב שם,
דקיי"ל כרבי שאשה שנשאת לשני
אנשים ומתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ואפילו
נתקדשה יכנוס. ע"ש. ולכאורה
גם מדברי האור זרוע בתשובה שהביאם תרומת הדשן הנ"ל
(סי' ריא) שכתב, הא דקבעינן הלכתא כרבי לשלישי לא תנשא
לא לאוסרה ולא לודאי חששא
אלא לספק חששא. ע"כ. מפשט
דבריו אלה של האו"ז נראה ג"כ דס"ל דענין זה דקטלנית לא
הוי סכנה גמורה אלא רק הוי חששא
בעלמא, ולכן באמת אם נשאת י"ל דאף איהו ס"ל דלא
תצא, וכאשר מתבאר מדברי תרומת
הדשן שם דחזינן דיתרה מזו למד מדברי האו"ז הללו,
שכתב שם ליישב מנהג העולם שרואים
שתלמידי חכמים ואנשי מעשה הגונים לא קפדי לישא
אשה קטלנית שמתו ב' בעליה, וכתב, דאפשר
דסמכו על דברי האו"ז הללו שאין ענין זה
אלא רק חששא בעלמא, ומכיון שכן
דהוי רק ספק בעלמא לא חיישינן ליה, כמו שאין אנו
נזהרין בכמה מילי דאזהירו רבנן
עלייהו משום חשש סכנה דשומר פתאים ה'. ע"כ.
וממילא אם תרוה"ד עומד לדון
דסמכינן על דברי האו"ז הללו גבי מאי דנושאין את
הקטלנית לכתחילה, בודאי די"ל
דלדעתו דהאו"ז אם עבר ונשא דלא תצא וכדעת הרמב"ם.
וק"ל. [וגם עי' היטב בשו"ת
בנימין זאב (סוס"י מ) שעולה מתורף דבריו ג"כ דהאור
זרוע קאי בשיטת הרמב"ם, יעו"ש].
וראה עוד בשו"ת הרשב"ש (רס"י א) שכתב, והתורה
ג"כ אמרה ונשמרתם מאוד
לנפשותיכם ויצא לנו מזה שאסור לקלל את עצמו וכו', א"כ כל
דבר שיש בו סכנה מוזהר עליו מן
התורה שלא לעשותו, ויצא לנו מזה ג"כ איסור בדברים
המגולים ובניקורי הפירות כדאיתא
במשנה במס' תרומות פ"א ובגמ' פ"ק דחולין ופ"ה
ובפרק אין עומדין, ומטעם זה יצא
לנו איסור נישואי הקטלנית כדאיתא בפרק הבא על
יבמתו ובפרק נערה שנתפתתה, ע"כ.
ולכאורה פשט דבריו אלו של הרשב"ש מורה דס"ל שיש
בענין זה של קטלנית סכנה ולא רק
חשש סכנה בעלמא כדעת הרמב"ם, ולכן י"ל דלדעתו אם
נשאת תצא. וק"ל. וראה גם
בדברי אביו הרשב"ץ ז"ל במש"כ בתשובותיו (ח"ג סימן יד)
בענין זה. יעו"ש היטב. וצ"ע.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi