למעלה
ז) ועתה שבתי וראיתי עתה להר"מ שטרנבוך שם בספרו "הלכה במשפחה" (בהערות, פרק תשיעי אות ד) שהביא את דברי הצפנת פענח הנ"ל שכתב דלעולם בכור הנולד ע"י מלקחיים חייב בפדיון היות והוי כילוד מיד שמוציא ראשו חוץ לבית החיצון, ותפיסת המלקחיים היא רק לאחר שמוציא ראשו לבית החיצון ולכן ליכא כבר שום חשש של חציצה. וכתב ע"ז דמריש ג"כ הוה פשיטא ליה כסברת הצפנת פענח, אולם לאחר שראה שדבר זה הוא פלוגתא גדולה באחרונים מתי הוי כילוד, א"כ לכאורה לאותם פוסקים דילוד הוא רק כשמוציא את ראשו לאויר העולם, שוב יש חשש חציצה. אלא שיש ליישב אף לדעת הפוסקים הללו משום ששמע בשם גאון אחד שכל בעית הגמ' בחולין (ע ע"א) אם פוסל חציצה בבכורה, היינו דוקא לגבי בכור בהמה, אבל לא לגבי בכור אדם. והטעם לחילוק זה נראה, שבכור בהמה דגופו קדוש, שפיר יש בו דין חציצה היות וקדושתו באה ע"י יציאתו מהרחם, ולכן הסתפקה הגמ' בחולין שם דשמא אפילו חציצה במקצת הוי חציצה, דשמא עי"ז נגרם שלא יתקדש בשעת יציאתו מהרחם. אבל בכור אדם שאין בגופו שום קדושה דאין יציאת הרחם מקדשו, לכן לא שייך בו דין חציצה והעיקר הוא שהוא יוצא דרך הרחם. ולכן לפי חילוק וביאור זה יוצא שבכור הנולד ע"י מלקחיים יש לפדותו בברכה כדין בכור גמור, והדברים נכונים. עכת"ד. ע"ש.

והן אמת כי מדברי האבני נזר, והחלקת יואב, והצפנת פענח, והדובב משרים, וההר צבי הנזכרים לעיל, לא משמע דס"ל כהחילוק הזה דהרי מבתרי אימרותם הטהורות מתבאר דבעית הסוגיה דחולין בענין חציצה בבכור, קאי נמי על בכור אדם. אולם האמת יורה דרכו כי הנה מסתימת לשון הגמ' בחולין שם (ע ע"א) ומהסוגיא דהגמ' בבכורות (ט ע"ב) דמיירי בענין חציצה בבכור דיברה הגמ' שם דוקא בענין בכור בהמה, ולא הזכירה דבר וחצי דבר בענין חציצה בבכור אדם, וגם הרמב"ם בהלכותיו הביא דין זה דהגמ' דחולין בהל' בכורות (פ"ד הי"ז) דקאי התם בענין בכור בהמה. ובהל' בכורים דמיירי בעניני בכור אדם לא הזכיר מענין זה כלום, ויש בזה סייעתא לסברא של הגאון הנ"ל. [ואיברא כי מצינו שכעין דרך זו כתב גם החזו"א בכמה מקומות פזורים בספריו הק', דהיכא שהיה לגמ' או לראשונים לפרש ובכ"ז הם סתמו את דבריהם, ש"מ דהכי ס"ל (עי' בחזו"א חיו"ד סי' יד, ובשביעית סי' ז, ובליקוטים בחאבה"ע סי' קיח ועוד), והכא נמי בנידון דידן אם איתא דאיכא דין חציצה גם בבכור אדם, לא יבצר דהוה ליה לאחד מן הראשונים לפרש ענין זה, ושתיקתם זוהי הודאתם דלעולם אין דין חציצה בבכור אדם. וק"ל].

והן עתה נדפ"מ שו"ת אגרות משה - חלק יו"ד ח"ג - לגאון ר"מ פיינשטיין וראיתי לו שם (בסי' קכה) שג"כ דן בענין זה של תינוק בכור הנולד ע"י מלקחיים אם חייב בפדיון בכור, ומצאתי בס"ד שכתב שם בפשיטות כדברינו הנ"ל דענין החציצה לא שייך כלל בבכור אדם אלא רק בבכור בהמה, כמו שרואים מדברי הגמ' והרמב"ם והראשונים והאחרונים שלא דברו כלל מענין חציצה בבכור אדם, ורק הגאון בעל האבני נזר והגאון בעל החלקת יואב, ושאר אחרוני האחרונים התחילו לדון בדבר זה אם איכא חציצה בבכור אדם. אולם לדינא נראה דליכא שום חשש חציצה בבכור אדם דכל הספק דהגמ' בחולין (ע ע"א) היה דוקא בבכור בהמה שבמעי אימו הוא חולין וביציאתו מתקדש ולכן שייך בזה ענין חציצה, דאולי החציצה גורם שלא יתקדש. משא"כ בבכור אדם דאינו קדוש כלל אין לחשש זה. והאריך שם בענין זה, והביא עוד כמה הבדלים וחילוקים בין בכור אדם לבכור בהמה. ולכן העלה בסוף דבריו שם בסכינא חריפא דלעולם יש לפדות בכור כזה שנולד בלידת מלקחיים. יעו"ש. ומפשטא דלישניה שם נראה דס"ל דיש לפדותו אף בברכה, דהא מחשיב ליה כלידת בכור גמור. וע"ש.

ולאחר זמן אינה ה' לידי שו"ת לבושי מרדכי לג"ר מרדכי ווינקלער, ומצאתי לו שבמהדורא תנינא (חיו"ד סי' קל) ג"כ דן בענין בכור הנולד ע"י מלקחיים אם חייב בפדיון, ובריש דבריו הביא שם לפשוט מהגמ' דחולין הנ"ל מהבעיא דכרכו בסיב וכו', אולם דחה שם כעין הדברים הנ"ל, די"ל שעד כאן לא דיברה הגמ' שם אלא דוקא בבכור בהמה שיש בו קדושה דבכור תם מקריבים אותו ע"ג המזבח וגם אסור בהנאה ולכן בעינן שיגע ברחם ממש דעי"ז מתקדש, משא"כ בבכור אדם דאין גופו קדוש דהוי חולין שאין בו שום קדושה או איסור הנאה וכמ"ש בגמ' דבכורות (יב ע"א) וממילא אין בו דין קדושה ע"י נגיעת בית הרחם ולכן אין בו גם דין חציצה רק צריך שיהיה פוטר ראשית הרחם אף שאינו נוגע בו ממש רק יוצא דרכו. וסוף דבר שם העלה דהיות ויש לנו כאן צד לומר כהחילוק הנ"ל דלא דמיא בכור אדם לבכור בהמה, ובצרוף שיש כאן ספק ספיקא לחייבו בפדיון, דשמא חציצה במקצת לא הוי חציצה (כי בדרך כלל תפיסת המלקחיים היא רק במיעוט מהראש, כדי שלא יתכסה הפנים עם החוטם והתינוק יחנק), וגם איכא ספיקא דשמא להלכה אין כלל דין חציצה בבכור שהרי הגמ' בחולין נשארה בבעיה זו בתיקו. והוי שפיר ספק ספיקא. ולכן יש לפדותו בברכה. ע"ש. הרי שגם הגאון בעל הלבושי מרדכי מסכים עם החילוק הנ"ל לחלק בין בכור אדם לבכור בהמה, ובצרוף האי טעמא ס"ל דיש לפדות בכור זה בברכה.

וכן מצאתי שהעלה גם מהר"ש ענגיל בתשובותיו (ח"ד סי' ט) שבכור הנולד ע"י מלקחים יש לפדותו בברכה. ע"ש. וכ"כ ג"כ בספר שערים המצויינים בהלכה (ח"ד סי' קסד אות כ) שכתב שם דבזמנינו רוב הילדים נולדים ע"י מכשירים ובכללם מלקחיים, ואין חוששים לזה ונוהגים לפדותם בברכה, וכדאים הם האבני נזר, והצפנת פענח, ומהר"ש ענגיל, והלבושי מרדכי לסמוך עליהם, שכתבו דאף בכור שנולד ע"י מלקחיים יש לפדותו בברכה. ע"ש. וראה גם בס' עצי זית (פרשת ויחי) שהביא שם בשם הגאון רבי יעקב שור דיש לפדות בכור כזה שנולד בלידת מלקחיים עם ברכה. ע"ש. וגם הר"מ שטרנבוך בספרו הלכה במשפחה (פרק ט אות ד) העלה הכי דיש לפדות בכור שנולד במלקחיים בברכה. וראה בשולי הגליון שם בהערות (הערה 10) שכתב, דבשעתו שאל לשני גאוני הדור הגאון מבריסק והגאון מטשעבין זצ"ל בענין זה, והסכימו שניהם ג"כ שבלידת מלקחיים ליכא חשש חציצה, ופודין בכור זה בברכה. ע"ש. [והן אמת דאחר זמן מצאתי בס"ד שהגאון מטשעבין גופיה פסק וכתב כן להדיא בספרו שו"ת דובב משרים (ח"ב סי' לב) דיש לפדות בכור כזה שנולד ע"י מלקחיים אף בברכה, וציין שזו היתה דעתו עוד מקדם קדמתא בהיותו בחו"ל. וע"ש].

[זאת ועוד יש לציין דהנה אמנם הבאנו בדברינו לעיל (סוף אות ו) את דברי מו"ר שליט"א שעמד לדחות את דברי הישועות יעקב וההפלא"ה (הנ"ל) דס"ל דבממונא דאית בה איסורא כי הכא בענין פדיון הבן אמרינן דאזלינן בתר רובא וכן עבדינן ספק ספיקא לחייבו ממון, אע"ג שלגבי ממונא בלחוד אין הולכין אחר הרוב ואין מוציאים ממון בס"ס, ודחה זאת מו"ר בטוטו"ד דלעולם אף בכה"ג אין הולכים אחר הרוב, ומינה אמרנו דיוצא נמי דאין לחייבו בממון בספק ספיקא ולכן נפל פיתא בבירא מה שאמרנו לחייב בכור הנולד בלידת מלקחיים בפדיון כיון שיש ס"ס לחייבו וכו', הנה מדברי הפוסקים הנ"ל שהבאנו (באות ו ד"ה ושו"ר) שדנו בענין לידת בכור במלקחיים והעלו לחייבו בפדיון משום ספק ספיקא דכ"כ בשו"ת דברי יששכר (סי' קיא) ובשו"ת לבושי מרדכי ווינקלער (מהדו"ת חיו"ד סי' קל) ובשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שצא אות טו) ובשו"ת דובב משרים (ח"ב סי' לב) והחלקת יעקב (חיו"ד סי' קעז) שכולם העלו לחייבו בפדיון משום ס"ס כל חד לפי ס"ס דידיה, ומבואר מדבריהם אלו דס"ל דלעולם עבדינן הכא גבי פדיון הבן ס"ס לחייבו בממון. ובאמת הנה התבוננתי בדב"ק דמו"ר שליט"א בקובץ אורייתא הנ"ל (באות ח ד"ה ושוב, עמוד יג) שאחר שעמד לדחות שם את דברי ההפלא"ה דלעולם לא אזלינן בתר רובא אף בממון שיש בו איסורא כי הכא בפדיון, וציין נמי שמסקנת רוב גדולי האחרונים היא דאף ספק ספיקא לא מהני להוציא ממון ודלא כמהר"ם בן חביב בס' אור צדיקים בקונטרס עץ הדעת (שרש ב דף כז ע"ב) שהרחיב בהסבר דברי הרמב"ם והראב"ד (פי"א מהלכות בכורים) והעלה בכוונתם דס"ל כמהר"י בן לב דמהני ס"ס להוציא ממון. הנה העיר מו"ר שליט"א אגב אורחיה מדברי האבני נזר (הנ"ל בדברינו) שרואים דעביד ספק ספיקא לחייב ממון בפדיון הבן [ולפי דברינו חזינן דאיכא עוד מהפוסקים שעומדים בשיטה זו], ולכן כתב מו"ר שליט"א דאפשר לומר דלעולם אע"ג שבאמת אין להוציא ממון ע"פ הרוב מ"מ בספק ספיקא מהני להוציא, וזאת לפי מה שכתב בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סוף סימן קכט) להוכיח מהסמ"ג דספק ספיקא עדיף מרוב דהא בספק ספיקא אפילו בדבר שבמנין ובבריה מהני להתיר מה שאין כן ברוב. וכן הוא נמי דעת הרשב"א בתשובותיו ח"א (סי' תא) דס"ס עדיף מרוב. וכ"כ נמי מהריב"ל בתשובותיו ח"ג (סי' מב). ולכן לפ"ז אפילו אם תמצי לומר כהאבני נזר דמהני ס"ס לחייבו ממון בפדיון הבן מ"מ ברוב יש לומר דלא מהני. עכת"ד. יעו"ש. ומכלל דב"ק אלה מבואר עולה דאמנם דעתו דעת עליון דמו"ר שליט"א נחרצת וברורה היא דלא אזלינן בכה"ג בתר הרוב, אבל גבי ס"ס עדיין לא הכריע במורג חרוץ דלא עבדינן ס"ס לחייבו ממון, ואפשר דלעולם ס"ל גבי ס"ס כהישועות יעקב. וק"ל. ולכן עדיין שפיר יש לומר דיש לסמוך על הס"ס שהבאנו לחייבו בפדיון].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi