למעלה
ג) אלא דאולי היה אפשר לומר דאף אם נימא דבענין בכורה אף חציצה במקצת הוי חציצה, וכדעת החלקת יואב, עדין יש לומר דלא דמיא נידון דידן להגמ' דחולין, דהנה לפי מה שנתבאר לעיל בריש דברינו דאין מכניסים את המלקחיים לתוך הרחם עצמו, אלא רק לצואר הרחם בלבד ושם אוחזים בהם את ראשו של התינוק, א"כ אפשר לומר דאף אם נימא דהמלקחיים חשיבי כדבר החוצץ בכ"ז אחיזה זו אינה פוטרתו מבכורה. דהנה גרסינן בגמ' נדה (מב ע"א) ת"ר הנדה, והזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת כולן מטמאות בפנים כבחוץ. ושאלה הגמ' - בשלמא כולהו לחיי, אלא יולדת אי בימי נדה, נדה. אי בימי זיבה, זבה וכו'. ותירצה הגמ' - הכא במאי עסקינן בלידה יבשתא (דליכא לא נדה ולא זיבה - רש"י). לידה יבשתא מאי מטמא בפנים כבחוץ איכא? ותירצה הגמ' - כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור וכדרב אושעיא דאמר גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכו'. ופרש"י: כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ואוליד [עי' ברש"ש שם שכתב דאולי צריך להגיה במקום ואוליד "וחזר". ע"ש], וקאמר דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא, דהיינו בבית החיצון, הוי כילוד וטמאה לידה כרב אושעיא דאמר חוץ לפרוזדור ולד הוי. ע"כ. א"כ לפי דברי רש"י הללו מתבאר דכל שהוציא הולד את ראשו לבית החיצון, דהיינו שהוציא את ראשו לצואר הרחם, אע"ג שעדין לא הוציא את ראשו לאויר העולם, אלא שראשו נמצא עדין בבית החיצון, חשיב כנולד. ובאמת כן מתבאר ג"כ מדברי הרשב"ץ בפסקיו למסכת נדה (פרק יוצא דופן דמ"ב ע"ב) שכתב בזה"ל: היולדת שיצא העובר חוץ לפרוזדור, ועדין הוא בפנים. מבין השינים ולחוץ הרי הוא כילוד, ואמו טמאה לידה מאותה שעה, אעפ"י שלא נולד עד לאחר אותו יום. וכן לענין מילה שאם לא נולד עד ליל שבת, אין מלין אותו בשבת. ונראה לתשב"ץ שהוא הדין אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בשבת ולא נולד עד לאחר שבת, שמלין אותו בשבת, דמההיא שעתה חשבינן ליה ילוד ודאי. ע"כ. הרי שמתבאר מדבריו להדיא כדברי רש"י דהעיקר הוא יציאת הולד מבין השינים לצואר הרחם, דמיד כשהוציא את ראשו מבין השינים, חשיב כילוד לכל דבר, ואף לענין מילה בשבת אזלינן בתר ההיא שעתא דאם הוציא ראשו מבין השינים בשבת, אע"פ שלידתו נגמרה לאחר השבת מלין אותו בשבת. וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ן בהל' נדה (פרק ז הלכה ו) דכל שהוציא הולד ראשו לבית החיצון אע"ג שראשו עדיין נמצא שם ולא יצא לאויר העולם חשיב כילוד. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי הריטב"א בחי' למסכת נדה שם (מב ע"ב) ומהמאירי ותוס' רי"ד עמ"ס נדה (שם) שאע"פ שהולד עדין נמצא בבית החיצון חשיב כילוד. ע"ש. וכן מצאתי גם בחידושי הר"א עמ"ס נדה (מג ע"א) שג"כ כתב הכי דכל שהוציא הולד את ראשו לבית החיצון חשיב כילוד. ע"ש.

ולכאורה יש לדייק כך גם מדברי רבינו ירוחם בהל' מילה (נתיב ראשון ח"ב) שכתב שם: הוציא ראשו לפרוזדור בית הרחם ולא נולד אלא לח' ימים, מלין אותו מיד, כי חשבינן ליה מיום שהוציא ראשו כך מוכח ביבמות שם [עא ע"א] וכ"כ הרמ"ה. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו אלו לכאורה משמע דג"כ ס"ל דילוד מקרי מיד כשיוציא את ראשו לפרוזדור אע"פ שלא הוציאו לאויר העולם, והיינו דכתב הוציא ראשו לפרוזדור וכו' ולא נולד וכו'. והלום ראיתי בס' בדי השולחן על הל' נדה (סי' קצד בציונים אות קלב) שציין שם על דברי הרמב"ן, הריטב"א, המאירי, ותוס' רי"ד דכולהו קאי בחדא שיטתא שאע"פ שהולד עדין לא הוציא את ראשו לאויר העולם אלא רק הוציא את ראשו לבית החיצון חשיב כילוד, והביא שם דכן מתבאר נמי מדברי רבינו ירוחם בהל' מילה וכנראה התכוין לדבריו אלו של ר"י שהבאנו לעיל, אלא דהוסיף וכתב שם בבדה"ש שעדין לא מבואר היטב בדבריהם של ראשונים אלו אם מיד כשיוציא את ראשו חוץ לבין השינים חשיב כילוד כבענין דם נידה שאחרי בין השינים חשיב כבחוץ או שמא גבול אחר יש לו. ע"ש. אולם הנה לעומת זה ראיתי בביאור "שנות חיים" על רבינו ירוחם בהל' מילה (שם אות יא) שג"כ ישב על מדוכה זו מאמתי חשיב הולד כילוד, וביאר את דברי רבינו ירוחם הנ"ל דדעתו היא דרק כשיוציא הולד את ראשו מהבית החיצון לאויר העולם אז הוי כילוד. ע"ש. [ועתה ראיתי ג"כ בדברי הראבי"ה הנדפ"מ (הל' מילה סי' תתצה) שמבואר מדבריו דחוץ לפרוזדור היינו שיצא לאויר העולם ממש. שכתב שם, ומיהו הכא הואיל שלא היתה מקשה נראין הדברים אע"פ ששמעה הקול, לא הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור, דהיינו לאויר העולם, שאם הוציא ראשו היתה מקשה וכו'. ע"ש].

וראה עוד בבדה"ש (שם) שכתב דמדברי התוס' במס' נדה (מב ע"ב) בד"ה כשהוציא, בתרוץ קמא, משמע דס"ל כהרשב"ץ ורש"י דכל שהוציא הולד את ראשו חוץ לבין השינים חשיב כילוד. ע"ש. ושו"ר גם בחי' המהרש"א בנדה (שם ד"ה וכרב אושעיה וכו'), שג"כ עמד לבאר הכי דמתרוצם הראשון של התוס' שם משמע דס"ל כרש"י דכל שהוציא הולד את ראשו חוץ לבין השינים, אע"פ שנשאר עדין בבית החיצון חשיב כילוד. אולם מתרוצם השני שם וכן מדבריהם במסכת בכורות (מו ע"ב) משמע דס"ל דרק עד שיוציא את ראשו לגמרי לאויר העולם חשיב כילוד. ע"ש. וכ"כ גם בחי' הר"ר שמחה מדעסויא במס' נדה (שם) דמתרוצם הראשון של תוס' מתבאר דס"ל כרש"י דכל שהוציא הולד ראשו לבית החיצון חוץ לפרוזדור הוא אע"פ שלא יצא לאויר העולם. ע"ש. וכן מתבאר גם מדברי החזו"א ביו"ד (סי' צב ס"ק לג) דמתרוצם הראשון של תוס' עולה דס"ל כרש"י. ע"ש. וראה גם בערוך לנר עמ"ס נדה (שם) מש"כ על דברי התוס' הללו. יעו"ש. וע"ע בהעמק שאלה לגאון הנצי"ב (שאילתא ט אות ו) שכתב בפשטות דשיטת התוס' היא כרש"י ואע"פ שלא הוציא הולד את ראשו לאויר העולם חשיב כילוד. ע"ש. אולם הנה לפי המתבאר יוצא דזה דוקא לפי תרוצם הראשון, אבל לפי תרוצם השני שם יוצא דפליגי על רש"י. ושו"ר שהרב המגיה על הריטב"א הוצאת מוסד הר"ק במס' נדה (שם הערה 200) עמד בהערה זו על הנצי"ב דכיצד כתב בפשיטות דתוס' ס"ל כרש"י הרי כתבו כן רק בתרוצם הראשון. ע"ש. הן אמת דאולי יש לבאר דעת הנצי"ב דהא איכא בעלמא פלוגתא דהפוסקים במקום שתוס' מתרצים ב' תרוצים איזה מהם עיקר, ועי' ביד מלאכי בכללי התוס' (אות כד) שהביא את דברי הכנה"ג בכללי הפוסקים (כלל יט) שכתב בשם הרב משפטי שמואל ומהרי"ק ור"י הלוי דס"ל דכל כה"ג שתוס' מביאים ב' תירוצים חולקים זע"ז תירוץ ראשון הוא העיקר, ואולם היד מלאכי הביא שם דבס' חזון נחום על קדשים (דף קצט ע"א) מבואר דתירוץ בתרא הוא הנכון בדבריהם ויתד הוא של תימוט וכ"כ בפשיטות גם הרב מטה אשר (דף קג ע"ד) דתירוץ שני הוא העיקר. ע"ש. וראה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סימן ט אות ב) מש"כ נמי בענין זה. ע"ש. וממילא י"ל לפ"ז דהגאון הנצי"ב ס"ל כהני רבנן דס"ל דתירוץ ראשון דהתוס' הוא העיקר ולהכי נקט בפשיטות דתוס' ס"ל כרש"י. וק"ל. ועוד צ"ב דהא כאמור מדברי התוס' בבכורות (מו ע"ב) וכן נמי מדבריהם במס' חולין (עב ע"א) מבואר כתירוץ השני שכתבו במס' נדה, ומדברי הפוסקים עולה ומתבאר דכל שתוס' מביאים במקום אחד ב' תירוצים ובמקום אחר הביאו רק אחד מהם ממילא לא חיישינן לכלל הנ"ל אם אזלינן בתר תירוץ קמא או בתרא, ולכו"ע אמרינן דתירוץ יחיד זה שהביאוהו במקום אחר הוא העיקר כיון דנראה בעליל דס"ל כתירוץ זה שהביאוהו לבדו, וכמ"ש כן גם השד"ח בכללי הפוסקים (סימן ט אות ג). ע"ש. וממילא הכ"נ י"ל כן. וק"ל.

עכ"פ לפי דבריהם של ראשונים אלו שמבואר מדבריהם דמיד כשהוציא הולד את ראשו לבית החיצון, שהוא צואר הרחם חשיב כילוד בענין טומאת לידה, א"כ אפשר לומר דה"ה נמי לנידון דידן, דהנה הסדרי טהרה ביו"ד (סי' קצד ס"ק כג) כתב לדייק מדברי הרמב"ם בהל' בכורים (פי"א הי"ד) שדין בכור וטומאת לידה אחד הוא, שכתב שם וכל נפל שאין אמו טמאה לידה כגון המפלת כמין דגים וחגבין או המפלת יום ארבעים וכיוצא בהן הבא אחריו בכור לכהן וחייב לפדות. וממילא כל מה שהוא ולד לענין טומאת לידה הרי הוא ולד לענין בכור כהן. ע"ש. וא"כ בהיות ואחיזת ראשו של התינוק במלקחיים אינה נעשית אלא לאחר שהוא מוציא כבר את ראשו חוץ לבין השינים וראשו מגיע לצואר הרחם, א"כ אפשר לומר דאין בזה חשש של חציצה, דהרי אז הוא כבר כילוד, דמיד כשהוציא את ראשו חוץ לבין השינים הוי כנולד דנתחייב בבכורה.

ויש לומר עוד שאע"פ שלפעמים מכניסים את המלקחיים הללו בעומק עד סמוך לבין השינים ממש, ומיד כשמוציא הולד את ראשו אוחזים אותו במלקחיים, ג"כ אייתי שפיר. דהרי בדברי מרן בשו"ע יו"ד (סי' קצד ס"י) מתבאר דס"ל לענין טומאת לידה שמיד כשמוציא הולד את פדחתו חשיב כאילו הוציא את כל ראשו, וכמבואר במשנה נדה (כח ע"א) דאמרינן התם יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. נועי' בתבואות שור (סי' יד סק"ו) שביאר שאע"פ שלפעמים בכמות אין הפדחת עולה לרוב הראש, כוונת הדברים כאן שלענין חשיבות הפדחת הרי הוא כרוב הראש. ע"ש]. וכן מתבאר נמי מדברי הרמב"ם בפרושו למשניות (פ"ג דנדה מ"ה) דס"ל שיציאת הפדחת הרי היא כיציאת כל הראש, וכן פסק נמי בלחם ושמלה (סי' קצד סקל"ג) כדעת מרן. ע"ש. וראה עוד בבית יוסף שם (סי' קצד) מה שהאריך בזה. יעו"ש. אולם לעומת זה הש"ך (שם סק"י) כתב לחלוק ע"ז בשם הטור דלעולם אף ביציאת רוב הפדחת סגי וחשיב כילוד וא"צ שיוציא את כל הפדחת. ע"ש. וראה בבדה"ש (שם ס"ק עט) שכתב דלענין הלכה נקטינן כב' הדעות לחומרא. ע"ש. ואכמ"ל. וממילא עתה אע"פ שמקרבים את המלקחיים סמוך לבין השניים, ליכא למיחש שהרי כבר יצא לפחות הפדחת [שהוא המצח עם הגולגולת] חוץ לבין השיניים ואז אפילו לפי דעת מרן הוי כילוד. וק"ל.

ושו"ר בשו"ת צפנת פענח להגאון הרוגצ'ובר (בסי' ז) שג"כ דן התם בענין בכור שנולד בלידת מלקחיים אם הוא חייב בפדיון, או שמא י"ל שהוא פטור מטעם שהמלקחיים חוצצים בינו לבין הרחם או מטעמים אחרים, ובסוף דבריו שם העלה דלעולם הוא חייב בפדיון עם ברכה, שמאחר ואין הרופאים אוחזים את ראשו במלקחיים להוציאו אלא רק לאחר שיצא כבר מבין השניים, ממילא אין בזה שום חשש חציצה כלל, כיון דמיד כשהוציא את ראשו חוץ לבין השניים יש עליו דין ילוד. ע"ש. וכן מצאתי גם להגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סו"ס רמח) שג"כ כתב שם דלשיטת הפוסקים דס"ל דילוד הוי מיד כשהוציא את ראשו חוץ לבין השניים, ממילא דינא הוי שתינוק הנולד בלידת מלקחיים חייבים לפדותו, היות ואחיזת המלקחיים בראשו היא רק לאחר שהוציא את ראשו חוץ לבין השינים, ואז הרי היה לו כבר דין ילוד שהתחייב בבכורה. ע"ש. וכן ראיתי להר"מ שטרנבוך בספרו הלכה במשפחה (בהערות פרק תשיעי אות ד) שג"כ כתב שם דתינוק הנולד בלידת מלקחיים חייב בפדיון ואין אחיזת המלקחיים בראשו של התינוק חשוב כחציצה, כיון דהאחיזה נעשית רק לאחר שהולד הוציא כבר את ראשו לבית החיצון ואז דינו כילוד שהתחייב בבכורה. ע"ש. וע"ע היטב בחזו"א חיו"ד (סי' קט סק"ד). ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi