למעלה
ט) ומילה בלשוני, כי הנה
מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (סי' קעט) עמד לדון בקהל
שבנו או קנו ביהכ"נ אם
מברכין איזה ברכה, והשיב ע"ז, וז"ל: תשובה, יעמוד הש"ץ
ויברך בקול רם בא"י הטוב
והמטיב, ואם נסתר וחזרו ובנאוהו נראה נמי דמברכין דפנים
חדשות באו לכאן. ע"ש. וראה
נמי בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' נג) שנשאל שם בקהל שלא
היה להם ס"ת וניתן להם
ס"ת מנדיב אחד אם יברכו הציבור הטוב והמטיב על אותה
נתינה, כדקיי"ל בשו"ע
או"ח (סי' רכג ס"ה) בשארי מתנות שהוא טובה לנותן ולמקבל,
וכתב, דאם הס"ת ניתן בשאלה
כרוב ס"ת אין מקום לשאלה דפשיטא שלא יברכו, אלא אם
ניתן במתנה גמורה יש לדון, ואמנם
לפי מה שהביא הרב בני יונה (סי' ער) את דעת
האחרונים, דאדם שכתב ס"ת
ונתנה מתנה גמורה, דהפקיע מעצמו מצות כתיבת ס"ת ומחוייב
לכתוב אחר, [וראה בזה גם בדברינו
לעיל (סימן יב) מש"כ בזה], א"כ איך יברכו הטוב
והמטיב, דאין כאן רק טוב למקבל
ואין מטיב לנותן. אבל עדיין יש להסתפק אם יברכו
שהחיינו, והביא את דברי
הלק"ט הנ"ל, שמבואר בדבריו דעל בנין ביהכ"נ חדש יש לברך
הטוב והמטיב, אבל שהחיינו לא
יברכו, וכדביאר ג"כ במחזיק ברכה [סי' רכג] את
דבריו, ולכן העלה שם החת"ס
דאף שהחיינו לא יברכו, והיינו כדכתב המג"א (בסי' רכג
סק"ה) דאין לברך שהחיינו על
קנין ספרים דמצוות לאו להנות ניתנו, וספק ברכות
להקל. ע"ש. וע"ע בדבריו
שם (חאו"ח סי' קנו) שעמד לדון בד"ה זאת שנית וכו', אי
לברך הטוב והמטיב על בנין
ביהכ"נ חדש שבנו במקום ביהכ"נ שנשרף, וכן אם יברכו
שהחיינו, וכתב דלברך שהחיינו לא
יברכו כיון דביהכ"נ זה נבנה במקום זה שנשרף ואיך
יברכו ע"ז שהחיינו וכו'. אבל
ברכת הטוב והמטיב שייך לברך, דגם בהרוגי ביתר
שניתנו לקבורה תיקנו להם ברכה
לברך ברכת הטוב והמטיב, והכ"נ שזכו להעמיד
חורבותיה של ביהכ"נ זו המברך
לא הפסיד, ומ"מ טוב שידרשו בענין הטוב והמטיב עד
שיבואו לענין הברכה ואז יברך.
ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שעד).
ע"ש. ואולם עי' בשו"ת
זית רענן ח"ב (חאו"ח סי' ג) שהעלה דבבנין ביהכ"נ אין לברך
כלל לא ברכת הטוב והמטיב ולא ברכת
שהחיינו. יעו"ש. וע"ע בזה בשדי חמד באסיפת
דינים (מער' ביהכ"נ אות יב)
מש"כ בזה עוד. ע"ש.
וראה גם בס' שערי משה בחלק
התשובות שבסוף הספר (סוס"י מד) שהביא שם מש"כ בשו"ת
אבן יעקב (סי' א) דאין לברך על
קניית והדפסת ספרים ברכת שהחיינו, משים דדוקא
לגבי מצוה שייך לומר שהחיינו לזמן
הזה, כי הזמן הוא חלק ותנאי מהמצוה, שאם אכל
מצה קודם או אחרי חג הפסח לא קיים
את מצות אכילת מצה, ורק כאשר אכל את המצה
בזמנה כלומר בפסח, רק אז יצא
יד"ח. אבל ביחס לתורה הרי כל יומא זמנו הוא, כדכתיב
"והגית בו יומם ולילה", ומהאי טעמא לא שייך בקניית
ספרים ובהדפסת ספרים חדשים
לברך שהחיינו כי תמיד בכל עת
מחוייב אדם מישראל ללמוד תורה, ובכל עת ובכל רגע
לחדש חידושי תורה. ע"כ.
ועפ"י סברתו זו כתב בס' שערי משה הנ"ל, דיש לומר טעם
נוסף מדוע לא מברכים שהחיינו
בחנוכת ביהכ"נ, כי ביהכ"נ דומה מבחינה זו ללימוד
תורה, שהרי תמיד מדי יום ביומו הן
בימי חול והן בשבתות ומועדי ישראל חייבים
להשתמש בביהכ"נ, כלומר לעסוק
בתורה ולהתפלל בו בוקר וערב ור' יוחנן קאמר ולואי
שיתפלל האדם כל היום כולו, וממילא
נמצא שאין הזמן תנאי וחלק מהמצוה, ולכן אין
לברך עליו שהחיינו. ע"ש.
וראה עוד בדבריו של השערי משה בחלק הראשון שבספר (סי'
קנב בביאורים ובחידושים אות א).
ע"ש. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין
באו"ח (סי' רכג ס"ח).
ע"ש.
ומ"מ לענין דינא עי' בכף
החיים סופר חאו"ח (סי' קנ סקט"ו) שהביא שם את דברי
רבינו החיד"א במחב"ר
(רס"י רכג) שאין לברך שהחיינו על בנין ביהכ"נ, שכן יש
להוכיח מדברי שו"ת
הלק"ט שכתב דמברכין הטוב והמטיב, ומשמע דשהחיינו לא, ומכך שלא
ערער עליו רבינו החיד"א
במש"כ דצריך לברך הטוב והמטיב, משמע דהטוב והמטיב יברך.
אולם הגר"ח פלאג'י
בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' מג) הביא בשם שו"ת שער הזקנים דאין
לברך לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב,
וגם הוא מסכים לזה, וממילא כיון דיש פלוגתא
בזה, וקיי"ל סב"ל אין
לברך לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב על בנין ביהכ"נ חדש, אלא
יקח בגד חדש או פרי חדש ויברך
עליו שהחיינו ויכוין לפטור הביהכ"נ, ואם א"א לו
בבגד חדש או בפרי חדש אז יברך שהחיינו
בלא שם ומלכות. ע"ש. [ובמה שכתב הרב כף
החיים בפשטות דאמרינן הכא
סב"ל ולהכי לא יברך לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב, עי'
למו"ר בשו"ת יחוה דעת
ח"א (סוס"י עט) במה עמד שם על דברי הפוסקים דס"ל דבברכת
שהחיינו ובשאר ברכות ההודאה לא
אמרינן סב"ל, והביא שם לקהת האחרונים שדייקו
מדברי הראשונים דשפיר אמרינן
סב"ל גם בברכת שהחיינו. ע"ש. [וראה בזה ג"כ במה
שכתבנו בשו"ת עטרת פז
ח"א חאו"ח בהקדמה (עמוד ג), וכן במה שעמדנו שם בענין ברכת
שהחיינו בגמר כתיבת ספר.
ע"ש]. ועכ"פ בנידון דידן, שהתוספת לא היתה בגוף ביהכ"נ
עבור המתפללים ממש, אלא רק בארון
הקודש עבור הס"ת, ממילא י"ל טפי דא"צ לברך לא
שהחיינו משום דמצוות לאו להנות
ניתנו, וגם הטוב והמטיב לא כי לא מגיעה כאן הנאה
ישירה למתפללים, ולכו"ע
א"צ לברך וק"ל. וצ"ע. ומ"מ לדינא, כאמור אמרינן סב"ל
ואין לברך שום ברכה.
וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי
(ח"ד סי' כ), שנשאל שם, אם יש איזה תיקון לומר בבנין
ביהכ"נ, והשיב שלא מצא כלום
בזה, אבל כשנגמר הבנין צריכים לעשות סעודת מצוה כמו
בגמר בנין ביהמ"ק, כדאיתא
בגמ' שבת (ל ע"א) ומועד קטן (ט ע"א). ע"ש. (וע"ע
במפתחות הספר (שם) שכתב, דאף
חנוכת הבית דיחיד בא"י הוי סעודת מצוה מפני שיש בזה
ישוב אר"י, אבל לא
בחו"ל כדמשמע בירושלמי דסוטה, והובא במג"א סי' תקסח. ע"ש).
ועי' בכף החיים (סי' קנ
סקי"ד) שכתב, דאם נגמר בנין ביהכ"נ ביו"ט מותר לעשות לו
את חינוך הבית ביו"ט, דהא
דאמרינן דאין מערבין שמחה בשמחה, אינו אלא בשמחה דאית
בה אכילה ושתיה כגון מילה
ופדה"ב וכדו', אבל בשמחה זו דלית בה אכילה ושתיה כ"א
שירות ותשבחות ונדרים ונדבות
לכבוד ביהכ"נ שרי, ואפשר דעדיף יותר לחנכם בחג
ולערב שמחת החג בשמחת
ביהכ"נ. ע"ש. (וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' כג).
ע"ש). ומדבריו אלו של הכה"ח
משמע לכאורה דאין נוהגין לעשות סעודה בחנוכת ביהכ"נ,
מ"מ נראה דגם הרב כה"ח
לא קאמר אלא דאין נוהגין כלומר בתורת חיוב, אבל בודאי דאם
רוצים לעשות סעודה שפיר דמי
וכנ"ל מדברי הלבושי מרדכי דהוי כגומרה של תורה שיש
לעשות בה סעודה, (ורק במועד אין
לעשות סעודה לפי נימוקו של הרב כה"ח דלא ליהוי
מערב שמחה בשמחה. וק"ל).
ובפרט כל שיעשו הסעודה וישאו בה
דברי התעוררות לחיזוק בתורה ותפילה וליראת שמים
דחשיב בודאי סעודת מצוה, עי' ים
של שלמה בב"ק (פ"ז סי' לז) שכתב שם, דאפילו
סעודת הרשות אם מדברים בה דברי
תורה חשיב כסעודת מצוה. ובכלל כתב שם היש"ש,
דסעודת חינוך הבית חשיב כסעודת
הרשות, אולם אם לא הניח תחילה לשתות ולנהוג בו
קלות ראש, אלא עשה מתחילה סעודה
לחנכו ולומר בו דברי תורה שפיר הוי סעודת מצוה.
ע"ש. וראה גם בשו"ת
חוות יאיר (סי' ע) שג"כ כתב כיו"ב דחינוך הבית לא הוי סעודת
מצוה אם לא שדורשין בו ד"ת.
ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' ח) שהביא שם
את דברי תשובת באר שבע (סימן ע)
שכתב, דחינוך הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא
בחו"ל, והביא ראיה מהירושלמי
דסוטה (פ"ח ה"ד) דהא קיי"ל דהבונה בית בחו"ל אינו
חוזר ממערכו המלחמה לפי שאין מצוה
בחינוכו, וכתב ע"ז הדברי מלכיאל, כי אין ראיה
משם דקרא מיירי כשישראל שרויין על
אדמתם ואסור לצאת לחו"ל כדי לחנך בית בחו"ל,
משא"כ בזמננו דנאמר בירמיה
(פרק כט) "בנו בתים ושבו בהם" וגו', יש מצוה גם
בחו"ל, ועכ"פ נראה לומר
דגם לשיטת הבאר שבע הנ"ל מ"מ בחנוכת ביהמ"ד וביהכ"נ הוי
מצוה אף בחו"ל, דהא אמרינן
במגילה (כט ע"א) עתידים בתי מדרשות שבחו"ל להקבע בארץ
ישראל. ע"ש. וראה גם בס'
שערים המצויינים בהלכה ח"א (סי' נט סק"ה). ע"ש. ובאמת
נראה דכל כה"ג שכבר זכו
בחסדי ה' יתברך להרחיב מקום אוהלם ולחזק יתדותיו, אם
אפשר לעשות כזה כינוס של מצוה
מלבד חיוב ההודאה לה' יתברך על הטוב אשר גמלם
שיוכלו לפאר ולרומם את בית
אלוקינו דהוא חיוב בפני עצמו (עי' סנהדרין צד ע"א),
מ"מ עוד ענין יש בזה דזהו עת
רצון לכנס ההמון הע"י באשר הם באותו מקום (עי' גמ'
ר"ה כג ע"ב), ובכח זה
להרעיף עליהם טל תורה ויראה בדברי התעוררות ולקרב את ליבם
לאבינו שבשמים, ודי בזה.
המורם מכל האמור: ביהכ"נ דנן
שיש בו ארון הקודש הבנוי בכותל המזרח ועתה רוצים
להרחיבו מחמת שב"ה התרבו
ס"ת באותו ביהכ"נ, הדין הוא שמותר להם לסתור את ההיכל
הקיים ע"מ לבנות היכל חדש גדול
ממנו, וליכא למיחש בהכי משום איסור נתיצת אבני
ביהכ"נ וכו', כיון דלצורך קא
עבדי.
[ובמקום שאפשר שהנתיצה תהיה ע"י פועלים עכו"ם
עדיף טפי, ובלבד שיעמוד ישראל ע"ג
שלא יבואו לזלזל ולהקל ראש ולבלע
את הקודש ח"ו, אולם אין זה מעכב שתהיה הנתיצה
ע"י גוי דוקא]. וכן אם אפשר
להשתמש באבני ההיכל שנתצו אותו, לצורך בנין ההיכל
החדש, כגון שישפכו את אבנים ועפר
אלו ליסודותיו וכדו', עדיף טפי, ואם אין בהם כל
צורך, מן הראוי הוא לגונזם בכבוד
הראוי להם. וישתדלו למהר במלאכת הבנין כמה
שאפשר, ולגרום פחות הפרעות למתפללים
בביהכ"נ.
וכן ראוי לחוש לדעת המעשה אברהם
(הנ"ל), שאם אפשר לבנות ע"י פועלים ישראלים את
ביהכ"נ בכלל ואת ארון הקודש
בפרט כהא דנידון דידן, ולא ע"י פועלים עכו"ם, אולם
כאמור לעיל אין זה מעכב לדינא,
ורק משנת חסידים שנו כאן, וכמבואר בס"ד לעיל
בדברינו.
[ושוב נדברתי בזה עם עט"ר מו"ר מרן מלכא
שליט"א, ושטחתי לפניו מתורף הדברים הנ"ל
בקיצור נמרץ, והסכים עימנו להאי
שריותא, להתיר את נתיצת ההיכל הקיים ע"מ להגדילו
ולהרחיבו כדי שיוכלו להכניס בו את
כל ספרי התורה הנמצאים בביהכ"נ זה]. מילואים
מהרש"א בשבת (קד ע"א)
דס"ל שהוא מדרבנן. ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi