למעלה
ואיברא דאיכא פוסקים טובא דס"ל דיוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות, עי' במנחת חינוך (מצוה תריג אות ז) שכתב שם דבתשובות האחרונים חקרו אם יוצא יד"ח בס"ת של שותפות דכיון דכתיב במצוה זו "לכם" הוי כלולב שאין יוצאים בשותפות וכו', ולענ"ד מהפסוק עצמו אין אנו יכולים ללמוד כלל וגם מטעמי המצוות כמו שכתבתי כמה פעמים [עי' בדבריו מצוה תסד אות דן והרבה ענינים מובא בחולין ריש פרק ראשית הגז דצריך שיהיו שלו ומפלפל הש"ס לענין שותפות, וענין זה דס"ת אינו מובא שם כלל, וכל הדברים שאין אנחנו יודעים ממקבלי התורה בעלי הש"ס אין אנחנו יכולים לפסוק, רק מצד הסברא אפ"ל דאין יוצאים בשותפות דא"כ יכולים כל דור ודור שיהיו כל ישראל יוצאים בס"ת אחד, אך אפשר דאה"נ ואע"פ שאי אפשר ללמוד מס"ת אחד וכתיב "ולמדה" אין אנו יכולים ללמוד זאת מעצמנו. ע"ש. והן אמת דעיקר נידון זה דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו כבר כתבנו מזה בכמה מקומות דדבר זה הוא כללא גבירתא בידין וכמש"כ מהרי"ק (בשורש קלט), וכאשר האריכו בזה נמי רבנן קדישי החסיד שבכהונה הרב יד מלאכי (בכללי אות ד סי' קמד), ורבין חסידא הרב שדי חמד בכללי הפוסקים (סי' טז אות נ) דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו ואפילו שנמצא דרשה זו לענין אחד בש"ס אין לדרוש מדעתינו כמותה לענין אחר. ע"ש בארוכה. וע"ע בתוס' חולין (פח ע"א) ד"ה ורבי יהודה סבר וכו', דמבואר בדבריהם דאין לדמות הדרשות אלא מה שהגמ' מדמה. ע"ש. וכן הביא נמי מרן ז"ל בכללי הגמ' שלו שנדפס בס' הליכות עולם (דף סא ע"ב) ד"ה בפ"ו דחולין וכו'. ע"ש. וראה גם בס' פחד יצחק (מערכת ד אות דר) ד"ה דרשות אין לדמותם וכו'. ע"ש. וראה גם בחי' הרא"ה לכתובות (ס ע"א) שכתב שם, שיש שאמרו שטעמו של הרמב"ם שכתב שבשר מהלכי שתים אסור בעשה, משום שנאמר "זאת הבהמה אשר תאכלו", ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה, ודברי תימה הם דאנן לית לן למדרש קראי מאי דלא דרשי בהו רבנן. ע"ש.

וראה עוד בדברי הרא"ם (פר' מטות) שכתב בענין זה וז"ל: ולא ידעתי היכן מצא רש"י ז"ל לדרוש אם אינו ענין, והרי אין כל אדם רשאי לעשות כן חוץ מחכמי המשנה וכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אדם זולתם אפילו לגאונים הראשונים וכ"ש לבאים אחריהם. ע"ש. וראה גם בדברי הרדב"ז (בלשונות הרמב"ם סי' פו) שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו שכתב שם: לא שאני סומך לדרוש קראי מדעתי אלא אגמרא אני סומך וכו'. ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח סי' ח סוף אות ט) שג"כ סתם דבריו בפשיטות דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו. ע"ש. וראה גם בדבריו בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סוס"י ל ד"ה אמנם) ששוב הניף יד קודשו וחשף זרוע קודשו בזה דאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו. ע"ש. ומינה נמי יש לומר לנידון דידן דלא נוכל לדרוש מדעתינו בפסוק הנ"ל דכיון דכתיב בו "לכם" אתא למעוטי ס"ת של שותפות. ומכל מקום חזינן דהרב מנח"ח לא ס"ל לפסול בסכינא חריפא דלא יוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות, ואדרבה מצדד מעט מו"ל סו"ף דדבריו לומר דשפיר יוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות.

ומה גם דהנה לגבי מאי דחזינן שרעק"א (הנ"ל) עמד לדייק מדברי התורת חיים במס' סנהדרין (הנ"ל) דמכך שכתב דאין להקדיש ס"ת לבית הכנסת וכו' משמע דס"ל דבשותפות נמי לא יוצא יד"ח, דהא במקדיש נשאר לו חלק בס"ת ואפילו הכי קאמר התו"ח דהפסיד המצוה. ועי' בשו"ת משנה הלכות ח"ו (סימן קפב ד"ה ולדידי) שכתב להשיב על דברים אלו, דלעולם י"ל שאף לדעת התורת חיים יוצא יד"ח בשותפות, ויש לחלק דשאני התם במקדיש דהתו"ח מיירי שהקדיש הס"ת לביהכ"נ ובכה"ג הרי הוא רוצה בזה להוציאה מרשותו לגמרי ולהקדישה לציבור, ואף דהוא חלק מהציבור מ"מ אינו רוצה להניח לעצמו חלק מסויים כלל, וגם דהרי אם ילך למקום אחר לדור בו אין לו יותר חלק בו, או אם נתנה לביהכ"נ שאינו מתפלל בו אין לו חלק בו, ונמצא דהחלק שנשאר לו במקדיש לציבור אינו ככלום. אבל לעולם מי שיש לו שותפות בס"ת הרי אותו חלק הוא שלו ממש ויכול למוכרו למי שירצה. וממילא הכלל הוא דמי שיש לו חלק בתוך הציבור אין לו אלא חלק ההשתמשות בו כל זמן שהוא שם, אבל אין לו בו חלק בממון, אבל שותף יש לו חלק ממון בס"ת ויכול למכור חלקו. וראיה לדבר ממה שכתב בשו"ת מהרשד"ם (חאו"ח סימן לו) בשם תשובת הרא"ם שאין למתפרדים מן הקהל ליקח שום חלק מהחפצים שכבר זכו בהם באותו בית הכנסת, וכעין זה מבואר גם בשו"ת אבקת רוכל (סימן קכב) דבקנו דבר לביהכ"נ בלא תנאי דאין היחיד יכול לתבוע את חלקו. ע"כ. ומבואר מהכי דאפילו קנו ס"ת בשותפות הקהל אין לו שום תביעת ממון אם רוצה לצאת ואין לו בזה אלא כח השימוש בלבד, אבל בסתם שותפים כל אחד נוטל מה שנתן ולהט"ז צריך לתת לו מה ששוה עכשיו. ע"ש. וא"כ מתבאר מדבריו אלה דס"ל לחלק בין גדר שותפות דמקדיש לביהכ"נ דהתם יש לו רק זכות שימוש ולכן כתב התו"ח דלא מקיים בזה מצות כתיבת ס"ת, לבין שותפים ממש שיש לו זכות גמורה בחלקו גם מצד הממון דבזה שפיר מקיים מצות כתיבת ס"ת.

ושו"ר בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א (סי' קסג עמוד שכט ד"ה ועיין) ומצאתי שג"כ עמד לחלק כיו"ב, דאחר שהביא את דברי רעק"א במה שכתב לדייק מדברי התורת חיים דבשותפות לא יוצאים יד"ח, כתב ע"ז דיש חילוק גדול בין מקדיש לציבור לבין ענין דשותפין, דבמקדיש אין לו חלק ממש בדבר כמו בשותפות, דהא בשל שותפות יכול למכור חלקו ויכול לתבוע חלקו, וכשאי אפשר בחלוקה יהיה דין גוד או אגוד, אבל בהקדיש לציבור אינו יכול למכור חלקו ואינו יכול לתבוע מהציבור כלום בעד חלקו, ואף שיכול לאסור את חלקו כדאיתא בנדרים (מח ע"א) אינו כשלו גמור רק משום שעכ"פ יש לו הנאה מהמדיר, וכיון שאינו יכול למכור את חלקו בהן כמו בשלו גמור לכן אינו יוצא בזה יד"ח, אבל בשל שותפין שהחלק שיש לו הוא שלו גמור אפשר שלעולם אף התו"ח סובר שיוצא. עכ"ד. ע"ש וראה גם היטב באגרות משה חאו"ח ח"א (סי' נב ענף א) שכתב שם נמי לחלק כיו"ב בין מקדיש הס"ת לביהכ"נ לגמרי לבין אם משאיר לעצמו חלק דבמשאיר מקיים המצוה. יעו"ש. ועכ"פ לפי חילוק זה עולה ומתבאר דלעולם בשותפין אף התורת חיים מודה שיוצאים ידי חובה בס"ת כזה.

וראה עוד בשו"ת באר יצחק לג"ר יצחק אלחנן חיו"ד (סימן יט) שכתב להוכיח בריש דבריו שם מהגמ' דבבא בתרא (מג ע"א) דמקשה התם גבי הא דאיתא בני העיר שנגנבה ס"ת שלהם דאין מעידין ואין דנין [את הגנב] מאנשי אותה העיר כיון דהם נוגעים בדבר, וניסתלקו תרי מנייהן ולידיינו?, ומשני שאני ס"ת דלשמיעה קאי. ע"כ. וקשה דהא הוי מצי למימר בפשיטות דלכן אינם יכולים להסתלק כדי שלא יפסידו את מצות כתיבת ס"ת דהא יוצאים אף בשותפות, אלא על כורחך מוכח דאין יוצאים בס"ת של שותפות. אולם דחה זאת די"ל דלעולם יוצאין בשותפות מ"מ עכשיו כיון דנגנב ואינה ברשותם א"כ בלא"ה אינם יוצאים בה יד"ח, כמו בחמץ דכתיב "לא יראה לך" וכתבו האחרונים דאם נגזל חמץ לאחד אינו עובר הנגזל על "בל יראה" דהא כתיב "לך" ובעי דיהיה ברשותו, וה"ה בס"ת דכתיב כתבו "לכם" בעינן נמי דתהא ברשותו, ולכן עכשיו דנגנב אינם מקיימים המצוה ושפיר יכולים להסתלק. עכ"ד. ע"ש.

והן אמת דאפשר ליישב עוד קושיא זו ובפשיטות, דלעולם יוצאין יד"ח בס"ת דשותפות, והתם שאני דמיירי שהיה להם ס"ת אחר שיוצאים בו ידי חובת המצוה וכגון שהיו שותפים בס"ת של עיר אחרת או שלכל אחד מאלו העדים יש ס"ת פרטי של עצמו שיוצא בו יד"ח וכל כיו"ב, ולהכי יכולים להפקיע עצמם מס"ת זה כי יוצאים יד"ח בס"ת שבמקום אחר. ושוב מצאתי דכן כתב בשו"ת בית אפרים (חיו"ד סימן סג) שג"כ רצה להביא ראיה מהגמ' דבבא בתרא (הנ"ל) דיש לדייק מהתם דבשותפות לא יוצא יד"ח, והוסיף להקשות שם דאין לומר כיון דנגנב נפקעה בלא"ה המצוה מהם [כתירוץ הנ"ל של הבאר יצחק] דהא זה עדיף מנאבד דכתב הרמב"ם (בפ"ג דמלכים ה"א) שפקעה המצוה ממנו, דכיון דהיא ביד הגנב אינה כנאבד דאפשר שיהיה עדים אחרים להוציאה מהגנב. אלא תירץ שם די"ל דמיירי התם בס"ת שאינו לצאת בו יד"ח המצות עשה. ע"ש. והיינו כאשר כתבנו בס"ד לתרץ בפשיטות, דמיירי שיש להם עוד ס"ת שיוצאים בו יד"ח. וע"ע בגידולי הקדש על דעת קדושים (סימן ער סק"א) שכתב דכן צ"ל דהיה להם ב' ספרי תורה, דאי אין להם עוד ס"ת אף שיסתלקו אכתי נוגעים הם מפני שאם לא יוציאוה מהגנב גם הם יצטרכו לתת חלקם לקנות ס"ת חדש דכופין בני העיר זא"ז לכתוב להם ס"ת, וכדפסק בשו"ע חו"מ (סי' קסג). ע"ש. ובאור שמח על הרמב"ם הל' ספר תורה (פ"ז ה"א) כתב עוד ליישב קושיא זו דאפילו נימא שאין להם ס"ת אחר מ"מ מאי דאמרינן בגמ' שיסתלקו, לאו היינו שיסתלקו מכל חלקם לגמרי, אלא שיסתלקו ויותירו בחלקם שבס"ת פחות משוה פרוטה, וא"כ אינם פסולים להעיד דאינם נוגעים בדבר כיון שאין להם בס"ת זיקת ממון [דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא], וממילא לא הוי נוגע בדבר, ומצות כתיבת ס"ת עדין נשארה לו כיון דסו"ס יש לו זכות בס"ת דלגבי המצוה אע"פ שזכותו בס"ת היא פחות משוה פרוטה עדיין זכות היא. ע"ש.

ועכ"פ עי' בשו"ת באר יצחק (שם) דאחר שעמד לפלפל בענין זה דס"ת בשותפות בארוכה, העלה דבודאי יש ללמוד זכות על מה שנהגו כמה חברות לכתוב ס"ת בשותפות דבודאי יוצאים בזה יד"ח של מצות כתיבת ס"ת, דהא הוי כמו באתרוג שקנוהו בשותפות, וכתבו הראשונים דאם קנוהו לצורך מצוה יוצאים בו יד"ח אע"ג דבעינן באתרוג "לכם", משום דאנן סהדי שמקנה כל אחד לחבירו כדי לצאת בו יד"ח, וא"כ ה"ה בנידון זה דס"ת ג"כ שייך לומר דאנן סהדי דמקנה כל אחד לחבירו כדי לצאת בו יד"ח של מצות כתיבת ס"ת, והא דכתבו האחרונים לדחות דהכא לא הוי כאתרוג משום דבעינן שיהיה הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה, ולא דמי לאתרוג שצריך אותו לרגע לצאת בו יד"ח ולכן אפשר שכולם יקנוהו לו לאותו זמן, זה אינו לפי מש"כ להוכיח דאף דמכרה אחר שכתבה דג"כ יוצא בזה, אלמא דלא בעינן שיהיה לעולם אצלו, ולכן שפיר מהני לצאת אף בשותפות, ואף דבעת שכתבו לא שייך לומר כן עכ"ז אחר שנכתבה הס"ת יכוונו כל אחד להקנות לחבירו כשנוטל בידו במתנה ע"מ להחזיר. ואף שאסור למכור ס"ת, עכ"ז הרי בקנו מתחילה אדעתא דלמכור לאחרים מותר למכור וכמ"ש הט"ז באו"ח (סי' קנג סק"י). עכ"ד. ע"ש. ועולה ומתבאר מדבריו אלה דהבאר יצחק דשפיר יוצאים יד"ח בס"ת דשותפות, אלא רק צריך שאחר גמר הכתיבה יתכוין כל אחד להקנות את חלקו שבס"ת לחבירו וכו'.

אמנם הנה הלום ראיתי בס' קהילות יעקב עמ"ס סנהדרין (סימן יב) שעמד נמי בענין זה של ס"ת בשותפות אם יוצאים בו יד"ח המצוה דילמא כיון דכתיב ביה "לכם" הוי כאתרוג דכתיב ביה נמי "לכם" וקיי"ל דאתרוג של השותפין אין יוצאין בה יד"ח אלא א"כ יכול לאוכלו דהו"ל כולו שלו וכדאמרינן בגמ' דב"ב (קלו ע"ב), וכתב, דאפשר שיש לחלק דלא דמי ס"ת לאתרוג ע"פ מש"כ הר"ן בנדרים (ריש פרק השותפין) בשם הרמב"ן לגבי ענין חלוקה, דבחצר שיש בה כדי חלוקה יש לכל אחד רק חלקו בלבד ויכול השני לאסור חלקו על חבירו, אבל בחצר שאין בה כדי חלוקה כל אחד ואחד משתמש בכולו ונחשבת כולה של כל אחד ואחד לגמרי בזמן שמשתמש בה, ולכן אינו יכול לאסור החצר על שותפו בקונם כיון שהיא שייכת ממש לכל אחד ואחד. ע"כ. ומעתה בודאי ד "לכם" פרושו שיהיה כולו שלו ממש, מ"מ בס"ת שאין בה דין חלוקה [בענין שותפים ויורשים] ואפילו שניהם רוצים לחלק לא יחלקו כדאמרינן בגמ' דב"ב (יג ע"ב) שפיר נחשב משו"ה שיש לכל אחד ספר תורה שלם, דהא כל אחד ואחד משתמש בה ככולה שלו, משא"כ באתרוג שהוא דבר הנאכל ויש בפרי כדי חלוקה לא מחשבה ככולה שלו ולא הוי "לכם". אלא שקשה לפ"ז דבאתרוג נמי כל שקנו אותו בשביל לצאת בו ידי חובת המצוה הרי ביו"ט ראשון אין בו כדי חלוקה וכן נמי בשאר ימי החג דאתרוג החסר פסול כמש"כ הרמ"א (באו"ח סי' תרמט) וא"כ נימא דבקנאוהו לאתרוג בשותפות ע"מ לצאת בו דיוצאים יד"ח שנחשב לכל אחד כולו שלו, כיון שאין בו דין חלוקה. והשיב, כי באמת הנה מצינו שהרא"ש בתשובותיו [כלל לה סימן בו הביא את שיטת רבינו אביגדור כ"ץ [כהן צדק] שכתב דכל שקנו את האתרוג בשותפות כדי לצאת בו יד"ח יוצאים, ולהנ"ל י"ל דהיינו טעמא דידיה דכיון שהאתרוג של מצוה לא ניתן לחלוקה ממילא חשיב ככולו של כל אחד ואחד כדין דבר שאין בו כדי חלוקה. אולם רשב"ם בב"ב (קלז ע"א) והרא"ש בתשובה (שם) כתבו דהא דנהגו לצאת באתרוג של הקהל הוא משום שכל השותפים מקנים חלקם לכל אחד ואחד לצאת בו כעין מתנה ע"מ להחזיר, ומוכח מזה דסברי דגם באתרוג הקהל שמתחילה קנאוהו ע"מ לצאת בו אפי"ה לא מחשב "לכם" אלא רק כששאר השותפים מקנים את חלקם.

וסיים הקהילות יעקב דיש לבאר יותר בענין זה, דמחלוקתם זו של רבינו אביגדור והרא"ש היא דוקא רק לגבי אתרוג, והיינו משום דבאתרוג אפילו ע"פ שיטת הרמב"ן הנ"ל דכל שאין בו כדי חלוקה חשיב גבי כל אחד ככולו שלו היינו דוקא בזמן החג דהאתרוג לא ניתן לחלוקה דחסר פסול, אבל מיד אחר החג הוי שוב יש בו כדי חלוקה ואין לו בו אלא חלקו, נמצא דתורת בעלים בכולו אינו אלא רק לשבעת ימי החג, ותלוי בענין אי קנין לזמן נחשב "לכם" דהוא פלוגתא דהראשונים, ורבינו אביגדור לשיטתו אזיל דקנין לזמן מקרי "לכם" וכמ"ש קצוה"ח בחו"מ (סי' רמא סק"ד) לבאר בשיטתו של רבינו אביגדור, ולכן ס"ל דכל שקנוהו השותפים לצאת חשיב גבי כל אחד כולו שלו ויוצאים יד"ח, והרא"ש דס"ל שכל אחד צריך להקנות את חלקו לחברו נמי לשיטתו אזיל שכתב (בפ"ג דסוכה) דקנין לזמן לא מקרי "לכם" ולכן ס"ל באתרוג שכל אחד צריך להקנות חלקו לשני ולא מועיל מדין דאינו ניתן לחלוקה והוי ככולו שלו כיון שזה אינו אלא לזמן החג שרק אז אינו ניתן לחלוקה. וא"כ כאמור דכל זה באתרוג דוקא מפני שיש בו ענין דקנין לזמן, אבל לעולם גבי ס"ת שהוא לא בגדר קנין לזמן וגם אין בו כדי חלוקה י"ל דגם לדעת הרא"ש חשיב שיש לכל אחד קנין גמור בכולו. עכת"ד. ע"ש. א"כ לפי דרך זו של הקהילות יעקב עולה ומתבאר דא"צ שכל אחד יקנה את חלקו שבס"ת לשני כמו שכתב הבאר יצחק, כיון דלפי שיטת הרמב"ן כל דבר שאין בו כדי חלוקה חשיב שיש לכל שותף חלק בכל אותו חפץ, וס"ת כאמור הוי דבר שאין בו כדי חלוקה וחשיב הכא כמאליו שיש לכל אחד זכות בכל הס"ת כולו אפילו בלי שאחרים יקנו לו חלקם. אלא דכאמור כל זה אייתי שפיר לפי שיטת הרמב"ן דכל דבר שאין בו כדי חלוקה חשיב גבי כל אחד ככולו שלו, ואולם לשאר הראשונים דלא סוברים הכי אלא ס"ל דאף כשאין בדבר כדי חלוקה חשיב שיש לכל אחד רק את חלקו אה"נ י"ל דלפי דעתם צריך שכל אחד יקנה לשני את חלקו וכדכתב הבאר יצחק.

וראה גם באור שמח על הרמב"ם (פ"ז דספר תורה ה"א) שעמד לפלפל שם בענין זה ולהשיב על מה שכתב לו חכם אחד להביא ראיות דאין יוצאין יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות, ועמד האור שמח להשיב על דבריו של אותו חכם אחת לאחת, וסוף דבר העלה לדינא דיוצאים יד"ח מצוה זו של "ועתה כתבו לכם" בס"ת שנכתב בשותפות. ע"ש. ואמנם ראיתי עתה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קנט אותיות ד - ה - ו) שעמד להשיב ולדחות את כל הראיות של האור שמח (הנ"ל) במה שהשיב לרב השואל אותו, מכל מקום לענין דינא העלה אף הוא במסקנא (שם אות ז) דשפיר יוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות, וביאר בזה דהוא כיון דב' סוגי שותפות איכא, האחד שותפות פשוטה שיש לכל אחד חלק מהספר לעולם, ועוד סוג שותפות מש"כ הר"ן (ריש פ"ה דנדרים) דבדבר שאין בו דין חלוקה קי"ל דיש ברירה ובשעה שזה נכנס כולו שלו ובשעה שזה נכנס כולו שלו, ועד"ז קיי"ל בשו"ע או"ח (סי' תרנח ס"ז) ברמ"א גבי אתרוג דאפילו ביום הראשון יוצא יד"ח באתרוג של שותפות, וכמ"ש שם בשם תשובת הרשב"א דדומה להאי דנדרים ועי' בביאור הגר"א. וכה"ג הוי נמי גבי ס"ת דלכו"ע יוצא בזה יד"ח בשותפות כיון דבשעה שהוא צריך לספר תורה כולו שלו ע"פ מש"כ הר"ן. ע"ש. וראה עוד בדבריו בחלק ט' (סימן רכב) שחזר והניף ידו בזה לומר דע"פ סוג השותפות שכתב הר"ן בנדרים שבשעה שהוא צריך לדבר כולו שלו, שותפות כזה מהני אליבא דכו"ע, ובאופן כזה אפילו הניחו בבית הכנסת יוצא יד"ח. ע"ש. ומתבאר מדברי הרב שבט הלוי דנוקט ליישב מנהג השותפות בכתיבת ס"פ ע"פ שיטת הר"ן בנדרים (ריש פרק השותפין) דמבואר בדבריו שבדבר שאין בו כדי חלוקה קנוהו השותפים ע"ד כן שיהיה שייך כולו לכל אחד מהשותפים בעת שמשתמש בו, ובאמת כן היא נמי שיטת הרשב"א וכאשר יבואר לקמן בעה"י. [ושיטה זו חולקת על שיטת הרמב"ן הנ"ל (שהביא הקהילות יעקב) וכמבואר בר"ן נדרים (שם) שהוא חולק על הרמב"ן. יעו"ש].

ונראה שהרב שבט הלוי תופס דשיטת הר"ן היא אליבא דדינא. ברם בקושטא דשיטה זו דהר"ן אינה לכו"ע ובפרט מרן ז"ל בשו"ע לא מסכים לה, כי הנה מרן ז"ל כתב בשו"ע או"ח (סי' תרנח ס"ז) שותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא בו יד"ח ביום הראשון עד שיתן לו חלקו במתנה. הגה, ודוקא שלא קנו לצורך מצוה אבל אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו מסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו. ע"כ. והנה דברי הרמ"א בהג"ה הם דברי הרב המגיד (פ"ח מהל' לולב הי"א) שאחר שעמד לבאר שם את דברי הרמב"ם שכתב כדברי מרן (הנ"ל) דשותפין שקנו לולב וכו' אין יוצא עד שיתן חלקו במתנה וכו', דהוא מהגמ' דב"ב (קלז ע"ב) דאחין שקנו אתרוג מתפוסת הבית, ונטלו אחד מהם לצאת בו יד"ח המצוה, אם יכול לאוכלו דהיינו שהוא שלו מצד שכולם נתנוהו לו במתנה יצא וכו'. וסיים הרב המגיד, אבל הרשב"א (בחידושי ב"ב שם) כתב: ומסתברא לי דדין זה שהזכירה הגמרא באחין שלא לקחוהו לאתרוג מעיקרא ע"מ לצאת בו אלא לאוכלו ולהריח בו, אבל לקחוהו לצאת בו ודאי דבכל גוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוהו היו יודעים שאינו ראוי לחלק, הלכך ע"ד כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל אחד מהן לצאת בו שיהיה כולו שלו דומיא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה שהן נכנסים לחצר של שניהם שאין בה דין חלוקה כמו שמבואר בגמ' נדרים (מו ע"ב), והטעם שיש ברירה שכשלקחוהו על דעת כן נשתתפו שבשעה שכל אחד נכנס יהיה מקום דריסתו שלו, ואף בלולב כיוצא בו ואין צריכין להקנות. ע"כ דברי הרשב"א. וסיים ה"ה, ואפשר שעל דעת זה סמכו בהרבה מקומות שלוקחים לולב אחד וכל הקהל יוצאין בו בין ביום הראשון בין בשאר ימים, עכ"ד. ע"ש. ומתבאר הכא דשיטת הרשב"א נוטה לשיטת הר"ן בנדרים (הנ"ל) דבדבר שאין בו כדי חלוקה הדבר שייך כולו לכל אחד ואחד בשעה שהוא משתמש בו, כיון שעל דעת כן קנוהו מעיקרא (וכן מבואר נמי מדברי הרב שבט הלוי הנ"ל דהרשב"א ס"ל כהר"ן בזה).

ובאמת דברי הרשב"א הללו מלבד שמבוארים הם בחידושיו לבבא בתרא (הנ"ל) הם אף בתשובותיו (ח"א סי' תו) שכתב לבאר שם דכל אתרוג שלקחוהו הקהל ע"ד לצאת בו יד"ח הוי דומיא דחצר השותפין שאין בה כדי חלוקה דאמרינן דכל אחד בעת שמשתמש בה זוכה בכולה. ע"ש. הן אמת דהנה הרשב"א גופיה בתשובותיו (ח"א סי' סב) שג"כ עמד בשאלה זו דאתרוג ולולב של ציבור, וכתב לחלק כיו"ב דכל שקנאוהו מעיקרא ע"ד כן שיוצאים בו יד"ח הוי כי הא דהגמ' דנדרים וכו', ולכן אין צריכים ליתנו במתנה זל"ז וגם לא לעשות איזה תנאי ביניהם ע"ז, אלא כל אחד ואחד יוצא בו יד"ח כיון שיש בזה ברירה משום דאינו ראוי לחלק, אלא שסיים וכתב על חילוק זה: "ולהלכה אני אומר אבל לא למעשה". ע"ש. ומבואר בתשובת הרשב"א הזו דאינו סומך על חילוק זה לענין מעשה לדינא, אלא דחילוק בעלמא הוא ע"ד הלימוד וכמו שהביא חידוש זה ג"כ בחידושיו למס' בבא בתרא הנ"ל. וק"ל. וצ"ב. ועכ"פ חזינן שהרב המגיד וכן הרמ"א סומכים על דברי הרשב"א הללו גם למעשה ולא העירו כלל שיש בתשובותיו מש"כ שחילוק זה אינו למעשה.

איך שיהיה הנה מרן ז"ל נראה דלא ס"ל כלל לסמוך על חילוק זה דכל שקנו האתרוג מעיקרא לשם מצוה כיון דידעו דאין בו דין חלוקה ע"ד כן קנוהו שכל אחד זוכה בו לגמרי בעת המצוה, ועל כן השמיט את דברי הרשב"א הללו שהביאם הרב המגיד, ואפשר דהוא משום שאף הרשב"א לא סומך ע"ז למעשה וכמבואר מדבריו גופיה הנ"ל (בסימן סב). וראה גם בס' שתילי זתים בשו"ע או"ח שם (סי' תרנח ס"ז) שהביא רק את דברי מרן והשמיט את דברי הרמ"א, והוא סימן ברור דס"ל שמרן ז"ל אינו סובר לדברי הרמ"א הללו, והרמ"א כאן בא לחלוק על דברי מרן ולא להוסיף עליו, וכמ"ש הרב שתילי זיתים כיו"ב בהקדמתו לספרו שם (ד"ה הנה אחר) שזהו הדרך בספרו, וז"ל: ולכך ראיתי להעתיק לי ספר השלחן ערוך ומדברי הגאון רמ"א ז"ל מה שהוא שייך לדברי השו"ע ואפשר שיהיה מוסכם לדעתו אפילו על צד הדחק, והשמטתי מה שהוא סותר וגם המנהגים כי מה בצע הלאות אנשים במנהגים שאינם נוהגים אצלנו אחר שכבר נתפשטו דיני השו"ע ומנהגיו בכל הארצות וכל הפוסקים האחרונים ז"ל אינם קוראים לו אלא בשם מרן להודיעך כי הוא מרא דארעא. ע"ש. הרי שבמקום שהשמיט השתילי זתים את דברי הרמ"א ש"מ דהאי דשתיק מיניה משום דלא ניחא ליה הוא, ובאמת גם בהגהות שתילי זתים בשו"ע (שם ס"ק כו) כתב לבאר דלעולם דעת מרן היא שאפילו אם קנו הלולב ע"ד לצאת בו צריך להקנותו זל"ז כי כן משמע שהוא דעת הרמב"ם הרי"ף והרא"ש, ושכן נראה שהוא דעת מרן שסתם ולא הביא דברי הרשב"א הללו אפילו בשם י"א, וציין שם נמי לדברי הרשב"א הנ"ל (בסי' סב) שמדבריו משמע נמי שאינו מסכים למעשה על חילוק זה. ע"ש. וראה גם בכה"ח (סי' תרנח ס"ק עב) שג"כ כתב דלדינא אין לסמוך על חילוק הרשב"א מאחר וחזינן שהרשב"א גופיה כתב (בסימן סב) שאין זה למעשה, ושכ"כ גם המג"א (שם סק"י) דטוב להכריז שכל אחד יתן חלקו לחבירו במתנה. ע"ש. ומזה מבואר דחילוק זה שבדבר דאין בו כדי חלוקה אמרינן דנעשה שכל אחד זוכה בכולו אינו לכו"ע, ושבט הלוי סמך ע"ז משום דלשיטת הרמ"א קאי שהביא את דעת הרשב"א להלכה, ומבני היוצאים ביד רמ"א נינהו, אבל לדעת מרן ז"ל אין אנו יכולים לסמוך על חילוק זה.

וראה עוד בס' משנת אברהם (בשער כתיבת ס"ת סימן א ס"ק כט) שכתב לבאר בענין זה דס"ת בשותפות דלא מבעיא לדעת הסוברים דשל שותפים שפיר מקרי "לכם" וכשיטת רבינו אביגדור שהביא הרא"ש בתשובה (כלל לה סי' ב) ד "לכם" גם שותפים במשמע, וא"כ י"ל דיוצאין יד"ח בס"ת של שותפות, אלא אף לסוברים דאין שותפים בכלל "לכם" שפיר יוצאין בס"ת דשותפות וכמ"ש הרשב"א בתשובה (ח"א סי' סב) גבי אתרוג הקהל דדמי לחצר השותפין שנדרו הנאה זמ"ז דכ"א נכנס לתוך של חבירו משום דאמרינן שבשעה שנכנס הוברר הדבר למפרע דבשלו הוא משתמש, והר"ן בנדרים (שם) כתב דאף למ"ד אין ברירה שרי בזה כיון דאדעת הכי נשתתפו שבשעה שישתמש בו כל אחד יהיה כולו שלו. וא"כ גם בס"ת שפיר נוכל לומר שבשעה שכל אחד לומד בו הוי שלו דאדעתא דהכי נשתתפו. עכ"ד. ע"ש. וק"ק על דבריו דהרב משנת אברהם שהוא סומך על דברי הרשב"א ומביא את תשובתו שבסי' סב והרי בגוף התשובה שם מבואר להדיא שזה "להלכה ולא למעשה", ואפשר שהוא סומך על כך דהרמ"א הנ"ל (סי' תרנח ס"ז) הביא את שיטת הרשב"א בזה ומשמע שהוא אף למעשה. ועכ"פ עי' במשנת אברהם שהביא שם עוד צדדים להקל בזה דיוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות. יעו"ש.

וראה גם בשו"ת צור יעקב ח"א (סו"ס קח) שמתבאר מדבריו נמי דדעתו מצדדת לומר דלדינא יוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות, וכמ"ש שם: וא"כ כיון דלהרבה פוסקים יוצאים בס"ת של שותפות וכו'. יעו"ש. וראה גם בביאור נחל אשכול שעל ספר האשכול (הל' ספר תורה עמ' לה) שהביא שם תשובה ממר זקנו הג"ר אברהם ברודא ז"ל בענין זה של כתיבת ס"ת בשותפות אם יוצאים בו יד"ח, ואחר שפלפל בזה צידד בראיות לומר דכל ס"ת שנכתב בשותפות ויש לשותפים חלק בו הרי הם מקיימים בזה מצות כתיבת ס"ת, אלא שכל זה דוקא אם עושים זאת בשותפות, אבל קהל שהקדישו את הס"ת שכתבו אין יוצאין בו וכמ"ש התורת חיים, (ואפשר דכוונתו לחלק בין ענין שותפות שיש לו זכות בגוף הס"ת לבין ענין הקדש לביהכ"נ שאע"פ שיש לו חלק בס"ת אולם אינו זכות ממש, וכמו שהבאנו לעיל לחלק כיו"ב בשם האגרות משה והמשנה הלכות, וא"כ איכא להו תנא דמסייע מדברי הג"ר אברהם ברודא ז"ל הללו, ד "ארוך בדורו" היו מכנים אותו (עי' ס' תפארת יצחק עמוד י) וכן הוא מוזכר לרוב בסדרי טהרה בהל' נדה], ועכ"פ העלה שם במסקנא להלכה ולמעשה דיוצאים יד"ח בס"ת שנכתב בשותפות. ע"ש.

והן אמת דבכלל יש להעיר בעיקר דבריו הנ"ל של התורת חיים שביאר את דברי הגמ' דסנהדרין (כא ע"ב) דאמרינן, וכותב ס"ת לשמו אמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביאר התורת חיים דדרשה זאת מיתורא ד "לכם" קא דריש דמשלכם בעינן ולא סגי ליה בשל אבותיו, ומזה יצא לו נמי דהוי כלולב דאין יוצא בשל חבירו דכתיב ביה "ולקחתם לכם", דהנה הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה (ט ע"א) כתב וז"ל: דבתפלין ומזוזות לא מייתר בהו קרא לכותבן לשמה, ואילו בס"ת כתיב "ועתה כתבו לכם" והיינו לשם חובתכם, וההיא דסנהדרין (כא:) דאמר רבה שמצוה לכתוב משלו דכתיב "כתבו לכם", ההיא מתיבת "כתבו" נפקא, וגבי מלך כתיב "וכתב לו" ודרשינן לשמו שלא יתגאה בשל אחרים לשתי תורות. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מדברי הרמב"ן הללו דהאי דרשה דרבה דמצוה לכתוב ס"ת משלו מתיבת "כתבו" נפקא ולא מ "לכם", וממילא אין כבר מקום לדרוש דהוי ביה בס"ת דין לולב דאין יוצא בשל חבירו, דהתם שאני דדריש ליה מ "לכם" משא"כ הכא דאין כלל דרשה ממילה זאת גבי ס"ת. וק"ל. וכן מבואר נמי כיו"ב בדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין (מח ע"א) שכתב שם: דבס"ת בעינן עיבוד לשמו לדברי הכל לחיבוב מצוה משום דדרשינן עשייה לשמה מדכתיב "כתבו לכם את השירה הזאת", ואע"ג דדרשינן בסנהדרין (כא ע"ב) שאע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב "כתבו לכם את השירה הזאת" ההיא מ "כתבו" נפקא, אייתר "לכם" לעשיה לשמה, וגבי מלך דכתיב "וכתב לו" דרשינן לשמו. ע"ש. ומבואר מדברי הר"ן הללו נמי דדרשה זו שצריך לכתוב ס"ת לעצמו מהמילה "כתבו" נפקא ואין לזה שום ענין מהמילה "לכם", דמהמילה "לכם" ילפינן שצריך להיות לשמה. וא"כ לפ"ז נפל פיתא בבירא כל חידוש דרשתו של התורת חיים דכיון דילפינן מ "לכם" שצריך לכתוב ס"ת לעצמו א"כ גם בשותפות לא יוצא יד"ח, דז"א שהרי אין שום ענין לדרשה זו מהמילה "לכם".
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi