למעלה
ו. ולכאורה היה אפשר להביא ראיה
דבקירוב וריחוק אותיות שאינו מוחק ע"י כן את גוף האותיות, דליכא בהכי משום
איסור מחיקת שם השם, מהא דבגמ' יומא (עג ע"ב) אמרינן לגבי האורים ותומים כיצד
נעשית [התשובה מהאורים ותומים], רבי יוחנן אומר בולטות ריש לקיש אמר מצטרפות, ופרש"י:
בולטות, האותיות בולטות כגון עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"א מיהודה
לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן. ע"כ. ומבואר
ממילא מדברי רש"י דלמ"ד מצטרפות האותיות היו זזות ממקומן ומצטרפות אחת
אל השניה. וכן הוא מבואר נמי בדברי המאירי בפירוש המשנה דיומא שם (עא ע"ב ד"ה
והאותיות הצריכות) שכתב, והאותיות הצריכות לתשובה נדמה לו במראה הנבואה כבולטות
נגד פניו והוא מצרפן וכו' ויש שחלק בגמ' לומר שמצטרפות היו מאליהן ולא היה הכהן
צריך לטרוח בצירופן. עכ"ד. ע"ש. וראה גם בחידושי הריטב"א יומא (שם
ד"ה הא דאמרינן) שכתב לבאר דמ"ד בולטות ומ"ד מצטרפות לא פליגי
דבולטות היינו כשהיה הכהן מכוין בחלק אחד של השם הנקרא "אורים" והיו
האותיות מאירות כנגד עיניו כשהם מעורבות שלא כסדר, וכשהיה חוזר ומכיון בחלק השני
שבאותיות השם הנקרא "תומים" היו מצטרפות האותיות כסדר הנקרא ונעשה מהם
תיבות. ע"ש. (ומה שמתבאר מדברי הריטב"א דמ"ד בולטות ומ"ד
מצטרפות לא פליגי הנה מדברי המאירי (הנ"ל) וכן מדברי הרמב"ם (פ"י
דכה"מ ה"ט) משמע דפליגי. יעו"ש. ועכ"פ בין למר ובין למר מתבאר
ד "מצטרפות" היינו שהאותיות מתקרבות ומתחברות זה לזה להיות מילה שלימה).
ולכאורה הרי באורים ותומים היה נמצא שם הוי' ב"ה עי' רמב"ם (פ"ט
מהל' כלי המקדש ה"ז) שכתב, ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם וכו', וכותב
בתחילה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה, כדי שיהיו כל
האותיות מצויות שם. ע"ש. וא"כ לדעת ריש לקיש שהיו האותיות נעקרות ממקומן
ומצטרפות כיצד נפרדת המילה "יה" דשבטי יה להתחבר לאות אחרת כדי להשלים
המילה, והא איכא בהכי משום מחיקת שם השם שהרי שם "יה" הוא אחד מן השמות
שאינם נמחקים, עי' רמב"ם (פ"ו דהל' יסודי התורה ה"ד). יעו"ש, אלא
ודאי די"ל כיון שאין כאן מחיקה של גוף האותיות אלא רק ההפרדה בניהם, ומעיקרא
היו על דעת כן להפרד ולהצטרף, שוב ליכא בהכי משום מוחק כשמפרידם. (ואמנם אין להביא
ראיה מאידך גיסא, דהרי היה נכתב שם השם בתשובה שהיתה נראית ע"ג האורים ותומים
(כגון "ה' אמר עלה"), ואז אותיות אלו היו מצטרפות במתן התשובה ולאחר מכן
נפרדים וחוזרין למקומן, וכיצד היה נפרד שם הוי' ב"ה. כי הנה י"ל דלעולם
בגוף מתן התשובה בפשטות אף פעם לא היה נזכר שם הוי' ב"ה שכל התשובה היתה "עלה"
או "לא תעלה" במתן תשובה לשאלה "הארדוף אחר הגדוד הזה", וכן
כל כיו"ב, ושם ה' לא היה מוזכר בתשובה הבאה מהאורים ותומים, ועי' היטב בגמ' יומא
(עג ע"ב) וברמב"ם (פ"י מהל' כלי המקדש הי"א) ובמאירי יומא (עג
סוף ע"א). וק"ל).
הן אמת כי עתה ראיתי בשו"ת
אבני זכרון (ח"ג סי' ב) והביא דבריו ג"כ בס' יסודי ישורון מער' טל
מלאכות (ח"ב עמוד 100), שדן התם בענין פירוק חתיכות עץ שכתוב עליהם שם קדוש
ועמד בהערה הנ"ל להביא ראיה מענין האו"ת דחזינן דלמ"ד מצטרפות היה
כאן פירוק של שם יה. אולם כתב לדחות את זה, שהרי מה שמבואר דהיה כתוב באו"ת "שבטי
יה" זהו דוקא לדעת הרמב"ם, כי בגמ' דיומא שם (עג ע"ב) מבואר דהיה
כתוב "שבטי ישורון", וממילא הרי הרמב"ם ס"ל כדעת רבי יוחנן
דהאותיות בולטות היו וכמבואר בדבריו בסוף הלכות כלי מקדש (פ"י הי"א) ולא
היו זזות ממקומן, ונמצא דבאמת לא היו נפרדות האותיות, אולם הגמ' ביומא שהביאה
פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אם בולטות היו או מצטרפות, ס"ל דהיה כתוב "שבטי
ישורון", ונמצא דלא היה כאן שום שם קדוש שיהיה בזה חשש של פירוד ומחיקה למ"ד
מצטרפות היו. ע"ש. ולולא דמיסתפינא היתי מוסיף ואומר, כי אפילו אם
נאמר למ"ד מצטרפות היו והיה כתוב על האו"ת "שבטי יה" מ"מ
אפשר שהמילה "יה" לעולם לא היתה נפרדת ממקומה, שהרי בפשטות כל תכלית כתיבת
המילה "שבטי יה" היה כדי להשלים שיהיה ג"כ אות ט' בכלל אותיות
החושן ולשאר האותיות לא היו צריכים בה מפני שהם ישנם בשמות השבטים ושאר המילים
שהיו שם, וכמתבאר בגמ' דיומא שם (עג ע"ב) ובירושלמי דיומא (סוף פרק ז) וברמב"ם
(פ"ט דכלי מקדש ה"ז). ע"ש. וממילא לא היו צריכים לאותיות אלו של יו"ד
וה"י שבשם "יה", שהרי יש את אות יו"ד דשבטי ודיששכר ודיהודה, ועוד
יודי"ן, וגם אות ה"א היה בשמות השבטים ביהודה ובאברהם. ב וא"כ לא
היה צורך כלל להפריד את שם "יה" משום דבלא"ה יש לאותיות אלו בשאר
השמות (וקשה לומר שיצטרכו כמה יודי"ן וכמב ההי"ן ולא סגי במה שיש בלי שם
"יה"), ולעולם אותיות אלו דשם "יה" לא זזו ממקומן. וק"ל.
ולע"ע לא מצאתי שיהיה רמוז לזה במקום כל שהוא, ומ"מ כך נראה שיש ליישב
בס"ד.
ועוד היה אפשר לומר, דכיון שצירוף
ופירוד האותיות שבחושן היה ע"י נס שמימי, ומאת השם היתה זאת, דילמא י"ל
דכל כה"ג ליכא ביה שום איסורא, דהא כל איסור זה דמחיקת ה' ילפינן ליה מדכתיב "לא
תעשון כן לה' אלוקיכם" וכמובאר בגמ' דשבת (קכ ע"ב) וראה נמי ברמב"ם
(פ"ו דיסודי התורה ה"א). ע"ש, ממילא י"ל אתם [בני האדם] לא
תעשון כן, אבל כל שנעשה ע"י שמים לית ביה מידי, דהוא יתברך ויתעלה מותיב לה
והוא מפרק לה, וכעין אשר דרשינן כיו"ב בגמ' דשבת (כ ע"א) "לא
תבערון אש בכל מושבותיכם", בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת
בית המוקד. ע"ש. [וע"ע בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' לב) וחלק ו'
(סי' ח) שמבואר בדבריו דאיסור זה דמחיקת שם ה' לא הוי בגוי, ודן שם אם מותר לישראל
לומר לגוי שימחוק. ע"ש. ובפשטות היינו נמי משום דכתיב "לא תעשון כן",
אתם לא עשון כן אבל בנכרי להבדיל, מותר. וק"ל]. ברם בקושטא מאחר ורצוננו ללמוד את זה ע"פ דרשה בפסוק "לא
תעשון" וגו' אתם לא אבל שמים כן, הרי כללא גבירתא בידין הוא דאין לנו לדרוש
דרשות מדעתינו וכמש"כ מהרי"ק (בשורש קלט), וכאשר האריכו בזה נמי רבנן
קדישי החסיד שבכהונה הרב יד מלאכי (בכללי אות ד סי' קמד), ורבין חסידא הרב שדי חמד
בכללי הפוסקים (סי' טז אות נ) דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו ואפילו שנמצא דרשה זו
לענין אחד בש"ס אין לדרוש מדעתינו לענין אחר. ע"ש בארוכה. וע"ע
בתוס' חולין (פח ע"א) ד"ה ורבי יהודה סבר וכו', דמבואר בדבריהם דאין
לדמות הדרשות אלא מה שהגמ' מדמה. ע"ש. וכן הביא נמי מרן ז"ל בכללי הגמ' שלו
שנדפס בס' הליכות עולם (דף סא ע"ב) ד"ה בפ"ו דחולין וכו'. ע"ש.
וראה גם בס' פחד יצחק (מערכת ד אות דר) ד"ה דרשות אין לדמותם וכו'. ע"ש.
וראה גם בחי' הרא"ה לכתובות (ס ע"א) שכתב שם, שיש שאמרו שטעמו של הרמב"ם
שכתב שבשר מהלכי שתים אסור בעשה, משום שנאמר "זאת הבהמה אשר תאכלו", ולא
אדם, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה, ודברי תימה הם דאנן לית לן למדרש קראי מאי
דלא דרשי בהו רבנן. ע"ש. וראה עוד בדברי הרא"ם (פר' מטות) שכתב בענין זה
וז"ל: ולא ידעתי היכן מצא רש"י ז"ל לדרוש אם אינו ענין והרי אין כל
אדם רשאי לעשות כן חוץ מחכמי המשנה וכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אדם זולתם
אפילו לגאונים הראשונים וכ"ש לבאים אחריהם. ע"ש. וראה גם בדברי הרדב"ז
(בלשונות הרמב"ם סי' פו) שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב דאין לנו לדרוש
דרשות מדעתינו שכתב שם: לא שאני סומך לדרוש קראי מדעתי אלא אגמרא אני סומך וכו'. ע"ש.
וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח
סי' ח סוף אות ט) שג"כ סתם דבריו בפשיטות דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו. ע"ש.
וראה גם בדבריו בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סוס"י ל ד"ה אמנם) ששוב הניף
יד קודשו וחשף זרוע קודשו בזה
דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו. ע"ש.
ומינה נמי יש לומר לנידון דידן דלא נוכל לדרוש מדעתינו הפסוק הנ"ל ד "לא
תעשון" וגו' אבל בידי שמים שרי. וק"ל.
הן אמת דהיה אפשר לבאר את הדברים
ע"פ הדרך הנ"ל אולם לא משום דרשה דהפסוק אתינן עלה, אלא כיון דסו"ס
לא הוה הכא שום מחיקת שם ה' ע"י מעשה אדם, אלא ע"י שמים, והוי כהא דכתבו
הפוסקים לגבי השאלה הנ"ל איך שאל דוד באורים ותומים בשבת כדאיתא בערובין (מב
ע"א) כיון דהאותיות מצטרפות איכא ביה משום כותב, ועי' בשו"ת קנין תורה
בהלכה ח"א (סי' עו שאלה א אות ג) שכתב על שאלה זו, ולענ"ד מוזר כל הענין,
דמה חשש איסור יהיה בדבר שאין האדם עושה כלום ונעשה הכל בידי שמים, רק בדיבור השואל
להנשאל ואין הדיבור מכריח בדרך הטבע. ע"ש. ומיניה נמי לנידון דידן, דכיון
דענין מחיקת ופירוד שם ה' נעשה ע"י שמים ליכא ביה איסור. וכן שאר התרוצים
שתירצו האחרונים (הנ"ל בדברינו סוף אות ב) על הקושיה זו דאיך שאל דוד באורים
ותומים בשבת וכו' יכונו נמי הכא לגבי נידון גרם מחיקת ה' באורים ותומים. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi