למעלה
ב. ואיברא דרבו האחרונים העומדים
בשיטה זו, להתיר את פתיחת וסגירת ספר שרשום בו אותיות בחודי הספרים, עי' לגאון יעב"ץ
בס' מור וקציעה (סי' שמ) שכתב בענין זה דפתיחת וסגירת ספרים אלו, דפשיטא שאין מקום
להחמיר בזה כלל, והדיבור בזה אך למותר שאין כאן חיבור לגמרי, ופוק חזי מאי עמא דבר
לית דחש לה. אולם סידור אותיות של דפוס ופירוק חיבורם נ"ל פשוט שחייב עליו
משום כותב ובונה ומוחק וסותר גם משום לתא דמעמר למאן דאית ליה עימור אף שלא
בגידולי קרקע. ע"כ. וחזינן דהגאון יעב"ץ ס"ל להתיר בזה משום דאין
כאן חיבור כלל, וכן ס"ל להקל בזה הגאון חוות יאיר בתשובותיו (סוף סימן טז) שהביא
שם את דברי הלבוש דס"ל לאסור לפתוח ולסגור ספר כזה שיש בו אותיות בחודי הדפים,
וכתב ע"ז, כי הדברים תמוהין הם לומר כן דמה ענין מוחק ע"מ לכתוב שייך
כאן דשם אין לו צורך במחיקה רק בכתיבה שאח"כ ודומה למחיקה דבמשכן, וכאן ממש
להיפך אעפ"י שרוצה לחזור ולסגור הספר מכל מקום אין זה תכלית פתיחתן, לכן
פשיטא דאין כאן חשש חטאת אלא אפילו איסורא דרבנן ליכא ודבר זה היתר גמור הוא. עכת"ד.
ע"ש. וכן ס"ל להקל בזה גם הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב
סי' עג) שהוסיף וכתב שם דכן הוא דעת רוב האחרונים להתיר בזה וממילא הרי קיי"ל
דאפילו באיסור תורה אזלינן אחרי רבים וגם הכא כן הוא הדין. ע"ש. וכן העלה גם
הגאון מהר"י מולכו בשו"ת אוהל יוסף (חאו"ח סי' ז) הביא דבריו מו"ר
שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' כט) וכתב שם, דהמנהג הוא להקל
בזה, והמחמיר בזה לחוש לדעת הלבוש, אינו אלא מן המתמיהים. ע"ש. וראה גם בדברי
רבינו החיד"א בברכ"י (סי' שמ סק"ה) שהביא את דברי הלבוש הנ"ל,
וכתב ע"ז, והאחרונים חלקו עליו והתירו. ובשיורי ברכה (שם) הוסיף רבינו החיד"א
וכתב, שמצא שכ"כ ג"כ הרמ"ע מפאנו בס' אלפסי זוטא כ"י פרק כלל
גדול [ובדפוס חדש שלפנינו ירושלים תשל"ט נמצא דבר זה בסו"פ כלל גדול
עמוד סה], וז"ל: היו אותיות כתובות על צדדי פנקס שכשפותחה משתברות וכשנועל
מתחברות, מסתברא דאין זו מחיקה ואין זו כתיבה ומותר לכתחילה. עכ"ל. ע"ש.
וראה גם בדבריו במחב"ר (שם סק"ז) מש"כ בזה עוד. ע"ש.
וכן ס"ל להתיר ג"כ הר"ש
הלוי בתשובותיו (חאו"ח סי' כז) שהביאו המג"א (שם) - ומש"כ במג"א
סי' נז הוא ט"ס וצ"ל כז, וכן נראה שהוא ג"כ דעת הפמ"ג (סי' שמ
במשב"ז סק"ב) שמסכים להתיר בזה כדעת הרמ"א והט"ז. ע"ש. וכן
הסכים להתיר בזה גם הגר"ז בשו"ע שלו (סי' שמ סעיף ד), שכתב שם דיש
אוסרין לפתוח ספר שכתוב בו אותיות בחודי הדפים משום כותב ומוחק, ואע"ג דאינו
מתכוין לכך פסיק רישא ולא ימות הוא. ויש מתירין לפי שהאותיות הן כתובות כבר, אלא
שמחוסרין קריבה בעלמא אין בזה משום כותב, כיון שאפשר להקריבן בקל בלי עשיית מעשה
חדש, והרי הן כמקורבין ועומדים, ואינו עושה כלום בקריבה זו. וכן מותר לפותחן מטעם
זה, ואינו כמוחקן כיון שכתיבתן קיימת ואפשר להקריבן בקל והרי הם כמקורבין, וכן
נוהגין. ע"כ. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' שמ סעיף כג) שנראה
ג"כ שמסכים לדברי הרמ"א הנ"ל בתשובה, דשרי לפתוח ולסגור ספרים אלו
כיון דעשוי לפתוח ולנעול אין בכך כלום. והוסיף וכתב דזה הוי כעין דלת הנפתח ונסגר
תמיד, דאין בזה משום בנין וסתירה, והכ"נ אין בזה משום כתיבה ומחיקה. ע"ש.
וכן מתבאר דעת הפרישה (סי' שמ אות א) שדעתו להקל בזה כיון דהוי כדלת העשוי לפותחו
ולסוגרו דלית ביה משום בנין וסתירה, והכ"נ לית ביה משום כותב ומוחק. ע"ש.
וראה גם במשנ"ב (סי' שמ ס"ק יז) שנראה מדבריו שג"כ דעתו להקל בזה, שכתב
שם דדעת הרבה אחרונים להקל בזה וטעמם הוא דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה
משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה, ושכן הוא
המנהג. ע"ש. וראה גם בשער הציון (שם אות כד). ע"ש. וכן העלה להקל בזה גם
מהרש"ם בדעת תורה (סי' שמ סק"א). ע"ש. [ואמנם עי' בחזו"א (סי'
סא סק"א) ד"ה ואותיות הכתובות וכו', במה שעמד להעיר בזה שדימו את ענין
פתיחת הספר הנ"ל לענין
דלת, דנראה דלא דמי לבנין, משום
דהתם עיקר שם בנין הוא קביעות, והמניח אבן ואינו מבטלו לאו כלום הוא, ואם מבטלו
חייב משום בונה, אבל כותב ע"מ למוחקו הוי כותב. אלא נראה כוונתם דלא הוי כותב
על דבר המתקיים. ע"ש במש"כ בזה עודו. וע"ע בכנה"ג (סי' שמ
בהגב"י סק"א) שהביא את דברי הלבוש הנ"ל שכתב, דאסור לפתוח הספר שיש
בחודי הדפים אותיות וקרוב לומר שחייב בזה חטאת, וכתב ע"ז, דהפריז על המידה
ואני מתפלא הפלא ופלא איך כתב בפשטות לאסור ולחייב חטאת, בדבר שכל העולם לא קפדי
בכך, ואחר זמן נדפס ספר פנים חדשות, וראיתי שהביא בשם הר"מ איסרלאש סי' קיט
דמותר, ויעלוז ליבי שמנהגן של ישראל תורה הוא, ואין ספק אצלי שאילו היה רואה בעל
הלבוש את דברי הרמ"א רבו ז"ל בתשובה היה חוזר בו מסברתו, ואין בידי
תשובת הר"מ איסרלאש מה יאמר הרב על תשובה זו וכו', ואומר אני דשמא לא אסרינן
אלא כשמוחק האות, ונפסד צורתה לגמרי אבל בפתיחת הספר שהאות אינה נמחקת אלא נפרדת
קצתה מקצתה וכשחוזר וסוגר הספר חוזרת ומתחברת אין בזה משום מוחק וכו', אחר זמן רב
שכתבתי זה נדפסו תשובות הר"ש הלוי, וראיתי בחלק אור"ח סי' כו שחילק כמו
שחילקתי, ועוד חילק חילוק אחר וכו'. יעו"ש. ומזה רואים אנו דרבינו החבי"ב
בעל הכנה"ג הפליא עצה הגדיל תושיה לומר, כי לעולם אף הלבוש שאוסר בענין זה של
פתיחת הספר שיש בחודי הדפים אותיות, אילמלא היה רואה את תשובת הרמ"א רבו
שהתיר בזה, הד"ר הוא לכל חסידיו, והיה חוזר בו ממאי דאסר. וראה גם בחיי אדם (כלל
לח סעיף לה) שג"כ דעתו להקל בזה כדעת הרמ"א, אלא דמתבאר מדבריו דאם יש
לו ספר אחר עדיף שיקח את האחר. ע"ש. וע"ע באליה רבה (סי' שמ אות ג) שכתב,
דיעשה את הפתיחה והסגירה בספר כזה שיש אותיות בחודי הדפים, ביד שמאל. והביא דבריו
ג"כ הרב כה"ח (סי' שמ סק"ל וסקמ"ד). ע"ש. אמנם עי' בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' רי) מש"כ להעיר על הא"ר
בזה. ע"ש. וראה עוד בדבריו (שם) שעמד להעיר על הראיה שהביא הט"ז לקולא
מהא דכתב אות אחד בטבריא ואות אחד בציפורי וכו', דחזינן מהכי דכל שמחוסר קריבה לאו
כלום הוא, דלא דמיא, משום דהכא בשעה שהיה הספר פתוח לא היה שום אות שלם וכשסוגר
כתב את כל האות. ע"ש. ועכ"פ מתורף דבריו עולה ומתבאר, כי לעולם כל היכא
דגוף האות נשארת בשלמותה אה"נ דאודיי אודיי דליכא בקירוב וריחוק האותיות משום
כותב ומוחק, ואפילו איסורא נמי ליכא. ע"ש. וכן מבואר נמי בדברי הגר"ש
קלוגר בס' החיים [והביא דבריו בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' עו שאלה א
אות אן שהוא מן המחמירין לפתוח ולסגור ספר שיש בחודי הדפים שלו אותיות, ובכ"ז
כתב, שלרחק אות מחבירו או לקרבו בענין שאין מבטלין את גוף צורת האותיות ודאי דשרי
לעשות כן בשבת, ורק היכא שכשמרחק לא נראה צורת האות וכשמקרב הוי אות זהו כתיבה ומחיקה ממש. עכ"ל. וכתב ע"ז בשו"ת
קנין תוב"ה (שם) דמשמע מדבריו אלה של מהרש"ק דאפילו באמצע התיבה לא קפיד
כל היכא שלא מתבטל גוף האות. ע"ש.
וראה גם בס' קצות השולחן להגר"ח
נאה (סי' קמד סעיף ג) שמתבאר מדבריו ג"כ שדעתו להקל בזה, וראה בבדי השולחן (שם
אות ד) שהביא שם מדברי האדמו"ר צמח צדק במשניות שבת (פי"ב מ"ד) שכתב
וז"ל: ואין לחלק דשאני התם דכל אות כתוב במקום אחד ואינו מחוסר רק הקריבה עם
האות השני, אבל כשפותח באמצע אות אחת ונתרחקו חלקי האות זה מזה י"ל דכשמקרבן
ע"י נעילה הוי ככותב, זה אינו דאין לחלק כיון דההקרבה לא נקרא מחוסר מעשה אין
לחלק, ועוד דלענין חיוב שבת ב' האותיות כאות אחת דמי ואילו חסרון הקריבה היה מקרי
מחוסר מעשה היה פטור [כלומר, בכתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי דאמרו בגמ' חייב
לפי שיכול לקרבן שלא במעשה אלא בקריבה בעלמא], וא"כ בנידון זה מותר לקרבן וכן
נוהגין. עכ"ל. ע"ש. ובפשוטן של דברים מתבאר דכוונת הצ"צ להשיב על
ההערה שהעיר האבנ"ז (הנ"ל) כי יש לחלק בין ענין הקירבה בב' אותיות שעכ"פ
הם שלימות, לקירבה באות אחת שקודם הקירבה לא היה שם שום אות, וס"ל לצמח צדק
דאין לחלק בזה. וק"ל. וראה גם למהרש"ם בדעת תורה (סי' שמ ס"ג דף
רעח ע"א ד"ה ועי' ט"ז וכו') שכתב על הראיה מפרק הבונה (הנ"ל) דחזינן
מהתם דאין קריבה והרחקה כלום וכו' וז"ל: ושמעתי דיש לדחות ראייתו דשאני התם
דכל אות בפ"ע כבר כתובה אלא שהוא מקרבם משא"כ הכא שעושה את כל האות ע"י
הקירבה של הדפים זה לזה וכו' והמעיין בט"ז ימצא שהעיר קצת בחילוק זה אלא שלא
נראה בעיניו, ועי' בתשובת רמ"א סי' קיט שהעיר בראיית הט"ז והרגיש ג"כ
בחילוק זה ודחה דאין סברא לחלק בזה וכדברי הט"ז ממש. עכ"ד. ע"ש. [ויתכן
מאוד שמש"כ מהרש"ם קושיא זו בלשון שמעתי וכו' הוא מהאבני נזר הנ"ל,
דשניהם היו בני דור אחד לערך, וכידוע. וק"ל].
וגם הלום ראיתי בשו"ת הר צבי
להגאון רצ"פ פראנק חאו"ח חגא (בקונטרס ט"ל הרים על טל מלאכות, דף
רפב ע"א) שעמד לדון שם באותיות הנדפסים על כרטיסים, ומעמידים אותם באופן
שיצטרפו לתיבות אם יש בזה איסור כותב, והביא שם את דברי הט"ז הנ"ל שהתיר
לפתוח ספר שכתובים בו אותיות בחודי הדפים והביא ראיה מהגמ' דשבת (קד ע"ב) מענין
כתב אות אחד בטבריא וכו' דחזינן דמחוסר קריבה לאו כלום הוא וכו', ועמד הרב פראנק
להעיר שם, דלכאורה מדוע הלבוש לא חש לקושיא זו מהגמ' דשבת והעלה לאסור, וכתב ליישב
כי לעולם י"ל דהלבוש מחלק בין ענין מקרב שתי אותיות שלימות שכבר בכתיבתם
מקודם לכן נגמרה מלאכת הכתיבה, ובזה אמרו מחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה, משא"כ
בחצאי אותיות עוד לא נגמרה מלאכת הכתיבה שאין עליה עדין שם אות, ורק בקרובם הוא
גומר את מלאכת הכתיבה, וסיים וכתב, דנמצא לפ"ז שלקרב אותיות שלמים אפשר שגם
הלבוש מודה שאין בזה איסור, ועוד הביא שם את דברי המעשה רוקח עה"ת (פר' מטות)
שכתב בשם הרב נחלת בנימין (מצוה קיא) דבשבת היה אסור לשאול באורים ותומים כיון
דהאותיות היו מצטרפות כמבואר ביומא (עג ע"ב) והוי ככותב בשבת, אלא דקשה דהא
בערובין (מה ע"א) מבואר ששאל דוד באורים ותומים בשבת במלחמת הפלישתים, [ובאמת
עמדו הרבה מהאחרונים בקושיה זו, ותירצו בזה כל חד לפום דרכיה, עי' למהרש"ם
בדעת תורה (סי' קמ ס"ג) ד"ה ועי' בספר מעשה רוקח וכו', שעמד ליישב דלק"מ
דכיון דמותר לחלל שבת בעיר הסמוכה לספר, מכ"ש דמותר להשאל באו"ת לצורך
זה, וגם י"ל דהוי שתים שעשאוה שהרי באורים ותומים היה ג"כ הכהן הנשאל. ע"ש.
וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד ח"ד (סי' כט) שעמד
ליישב דהתם הוי גרמא בעלמא, כיון שאינו עושה שום פעולה רק שהוא שואל בלחש וכו'. ע"ש.
וראה גם בדבריו בשו"ת יבי"א ח"ד (חיו"ד סי' כ אות ז) ובדבריו
שם בחלק א' (חאו"ח סי' יט אות י) מש"כ בזה ג"כ. ע"ש. וראה גם
בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"א (סי' עו שאלה א אות ג), ובס' יסודי ישורון (מער'
ט"ל מלאכות ח"ב עמוד 63) מש"כ בזה עוד. ע"ש. ואכמ"ל]. ואמנם
הרב פראנק כתב שם, דלכאורה יש מזה ראיה לאידך גיסא דלצרף אותיות אין בזה משום כותב.
ע"ש. ועכ"פ מכל האי חזינן דצירוף וריחוק אותיות כשהן נשארים בשלמותם, קיל
טפי, ויש לומר דאף לדעת הלבוש יש להתיר, לא דמי לשובר את גוף האותיות. [ובפרט לפי
מ"ש לעיל בשם הכנה"ג דאילולי היה רואה הלבוש את דברי הרמ"א בתשובה
היה חוזר בו]. (וע"ע בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' פ אות סב) שעמד
להתיר עפ"ז את השימוש במנעול שנפתח ע"י אותיות ומספרים, אשר ע"י
צרוף מסויים של אותיות או מספרים הוא נפתח, דשרי להשתמש בו בשבת, כי אין כאן כי אם
קירוב וריחוק אותיות דשרי. ע"ש. וכבר דנו בענין מנעול זה גם בשו"ת תפארת
אדם (סי' לג), ובשו"ת חלקת יעקב ברייש (ח"ג סי' קמ), ובשו"ת בצל
החכמה (ח"א סי' מ), ובשו"ת מנחת דוד (ח"ב סי' סח), ובשו"ת ציץ
אליעזר (חי"ג סי' מד), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' מח), וראה גם בס'
יסודי ישורון (מער' טל מלאכות ח"ב עמוד 79) מש"כ בזה. ע"ש. ואכמ"ל).
הראת לדעת כי רוב בנין ורוב מנין
האחרונים העלו בענין זה לקולא, דשרי לפתוח ולסגור בשבת ספר אשר יש בו אותיות בחודי
הדפים, וליכא ביה משום מוחק וכותב, ובפרט במקום שהאותיות נשארות בשלמותם ואינו אלא
מקרבם ומרחקם דאיכא דאמרי דלכו"ע ליכא ביה משום כותב ומוחק וכמ"ש האגרות
משה חאו"ח ח"א (סי' קלה) ועוד. וממילא מינה איכא למילף נמי לנידון דידן
בענין הפרוכת, דהיות ובפתיחתה וסגירתה של הפרוכת אינו מפריד את גוף האותיות, אלא
רק המילה נפרדת לשנים, דהיינו שהאותיות מתרחקות זו מזו, ומכיון דלא חשיב מוחק לגבי
שבת בפירוד זה של האותיות ה"נ י"ל דלא חשיב מחיקה לגבי שם הוי' ב"ה.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi