למעלה
ג. אולם לכאורה עלה על לב לומר, דאולי
יש לחלק בין ענין שבת לנידון דידן באיסור מחיקת שם השם, דאמנם דלגבי שבת קירוב
וריחוק האותיות לא חשיב כתיבה ומחיקה מ"מ י"ל דענין מחיקת שם הוי' ב"ה
חמיר טפי, דאף הפרדת אותיות בלבד חשיב מחיקה כיון די"ל דבהא לאו משום כותב
ומוחק נגעו בה אלא איכא ביה איסורא נמי משום איבוד שם השם וכלשון הרמב"ם (פ"ו
דיסודי התורה ה"א) שכתב, כל המאבד שם מן השמות ולו' ולא נקט "כל המוחק",
[וכבר כתב המגדל עוז בהל' שחיטה (פ"ו ה"ח) "ודברי הרמב"ם ז"ל
מקובלים מפי רבותיו נ"ע מפי הגאונים ז"ל וכפי לשון התלמוד לא פחות ולא
יותר ותדקדק על לשונו כמו שתדקדק על לשון התלמוד", וראה גם בדבריו במגדל עוז
הל' מאכלות אסורות (פי"ב ה"ט, ופי"ג הכ"ד) שכתב עוד כיו"ב.
ע"ש. וראה גם בשו"ת משפטי שמואל למהר"ש קלעי (סימן קכ) שכתב ג"כ
הכי, כל דברי הרמב"ם ז"ל הם בתכלית הדיוק ויש לדקדק ולפלפל בדבריו כאשר תוכל לדקדק בגמרא עצמה. ע"ש. וכ"כ
עוד רבותינו גאוני אר"ש בדוכתי טובא עי' כסא רחמים לגאון חיד"א (מס' סופרים
פ"א ה"ג) ובמחזיק ברכה חיו"ד (סי' מא אות ט) ובשו"ת מנחת
אלעזר ח"ד (סוף סימן עו) ובס' ברית יעקב (ריש סימן ל) ועוד], וא"כ הכא
הוי סו"ס איבוד בכך שמפריד אותיות שם הוי' ב"ה ועל ידי מעשה זה אין כבר
שם ה' והוא נאבד, (ועי' היטב בדברי מהרש"ם בדעת תורה (סי' שמ סעיף ג, דף עח ע"ב)
ד"ה ולענ"ד י"ל וכו'. ע"ש. וראה גם בברכ"י יו"ד (סימן
רעו סקכ"ה). ע"ש. ולכאורה זכר לדבר איכא נמי ממש"כ הרב גן המלך (סי'
עג) דהקודר את השם לא יטול כל אות לבדו רק יקדור באופן שיעלה כל השם כולו שלם בבת
אחת בחתיכה אחת, שאם לא יעשה כן הוי כמוחק את השם כיון שאין אותיותיו מחוברות זו
לזו. ע"ש. וכן כתב כיו"ב ג"כ הרב קסת סופר (סימן יא אות ד) דאפילו
אינו מקלקל את האות שבשם אלא חותך אות אחת שלימה מן השם גם זה בכלל מחיקה היא כיון
כיון שהשם נחסר על ידי זה. והביא דבריו גם בקול יעקב סופר (סימן רעו סקל"א). ע"ש.
וי"ל).
אמנם בבואי היום אל העי"ן
מצאתי בס"ד בשו"ת חוות יאיר (סי' טז) שנשאל שם בענין טבעת של גוי שנחקק
בה חותם עם שם הוי' ב"ה, וקנה אותה ישראל ממנו, אם מותר לו לישראל לחתום
בטבעת זו או צריך לגונזה, ולאחר שפלפל שם בזה להשיב על שאלה זו, סיים וכתב, וטרם
אכלה לדבר אודיע למר כי זה כעשר שנים נשאלתי בשם חקוק על טבעת של פרקים, והם
חיבורים עגולים קטנים, אם מותר לפרקו, והשבתי דלכאורה נראה לאוסרו דהו"ל מוחק
את השם, וראיה מהג"ה שו"ע אור"ח סי' ש"מ ס"ב שאסור לשבור
עוגות שעליהם אותיות בשבת, ורמ"י [הוא הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבוש הנ"ל]
הפריז עוד על המידה וכתב דה"ה אסור לפתוח ספר שכתובים אותיות על ראשי הדפין, ושגרע
טפי דחושש לו לחטאת דהו"ל מוחק ע"מ לכתוב, אבל לענ"ד דהיתר גמור
הוא, דודאי דברי רמ"י תמוהין דמה ענין מוחק ע"מ לכתוב דשם אין צורך
במחיקה רק בכתיבה שאח"כ ודומה למחיקה שבמשכן, וכאן ממש להיפך
אעפ"י שרוצה לחזור ולסגור הספר מ"מ אין זה תכלית פתיחתו, לכן פשיטא דאין
חשש חטאת אלא אפילו איסורא ליכא לענ"ד, וניליף מבנין וסתירה דקיי"ל דאין
בנין וסתירה בכלים ואפילו מהדק היטב בפרקים וחוליות לא מקרי חיבור בכה"ג, כ"ש
בכתוב על ראשי הדפין דבפתיחה יתפרדו האותיות, דבכל עת ורגע לפירוד קימא, משא"כ
במשכן היה בנין קיים אדיר וחזק וכו', וידעתי שהרמ"א בתשובה סי' קיט ג"כ
מתיר ואין הספר בידי וכו', סוף דבר טבעת שנשאלתי ג"כ שרי לפענ"ד
ובחיבורי מ"ח [הוא חיבורו מקור חיים] הארכתי עוד. עכת"ד. ע"ש. חזינן
מהכא בס"ד כדברינו הראשונים ממש הנ"ל דהחוות יאיר עמד לדמות ענין מחיקת
כתב דשם ה' ברוך הוא, לענין כתב דשבת, ולאחדי"ם הם בידו שלא עמד לחלק כלל בין
ב' ענינים אלו, ויליף בפשטות שכשם דבשבת חזינן דבקירוב וריחוק אותיות ליכא ביה
משום מוחק וכותב, ומהאי טעמא שרי לפתוח ולסגור ספר שיש אותיות בחודי הדפים שלו, ה"ה
גבי כתב דשם ה' דבקירוב וריחוק האותיות לא הוי ביה משום כותב ומוחק שם ה'. [ומה
שציין בתשובה הנ"ל על ספרו "מקור חיים" הנה עתה נדפס ספרו זה (ירושלים
תשד"מ) ולא מצאתי דברים מפורשים בזה, אולם כידוע דבעוה"ר הרבה נשמט מספר
קדוש זה, ומ"מ בסי' שמ מצאתי שמדבר מענין עוגה שיש בה אותיות, ובקיצור ההלכות
סי' שמ ציין כדבריו הנ"ל להעיר על הלבוש בענין חודי דפים שכתוב עליהם, ובסי' שיג
כתב מענין טבעת של פרקים דמותר לפרקה בשבת דליכא ביה משום בנין וסתירה, אולם על
ענין זה דטבעת שחקוק בה שם ה' לא מצאתי וחבל על דאבדין]. ועכ"פ מדבריו אלו
דהחו"י איכא למיידק ולאוקמי באתרין דשרי לפרק הטבעת של פרקים שיש עליה שם
הויה ב"ה ולית ביה משום מוחק כיון דאינו חיבור כלל, וממילא נמי לא הוי ביה
משום פירוד בשעה שמפרקו. [הן אמת מה שכתב החו"י ללמוד מענין בנין וסתירה בכלים דאין בהם בנין אפילו כשמהדקן היטב, וממילא נילף
מיניה דאם בכה"ג לא חשיב חיבור כ"ש הכא בענין הספר שעומד כל רגע לפירוד,
עי' במאמר מרדכי (סי' שמ סק"ה) מה שהעיר ע"ז דהרי אין זה פשוט בענין
בנין וסתירה בכלים שכל שמהדקן אין בו משום בנו"ב. ע"ש. וכבר הארכנו בס"ד
במקו"א [והוא בשו"ת עט"פ ח"א חאו"ח סי' ט] בענין זה
דבנין וסתירה בכלים במקום שמהדקן אי איכא ביה משום בונה. ועוד עמד שם המאמ"ר
להעיר על החו"י במה שלמד דין כתיבה מדין בנין, דהא לא דמיין אהדדי. ע"ש.
איברא דאבוה דהא מילתא ללמוד האי דינא דאותיות בספר אי אית ביה משום כותב, מענין
בונה, הוא הרמ"א בתשובה הנ"ל (סי' קיט), שכתב שם בסוף התשובה, ועוד נראה
לי להביא ראיה להיתר מהא דמדמי התם בשמעתין ענין כתיבה לענין בנין, ואמרינן (סוף
פרק כירה) מיטה של טרסיים ומיטה גללניתא שהם מטות של פרקים שדרכן לפרקן ולהחזירן
שאם היו רפויים ואי אפשר להתקע דמותר להחזירן לכתחילה, וה"ה לפרקן, וכן בענין
מנורה של חליות דאם היתה רפויה שרי, ואפילו מאן דאסר מכל מקום אם היו החליות
מחוברים יחד ואינן מפורקים, ופעמים מטים אותם ופעמים זוקפים אותם שרי, וה"ה
בנידון דידן בענין האותיות שבחודי הדפים שבספר. ע"כ. הא חזינן דהרמ"א
עמד ללמוד נידון דידן בענין ספר מענין בנין וסתירה בכלים. וק"ל]. מ"מ
איך שיהיה הדין דין אמת, דכאמור רובא וכולא דהאחרונים ס"ל להקל בענין זה דספר,
והגאון חוות יאיר עמד ללמוד מזה לנידון הטבעת, דשרי לפרקה אע"ג שעל פרקיה
כתוב שם הויה ב"ה ובפירוק נפרדים האותיות ומתרחקים זו מזו. ובפשטות הסכימו
האחרונים עם דברי החוות יאיר בענין טבעת שחקוק עליה שם ה' וכו' עי' לרבינו החיד"א
בברכ"י (סי' רעו סקכ"ט) ובפתחי תשובה (שם סקי"ז) ובקול יעקב להגר"י
סופר (שם סקצ"ז). ע"ש.
וממילא לפ"ז יש לומר דכ"ש
לנידון דידן דשרי לפתוח ולסגור הפרוכת הזאת אשר כתוב עליה שם השם וע"י פתיחתה
וסגירתה נפרדים אותיות השם, דהרי הכא עדיף מענין הטבעת הנ"ל, שכאן מעולם לא
היה חיבור כלל שהרי ב' הפרוכות הללו הם נפרדות לגמרי, אלא רק שמקרבין ומרחיקין
אותם זה מזה בלא חיבור, משא"כ בענין הטבעת הנז' דסו"ס היה חיבור בין
האותיות שהרי הפרקים הללו מתחברים אחד לשני, ואם שם עמד החו"י להתיר את
פירוקן [דכיון דלפירוקא קיימא לית ביה משום מוחק], כ"ש בנידון דידן דמשרא שרי.
וק"ל. ודו"ק.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi