למעלה
ד. ולכאורה היה אפשר להביא ראיה
דכל שמקרב ומרחק את האותיות לא חשיב בהכי כותב ומוחק גם לשאר מילי ולא רק לענין
שבת, מהא דאיתא בגמ' דגיטין (כ ע"א) דגרסינן התם, עבד שיצא בכתב שע"ג
טבלא ופינקס יצא לחרות, אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי, ופרש"י
אנדוכתרי, תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי
שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים. ע"כ. ומתבאר מדברי רש"י
הללו כי לעולם כל שלקח אותיות מוכנות והעמידם זה ליד זה, ואפילו חיברם בחיבור כל
שהוא לא חשיב כתב לגבי גט. [ועי' במאירי בגיטין (שם) שלכאורה ג"כ מתבאר
מדבריו שמפרש כדברי רש"י הללו, שכתב שם, ופי' כתב שע"ג כיפה כעין כובע
של צמר שנותנין אותו הנשים תחת צעיפיהן, וכן אנדוכתרי הוא תכשיט כעין זה שרוקמין
בהם צורות של אותיות במחטא דתלמיותא, וכל שכיוצא בזה אינו כתב שאין אותיות העשויות
בתפירת מחט. ע"כ]. וממילא י"ל נמי לנידון דידן בענין הפרוכת, כיון דלא
היה כאן מעולם חיבור של אותיות שבין שני הפרוכות, אלא שהאותיות עמדו זה ליד זה
בקירוב בלבד ממילא לא חשיב כתיבה, וממילא לא הוי ביה נמי משום מחיקה. ולכאורה מזה
יש לתמוה בדברי המג"א הנ"ל בדברינו (סי' שמ סק"י) שכתב, משמע
בגיטין דף כ ע"א דהתוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב, ואפשר דאסור
לעשותו בשבת. ע"כ. דמדוע כתב להסתפק שמא הוי כתב, הרי לפי המבואר מדברי רש"י
בגמ' גיטין הנ"ל עולה ומתבאר דכל כה"ג שאין האותיות מהודקות לא הוי כתב,
וכל שמהודקות הוי כתב, וא"כ במה מסתפק המג"א. וראיתי בנשמת אדם (כלל לז
אות ב) שכתב להעיר כיו"ב, דלכאורה איך כתב המג"א בלשון אפשר וכו', דהרי
אדרבה משמע מהתם להיפך, וכתב לבאר, דנראה דכוונת המג"א היא ע"פ מש"כ
הב"י באבהע"ז (סוס"י קכה) דכל הפוסקים ס"ל דאפילו רקם האותיות
כמעשה רוקם אעפ"כ לא הוי כתב לענין גט, אבל מרש"י משמע
דוקא כשאינו קבוע, דהיינו שלא קבע רק ב' ראשי החוטין אבל בשרקם מעשה רוקם ממש
דהיינו שמחובר החוטים גם מצד השני הוי כתב. ע"כ, וצ"ל דהפוסקים ס"ל
דכיון שאין גוף האותיות מחוברים ממש לא מקרי כתב, ורש"י ס"ל דדוקא
בשאינו קבוע, ולפ"ז ה"ה אותיות של כסף שתחבן במחטים, לכל הפוסקים לא הוי
כתב, ולרש"י אם חברן בענין שיהיו קבועים הוי כתב, וזהו כוונת המג"א
דבגיטין משמע דהוי כתב, דהיינו לרש"י דס"ל דדוקא כשאינו קבוע אבל כשמחבר
האותיות בטוב שיהיו קבועים הוי כתב, אך י"ל דדוקא במעשה רוקם שעושה מעשה בגוף
האות ממש, משא"כ באותיות של כסף שהאותיות כבר גמורין עוד קודם, רק שמחברן
בבגד, י"ל דגם רש"י מודה דאינו כתב, דהא מ"ט לא מקרי כתב בשאינו
קבוע משום שאינו עושה מעשה בגוף האות. ע"ש. ולפ"ז מבואר שפיר מדוע עדין
מסתפק המג"א, כי לעולם אפשר לומר דאף לדעת רש"י דס"ל
בשקבע האותיות הוי כתב היינו דוקא ברוקם, משא"כ באותיות שהם כבר גמורות
וחיברן לבגד אפילו שעשה חיבור גמור לא מקרי כתב. וראה גם במחצית השקל שם (סי' שמ
סק"י) במה שעמד לבאר עוד בדברי המג"א מדוע מסתפק בענין זה ונקט בלשון "אפשר".
ע"ש. ועכ"פ חזינן דמדמינן ענין כתיבה דשבת לענין כתיבה דגט, וממילא אפ"ל
דדמי נמי ענין כתיבה דשבת לענין כתיבה דמחיקת ה'.
איברא דאף לפי המתבאר, עדיין יש
מקום רב לחלק בין ענין כתיבה דגט לענין כתיבה דמחיקת השם, וזכר לדבר יש להביא מהכא,
מענין רוקם, דהרי כאמור לגבי גט חזינן דאפילו כשרוקם את האותיות בגוף הבגד, לא
חשיב בהכי כתב כמו שכתב הב"י הנ"ל באבהע"ז (סוס"י קכה), ואילו
לגבי מחיקת שם השם כתב מרן גופיה בבדק הבית ביו"ד (סי' רעו), וז"ל: כתב
באורחות חיים לא שנא אם נכתב [שם ה'] בכתיבה גסה או בכתיבת משקה או אפי' בכתיבת
נכרים או מצויירים במשי ע"י תפירה אסור למוחקן. ע"כ. ובפשטות הא דכתב או
מצויירים במשי ע"י תפירה וכו', היינו שרוקם את האותיות בבגד, ויש באותיות אלו
איסור דמחיקת השם, עי' בשיירי כנה"ג יו"ד (סי' רעו בהגהב"י סקי"ז),
ובשולחן גבוה (שם סקי"ח), ובזכור לאברהם בדיני ס"ת (סי' קסה ס"ק יא),
ובקול יעקב (סי' רעו סקמ"ו) שג"כ מבואר בדבריהם כיו"ב דיש איסור
מוחק בריקמת אותיות. ע"ש. וכן מצאתי מפורש להדיא ג"כ
בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' רעז) דבשמות שאינם נמחקים אין הבדל בין
אותיות כתובות לאותיות רקומות. ע"ש. ושו"ר בשו"ת רוח חיים להגר"ח
פלאג'י (סימן רעו סק"א) שג"כ כתב שם להדיא ששם ה' שהוא רקום על גבי בגד
אין ספק בהכי דאיסורא איכא בהכי למחוק האותיות ע"י שיתיר התפירות או ישרוף
אותם וצריך לגונזו. ע"ש. הרי דאע"ג דלא חשיב בכה"ג אותיות גבי גט
חשיב כאותיות גבי מחיקת שם ה'.
ברם הלום ראיתי נפלאות לרבינו
המהרימ"ט בתשובותיו ח"ב (חאו"ח סי' ג) שעמד לתמוה שם על הרמב"ם
[שנביא עוד את דברות קודשו בעה"י לקמן] שהחמיר בריקמת הפסוקים על טלית דאית
ביה קדושה וכו', וכתב ע"ז מהרי"ט דהרי ברוקם לית ביה קדושה כדאיתא
בגיטין (כ ע"א) גבי עבד שיצא בכתב שע"ג כיפה דלא יוצא לחירות, ובפרש"י
מבואר, משום דהיינו ריקמה שע"ג הבגד דלא חשיב כתב, וכיון שאינו כתב אין בו
קדושה. ע"ש. ולכאורה דבריו הם נגד המבואר בדברי מרן הנ"ל בבדק הבית בשם
האורחות חיים, דאיסור מחיקת שם השם הוא אפילו בריקמה, כי בפשטות י"ל דשאני
התם בגמ' דגיטין דגזה"כ הוא, דכתיב "וכתב לה" וילפינן עבד ג"ש
מאשה, משא"כ הכא סו"ס מוחק הוא את השם, וקשה לחלק בין ענין שם השם
דמיירי ביה האורחות חיים לענין כתיבת פסוקים דמיירי ביה מהרי"ט, כי בפשטות
משמע מדברי מהרי"ט דס"ל בכל מילי דריקמה לא חשיב כתב ואין בו קדושה, וה"ה לענין שם השם. ושו"ר בס"ד למהרש"ם בתשובותיו (ח"א
סי' צו) שעמד להעיר על דבריו אלו של מהרי"ט דא"כ לפי דבריו דריקמה לא
הוי כתב כמו גבי גט, גם חקיקה יהיה מותר למחוק שהרי ג"כ אינו כתב לגבי גט
כמבואר בגמ' דגיטין (שם). ושבודאי נעלם לפי שעה [כי גדולת רבינו המהרימ"ט מי
ישורנה, עי' בשו"ת דברי יעקב (סי' ח) שקורא עליו "אביר הגאונים", ובשו"ת
מהר"ם פדאוה (סוס"י ח) כתב עליו שהיה "גדול האחרונים". ע"ש.
ועוד הפליגו האחרונים בתוקף גדולתו ומשבחים ומפארים ליה לרבינו המהרימ"ט, עי'
בס' ברית יעקב (סי' ב הערה ח). ע"ש], מעין קודשו של מהרי"ט דברי מרן
שבבדק הבית הנ"ל, דאפילו אותיות המצויירות במשי ע"י תפירה אסור למחוק. ע"ש.
(ואיברא דמכיון שמרן בבדק הבית הביא את דבריו משמיה ד "האורחות חיים" נכון
לומר כאן כדברי הגאון בעל החקרי לב בחלק חושן משפט (ח"א סי' קה, דף קנ סד"ה
ולדידי), שכתב שם, אם הגאון מהרי"ט לא ראה לדברי התוספות
וכתב להיפך, אין ספק דאין בידו לחלוק, ואי הוה ידע הוי הדר ביה וכו'. ע"ש. והכא
נמי י"ל גם כאן כלפי דברי האורחות חיים, דהא מרבותינו הראשונים כמלאכים הוא).
וגם יש להוסיף מש"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' לו) ובשו"ת נודע
ביהודה מהדו"ק (חיו"ד סי' עח), דאם כשבא לכתוב ה"א דשם הוי' ב"ה
ונדבק רגל הה"א לגגה שנראה כאות חי"ת דמותר לגוררו לרגל כדי לתקן, לא
יתחיל למחוק מלמעלה למטה, כי אם יגורר מעט יראה כבר כאות ה"א ואסור להמשיך
לגרור, כי אע"פ שהיא פסולה משום אות שנהיתה ע"י חק תוכות אסור לנגוע בה,
דלענין איסור מחיקת השם אין הבדל אם נעשה השם ע"י כתיבה או אם נעשה ע"י
חק תוכות. ע"ש. וראה גם בקול יעקב (סי' רעו סק"ע). ע"ש. והא גבי גט
כל כי הא דחק תוכות לא חשיב כתב כלל עי' גמ' גיטין (כ ע"א), ואפ"ה הכא
חשיב כתב גבי איסור מחיקת שם השם, אלא ע"כ לומר, דשאני גבי גט דגזה"כ
הוא ד "וכתב לה" בעינן וליכא. וק"ל.
גם הלום ראיתי לגאון מליסא בס' תורת
גיטין פ"ב דגיטין (כ ע"א) דעמד להסתפק שם בענין זה של שמות שנכתבו בחק
תוכות וכן בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי אם רשאי למוחקם הואיל ואינו כתב גבי גט
שמא אין בהם קדושה, והביא שם מדברי הט"ז ביו"ד (סי' רעא סק"ח) ובאו"ח
(סי' מה סק"ב) שכתב דריקמת פסוקים יש בהם משום קדושה אף דכתב ע"ג כיפה
ואנדוכתרי לא הוי כתב בגט וכן בתשובת משאת בנימין הביא בשם הרמב"ם דאין חילוק
בין כתיבה לריקמה וי"ל דכוונתו על אריגתו דהב"י בסוף סי' קכה כתב דבארוג
ממש כשהוא קבוע בבגד הוי כתב אבל כשחיבר אותיות בבגד לא הוי כתב, וא"כ י"ל
דאם חיבר אותיות של כסף לבגד או לאיזה דבר אחר דלא הוי כתב ולית ביה משום קדושה
ומכ"ש כשנעשה האותיות ע"י חק תוכות. עכת"ד. ע"ש. ולכאורה הרי
ספיקו זה של הגאון מליסא מבורר ומבואר בדברי האורחות חיים שהביא מרן בבדק הבית הנ"ל
דבכתיבת ריקמה איכא משום
מוחק שם משמות הקדושים, וצ"ל
שגם מהגאון מליסא זצ"ל נעלם לפי שעה דברי האורחות חיים הנ"ל דאם לא כן
הוה ליה להזכיר מדבריו. ועוד ראיתי עתה במנחת חינוך (מצוה תלז) ד"ה שלא נאבד
ונמחה וכו' שהביא שם את דברי הרב משנת חכמים (בהל' יסודי התורה מצוה ג סק"ד) שהביא
פלוגתא דהאחרונים בענין זה של כתב דחק תוכות או מרוקם דאינו כתב גבי גט אם חייבים
על מחיקת ה' בכתב זה, דאיפליגו בהכי בעל השב יעקב בתשובותיו (חיו"ד סי' נה) והחוות
יאיר (בסי' טז). וסיים שם המנח"ח: ועי' בס' תורת גיטין פ"ב שם שמסופק
בזה וכבר קדמוהו האחרונים הנ"ל, ולפי שאין הספרים הנ"ל תח"י איני
רוצה להאריך בזה. עכ"ד. ע"ש. הן אמת כי הלום שבתי וראיתי לגאון שד"ח
בכללים (מערכת מ כלל יב אות ד) שהביא שם את דברי הגאון מליסא ומנחת חינוך הנ"ל
במאי שנסתפקו אי בריקמה איכא משום מוחק שם השם וכתב ע"ז השד"ח: וממה
שכתב האורחות חיים שהביא מרן בבדק הבית שבבית יוסף (סימן ערו) לא שנא אם נכתב
בכתיבה גסה וכו' או מצויירים במשי ע"י תפירה אסור למוחקן, אין לפשוט לשם
הכתוב בריקום שנחלקו האחרונים הנ"ל דריקום ותפירה כי הדדי נינהו, דלפי הנראה
לא נחלקו אלא לענין חיוב ומדברי האורחות חיים אין הכרח דאיכא חיובא רק דאסור למחקם
הוא דקאמר אבל לענין שם הכתוב בחקיקה לא ידעתי במה נחלקו אחרי שבדברי הרמב"ם
בשישי מהל' יסודי התורה דין י' מבואר דאם היה השם חקוק בכלי והתיך הכלי הרי זה
לוקה וכו'. עכ"ד. ע"ש. ומדבריו אלו של השד"ח עולה ומתבאר דאין לומר
כנ"ל בדברינו כי אשתמיט מיניה דהגאון מליסא דבריו של האורחות חיים, כי לעולם
אפ"ל דאכן ראה אותם אלא דעדין ספיקו נשאר כיון דאפשר לבאר דהאורחות חיים מצד
איסורא קאמר דאף שם הרשום ע"י ריקמה יש לאסור למוחקו, אבל הגאון מליסא מצד
חיובא דאורייתא דלוקה עליו מספקא ליה האם במחיקת שם השם שבריקמה איכא ביה
חיובא דאורייתא מלאו דלא תעשון כן וגו'. וק"ל. אבל מדברי מהרימ"ט הנ"ל
בודאי דצ"ל דאשתמיט מיניה לפי שעה דבריו הנ"ל של האורחות חיים שאף
בריקמה איכא מוחק שם השם שהרי הוא התיר בזה לגמרי ומשמע דאפילו איסורא ליכא. וראה
גם בדבריו של השד"ח שם (בד"ה ועל שם הכתוב) שג"כ עולה מדבריו כי
דברי האורחות חיים הללו נעלמו לפי שעה מעינו הבדולח דמהרימ"ט ז"ל. יעו"ש.
[ולכאורה עלה על לב להביא עוד ראיה דלא דמי ענין הכתיבה
דאיסור מחיקת שם ה' לענין כתיבה דגט, דהא בגמ' דשבת שם (קכ ע"ב) איתא, תניא
הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת
נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד
וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף וכו', ותסברא האי גמי היכי דמי אי דמיהדק קא הוי
חציצה, אי לא מיהדק עיילי ביה מיא, חציצה, תיפוק ליה משום דיו, בלחה. דתניא הדם
והדיו הדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אין חוצצין. ע"כ. ולכאורה חזינן דמוקמינן
ליה בדיו לח, ואפ"ה אית ביה איסור דמחיקת שם ה'. והנה לגבי ענין דגט חזינן
דכתב מרן בשו"ע אבהע"ז (סי' קכד ס"ט) לא יתננו לה עד שתתייבש
הכתיבה והחתימה יפה, פן יהיה קרוי כתב שיכול להזדייף. ע"ש. וראה גם בדברי מרן
שם (בסי' קל סעיף כב). ע"ש. הא חזינן דבענין גט קפדינן שהאותיות יהיו יבשות
דכשהן לחות אפשר לומר דלא הוי כתב, ואילו באיסור מחיקת שם ה' הא כאמור חזינן מהגמ'
דשבת דהוי נמי באותיות שהדיו בהם לח. ועי' במנחת חינוך (במוסך השבת אות לד, דף נא
ע"ג) שכתב, עי' ח"מ סוס"י קכד מביא בשם המרדכי דדיו כל זמן שהוא לח,
הו"ל דבר שאינו מתקיים, ומה"ט צריך ליתן הגט לאחר שנתייבש. [וכוונתו
לחלקת מחוקק באבה"ע שם שהביא את דברי המרדכי שכתב: יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה
כשהוא לח שהרי אינו של קיימא. ע"כ. וכתב הח"מ, דהוי כאילו כתבו במשקין
שבעודו לח בקל יוכל להסיר הדיו ולא יהיה רישומו ניכר. ע"כ], א"כ בשבת לא
יתחייב בכותב תיכף רק אח"כ כשיתייבש, והו"ל כמו אפיה ובישול. וצ"ע.
ע"ש. ומובן לכאורה מדבריו אלו של המנח"ח דס"ל דדברים כפשוטם, דכל
שלא נתייבש הדיו לא חשיב כתב כלל, לא לגבי גט ולא לגבי שבת. וממילא לפ"ז
הראיה שאמרנו תתחזק דהא חזינן דכתב כזה לא הוי כתב גבי שבת וגט ואפ"ה
הוי כתב גבי מוחק שם ה'. וק"ל. וראה גם בשו"ת ברכת רצ"ה (סי' קג
בהערה א). ע"ש. ברם בקושטא אין זו ראיה כלל, דשאני התם בענין גט, דהיינו טעמא
דאין ליתנו לאשה כשהאותיות לחות, לאו משום דלא חשיב כתב, אלא כאמור דהיינו משום
כתב העומד להזדייף, וכמבואר בלשון מרן הנ"ל, דחיישינן דילמא קודם שיתייבש
תמחוק בו האשה שום תנאי שכתוב בו ולא יהא ניכר המחק כיון שהכתב הוא לח עדין, ויכשירוהו
כשתוציא הגט לפנינו ע"י עדי חתימה. עי' בבית שמואל (שם ס"ק כא), ובדברי
מהר"ם בן חביב בס' גט פשוט (שם סקמ"ט). יעו"ש. וראה גם בסדר הגט
למהר"י מינץ (אות קיח). ע"ש. וממילא משום דיני שטרות נגעו בה, אבל לעולם
מצד עצם דין כתב בודאי דחשיב לה כתב, ולכן אין מזה ענין לגבי שבת וכן נמי לגבי
ענין מחיקת שם ה' דבודאי חשיב לגבייהו ככתב, ואדרבה היינו נמי דחזינן בגמ' דשבת (הנ"ל)
דאף באותיות שהדיו בהם לח איכא בהו איסור דמחיקת שם ה'. ודו"ק. וצריך לומר
דאף המנחת חינוך שהסתפק בענין כותב בשבת והדיו לח אלא משום דבעינן כתב המתקיים אבל
כתב בודאי דהוי. וק"ל. וראה גם בדברי הרב יסודי ישורון (במער' ט"ל
מלאכות, ח"ב עמ' 81) שהביא את דברי שו"ת כפי אהרון ח"ב (חאו"ח
סי' א) שכתב שם בענין ס"ת שהוגה בעת הקריאה ביום ב', והיתה הדיו לחה והש"ץ
גמר הקריאה, והורה להיתרה, ושכן העלה נמי בשו"ת שערי רחמים (ח"א סי' ב),
ובשו"ת ישמח לב (חאו"ח סי' ג). ע"ש. וראה גם מש"כ שם עוד על
דברי המנח"ח הנ"ל. ע"ש.
ושו"ר עתה למו"ר שליט"א
בשו"ת יביע אומר חלק א' בהסכמת הגרצ"פ פרנק (עמוד 10 אות ב), דגרצפ"פ
שם הביא בין היתר את דברי המנח"ח הנ"ל שכתב לדייק מדברי המרדכי דבכתב
שעדין לא התייבש הדיו לא הוי כתב וכו', וכתב ע"ז הגרצפ"פ, הנה לפנינו
כלל חדש במלאכת כתיבה שכל זמן שהדיו לח עדין אין זה כתיבה להתחייב משום שבת, ולפ"ז
אמרתי שיש לדון לענין כשרות הס"ת כשמגיה בו תיבה או פסוק דאין יוצאים בו ידי
חובת קריאת התורה אלא לאחר שנתייבש הדיו של ההגה משום שכל זמן שהדיו לח עדין הספר
תורה חסרה, ועפ"ז רצה ליישב שם נמי את קושית מו"ר שליט"א שהקשה שם
על הגאון יעב"ץ. יעו"ש. אולם מו"ר שליט"א (בהערה ג שם) עמד
להשיב על דבריו אלה של הגרצפ"פ וכתב וז"ל: בעיקר הדין כבר העיר בזה
הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סימן כ) וחייליה מהך דינה
דלא יתן לה הגט כשהוא לח. ע"ש. אך אם לדין יש תשובה כי הנה בס' התרומה (סי' קלא)
מקור דין זה, כתב הטעם משום שהוא כתב שיכול להזדייף וכ"כ מרן בשו"ע (ס"ס
קכד). וא"כ אין הכרח מזה לדון כן בס"ת. והחלקת מחוקק עצמו אחר שהביא
דברי המרדכי סיים בזה"ל: ואפשר לומר שאינו רק זהירות שאין לומר שהגט אינו גט
כמו בכותב במשקין דא"כ הו"ל למתני' (גטין יט ע"א) לפלוגי בדידיה
לאסור בדיו לח וכ"ש במשקין. עכ"ל. נמצא שהח"מ נוטה להכשיר בדיעבד (אף
לטעם המרדכי). וכ"פ להדיא בתשובת הרדב"ז (סו"ס קנו). וכן הפר"ח
שם השיג על המרדכי בזה דליתא, דבדיו לח חשיב שפיר דבר של קיימא אלא שיכול להזדייף
ולהעביר הדיו. ע"ש. וכן הפתחי תשובה (שם סקי"ח) כתב שלטעם שכתב בש"ע
משום כתב שיכול להזדייף אין להסתפק כלל דודאי כשר בדיעבד, והביא בשם הגט מקושר
שהביא כמה ראיות שדיו לח חשיב דבר המתקיים ולא דמי למשקין שעוברים מעצמם. ע"ש.
וא"כ מבואר מזה שאין מקום למנוע מלקרוא בס"ת שהדיו לח ע"י שהוגה בשעת הקריאה. וכבר בא מעשה בדורות שלפנינו לפני
גאוני ירושלים בס"ת שהוגהה בעת הקריאה ביום שני וחמישי והיה הדיו לח, והש"צ
גמר הקריאה בברכות ויצאו עליו עוררין מכח דין זה של הגט ופסק בשו"ת כפי אהרון
ח"ב (חאו"ח סימן א) להכשיר, וכתב שסברת המרדכי הנ"ל היא סברא
יחידאה, וסיים: ופוק חזי מאי עמא דבר דהכי חזינן שמתקנים הס"ת בחול בשעת
הקריאה וקוראים בו בברכות ואין פוצה פה ואין מצפצף. עכת"ד מו"ר שם. ואח"כ
הביא עוד דהגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (הנ"ל) כתב להחמיר בענין זה
שלא לקרוא בס"ת כל זמן שהדיו עדין לח, והשיגו עליו בזה דלעולם שרי. יעו"ש.
וראה גם בדברי מו"ר בס' החיים של הגר"ח פלאג'י הנדפ"מ [ירושלים תשמ"ו]
שעמד להעיר שם בהערות שבריש הספר (הערה ח) עמ"ש הגר"ח פלאג'י שם (סי' יד
אות ו) להחמיר שלא לקרוא בס"ת כשנמצא בו טעות ביום חול והסופר תקנו והדיו
עדין לח וכאשר העלה בתשובותיו לב חיים ח"ב (הנ"ל), דלעיקר דינא שרי
לקרוא בו וכמו שהעלו בזה האחרונים הנ"ל. יעו"ש. וחזינן מדבריו אלו של מו"ר
שליט"א דמבואר עולה מדב"ק דלעולם כתיבה בדיו לח חשיב שפיר כתיבה ומהאי
טעמא יוצא יד"ח בס"ת שעדין הדיו שבאותיות לח, ושאני ענין גט דהוא משום
כתב שיכול להזדייף אבל לא משום שיש כאן חסרון בגוף הכתיבה עצמה. וגם לגבי הספק של
המנח"ח בענין שבת, כאמור לעיל י"ל דהוא משום כתב שאינו מתקיים דהתם גבי
שבת בעינן כתיבה דומיא דהמשכן וכל שאינו של קיימא לא חייבתו תורה על פעולת כתיבה
כזאת כיון דלא הוה במשכן, אבל גדר כתיבה לענין עלמא בודאי שיש לו לכתב זה ואע"ג
שהוא עדין לח. וראה עוד בדברי הגרצפ"פ בהסכמה (ם), וכל דבריו שם הובאו בשו"ת
הר צבי חאו"ח ח"א (סימן סה), וג"כ עמד לבאר כיו"ב, דכוונת
המנח"ח מדוע י"ל גבי שבת כתב שהדיו בו עדין לח לא הוי כתב מפני שזהו גדר
מיוחד בענין כתב שבת דבעינן כתב הראוי להתקיים דומיא דהמשכן. יעו"ש. ולעולם י"ל
דגדר כתב אית ביה. וכנ"ל].
אמנם מ"מ י"ל דלגבי
ענין זה דכל שאין האותיות מחוברין זה לזה אלא מונחים אחד ליד השני דלא חשיב כתב, אין
הבדל בין ענין גט לענין מחיקת שם השם, דסו"ס כל שאין האותיות מחוברין זה לזה
כלל, אלא רק עומדים זה ליד זה כי הא דנידון דידן שהשם י"ה עומד ליד ו"ה,
לא חשיב כתיבה ולא חזי לאצטרופי למקרי ליה חדא מילה ואין בזה חילוק בין גט לשאר
מילי, ועי' בדברי האגרות משה (חאו"ח סי' קלה) ובשו"ת חלקת יעקב ברייש ח"ג
(סי' קנ, וסי' קנא). ע"ש. וגם עי' היטב בשו"ת מהרי"ל דסקין בקונטרס
אחרון (דף פא אות קסח). יעו"ש היטב. וראה גם בשו"ת הר צבי חאו"ח ח"א
בט"ל הרים (דף רפ אות ב). ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi