למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד סימן יג
לכבוד מעלת ידידי וחביבי ליש
ולביא, הגבאי הנאמן והמסור ה"ה וכו' יצ"ו, יקרת מכתבו הנכבד קבלתי היום,
ובזה הנני להשיבו בעה"י אודות שאלתו, בענין שנדבו לביהכ"נ אצלכם [בתל - אביב
יע"א] פרוכת מהודרת לארון הקודש, אשר היא אינה עשויה יריעה אחת ונפתחת כרגיל
לצד אחד, אלא היא עשויה משני יריעות ונפתחת מאמצעיתה לב' צידי ארון הקודש. והנה
רקום על פרוכת זו בין השאר, הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" ודא עקא כי
המילה של שם השם נכתבה במלואה בשם בן ד' אותיות הוי"ה ברוך הוא, וכדי שהשם
יהיה באמצע הפרוכת הזאת רקמו את אותיות י - ה בפרוכת אחת ואת ו - ה בפרוכת השניה, ובזמן
שהפרוכת סגורה, כלומר שב' הפרוכות סמוכים אשה אל אחותה, מתחברים ג"כ האותיות,
וימצא כתוב שם הוי"ה ב"ה במלואו, וכשפותחים הפרוכת דהיינו מאמצעיתא לב' הצדדים
נפרדות האותיות, ושאלתו היא אם מותר לפתוח ולסגור פרוכת זו אפילו ביום חול משום שנראה כמפריד ומוחק ח"ו את שם הוי' ב"ה,
(מלבד מה שיש להסתפק, אם ביום שבת קודש אין בפתיחת פרוכת כזו, משום מוחק מילה)?
והנני להשיבו בזה בעה"י, כאשר
יוכל שאת.
א. כתב הרמב"ם (פ"ו מהל'
יסודי התורה הלכה א - ב - ג), כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם
הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים "ואבדתם את שמם
מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלוהיכם". ושבעה שמות הם השם הנכתב יו"ד
ה"א וא"ו ה"א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני וכו'. ע"ש. וכ"פ
הטור ומרן בשו"ע יו"ד (סי' רעו ס"ט). ע"ש. [ואיסור מחיקת השם
הוי בכל כותב שם השם שנתכוין בכתיבתו לשם השם אפילו לא נתכוין לקדשו, עי' בזה
באורך בברכ"י יו"ד (סי' רעו סקכ"ד), ובשד"ח (מערכת מ בכללים
כלל י ד"ה שוב אשוב). יעו"ש. וראה גם במנחת חינוך (מצוה תלז אות ח) שג"כ
עמד בזה והביא את דברי האחרונים, ובמסקנת דבריו מבואר נמי דס"ל דאיכא איסורא
למחוק שם השם כזה על אף שלא נתכוונו לקדשו. ע"ש. וראה בזה גם בשו"ת מנחת
יצחק (ח"ו סי' קיא) שהביא את דברי המחנה אפרים (הל' ספר תורה) שהקשה על דברי הרמב"ם שמשמע מדבריו שכל שלא כתבו בכוונת קדושה אין בו
איסור מחיקה מן התורה וקשה ממש"כ דגוי שכתב ס"ת גונזין אותו וגוי בודאי
אינו כותב בקדושת ה'. ע"ש שכתב ליישב. וראה עוד בחזו"א במסכת ידים (סימן
ח) שג"כ כתב שם דכל שמכוון לכתוב שם השם יתברך אף שלא שם ליבו לקדושתו הוא
בכלל איסור מחיקה. ע"ש. וכן מבואר נמי בדבריו בחיו"ד (סי' קסד אות ג) דאיסור
מחיקת השם הוא בכל שם השם שנכתב לשם אזכרת השם ואין צריך כוונה לקדשו. יעו"ש].
וא"כ יש להתבונן אם בפתיחת הפרוכת לב' הצדדין אשר עי"כ נפרדים האותיות
אם חשיב מחיקה בהכי. והנה מצינו דהרמ"א בתשובותיו (סי' קיט) עמד לדון שם
בענין ספרים אשר רשומים בהם אותיות על חודי הדפים שמבחוץ, אם מותר לפתוח ולסגור
ספרים אלו בשבת, או איכא למיחש ביה משום כותב ומוחק כיון שע"י פתיחת הספר
נפרדים האותיות וא"א לקרות אותם עד שיחזרו ויסגרו את הספר, ועמד לפלפל בזה. ובין
היתר הביא צד קולא והיתר בזה ע"פ הגמ' בשבת (קד ע"ב) דאמרינן התם, הכותב
על ב' לוחי פנקס ונהגין זה עם זה חייב, על ב' דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, ופרש"י
על לוחי פנקס של חנונים כעין אותם של סוחרים, שיש להם לוחין הרבה חקוקים וטוחים
בשעוה, אם נהגין ונקרין זה עם זה שכתובין על ב' שפתי הלוחין סמוכין זה לזה חייב, עכ"ל,
ומעתה יש לדקדק, אמאי תנא הכותב על לוחי פנקס, לתני רבותא טפי דאפילו היו כתובים
כבר, אם פותח ונועל הפנקס דהוי כתיבה ומחיקה, דידוע דאלו פנקסים העשויים מלוחים
עשויים לפתוח ולנעול, אלא ודאי דאין זה מקרי כתיבה ומחיקה. דאין לומר דחיובי לא
מחייב אבל פטור אבל אסור, דא"כ לחלק מיניה וביה, ולתני בסיפא על לוחי פנקס
ונהגין זה עם זה דפטור בכה"ג אם היו כתובים כבר, דאין לומר דניחא ליה לחלק
ולאשמועינן פטור אפילו בכותב אם אינן נהגין זה עם זה, דהא כבר אשמועינן הדין ההוא
כתב על ב' כותלי הבית ואין נהגין פטור, ועוד יש לדייק בגמ' דאמרינן התם א"ר
אבהו כתב אות אחד בטבריא ואות אחד בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרין קריבה, והתנן
כתב על ב' כותלי הבית על ב' דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, התם מחוסר מעשה
דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. פרש"י התם אינו מקרבן אלא ע"י קציצת
המפסיק ביניהם, וכי קאמר רבי אבהו כגון כתב על שפת לוח זו בטבריא ועל שפת לוח זו
בציפורי ואתה יכול לקרבו שלא במעשה רק בקריבה בעלמא. ע"כ. הא קמן דקריבה לא
מקרי מחוסר מעשה כלל, א"כ ה"ה אם היו אלו ב' אותיות כתובים כבר אחת
בציפורי ואחת בטבריה ומקרבן יחד לאו כלום עבד, וה"ה אם היו מקורבים והרחיקם
לאו כלום עביד ולא מקרי מוחק. עכת"ד. ע"ש. וא"כ מדבריו אלו של הרמ"א
מתבאר דכל שהאותיות כתובין ועומדין כבר ואין עושה בהם אלא רק מעשה של ריחוק וקירוב
האותיות, ליכא ביה משום מוחק וכותב. ועדיפא מינה מתבאר, דשרי נמי לפתוח ולסגור
הספר הזה אשר כתובים בו אותיות בחודי הדפים, אפילו היכא שפותח באמצע האות, ועי' בדברי
הרמ"א שם שכתב, דלא דמי לעוגה שכתובים בה אותיות שיש אוסרים לשבור האותיות
שבה, דהתם ע"י השבירה עביד מעשה דא"א לחזור ולקרבן אח"כ, אבל אם
מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אה"נ אפשר דשרי, דקירבה לאו מעשה הוא, וכ"ש
בספר שעומד לנעול ולפתוח דקירבתו והרחקתו לאו כלום הוא. ע"ש.
וממילא לפ"ז י"ל, כ"ש
הכא בנידון דידן שאין הוא מפריד בפתיחת פרוכת ההיכל רק את גוף המילה אולם האותיות
נשארות בשלמותם, דסגי בסברא זו דקאמר הרמ"א דמעשה ההרחקה והקריבה אינו כלום, וא"צ
לטעם דעומד לנעול ולפתוח וכו', דההוא לא קאמר לה אלא לגבי הא דפותח באמצע האות. ודו"ק
היטב בדברי הרמ"א. [וראה גם בדברי הנשמת אדם (כלל לז אות ב) שכתב נמי כיו"ב,
דאע"ג שהביא הרמ"א הטעם כיון דעשוי לנעול ולפתוח המעיין בתשובת הרמ"א
יתבונן, דעיקר טעמו הוי משום דמחוסר קריבה לאו כלום הוא. ע"ש בדבריו]. ולכן
כאמור בנידון דידן שאין הוא מפריד בגוף האותיות אלא רק הוא מרחיקם ומקריבם ע"י
פתיחת וסגירת הפרוכת, ממילא לא חשיב מחיקה, דהוי כבענין שבת דמעשה הקריבה וההרחקה
אינו כלום. ובפרט שהוי נמי הכא כסברא שהביא הרמ"א באחרונה, שהואיל והספר עומד
להפתח ולהסגר תמיד אין דרך כתיבה ומחיקה בכך, והכ"נ הוי הכי שהפרוכת עומדת
להפתח ולהסגר תמיד לא חשיב בהכי דרך מחיקה, ושפיר י"ל דבפתיחתה ליכא ביה משום
מוחק שם הוי' ב"ה.
וע"ע בט"ז (סי' שמ סק"ב)
שהביא בשם הלבוש שכתב בענין זה דספרים שכתוב בהם אותיות או תיבות בחודי הדפים
מבחוץ, דאסור לפותחם בשבת משום מוחק, שהרי שובר ומוחק את האותיות, ואסור לסגור ספר
כזה משום כותב. וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת. ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז,
וכמה הפריז הרב על מידותיו לענוש בזה חטאת מטעם כותב, דאפי' לפי סברתו פטור דהא
אין מתכוין בסגירת הספר כדי שיהיו האותיות מסודרים, אלא על סגירת הספר מכיון, ותו
נ"ל דאין כאן לא מוחק ולא כותב, וראיה ממ"ש פר' הבונה אמר רבי אמי כתב
אות א' בטבריה ואות אחד בציפורי כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה, והתנן כתב על שני
כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, התם מחוסר מעשה דקריבה, פי'
אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם, וכי קאמרי כגון כתב על שפת לוח זו
בטבריא ולוח זה בציפורי ואתה יכול לקרבה שלא במעשה, אלא קריבה בעלמא. ומחיוב דהתם,
נלמוד פטור לנידון דידן, דכי היכי דהתם חייב משום כתיבה, אע"פ שאין סמוכין
אלא הווין כאילו הם זה אצל זה וחייב חטאת, ממילא כאן דנתרחקה הכתיבה חשבינן לה
כאילו עדיין סמוכין, ואיהו לא עביד מידי הן לענין שלא עשה מחיקה, הן לענין כשחוזר
וסוגרם דלא עביד מעשה חדש, כי הכתיבה היא כבר קיימת. וא"ל דהתם אמרינן כן
לחומרא דוקא משא"כ כאן דלקולא, דגבי חיוב חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש
שמביא חולין לעזרה, אלא בע"כ ברור הוא כן. וכתב עוד דלא דמי הכא לענין עוגה
שכתוב עליה כמין אותיות שאסר המרדכי בשם מהר"ם לשבור האותיות בשבת, כיון דהתם
אחר שנשברו האותיות לא מועיל שום קרוב דא"א לחברם אחר ששיברם, אבל כאן אין
קלקול במה שמרחיקה ע"י הפתיחה וכ"ש שלא נתכוין אפי' לזה שיהיו האותיות
נשברים. עכת"ד. ע"ש שהאריך בזה. ומדבריו אלו של הט"ז עולה ומתבאר, דפליג
על הלבוש שאסר לפתוח ולסגור הספרים שכתוב בהם אותיות על חודי הדפים מבחוץ משום
מוחק וכותב, וס"ל להתיר. וחזינן נמי, דהט"ז כיון לראיותיו של הרמ"א
במה שהביא להתיר בזה, ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, וכנראה שהט"ז לא ראה את
תשובת הרמ"א הזאת, וכמתבאר נמי מדברי הט"ז גופיה שם, שסיים וכתב, ושמעתי
שהרמ"א בתשובה מתיר ג"כ פתיחת ספרים שכתובים עליהם, אך ראיתו לא ידענא. ע"ש.
ועכ"פ כאמור חזינן קהט"ז כיון אחת לאחת בטעמו להיתרא לדב"ק דהרמ"א.
וראה במג"א (סי' שמ סק"ו)
שהביא את דברי הרמ"א שהתיר לפתוח ספר שיש בו אותיות בחודי הדפים, ואת דברי
הלבוש שאסר, וכתב המג"א, דנ"ל להחמיר דראיות הרמ"א אינן מוכרחות. ע"ש.
וראה גם במאמר מרדכי (סי' שמ סק"ה) שהביא את דברי הלבוש, והט"ז דפליג
עליה, וכתב ע"ז, ולענ"ד אין ראיות הט"ז מוכרחות להתיר דדבר פשוט
הוא בעיני שיש לחלק בין מקרב האותיות זו לזו שכבר כתובות ועומדות, לשובר האות
וחוזר ומשלימה דבקירוב האותיות לאו מידי קא עביד, משא"כ כשמדבק חצי האות אל
חציה, או שהיא שלימה והוא שוברה דאין צורתה עליה, הוי מעשה טפי, ונהי שלהתחייב
חטאת משום כותב בעינן שיכתוב שתי אותיות, ואעפ"כ אם קירב ב' אותיות לא מיחייב
משו"ה, דהאותיות כבר כתובות ועומדות ופשיטא שלא יתחייב בקירבתם משום כותב, משא"כ
בשבירת האות או כשמשלימה דקא עביד מעשה, וזה נ"ל חילוק נכון ולכן יש להזהר. ע"ש.
ומתורף דבריו מתבאר
ועולה דעד כאן לא יצא המאמ"ר
לישע הלבוש, נגד דברי הט"ז, אלא דוקא כי התם בענין אותיות הכתובות על חודי
הדפים שע"י הפתיחה והסגירה נשברים גוף האותיות עצמם, אבל לעולם בגוונא כנידון
דידן דאין הפירוד בגוף האותיות אלא רק במילה עצמה שהאותיות מתרחקים זה מזה אבל גוף
האותיות נשארים בשלמותם, י"ל דגם המאמר מרדכי אודויי אודיי דליכא חיובא בהכי
כלל דלא חשיב מחיקה. וק"ל.
ואולי היה אפשר לבאר כן ג"כ
את דברי המג"א, דעד כאן לא קפיד לאסור, אלא דוקא כעובדא דהספרים דמיירי ביה
הרמ"א ועליה קאי ששובר את גוף האותיות, אבל לעולם במקום שגוף האותיות נשארים
בשלמותם והוא רק מרחק ומקרב אותם זה לזה אודיי אודיי דליכא בהכי משום כותב ומוחק, ועי'
היטב בדברי המג"א (שם סק"י) שכתב, משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של
כסף ע"ג בגד מקרי כתב, ע"ש, וא"כ אפשר דאסור לעשותו בשבת. עכ"ל.
יעו"ש. וראה במחצית השקל (שם) שביאר, דכיון דאין האיסור ברור להכי כתב המג"א
בלשון אפשר. ע"ש. ואפשר לומר דהיינו הך דאמרינן כיון דהכא גוף האותיות נשארים
בשלמותם ואינו אלא רק מקרבם ומרחיקם לאו כלום הוא, ולהכי מספקא ליה למג"א
בהכי. וק"ל. וראה גם בחיי אדם הל' שבת (כלל לז סעיף ו), ובנשמת אדם (שם אות ב).
ע"ש. ודו"ק. וראה ג"כ בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' קלה) שג"כ
מבואר בדבריו כיוצ"ב, דבהעמדת אותיות זה ליד זה ליכא בהכי חשש כלל. ע"ש.
וע"ע בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' רי אות ח), ובשו"ת לבושי
מרדכי מהדו"ק (חאו"ח סי' נט) שעמדו להעיר על דברי הט"ז במש"כ
דיש להתיר את פתיחת וסגירת הספר, כיון שאינו מתכוין לכתוב ולמחוק האותיות, אלא
כוונתו רק לסגירת הספר, הרי לכאורה סו"ס הוי פסיק רישא ואסור. ע"ש. וראה
למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' לב סוף
אות ה) שעמד ליישב שם קושיא זו ע"פ דרכו, דאע"ג דהוי הכא פסיק רישא מכל
מקום הרי כל שאינו מתכוין אין בזה מלאכה כלל ומותר גם לכתחילה, ע"ש. וראה גם
בדבריו בס' לוית חן (סי' קכ) שג"כ נגע בזה, וכתב, דהכא הוי פסיק רישא דלא
ניחא ליה בתרי דרבנן ונקטינן ביה לקולא, ולכן העלה שם לדינא דנקטינן כהט"ז
דשרי לפתוח ולסגור ספרים אלו בשבת. ע"ש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi