למעלה
ה. ברם חזות קשה הוגד לי היום, בראותי
בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חאו"ח סוף סי' א) ד"ה והנה האחרון
וכו', שכתב שם, ומה שכתב לענין מוחק השי"ן של שם [בתפילין] אני תמה, וממאי
נפשך מה דעתו, אם הוא סובר שגם הדל"ת ויו"ד שבקשר של ראש ושל יד שייכים
להשם, ויש כאן שם שי"ן דל"ת יו"ד בשלמות, א"כ הגע בעצמך האיך
לפעמים מתירים הקשר של ראש כשצריך, ונימא שזה מוחק ה' ולדעת רבינו אליהו חייב בכל
יום לפתוח הקשר ולעשותו מחדש כמבואר בתוס' מנחות (לה ע"ב ד"ה משעת וכו'),
"אלא ודאי כיון שלא קירב האותיות זה אל זה, השי"ן היא בבית, והדל"ת
ברצועה שבראש, והיו"ד בשל יד אין כאן איסור מוחק", ואם יאמר מעלתו שהדל"ת
והיו"ד אין בהם קדושת השם רק השי"ן, וכדעת התוס' במנחות שם, א"כ
אין כאן שום אות רק שי"ן לבד פשיטא שאין כאן משום מוחק כמבואר ביו"ד סי'
רעו סעיף י' שד' משדי, או צב' מצבאות נמחקים. עכ"ל. ע"ש. ומתורף דבריו אלו של הנודע ביהודה עולה ומתבאר, כי לעולם הא דלא חיישינן
במחיקת שם שד"י שבתפילין כיון שלא קירב האותיות אשה אל אחותה, וכל אחד במקומו
מונח שי"ן בבית שבראש, דל"ת ברצועה שבו, ויו"ד ברצועה של יד, ומשמע
מדבריו כי לעולם כל שאילו היו קרובים אותיות אלו זא"ז היה בהם איסור מחיקה. ולכאורה
עולה מהכי דאע"ג שאין הם מחוברים אחד לשני, אלא רק שהם קרובים זה לזה בלא שום
חיבור כלל, חשיבי כתב שיש בו איסור מחיקה דשם השם. [ועי' היטב בשו"ת הר צבי
חאו"ח ח"א בטללי שדה (דף רפ הערה 4), שג"כ מבואר בדבריו שמבאר הכי
בדברי הנודע ביהודה. ע"ש].
אמנם הנה לפי מה שהזכרנו לעיל (בריש
דברינו לחלק בענין מוחק שם ה' דלא רק מחיקת אותיות אסורה אלא אף איבוד אסור) היה
אפשר לבאר את סברת הנודע ביהודה דס"ל דלעולם אע"ג דלגבי ענין גט וענין
שבת בקירוב אותיות ליכא בהו משום כותב, שהרי כאמור כן עולה מהסוגיה דשבת (קד ע"ב)
בענין כתב אות אחד בטבריה ואות אחד בציפורי וכו', דקירבת אותיות לאו כלום הוא, וממילא
נמי הרחקתם. וכן נמי עולה מהסוגיא דגיטין (כ ע"א) לגבי ענין גט, דקירוב
אותיות שאינם מחוברות לאו כלום הוא. מ"מ שאני ענין הכתיבה דמחיקת שם השם
דחמיר טפי, משום דמחיקת שם השם ילפינן ליה מקרא, ד "אבד תאבדון וגו' לא תעשון
כן לה' אלוקיכם" (ועי' גמ' מכות כב ע"א, ורמב"ם פ"ו מיסודי
התורה ה"א), וממילא לא רק איסור מחיקת אותיות אסורה בו, אלא אף איבוד אותיות
דשם הוי"ה ב"ה בכל דרך שהיא נמי אסור, כלומר דאם היה האיסור רק במחיקה, אה"נ
רק מילי דחשיב כתב היה בו איסור מחיקה, ולעולם דבר דלא חשיב כתב מעיקרו כגון כי
הכא דהיו אותיות הוי' ב"ה קרובות זו לזו, מותר להפרידם, כיון דסו"ס אין
בזה משום מחיקה, דמחיקה לא הוי אלא במידי דכתיבה, (עי' היטב בשו"ת ישכיל עבדי
חלק ח' בהשמטות (סי' יא אות ד סק"ב, דף קעט ע"א). יעו"ש), וממילא
הכא דלא חשיב כתיבה ליכא ביה נמי משום מחיקה. משא"כ עתה דהאיסור הוא משום
איבוד שם השם, ממילא אפילו במקום דלא הוי כתיבה וכי הכא דהוי קירוב אותיות בעלמא
אף דאין בהפסדן משום מחיקה, מ"מ איבוד שם השם יש כאן, כיון דמעיקרא היה נמצא
כאן שם השם בצירוף, ועתה מאבד אותו. ודו"ק.
וגם הלום ראיתי בס' משנת יעקב (רוזינטל)
על הרמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"א), שעמד שם על לשון הרמב"ם
שכתב (שם בהלכה א') כל המאבד שם מן השמות וכו' לוקה, ובסוף הלכה ב' כתב, כל המוחק
אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה, משמע שיש כאן שני הלכות, אחד של המאבד שם ה' ואחד
של המוחק שם ה', והביא שם את דברי המנחת חינוך (מצוה תלז) שכתב, מש"כ לעיל אם
אינו עושה מעשה בגוף השם אין לוקין, כגון שכותב עוד אות ליד שם ה' שעי"ז אינו
נקרא ה' או שעושה נקודות מ"מ לא ברורה לי, דמ"מ כיון דהוי קלקול אמאי לא
ילקה דהוי איבוד בכה"ג, והכתוב אמר "לא תעשון כן" וכו', ולא מבעיא
בגוונא דאינו יכול למחוק האות הסותר הוי ודאי איבוד, אלא אפי' ביכול למחוק מ"מ
הוי איבוד לע"ע ועובר על הלאו. וצ"ע. ומבואר מזה דאפילו באינו מוחק
האותיות אלא מוסיף עליהם, כיון דהוי עי"ז איבוד שם השם לוקה, דהיות וילפינן
לאיסור זה מקרא ד "אבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם" כל איבוד
אסור אפילו שאין בו מחיקה ממש. וכתב המשנת יעקב שם דנפ"מ בין מאבד למוחק, לפי
מש"כ הדגול מרבבה באו"ח (סי' שמ) דמותר לשבר בשבת עוגה שכתב עליה כמין
אותיות ואין בזה משום מוחק ולא כמש"כ הרמ"א שם לאסור, ובמשנה ברורה שם
כתב שיש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה. ע"כ, וא"כ
בשם ה' שהיה כתוב על העוגה ואוכלה דרך אכילה, דמשום מוחק ליכא אבל מ"מ משום
מאבד איכא. וגם הנפ"מ שיוצא לפי דברי המנחת חינוך, במקום שמוסיף אות בהתחלת
השם או בסופו, באופן שמאבד משמעות קריאתו דמשום מוחק ליכא, ומשום מאבד איכא. וכתב
המשנת יעקב להוסיף ע"ז, כי זה מדוייק בלשון הרמב"ם שבדין מאבד כתב כל
המאבד שם וכו', ובמוחק כתב כל המוחק אפי' אות אחת וכו'. דבמאבד שם ה' הריהו מאבד
כל השם שע"י התוספת כל השם אינו נקרא כדינו ולגבי מוחק החידוש הוא במוחק
אפילו אות אחד דכבר חייב. עכת"ד. ע"ש.
וא"כ חזינן מדברים אלו
דהמשנת יעקב, כי נתחדש בענין שם השם דמלבד איסור המחיקה, איכא גם איסור האיבוד, ואף
שאינו מוחק האותיות חייב כגון שהוסיף אות על שם השם שהוציאה ממשמעותה, ולפ"ז
יש לבאר נמי את דברי הנודע ביהודה הנ"ל, דמתבאר מדבריו דאסור להפריד אותיות
שד"י דהתפילין ואע"ג שאין בהם דין כתב כיון שלא נתחברו מעולם זה לזה, מ"מ
ע"י הפרדתן איכא ביה משום מאבד שם ה' ולהכי ס"ל לנוב"י דאסור
להפרידן. איברא דעדיין יש לומר כי לעולם עד כאן לא אסרינן באיבוד שם השם, דאף
שאינו מוחק ממש חייב משום איבוד, דוקא היכא דסו"ס היה כאן שם השם, אבל לעולם
כל היכא דמעיקרא לא היה שם השם, כי הא דהנוב"י שמעולם לא הצטרפו אותיות אלו
בחיבור, אלא דהעמידם זה ליד זה דליכא ביה כלל משום כתב וממילא נמי דלא הוה הכא שם
השם, מנין שיש לחייבו על האיבוד. וק"ל. והלום ראיתי בשו"ת שואל ומשיב
מהדורא תנינא (ח"ד סי' קעה) ד"ה ובזה הן נסתר וכו', שהביא את
דברי הנוב"י בקושיתו ותירוצו, ועמד להעיר ע"ז, וכתב לתרץ תירוץ אחר בכלל.
ע"ש. [הן אמת דלעיקר דינא יש להתבונן, אם באמת הכי הוא דבהוספת אות או שינוי
ניקוד, שעי"ז מוציא את משמעות המילה מקודש אל החול, איכא איסורא, ועי' לרבינו
החיד"א בברכ"י יו"ד (סי' רעו סקכ"ו) שכתב שם, שם אל נקוד ציר"י
שהוא קודש, אם ניקד תחתיו נקודה אחרת, ועשאו פיגול שהוציאו מקודש לחול, יש להסתפק
אי הוי כמוחק את השם, ולענין שבת מה דינו, ואפשר דכיון דלא עשה מעשה בגוף האותיות
לאו מילתא הוא, הרב מהר"י חאגיז בספר עץ החיים בהקדמתו למס' שבת במלאכת הכותב
דף כא, והרב כנה"ג בהגה"ט אות ה' כתב מתשובת מהרי"ל סי' רכ, דנקודות
שם ה' מותר למחוק. ע"ש. ואמנם עי' היטב בהגהות מהרש"א ביו"ד (סי' רעו)
דהרב יסודי ישורון במער' ט"ל מלאכות (ח"ב עמוד 104), ביאר בדבריו דנראה
דס"ל דבכהאי גוונא דמקלקל שם ה' ע"י נקודות אית ביה
משום מוחק שם השם. ע"ש. וראה גם במנהת חינוך הנ"ל (מצוה תלז) שכתב שם
בפשיטות מדנפשיה דאם עשה נקודות תחת השם שעי"ז נשתנה הקריאה כגון שהיה כתוב
שם "אל" ועשה פתח באל"ף דבודאי איסור תורה הוא כיון דנתקלקל הקריאה
ע"י הניקוד דכך קוראים אותו עכשיו, אלא דלענין מלקות י"ל דאין לוקין
כיון שאינו עושה מעשה בגוף ה' ועדיף מגרמא ובפרט דיש תיקון שימחוק הניקוד. עכ"ד.
ע"ש].
ומ"מ היה אפשר לומר כי לעולם
אף לנוב"י דמבואר בדבריו דאיסור מחיקת שם השם הוי אפילו באותיות שאינם
מחוברים, היינו דוקא כמתבאר מתורף דבריו בתשובה שם, דנגע מצד שמוחק את גוף האות
ממש כהא דכתב לדון כיצד מתירים את הקשר של ראש כשצריך להגדיל או להקטין התפילין
וכו', ובהא קפיד מר, משום שבא למחוק את גוף האות ולהכי לא אכפת ליה במה שלא היו
האותיות מחוברים, אבל לעולם היכא שמפריד את האותיות זה מזה בלא לגעת בגוף האותיות,
י"ל דגם איהו מודה דליכא ביה שום איסורא, אע"ג שמעיקרא היו קרובים זה
לזה ועתה מרחיקם, כיון שלא היו מחוברים כלל. ובהא ניהא טפי דלא ליקשי עליה מדברי
הגמ' דשבת (קד ע"ב) בענין כתב אות אחת בטבריה וכו', דחזינן דענין קריבה לאו
כלום הוא ולית ביה משום מוחק. (וכן נמי הא דחזינן בגמ' גיטין (כ ע"א) בכתב
לעבד ע"ג כיפה ואנדוכתרי וכו'). כי כאמור זהו החילוק, דהתם גוף האות נשארת בשלמותה, וקירוב האותיות וריחוקם אינו כלום כיון דאינו
נוגע בגוף האות, והנודע ביהודא דקפיד משום מוחק, כיון שנוגע ומוחק בגוף האות עצמה.
וכעין שמצינו לעיל חילוק כעין זה בדברי האבני נזר (האו"ח סי' רי) והגאון מהר"ש
קלוגר (בספר החיים), שכתבו לחלק כן בענין ספר שיש אותיות בחודי הדפים שבו, בין
מפריד בין האותיות שאינם מחוברות, לבין מפריד את גוף האות עצמה דאסור כיון שמקלקל
אותה, וכן מצינו שכתב לבאר כיו"ב הרב פראנק בשו"ת הר צבי הנ"ל חאו"ח
ה"א (בט"ל הרים דף רפ), וביאר עפ"ז את דברי הלבוש, דאע"ג שאסר
לפתוח הספר הנ"ל בשבת, היינו כששובר את גוף האותיות, אבל כשהאותיות נשארים
שלימים, ואין הוא מפריד אלא בין האותיות ליכא ביה משום מוחק, כיון שסו"ס אין
האותיות מחוברות זו לזו.
ולפ"ז יש לבאר נמי את דברי
הנודע ביהודה הללו, ובהכי עדיף טפי דלא לאפושי בפלוגתא בין הנודע ביהודה לחוות
יאיר הנ"ל שהתיר פירוק הטבעת של פרקים ששם הוי' ב"ה חקוק על פרקיה, ולא
השיב בהכי מחיקה כיון דלא היה חיבור באותיות הללו. ולכן צ"ל דאע"ג דהנוב"י
קפיד בענין שם שד"י הנמצא בתפילין אם היו האותיות קרובים א זו לזו, היינו
משום שמוחק את גוף האות, אבל משום פירוד האותיות ליכא ביה משום מוחק שם השם כיון
שלא היה כאן חיבור. ונמצא די"ל שהנוב"י ס"ל נמי כהחוות יאיר. וק"ל.
(וכלל גדול קבוע בידינו דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ויש לקרב סברות הפוסקים בכל מה
שאפשר לקרב ולא לרחק, וכלשונו של סבא דמשפטים הגר"מ מאזוז בשו"ת איש
מצליח כרך א' (חיו"ד סי' ג אות ו, דף ד ע"ב) וכן הוא נמי בדבריו שם (חאו"ח
סי' ז, דף ד ע"ב). ע"ש. וממילא קמה וגם ניצבה סברתינו כבתחילה, דכיון
שבסגירת הפרוכת שנתהוה ע"י כך
צירוף שם הוי' ב"ה לא חשיב
כתיבה כלל כי לא היה כאן שום חיבור באותיות, ממילא גם בפתיחת הפרוכת לא חשיב בהכי
הפרדה ומחיקת שם השם, ולא גרע מנידון החוות יאיר דשרי לפרק טבעת של פרקים שחקוק על
פרקיה שם הוי"ה ב"ה מהאי טעמא דמעיקרא לפירוק קיימא.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi