למעלה
והנה בהא דמבואר מדברי ספר חסידים דס"ל כמ"ד דמעיין גורם, מדברי שאר הראשונים לא מבואר הכי, ופשט דבריהם מורה דס"ל דמזל גורם עי' במגיד משנה (פכ"א דאיסורי ביאה הל"א) שכתב, וקיי"ל כרב אשי דמזל גורם דבתראה הוא ולזה סתם רבינו [הרמב"ם] דבכל גווני לא תנשא לשלישי, וגם בהלכות לא הזכירו סוגיה זו. ע"ש. ומש"כ וגם בהלכות וכו' נראה כוונתו לרי"ף דבסוגיה דיבמות שם (סד ע"ב) השמיט לכל האי שקלא וטריא מ"ט מעיין גורם מזל גורם וכו' מאי בנייהו וכו', ומדסתם משמע דס"ל נמי דבכל גווני לא תנשא לשלישי, והיינו כמ"ד מזל גורם. [וראה בשו"ת גינת ורדים חאו"ח (כלל ג ריש סימן ז) שכתב שם, כלל גדול בידינו הוא שיש לפרש תמיד דעת הרי"ף באופן שתהיה מסכמת לדעת הרמב"ם שעל פי הרוב בחדא סוגיה אזלי. יעו"ש. וכן הוא מבואר כבר בדברי מרן בב"י חו"מ (סי' קטו) שכתב שם, דכל מה שאפשר להסכים סברת הרמב"ם עם סברת הרי"ף יש לנו להסכים. ע"ש. וראה גם בדברי מרן בכסף משנה (פ"א דמגילה הלכה י). ע"ש. וע"ע גם בשו"ת מכתם לדוד למהרד"ף חאו"ח (סי' יח) שכתב שם, דניחא לן למדחק כל מאי דמצינן כי היכי דלא לפלוג הרמב"ם על הרי"ף רבו. ע"ש. וכ"כ גם רבינו החיד"א בס' אהבת דוד (דרוש יב דק"א ע"ד) דהרמב"ם הולך תמיד בעקבות הרי"ף. יעו"ש. וראה גם בס' טהרת הבית ח"ב (סי' יג במשמרת הבית עמוד רלז), ובס' ברכת יעקב (סי' ז עמוד קה). יעו"ש]. וגם בהגהות מימוניות (שם אות פ) הביאו בשם ראבי"ה שכתב דהלכה כרב אשי דמזל גורם, ונ"מ באירסה ומית א"נ דנפל מדיקלא ומית דליכא למימר מעיין גורם. ע"ש. וכ"פ ג"כ הרשב"א בתשובות המיוחסות (סי' קכא) דנקטינן הלכה כרב אשי דמזל גורם ובין שמת על מיטתו ובין שנפל ה"ז אסורה [וראה גם בב"י אבה"ע (סי' ט) שכתב שם, ובתשובות להרמב"ן וכו' ועכ"ז אני אומר שהוא כן דלית הלכתא אלא כרב אשי דסבר מזל גורם ובין שמת על מטתו או נפל וטבע ה"ז אסורה לשלישי, וכן תמצא בהל' הרי"ף ז"ל וכ"כ בתשובות הרשב"א. ע"ש. ונראה כוונת מרן ז"ל במש"כ "וכ"כ בתשובות הרשב"א" דהיינו שמלבד התשובות הנ"ל דח"ג (סי' שסד) ותשובות המיוחסות (סי' קכא), יש עוד תשובה כיוצא בה, שכן מורה פשט הלשון. וכנראה כוונתו לתשובת הרשב"א בחלק ז (סי' שיא), ששם כתב הרשב"א: ולענין קטלנית דקיי"ל כרבי דאמר בתרי זמני הויה חזקה, וקיימא לן דמזלא גרים כרב אשי, ואפילו טבע בים או נפל מן הגג אסורה לשלישי ולא קיי"ל כמ"ד המקום גורם. עכ"ל. ע"ש. והרי מפורש בתשובת הרשב"א הזו דכתב להדיא דקיי"ל כמ"ד מזל גורם. ונראה שתשובה זו עדין לא היתה בדפוס ולכן קראה מרן ז"ל "תשובות הרשב"א" סתם, וכאשר נוכיח כן בעה"י בהמשך דברינו דתשובה זו היתה בכת"י ולא נדפסה עוד אפילו בזמן רבינו החיד"א, וכמבואר בדבריו בס' ברכי יוסף בענין זה דקטלנית באבה"ע (סי' ט סק"ד) ד"ה ואחר זמן רב. יעו"ש. וראה גם לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' ש אות יט) ד"ה והרבה גדולים וכו', שכתב שם, דמרן בב"י מביא הרבה תשובות הרשב"א דליתנהו בדפוס. יעו"ש. וראה עוד בדבריו במחזיק ברכה יו"ד (סי' פז סק"ח) סוד"ה הדרן, שכתב שם, זה מפורסם דאשתכחו באמתחיה דמרן ז"ל רוב ספרי הראשונים כתב יד כידוע. יעו"ש. וראה עוד בדבריו בשו"ת יוסף אומץ (סי' ב) ד"ה והנה הרואה. ע"ש. (וראה גם בתשובת הרשב"א (ח"ה סי' רעו) מענין זה. יעו"ש). ושו"ר בתשובות הרשב"א חלק ז' אשר נדפסו בשנת תרנ"ח וראיתי שם בהערות הרב המגיה בתשובה הנ"ל (סי' שיא) [בהערה ט] שכתב שם על דברי תשובה זו דרמזה מרן בב"י באבה"ע סימן ט. ע"כ. ולפי דברינו הנ"ל נראה פשט כוונתו, דהיינו מש"כ מרן בב"י "וכ"כ בתשובות הרשב"א" דמשמע דמלבד התשובה בח"ג ובתשובות המיוחסות איכא עוד תשובה, והיינו תשובה זו דחלק ז'. וק"ל].

וראה עוד נמי בחי' הרשב"א ביבמות (שם), שג"כ מבואר בדבריו הכי דס"ל כמ"ד מזל גורם, שכתב שם, וקיי"ל כרב אשי דבתראה הוא דאמר מזל גורם. וראה גם בחידושי הרמב"ן ביבמות (שם) שכתב, תמהני שלא כתב רבינו ז"ל [הרי"ף] בהלכות פלוגתא דמעיין גורם ומזל גורם, מ"מ הלכתא כרב אשי דסוף אמוראי הוא, ועוד מדאמר ליה רב מרדכי טעמיה דרבא ולא קבליה ש"מ לאו דוקא הוא ועוד לחומרא. ע"ש. וראה נמי בלשון ריא"ז ביבמות שם (דף כ סוף ע"א בדפי הרי"ף) שכתב, וכן אשה שנתאלמנה ב' פעמים בין מן האירוסין בין מן הנשואין הוחזקה כבר קטלנית וכו'. יעו"ש. ומהא דכתב "בין מן הארוסין" משמע נמי דס"ל כמ"ד מזל גורם. וק"ל. וראה עוד גם בחידושי הריטב"א ביבמות (שם) שכתב, הלכתא כרב דבתראה הוא [נראה דט"ס הוא וצ"ל רב אשי] דאמר מזל גורם וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. עכ"ל. ע"ש. וכן מבואר גם בשו"ת הריב"ש (סי' רמב רמג) דקיי"ל כמ"ד מזל גורם. ע"ש. וראה גם בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן יד) שג"כ מתבאר מדבריו דהכי קיי"ל דמזל גורם. ע"ש.

ואמנם הנה המאירי בחידושיו ליבמות (שם), וכן בחידושיו לכתובות (מג ע"ב) כתב, דיש פוסקים כדעת האומר מזל גורם ואף ארוסין מחזיקים, אבל לדעתו נראה כי הלכה כמ"ד מעיין גורם ואין דין קטלנית אלא מנשואין. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בשו"ת הריב"ש (סימן רלג). יעו"ש. ולפ"ז מבואר דדעת המאירי היא כדעת ספר חסידים הנ"ל, דס"ל הלכה כמ"ד מעיין גורם. ועי' בדברי הרמ"א בשו"ע אבה"ע שם (סי' ט ס"א) שכתב, י"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אז יש לאשה דין קטלנית, אבל אם נהרג אחד מהם או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום, ולכן רבים מקילים בדברים אלו ואין מוחין בידיהם. ע"כ. ועי' בח"מ ובב"ש (שם) שביארו דהאי מ"ד שהביא הרמ"א ס"ל דמעיין גורם. יעו"ש. והנה על דברי הרמ"א הללו שכתב די"א דוקא מתו מיתת עצמם וכו', הובא ציון - ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בשם יש אומרים. (ובענין הציונים הללו שבדברי הרמ"א עי' בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יד אות ד) במה שעמד שם האם הרמ"א גופיה ציין אותם או המדפסים הם אשר הציבו לציונים אלו, והביא מדברי רבינו החיד"א דנראה דלא הרמ"א עשה ציונים אלו. ומתורף דבריו נראה דאף איהו ס"ל הכי. יעו"ש. ומה גם כי עתה הוכחו הדברים ביתר שאת ע"פ כת"י ודפוסים קדמונים כי ציונים אלו לא יצאו מהרמ"א עצמו, וראה בזה בקובץ התורני זכור לאברהם שנת תש"ן (עמוד לח). ע"ש). ופשט כוונת הציון הזה שבדברי הרמ"א הוא, דהא חזינן דבתשובות המיוחסות הנ"ל (סימן קכא) כתב הרשב"א בענין אחד שהתיר אשה קטלנית לשלישי, איני יודע על מי סמך המתיר הזה שכבר נפסקה הלכה כרבי, ודן אני את המתיר קצת לזכות כי שמא לא מת הראשון או השני על מטתו, אלא שנפל אחד מהם ומת, או שמא טבע ומת, ופסק כמ"ד מעיין גורם. ועכ"ז איני אומר שהוא כן דלית הלכתא אלא כרב אשי דסבר מזל גורם וכו'. יעו"ש. ומהאי חזינן דהרשב"א מבאר את דבריו של חכם זה דס"ל כמ"ד מעיין גורם, ומזה יצא לרמ"א דיש אומרים דהלכה כמ"ד מעיין גורם. הן אמת דהנה בספר עצי ארזים על אבה"ע שם (סי' ט סק"ז) תמה על ציון זה שציינו בדברי הרמ"א דדין זה הוא מהי"א המובא בתשובות המיוחסות להרמב"ן, וס"ל לי"א דמעיין גורם. וגם מדברי הח"מ (שם סק"ב) והב"ש (שם סק"ה) נראה דמבינים הכי בדברי הרמ"א ומשו"ה הקשו על הרמ"א שבריש דבריו באותו סעיף כתב דדין קטלנית הוי נמי מן האירוסין וסתם דבריו שם בלא חולק, והכא לפי דברי היש אומרים הללו יוצא דלעולם רק במתו מן הנישואין חיישינן אבל לא במתו מן האירוסין משום דמעיין גורם, והרב בהגה קיצר במקום שהיה לו להאריך. ע"כ. אולם הרב עצי ארזים תמה ע"ז וכתב, דלא נראה דמקור דברי הרמ"א הללו הוא הי"א שבתשובות המיוחסות, שהרי הרמב"ן כתב להדיא שאינו כן רק דקיי"ל כרב אשי. וגם לא אשכחן שום פוסק הסובר דמעיין גורם. וכל הפוסקים שהביא הב"י ס"ל דמזל גורם. ולכן העלה הרב עצי ארזים (שם) דיותר נראה דכוונת הרמ"א היא למש"כ בדרכי משה בשם מהרי"ו (סי' קפג) דאם אחד מהם מת זקן או מת בדבר דאינו מן המנין, וע"כ אין הטעם משום דסובר מעיין גורם דהא מסיים דאם מתו כולם במיתה אחת יש לחוש, ואי מעיין גורם אפילו כולם נמי, אלא ודאי דאפילו אי מזל גורם היינו רק כשמתו מיתות טבעיות, אבל אם אחד מת ע"י סיבה והשני מת כדרכו לא תלינן במזלה, ורק אם מתו שניהם ע"י סיבה אחת תלינן במזלה, ובהכי איירי בגמ' דאמר איכא בינייהו דנפל מדיקלא. וס"ל לרמ"א לדמות נהרג אחד מהם למת בדבר דג"כ יש לתלות בעוון דידיה כמו שאמרו דין ד' מיתות לא בטלו, ומ"מ גם היש אומרים הזה שברמ"א ס"ל מזל גורם. עכ"ד. ע"ש. וראה עוד גם באוצה"פ (שם סקי"ח) במה שצויין עוד מדברי הפוסקים שעמדו מהיכן מקור דבריו של הרמ"א בענין זה. ע"ש. [ואגב אורחיה עי' לרבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח) שעמד שם בדין יבמה קטלנית אם שרי ליבמה, וכתב שם, לא תנשא לשלישי וכו' בספרי ברכי יוסף הבאתי הכרעת הרב הגאון מהר"ר צבי דגם יבמה יש בה משום קטלנית מרש"י והרמב"ן פ' וישב, ואני וכו' דחיתי ראיתו ע"ש, ועתה נדפס ס' בנין אריאל להגאון מהר"ש נכדו וראיתי שם פ' וישב שדחה ראית מר זקנו דשאני התם דהיתה יכולה למאן ואין כאן מצות יבום ויבא לידי סכנה דקי"ל מעיין גורם וכו' ע"ש, ואין זה מספיק דלא משמע הכי מדברי רש"י והרמב"ן. ומ"ש דקי"ל מעיין גורם ק"ק עליו דמור"ם בהגה' רבן של בני אשכנז פסק להפך דמזל גורם. עכ"ד. ע"ש. ואולם אפשר ליישב מעט את הערת גאון עוזינו הגאון חיד"א ז"ל ע"פ הנ"ל דשמא הרב בנין אריאל אכן ס"ל דהאי יש אומרים שהביא הרמ"א ס"ל דמעיין גורם וכמבואר במיוחסות, ועל כן נקט נמי כך בדבריו בפשיטות. וק"ל. ועוד צ"ב].

(וראה גם בשו"ת כתב סופר (חאבה"ע סימן יג) ד"ה הנה פתח וכו', שג"כ עמד על דברי הרמ"א הללו והסכים דמקורו הוא מהי"א שבתשובות המיוחסות וכמבואר בדברי הח"מ והב"ש, אלא דתמה ע"ז דאיך העתיק הרמ"א דעה זו שהרמב"ן דחאה בב' ידים [ומה שמתבאר מדברי הכת"ס הללו שתשובות המיוחסות להרמב"ן, וכן מתבאר נמי מדברי הרב עצי ארזים (הנ"ל) דסובר נמי דהרמב"ן הוא המחברו. כבר הארכנו בזה במקו"א בס"ד דמדברי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים לא מתבאר כן ולעולם הרשב"א הוא שחיברם לתשובות אלו, ובראש צבאם עמד ע"ז מרן ז"ל בהקדמתו לספרו הבית יוסף שתשובות אלה באמת הם מהרשב"א. ע"ש. וכן מתבאר נמי מפשטות לשונם של רבותינו ז"ל דהכי נקטי בכמה דוכתי בפשיטות דהתשובות המיוחסות להרמב"ן רק נקראים כך אבל באמת הרשב"א הוא שחיברם ומתחת קולמוסו הטהור יצאו, ולדוגמא עי' שכ"כ בשו"ת המבי"ט חלק ג (סימן צג ד"ה תשובה), ובשו"ת מהר"ם אלשייך (סימן פז), ובשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ח ד"ה תשובה עיקרא), ובשו"ת הרמ"א (סימן לט ד"ה הדין עמך), ובשו"ת הרמ"א (סימן נ ד"ה ומבואר ג"כ), ובשו"ת מהרש"ך חלק א (סימן כח ד"ה והנה במה), ובשו"ת מים עמוקים חלק ב (סימן נג ד"ה ואחר שהעלנו), ובשו"ת מים עמוקים חלק ב (סימן ס ד"ה איברא שהראב"ד), ובשו"ת מהרי"ט חלק א (סימן יט ד"ה ועל מה), ובשו"ת מהרי"ט חלק ב - חו"מ (סימן סח ד"ה איברא דלא), ובשו"ת נבחר מכסף חלק ח"מ (סימן קז ד"ה תשובה תחילת), ובשו"ת גינת ורדים חלק חו"מ (כלל ה סימן י ד"ה גם הרשב"א), ובשו"ת צדקה ומשפט חלק אה"ע (סימן ה ד"ה והנה מדברי), ובשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן מג אות ח), ובשו"ת עין יצחק חלק א (חאה"ע סימן כז) ועוד ועוד. ואולם נראה דהכתב סופר (הנ"ל) בשיטת אביו הרב חת"ס אזיל כי באמת גם הוא נקיט הכי דתשובות המיוחסות להרמב"ן הרמב"ן כתבם, וכמבואר בדבריו בתשובותיו בשו"ת חת"ס ח"ו בחי' מס' עבודה זרה (דף נט ע"ג מדפי הספר ד"ה מ"מ). יעו"ש. ואולם האמת היא כי גם הרב חתם סופר בתשובותיו חחו"מ (סי' רג ד"ה נחזי) יחסם לרשב"א. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סימן י אות ט). יעו"ש. ועתה ראיתי בשו"ת מהריט"ץ החדשות (סי' לו) שכתב שם, כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה סי' כא וכו'. ע"ש. והיינו דברים המובאים בתשובות המיוחסות בסי' זה שם (והביאם מהריט"ץ ג"כ להלן בדבריו שם סי' סא וסי' רכא), וחזינן דקרי ליה "כתב הרמב"ן" והיינו דס"ל דהרמב"ן חיברם, וכאמור דבאמת הרשב"א הוא שחיברם ולא הרמב"ן. ואכמ"ל יותר]. ואולם אח"כ האריך שם הכת"ס ליישב ולבאר את דברי הרמ"א הללו. יעו"ש).

ועכ"פ לפי מאי דחזינן מצאנו דשנים המה מטיבי לכת בחד שיטתא בהאי מילתא רבינו יהודה החסיד בספר חסידים ורבינו המאירי דס"ל להדיא דקיי"ל כדעת רבא דמעיין גורם, וא"כ לפי דעת הח"מ והב"ש שנראה מדבריהם דנוקטים בפשיטות בביאור דברי הרמ"א דהאי י"א שהביא ס"ל מעיין גורם, אפשר לומר דמקור דברי הרמ"א לי"א הזה הוא נמי מדברי ספר חסידים, דהא כאמור ס"ל דהלכה כמ"ד דמעיין גורם. [אבל אין לומר דכוונתו נמי למאירי, דספר המאירי עדין לא נדפס בזמן הרמ"א, שהרי לא נדפס אלא בדורות אחרונים ממש, וכמו שהעיר בזה לנכון בס' זרע חיים (סי' א סוף אות א, ובריש סימן כא). יעו"ש. ולכן על אף שגם המאירי ס"ל דהלכה כמ"ד מעיין גורם א"א לומר דמקורו של הרמ"א משם הוא, ועכ"פ י"ל דמקורו הוא מדברי ספר חסידים הנ"ל]. ושו"ר עתה ג"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סימן יג אות ב) ומצאתי בתורף דבריו שם שהכניס בהבלעה דהאי יש אומרים שהביא הרמ"א הוא ספר חסידים דס"ל דמעיין גורם. יעו"ש. ובס"ד הוא כדברינו. וממילא אם נקטינן הכי דהאי יש אומרים שהביא הרמ"א היינו ספר חסידים ארווחנה בהכי ליישב את הערת הרב עצי ארזים הנ"ל, שהעיר דכיצד אפשר לומר דמקור דבריו של הרמ"א הוא מהי"א שבתשובות המיוחסות והרי הרשב"א שם עמד לדחות דעה זו וכו', אולם עתה דאמרינן דמקורו הוא מדברי ס"ח אייתי שפיר דהא כן הוא דעתו להלכה. וק"ל. (וכאמור לעיל דהציונים של מקורות הדברים בהגהותיו של הרמ"א בשו"ע לא מידו נגזרו ונפקו, אלא הם של המדפיסים במרוצת השנים. ובהרבה מקומות המציין לא דק בציונים אלו וכמש"כ הט"ז בשו"ע או"ח (סי' שכח סוס"ק ה), וביו"ד (סי' צח סק"ח), ובאבה"ע (סי' עז סק"ב). וכ"כ נמי רבינו החיד"א בברכי יוסף חאו"ח (סימן תע סק"ג) ובמחזיק ברכה חיו"ד (סימן מה סק"ה ד"ה ועוד, וסימן נג סק"ח) ובשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן לח אות נא) וביעיר אוזן (מערכת ג סוף כלל טו). ע"ש. וראה בזה גם למו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' יד) ובס' ברית יעקב (סי' לב הערה ד עמוד רנב). יעו"ש. והכ"נ יש לומר דאם אכן דבריו אלו של הרמ"א כאן מוסבים אליבא דמ"ד מעיין גורם, שפיר טפי למימר דמקורו הוא מדברי ספר חסידים הנ"ל, מאשר לומר דמקורו הוא מדברי הי"א בתשובות המיוחסות אשר התם נדחה קרי ליה להאי סברא לומר דהלכה כמ"ד מעיין גורם).
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi