למעלה
י) והנה בענין שינוי מצדקה לצדקה, אמרינן בגמ' דערכין (ו ע"א), ת"ר האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד הגבאי מותר לשנותה, משבאתה ליד הגבאי אסור לשנותה. וכתבו התוס' שם בד"ה עד שלא באתה וכו', דרבינו ברוך פירש דהא דאמרינן מותר לשנותה, היינו ממש למצוה אחרת, ואם נדר אדם סלע לצדקה לעניים יכול לעשות ממנו מצוה אחרת ממש כל כמה דלא אתאי ליד גבאי. אולם לעומת זה הר"ר משה מאוירא פירש, דלשנותה ממש לעולם אסור, אפילו כשלא באתה ליד הגבאי. אלא פירוש הגמ' הוא, דקודם שבאתה ליד הגבאי מותר ללוותה. ע"כ. וראה בתשובות מהר"ם הארוכות (סי' שמג), שג"כ מבואר מדבריו שם דמפרש את דברי הגמ' דערכין כר"מ מאוירא, דמותר לשנותם היינו ללוותם, אבל לשנות למצוה אחרת לגמרי לא. ע"ש. והמחנה אפרים (בהל' צדקה רס"י יא) כתב לפרש דאפשר לומר דבהא פליגי, דהר"ר משה מאוירא ס"ל דמכי אמר סלע זו לצדקה נעשה עליו נדר לתתו לעניים דוקא ואיכא עליו חובת גברא לקיים נדרו, לכן לא יכול לשנותה למצוה אחרת. אולם רבינו ברוך ס"ל דכיון דאפרשיה ואמר סלע זו לצדקה תו לא נשאר גבי הנודר מידי, שהסלע עצמו נתפס לגבוה, וכל דלא זכו ביה עניים, עדין מצי לשנותו בכל מידי דלגבוה. ע"ש. וראה בדברי הרא"ש בפ"ק דבבא בתרא (סי' כט) שהביא שם את דברי רבינו תם, שמפרש דהא דאמרינן התם בגמ', רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה לשנותן לכל מה שירצו, הא דרשאין לשנותן, הוא אפילו לדבר הרשות. ופירש הרא"ש דלפי דברי ר"ת הללו צ"ל דהא דאמרינן בערכין, האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה וכו', היינו כשבאה ליד הגבאי דאסור לשנותה, דוקא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שרי (וציבור יכולים לשנות אף לדבר הרשות). והמשיך הרא"ש, דא"כ קשה, דמשמע שעד שלא באתה ליד הגבאי מותר לשנותה, היינו אפילו לדבר הרשות, והרי אמרינן בר"ה (ו ע"ב) בפיך זו צדקה, וא"א לחזור בו. ויש לומר דהכי קאמר, עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה, פרוש ללוות ע"מ לפרוע. משבאת ליד הגבאי אסור ללוותה לדבר הרשות אפילו לחזור ולפרוע, אבל לשנותה לדבר מצוה מותר אפילו לא יפרענה עוד ואע"ג שכבר באה נמי ליד הגבאי. עכת"ד. ע"ש. וא"כ מביאורו זה של הרא"ש בדברי ר"ת [ואשר נראה נמי שמסכים לו בזה, ובאמת כן מבואר מדבריו של הרא"ש בתשובה (כלל יג סי' ה), דמסכים לשיטת ר"ת זו. ע"ש]. מתבאר דאיכא הכא שיטה שלישית, דהיכא שמשנה את הסלע לדבר מצוה, אפילו כשבאה ליד הגבאי שרי. ודו"ק. ועי' היטב בב"י יו"ד (סי' רנט) שהביא שם את דברי הרא"ש, ומשמע נמי דהיא שיטה נפרדת. וראה גם בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סי' עו) ומכלל דבריהם מבואר דלשיטה זו של הרא"ש בין יחיד בין גבאי יכול לשנות את הצדקה ממצוה אחת למצוה אחרת. ע"ש. אולם עתה ראיתי בס' צדקה ומשפט (פרק ט ס"ק מב) שכתב לבאר בדעת הרא"ש דס"ל שרק כשבא ליד הגבאי שרי ליה לשנות מצדקה לצדקה, אבל כשעדיין הוא ביד היחיד לא. ע"ש. [איברא, דיש להתבונן בדברים היטב, דהנה ברס"י רנט פסק מרן כשיטת ר"מ מאוירא הנ"ל, וכמו שנבאר בעה"י לקמן. ולעומת זה בסי' רנו סעיף ד פסק כשיטת ר"ת (שזוהי ג"כ שיטת הרמב"ם (בפ"ט מהל' מתנות עניים ה"ז) והר"ר יונה, והרשב"א, והרא"ש, והמאירי, והר"ן והנמוק"י בבבא בתרא (ח ע"ב), ועוד טובא מהראשונים, עי' בהגהות ידידינו מר בריה דרבינא הר"ד יוסף יצ"ו בשו"ת פאר הדור להרמב"ם (סי' קכח הערה 3). ע"ש), דר"ת ס"ל דהא דשרי לשנות לצדקה, היינו אפילו לדבר הרשות עי' בביאור הגר"א (שם אות ז), ובש"ך (שם סק"ז). ע"ש. וכאמור דשני שיטות נפרדות הם, כי לפי ביאורו של הרא"ש בדעת ר"ת יוצא דאם משנה לצורך מצוה אחרת אפילו כשהגיע ליד הגבאי שרי. ואילו לדעת הר"ר משה מאוירא אסור. וצ"ב. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' מט) שכתב לבאר, כי לשיטת ר"ת דיכולים בני העיר לשנות הצדקה לדבר הרשות, ה"ה דיחיד נמי יכול לשנותן להכי. ע"ש. והאמת היא כי מדברי הרא"ש לא מבואר הכי וכתב להדיא שאף לר"ת אין היחיד יכול לשנות לדבר הרשות, וכדהקשה הרא"ש, דאיך אפשר לומר הכי הרי נאמר "בפיך", ולכן ביאר שהוא לצורך מצוה וכו', אבל לשנות לגמרי לדבר הרשות לא. וצ"ב. ושו"ר בס"ד בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סוס"י קיט אות ג), שעמד להעיר כיו"ב על מהרש"ם. ע"ש. ועכ"פ כאמור יש לעמוד בביאור דברי מרן, ודילמא בהא דתמחוי פסק כר"ת, אבל לא בביאור דברי הגמ' דערכין. וק"ל. ואין להאריך יותר].

והנה מפשט דברי מרן ביו"ד (סי' רנט ס"א), משמע דדעתו לפסוק כהר"ר משה מאוירה. שכתב שם, האומר סלע זו לצדקה, או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו בין ללוותו לעצמו, בין להלוותו לחבירו ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד הגבאי אסור ללוותו בין לו בין לאחר בין לגבאי. ע"כ. וכן מבואר כיו"ב מדבריו של המבי"ט בתשובה (ח"ג סי' טו) דדעת הטור ומרן לפסוק לחומרא, כשיטת הר"ר משה מאוירא. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' כט אות א) שג"כ כתב לבאר כן דמרן פוסק כר"מ מאוירא. ע"ש. וראה גם בדברי הרמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים ה"ד) שג"כ מבואר בדבריו דפוסק הכי כשיטה זו של ר"מ מאוירא. ע"ש. וראה גם בשו"ת שבט הלוי להגר"ש ווזנאר (ח"ב סי' קיט) מש"כ בזה. ע"ש. ואמנם כל זה היכא שאמר סלע זה לצדקה והפריש כבר את הסלע, אולם היכא שנדר ליתן מתנה לעני מסויים, ורוצה עתה לשנותו לעני אחר, הביא בזה המחנה אפרים (בהל' צדקה סי' ז) מחלוקת הפוסקים, דמהר"ש יפה בתשובה כ"י השיב, דיכול לשנותו לעני אחר. אבל הרדב"ז ס"ל שאינו יכול לשנותו. [וכנראה כוונתו לדברי הרדב"ז בתשובה ח"ד סי' אלף רד (קלד). שכתב שם, ואם אומר יבוא פלוני עני ואתן לו, בהא ודאי איכא לאסתפוקי, אם קנה ראשון אם לא, וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשון ויכול לתנו לעני אחר, וראייתו מהא דאמרינן בערכין האומר סלע זה לצדקה, עד שלא באת ליד הגבאי יכול לשנותה. ואני אומר דאין מכאן ראיה כלל, דשאני התם שאומר סלע זה לצדקה סתם, אז יכול לשנותה, אבל בנידון דידן שאומר אתן לך צדקה זו, אותו עני דאמירתו לו כמסירתו להדיוט, וכיון דאילו מסר לו אינו יכול לשנותה, באמירה לחוד נמי אינו יכול לשנותם, וכופין ליתן לו. אבל אם אמר סתם אתן מתנה לעני, אז יכול ליתן לכל עני שירצה. עכ"ל. ע"ש]. וכתב ע"ז המחנה אפרים, כי מדברי הטור ביו"ד (סי' רנט) נראה כסברת מהר"ש יפה, שמכך שכתב שם, שאם נדר ליתן סלע לצדקה יכול לשנותו למצוה אחריתי, הרי דאפילו בנדר צדקה לעניים, יכול לשנותו ויוצא ידי נדרו, וה"ה נמי באומר אתן סלע לעני פלוני, אפילו אם יתן סלע זה לבסוף לעני אחר, דיוצא ידי נדרו. אולם הוקשה לו ע"ז, מדברי המרדכי בפרק הגוזל שכתב שם בשם הרא"ם, דמשמע מיניה שאם נדר לעני מסויים, אינו יכול לשנותו לעני אחר. ולכן ביאר שם דצריך לומר שמש"כ הטור דהנודר לצדקה יכול לשנותו למצוה אחרת, איירי בנודר לעניים שאינם ידועים, וכיון שלא זכו בה העניים עדין שהרי אינם ידועים, ליכא עליה אלא חיובא דנדרא שנתחייב לעשות מצוה, ויכול לשנותו למצוה אחריתי. אבל בנודר לעני ידוע ה"ז נתחייב לאותו עני באמירתו, כמי שנתחייב לחבירו בקנין, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והלכך אינו יכול לשנותו אפי' לתנו לעני אחר. ע"ש. [וראה גם בס' פרי האדמה לג"ר מיוחס בכר שמואל בביאורו על הרמב"ם הל' מתנות עניים (פ"ח ה"ד) מש"כ ג"כ לבאר בדעת הטור הנ"ל דסי' רנט. ע"ש].

והן אמת, שמחלוקת זאת שהביא המחנ"א בין מהר"ש יפה והרדב"ז, מצינו לה שורש וענף בדברי הראשונים, כמתבאר מדברי הרקאנטי בפסקיו (הל' צדקה סי' נג) שכתב שם, האומר לעני מתנה אני נותן לד נעשה כנדר ואם נתחרט ובא לפני חכם להתירו אינו רשאי להתירו ומכל מקום הנדר מותר וכו', ורבינו טוביה וספר האשכול פסקו דכופין [אותו לקיים דבריו], דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וקנה העני. וי"א דודאי כיון שאמר לעני אתן לך צדקה, מחוייב ליתנה וכופין אותו, מיהו יכול לתנו לעני אחר דלא קנה ממנו עני ראשון, מדאמר בערכין סלע זה לצדקה, עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה. ע"ש. וראה גם בגליון מהרש"א ביו"ד (סי' רנט) שהביא שמדברי הש"ך בחו"מ (סי' פד סקנ"א, והוא ט"ס וצ"ל סי' פז דשם מובא כדברים אלו, וגם על דברי הש"ך הללו נתכוין המחנ"א הנ"ל שהזכירו שם בדבריו) מוכח דס"ל שאם אמר ליתן לעני זה דאינו יכול לשנות ליתן לעני אחר. ע"ש. ועכ"פ מתבאר מדברים אלו, דעד כאן לא פליגי אלא היכא דהעניים היו מבוררים, דאיכא למימר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. אבל אה"נ היכא שאמר ליתן לעניים סתם, משמע דכו"ע מודו דיכול לשנותו למצוה אחרת, וכמו שכתב המחנ"א. וכן מתבאר כיו"ב מדברי המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' כב), דבעניים שאינם מבוררים לכו"ע אין צד זכיה, ויוצא יד"ח מדין נדר בכך שיתן לעני אחר. ע"ש. וכ"כ ביתר ביאור המחנה אפרים (בהל' צדקה סי' י). ע"ש. וכשנודר ליתן למוסד צדקה מסויים בפשטות דינו כעני מבורר, דלדעת האוסרים לשנות מעני לעני, ה"ה דאסור בכה"ג לשנות למוסד אחר, אפילו ששניהם מאותו סוג של צדקה. וכן משמע מדברי המהריט"ץ בתשובותיו (סי' עט). ע"ש. וראה גם בחקרי לב (ח"ג חיו"ד סי' קה) מש"כ בזה. ע"ש.

והנה סוגיין דעלמא נקטינן כדעת הרדב"ז דכל שנדר לעני ידוע ומסויים אינו יכול לשנותו לעני אחר, וכמו שכתב כיו"ב החתם סופר בתשובה (חיו"ד סי' רלז) ד"ה אך אי לאו וכו' שכן היא דעת רוב הפוסקים כדעת הרדב"ז. יעו"ש. [הן אמת היא שמדבריו של החת"ס בתשובה בחו"מ (סוס"י קטו) נראה דס"ל דמותר לשנות. יעו"ש. וכבר עמד בסתירה זו בס' צדקה ומשפט (פרק ט סק"ג). וכן עמד שם ג"כ על דברי קצוה"ח שמדבריו (בסי' פז סקכ"א) מתבאר דס"ל שאסור לשנות מפני שנתחייבו נכסיו וכסברת המחנ"א, אולם בדבריו (בסי' ריב סק"ד) נראה דמסקנתו היא דדעת רוב הפוסקים היא דיכול לשנות. ע"ש. וציין עוד שמדברי הט"ז בחחו"מ (רס"י רמג) נראה שסובר שאינו יכול לשנות, ושכן יש לדייק ג"כ מדבריו שם (בסי' ריב סק"ה). ע"ש]. ועתה ראיתי ג"כ לידידנו הגר"י סופר בס' ציון יעקב על ס' מחנה אפרים וראיתי לו שם (בהל' צדקה סי' ז) שציין שם כי מצא לחד מקמאי שעומד ג"כ בשיטת הרדב"ז והוא מהר"ם מסרקסטה אשר הובא בשיטה מקובצת במס' בבא קמא (לו ע"ב) שכתב כן דאם נדר לתת לעני ידוע דאינו יכול לחזור בו. ע"ש. [ואיברא דלפי מה שהבאנו לעיל מדבריו של פסקי הרקאנטי (בהל' צדקה סי' נג) חזינן דכן היא שיטת עוד מהראשונים. וק"ל]. ובציון יעקב הביא שם את דברי הגר"ח פלאג'י בס' החפץ חיים (סימן ט אות ה) שכתב בזה"ל: אם נדר לעני ידוע אינו יכול לחזור ולשנותה הרב מחנה אפרים בהל' צדקה (סי' ב) משם רוב הפוסקים, ומ"מ גם בזה יש מחלוקת כמ"ש במק"א מדברי הרשב"ש סי' שסא והרדב"ז סי' תקה. עכ"ל. והעיר ע"ז הגרי"ס דלכאורה מתבאר מדבריו אלו של הגר"ח פלאג'י שכלפי שדעת רוב הפוסקים היא דאסור לשנות מעני לעני, דעת הרשב"ש והרדב"ז היא דמותר, וזה דלא כמתבאר מדברי הרדב"ז לעיל דאדרבא הוא אוסר לשנות מעני לעני, אלא שיש לומר דהרדב"ז חזר בו וכמו שמוצאים כמה פעמים דאיכא סתראי בדבריו, משום רוב התשובות שהשיב כמעט במשך שמונים שנה וכמו שכתב כבר ע"ז הרב הנז' בחיבורו תפארת יצחק (סי' לו עמוד פז). ועוד ציין שם כי ט"ס איכא במה שציין הגר"ח פלאג'י את דברי הרדב"ז בסי' תקה דס"ל דמותר לשנות מעני לעני והוא ט"ס וצ"ל סי' תקו. ועכ"פ מהא חזינן דהגר"ח פלאג'י אסהודי מסהיד בשם הרב מחנ"א דדעת רוב הפוסקים היא דאסור לשנות הצדקה מעני לעני. ועוד הביא שם כיו"ב בשם הגאון מלבוב בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' עא) שג"כ כתב כיו"ב דרבו החולקים על מהר"ש יפה וסבירא להו דאין יכול לשנות הצדקה לעני אחר, ושכן פסק ג"כ אביו הגאון בעל שו"ת מאמר מרדכי (סימן טו), וכן הביא ג"כ הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק חאו"ח (סי' כא אות ג) והעיד שם שדעת רוב הפוסקים היא שאין יכול לשנות מעני לעני. עכת"ד. ע"ש.

אמנם מילה בלשוני דהנה ידידנו הגרי"ס יצ"ו (שם) הביא בריש דבריו את דברי קצוה"ח (סי' ריב סק"ד) שג"כ דן בענין זה לשנות מעני לעני, וכתב בזה"ל ובשו"ת רדב"ז (סי' קלד) ובשו"ת מהריט"ץ (סי' רסד) נסתפקו בנודר לפלוני עני אם יכול לשנותו לעני אחר. עכ"ל. והעיר ע"ז הגרי"ס דאיך זה שכתב קצוה"ח דהרדב"ז נסתפק בענין זה דהרי המעיין בדברי הרדב"ז שם יראה שכלל לא נסתפק בדבר זה ושפתיו ברור מללו וכך כתב: "בנידון דידן שאמר לעני אתן לך צדקה זכה בו העני דאמירתו לו כמסירתו וכיון דאילו מסר לו אינו יכול לשנותה באמירה לחוד נמי אינו יכול לשנותה וכופין לתת לו, אבל אם אמר אתן מתנה לעני אז יכול לתת לכל עני שירצה". ע"כ. וסוף דבר נשאר שם הגרי"ס יצ"ו בצ"ע על דבריו אלו של קצוה"ח. יעו"ש. ברם בקושטא אמרתי כי אע"פ שאיני כדאי מ"מ אצא לישע הגאון קצוה"ח שלא יהיו דב"ק בכדי ח"ו, ואען ואומר, כי הנה לפי מה שכבר הבאנו לעיל מלשונו של הרדב"ז הנ"ל מבואר שפיר מדוע כתב קצוה"ח דהרדב"ז מסתפק בדבר זה, ולכן אומר אני להעתיק כאן את כל תורף תשובתו של הרדב"ז שם דז"ל: ולענין אם יכול לומר לעני אחר אני נותן, אם הוא כמשתמט כופין אותו ליתן, ואם אומר יבוא פלוני עני ואתן לו בהא ודאי איכא לאסתפוקי אם קנה ראשון או לא. וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשון ויכול ליתנו לעני אחר וכו' ואני אומר דאין מכאן האיה כלל וכו' אבל בנידון דידן שאמר אתן לך צדקה זכה אותו עני וכו' אינו יכול לשנותה וכופין ליתן לו וכו'. יעו"ש. וממילא מתבאר כי הן אמת דלקראת סוף דבריו כתב שם הרדב"ז בלשון חרוץ דלעולם א"א לשנות הצדקה מעני לעני וכדכתב הגרי"ס יצ"ו, אולם מ"מ הרי הרדב"ז התחיל את לשונו שם בלשון ספק איכא לאסתפוקי וכו' והוא הוא אשר תפס קצוה"ח בדעתו של הרדב"ז שהוא מסתפק בדבר, וכנראה דס"ל לקצוה"ח דגם מה שכתב שם אח"כ הרדב"ז ואני אומר דאין מכאן ראיה וכו' אבל בנידון דידן וכו', לא כתב זאת באופן נחרץ שכן הוא דעתו, אלא כל זה מוסב כלפי מה שהתחיל וכבר ראיתי מי שכתב וכו' והיינו שבא לדחות את דעה זו, אבל לעולם ענין הספק במקומו עומד. וק"ל. איך שיהיה הרי חזינן דעכ"פ התחיל הרדב"ז ז"ל בלשונו שם איכא לאסתפוקי וכו' והרי שהוזכר לשון של ספק בדבריו, ולא כדנקט ידידנו הגר"י סופר יצ"ו שהמעיין בדברי הרדב"ז יראה שכלל לא נסתפק ושפתיו ברור מללו וכו', דהא חזינן דאכן לישנא דספוקי מספקא ליה נקט הרדב"ז, ומיושבים היטב דבריו של קצוה"ח הנ"ל. וכנראה שלשון זה של ספק שנקט הרדב"ז נעלם לפי שעה מעינו הבדולח של ידידינו הנ"ל יצ"ו, ותשקוט האר"ש.

ועכ"פ הנה לעיקר דינא נראה, שלמסקנא דעתו של הרדב"ז נוטה לומר דאה"נ דאסור לשנות הצדקה מעני לעני, דאע"ג שבריש דבריו תפס בלשון ספק, מכל מקום כך היא מסקנתו וכאשר תפס ג"כ הגאון מחנ"א הנ"ל בדעתו של הרדב"ז. וק"ל. ואציין כאן עוד מילתא, כי הנה ראיתי עתה בשו"ת משפט כתוב חחו"מ (סוס"י כט) שכתב שם בענין שינוי מצדקה לצדקה כי דבר זה כבר נפתח בגדולים ראשונים ואחרונים והכנה"ג ז"ל בספר בעי חיי חיו"ד (סי' רכ ורכא ורכב) ג"כ עמד לדון בזה וסוף דבר העלה שיכולים לשנות ההקדש ושכך עשה מעשה. ע"ש. וראה גם בס' אזן אהרן (מערכת צ אות ד) שהביא שם דבס' פורת יוסף (דף יא והלאה) נקבצו ובאו כל השיטות והסברות שיש בענין זה של שינוי מצדקה לצדקה. יעו"ש. וספרים אלו אמ"א לע"ע לראות בדב"ק. וראה גם בחכמת אדם (כלל קמח סעיף יא) מש"כ ג"כ בענין זה של שינוי מצדקה לצדקה, וכן בדבריו בבינת אדם (שם אות יב) במה שעמד לשאת ולתת בענין זה. יעו"ש. וראה גם בשד"ח (מערכת ארץ ישראל אות ז), ומהרש"ם בדעת תורה הל' צדקה סי' רנט (עמוד לט) מש"כ ג"כ בזה. ע"ש. ולפי המבואר בדברי הרדב"ז בתשובה הנ"ל ח"ד סי' אלף רד (קלד) שתלה ענין זה דכל האומר לעני ידוע שיתן לו צדקה חייב לתת לאותו עני דוקא כיון דאמרינן אלכ"ל, ולפי מאי דחזינן לעיל שדעת רוב הפוסקים הכי הוי דגם בצדקה לעניים אמרינן אלכ"ל, א"כ ממילא לפ"ז יוצא דאה"נ גם דעת רוב הפוסקים היא דאסור לשנות מצדקה לצדקה, והוא הוא אשר חזינן לעיל מדברי החת"ס ודעימיה שכתבו דדעת רוב הפוסקים היא דאסור לשנות מצדקה לצדקה. וק"ל. ועי' לגר"י ידיד הלוי בשו"ת שארית יוסף ח"ג יו"ד (סי' ב דף צה ד"ה ומה), שמתבאר בדבריו כיו"ב, שכתב שם: ומה שכתב החתם סופר דדעת רוב הפוסקים דאין לשנות מעני לעני לא ידעתי מי הם רוב הפוסקים, והחת"ס ציין לרדב"ז שכתב כן, מיהו יש לומר שהרדב"ז לשיטתו דס"ל שדעת רוב ככל הפוסקים דבהקדש עניים נמי אמרינן אלכ"ל אבל אנן לא קיי"ל הכי. עכ"ד. ע"ש. הרי שעמד לקשר בין ב' ענינים אלו דכיון דדעת רוב הפוסקים היא דבהקדש עניים אמרינן נמי אלכ"ל הכ"נ דכן היא דעת רוב הפוסקים דאסור לשנות הצדקה מעני לעני, ובמה שכתב הגר"י ידיד על הא דמבואר ברדב"ז דדעת רוב הפוסקים היא דבהקדש עניים אמרינן אלכ"ל, וכתב ע"ז הגר"י ידיד דאנן לא קיי"ל הכי כבר הבאנו לעיל להעיר ע"ז מדברי החקרי לב ועוד פוסקים שדבר זה מבואר בדבריהם שכן הוא דעת רוב הפוסקים, וכן עמד להעיר כיו"ב על דברי הגר"י ידיד בס' ציון יעקב (הל' צדקה סי' ז) סוד"ה ולענין הלכה וכו'. ע"ש. וע"ע מש"כ בענין זה של שינוי מצדקה לצדקה בשו"ת אחיעזר חיו"ד (סי' כג), ובשו"ת משנת ר' אהרון ח"א (סימן לא) ובשו"ת שער אפרים (סימן סו) ובשו"ת פרי יצחק (סימן נא, וכן בענף פרי סוס"י כז) ועוד, וכעת עמד קנה במקומו.

איך שיהיה, לפי כל האמור יש לומר בנידון דידן, אשר הנודב לא הוציא כלום מפיו לא את הסכום שרוצה לנדוב ולא את המטרה שאליה הוא נודב, אלא רק הש"ץ אמר שהעולה נודב "כנדבת ליבו", ובאותו זמן העולה חשב בליבו לנדוב סך גדול למוסד מסויים, ועכשיו רוצה לשנות ולחלק סכום זה לכמה מוסדות תורה וצדקה, דיש להעלות בזה לקולא, ויכול לעשות כרצונו עכשיו. חדא דהנה כיון שכל ענין זה היה במחשבה י"ל דלא חישינן ליה לענין משנה מצדקה לצדקה, דהרי המחנ"א הנ"ל הביא דהרדב"ז הוא המחמיר בזה שכל שנדב לעני מסויים דאי אפשר לשנותו לעני אחר, והנה בדברי הרדב"ז הנ"ל מבואר דהיינו טעמא שאי אפשר לשנותו לעני אחר משום דבצדקה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וממילא באמירה זו חשיב כאילו מסרו כבר את הכסף לעני וא"א כבר להוציא ממנו ולתת לאחר, וא"כ י"ל דזה שייך באמירה, אבל בענין מחשבה הרי כבר הבאנו לעיל דעת טובא מהפוסקים דלא אמרינן ביה אלכ"ל, וממילא אין תוקף במחשבה זו כנתינה, ולכן שפיר יכול לחזור בו, דמחשבה זו לא הוה חשיבה כנתינה. ודו"ק. ואמנם דיש פוסקים דס"ל דאף במחשבה אמרינן אלכ"ל, מ"מ הרי בפשטות דעת רוב הפוסקים היא דלא אמרינן במחשבה אלכ"ל, ועוד דשפיר יכול לטעון זה המוחזק קים לי כדעת הפוסקים דס"ל דלא אמרינן במחשבה אלכ"ל, ואמנם דפליגי הפוסקים דבדבר דאית ביה ממונא ואיסורא כגון דא דמצד אחד איכא איסורא דחיוב הנדר לצדקה ומצד שני הוא ענין של ממונא, בתר מאי אזלינן גבי קים לי דאם הוא ממונא יכול לטעון קים לי ואם הוא איסורא לא יוכל לטעון, והוא קשור נמי למה שהבאנו לעיל (הערה ה) דהכא בענין ספק צדקה חשיב איסורא, ובמקום אחר כבר כתבנו מזה דכל כה"ג אי אמרינן ביה קים לי. ואכמ"ל. ועכ"פ כאמור דעת רוב הפוסקים היא דמחשבה לא הוי בגדר דאלכ"ל, וממילא מחשבה זו לא חייבתו לענין דאי אפשר לשנות מצדקה לצדקה.

ועוד י"ל דהנה מהרש"ם בתשובותיו (חיו"ד סי' עו, במפתחות) כתב, שמה שנהוג כשעושה הש"ץ מי שברך, ואומר "בעבור שיתן כך וכך אין זה נדר", ואפילו אם אומר "בעבור שנדר", והוא עונה לש"ץ "כך וכך", אין זה בכלל נודר כיון שהש"ץ אמר בלשון עבר, דבכה"ג אפילו אמר בעצמו נדרתי סך פלוני, אינו נדר כמש"כ ביו"ד (סי' רלב סי"ב) בהג"ה, ובסמ"ע אבהע"ז (סי' עג סקי"ח) בשם תרומת הדשן, ומכ"ש כשאומר הש"ץ בלשון עבר, וליכא אלא משום מחשבה שבליבו. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בתשובותיו בח"ה (סי' פד) שהניף ידו שוב לחזק דבריו אלו, דאינו מתחייב מדין נדר ע"פ אמירתו של הש"ץ. ע"ש. נומ"מ מתבאר מתורף דבריו של המהרש"ם דהיכא דהש"ץ אומר בלשון עתיד, בעבור שיתן וכו' והוא אומר כך וכך, דהוי שפיר נדר, וכן ראיתי שכתב לבאר דבריו בס' צדקה ומשפט הנדפ"מ (פ"ד סקי"ב). ע"ש. אמנם עי' בערך ש"י ליו"ד (סי' רג) שכתב שם, דמה שנודר ע"י הש"ץ, אע"פ ששואלו כמה יתן והוא עונה, כך וכך כיון שאין העולה אומר בפרוש "כך וכך אני נודר או אתן", ה"ז כאומר לש"ץ נדור בשליחותי ואין נדר ע"י שליח, וכמש"נ בספירת העומר שאם אמר לו חבירו כמה היום לספירה, ועונה לו כך וכך, לא עולה לו הספירה דיחשב כאילו ספר בעצמו, והכא נמי הכא. ע"ש. וע"ע בשו"ת דובב משרים (ח"א סי' פז) שג"כ הסתפק בענין זה של נדרי מי שבירך שהש"ץ אומר "בעבור שנדב סך" והוא עונה הסכום, דאפילו נימא דאינו חייב משום נדר הרי נתחייבו משום שהתחייב לצדקה במחשבה שהרי חשב לתת סך זה לצדקה ולדעת הרמ"א הנ"ל (ביו"ד סי' רנח סי"ג) הרי מתחייב לצדקה במחשבה, ועמד לפלפל בזה כי לכאורה י"ל דגרע הכא מענין צדקה במחשבה וסוף דבר נשאר שם בספק. ע"ש].

עכ"פ בנידון דידן שגם הש"ץ וגם העולה לא הוציאו שום לשון נדר ושום פסיקת צדקה בסכום ובמטרת הצדקה, אלא שהש"ץ אמר "בעבור שנודב כנדבת ליבו", וזה העולה משתק שתיק, הוי כנודר לצדקה במחשבה בלבד, וא"כ יש לומר כאן ספק ספיקא לקולא, ספק הלכה כדעת הפוסקים דס"ל שמתחייב לצדקה ע"י מחשבה שבלב, ספק הלכה כדעת הרא"ש ודעימיה דאינו מתחייב, ובפרט לפי מה שהבאנו לעיל בס"ד לדייק מדעת מרן דהכי ס"ל כדעת הרא"ש. ואפילו נימא כדעת הפוסקים דס"ל שמתחייב לצדקה ע"י מחשבה שבליבו, והיינו דעת המרדכי ודעימיה, מ"מ יש לומר דנקטינן כדעת הפוסקים שאפשר לשנות מצדקה לצדקה וכדעת רבינו ברוך שהביאו התוס' בערכין (ו ע"א), כי אפילו נימא דמדברי מרן בשו"ע יו"ד (רס"י רנט) מתבאר דס"ל כדעת הר"מ מאוירא שהביאו התוס' (שם) דס"ל שאסור לשנות מצדקה לצדקה, מ"מ הרי כללא נקטינן בידין דלספק ספיקא מצרפים גם דעה דחויה במרן, וכמש"כ הזבחי צדק בח"ב (סי' קי ס"ק קנח) בשם האחרונים דעבדינן ס"ס אף בסברא שנדחית מההלכה, ואפילו היא מיעוט נגד רוב. וכן מבואר כיו"ב בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חאבהע"ז רס"י מז). ע"ש. וראה בזה גם למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' כג) שהביא שם בשם ספר כורת הברית שכתב, דכל דעה שלא הובאה להלכה בשו"ע אינה מצטרפת לס"ס, והעיר עליו כעין אשר העיר היד אברהם ביו"ד (סס"י קי) על הלבוש שכתב כיו"ב דאין לצרף לס"ס דעה שלא נפסק כמותה בשו"ע, דאטו על פי הכרעת מרן הב"י והדרכי משה נשים דעת גדולי הפוסקים כלא, ולכן העלה שם הלכה למעשה דעבדינן ס"ס אף בדעה הדחויה לדעת מרן. ע"ש. וראה גם בדב"ק ביבי"א ח"ד חאו"ח (סי' לג). יעו"ש. וכן העלה מו"ר שליט"א בכמה דוכתי כיו"ב דמצרפים לס"ס גם דעה דחויה, והכא נמי י"ל בנידון דידן, ולכן י"ל, דבכה"ג שרק חשב בליבו ליתן סך צדקה למוסד מסויים, דמותר לו לשנות למקום אחר מטעמא דס"ס הנ"ל.

[ובפרט במקום שרוצה לשנות את מטרת הצדקה לדבר יותר חשוב יש להקל טפי, כי הן אמת דמדברי הר"מ מאוירא שהביאו התוס' בערכין משמע, דאפילו לצדקה יותר חשובה נמי אסור לשנות, וכעין אשר כתב הרמ"א (סי' רנב ס"א) בשם מהרי"ק דביאר כן בדעת הרר"מ מאוירא. אמנם עי' בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' כז) שכתב שם, שכל המתנדב צדקה לדבר ידוע כגון לביהכ"נ, אין כוונתו לביהכ"נ דוקא אלא מביהכ"נ ומעלה וכו', ומשמע מדבריו אלה שלמצוה חשובה יותר, מותר לשנות. וראה גם בדבריו בחיו"ד (סי' רמד) שג"כ מתבאר כיו"ב. ע"ש. וראה גם בשו"ת שבט הלוי להגרש"ו חיו"ד (בהגהות לסי' רנט). ע"ש. וראה עוד בס' צדקה ומשפט (פ"ט ס"ק מב) מש"כ להעיר על דברי החת"ס הללו ממש"כ הוא גופיה בחיו"ד (סי' רמ) שדן התם במי שנדר צדקה לאחד מחברות הצדקה בעיר ושכח לאיזה מהם נדר ויש בעיר צדקות של עניי העיר ות"ת וקברנים והכנסת כלה וביקור חולים, ולאחר שדן התם באריכות בדין ספק צדקה אי דינו כספק ממון או כספק איסור העלה שמספק צריך לשלם לכל הצדקות עד שיצא הספק מליבו. ע"ש. והרי אם ס"ל שמותר לשנות מצדקה לצדקה מאי בעיה התם הרי מהמבואר בדברי הפוסקים משמע שהצדקה לתלמוד תורה היא החשובה ביותר, וא"כ הו"ל שיתן לת"ת ויוצא ממאי נפשך ועכ"פ היה צריך לדון בכך. ונשאר בצ"ע. ע"ש. וראה עוד בענין שינוי מצדקה לצדקה לדבר יותר חשוב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' לט). ע"ש].

וראה עוד בשו"ת שער אפרים (סימן סו) שהביא בשם שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' סג) דכל שלא יצא הממון מרשות הנותן לכו"ע מותר לשנות למצוה אחרת, וכן הביא שם עוד מדברי מהר"ם גלאנטי (סי' עו) שכל זמן שלא באו המעות ליד הגבאי יכול לשנותו לדבר מצוה אפילו מחמורה לקלה ומכ"ש למצוה כיוצא בה. ע"ש. וראה בס' צדקה ומשפט (פרק ט סקמ"א) שהביא שם מדברי מהר"ם אלשקר (סימן ע) שכתב ג"כ דכל זמן שלא באו המעות ליד הגבאי יכולים לשנותו לכל מה שירצו, ומשמע מהכי דהוא אפילו למצוה קלה. ע"ש. וראה גם בדברי מהרש"ם בתשובה (ח"א סי' מט) שג"כ הביא שם דע"פ מאי דקיי"ל כשיטת ר"ת דבני העיר יכולים לשנות אפילו לדבר הרשות הכ"נ דיחיד יכול לשנות, וראה בס' צדקה ומשפט (שם) שכתב לבאר דצ"ל שזהו רק במקום שיש צורך בדבר כי אף בני העיר לא שרי להו לשנות אלא דוקא במקום צורך. ע"ש. ומ"מ בנידון דידן כאמור שהיה רק נדר במחשבה, חזי לאצטרופי להקל לשנותו למצוה אחרת וכ"ש כשמשנה למעליותא. ועכ"פ יש לנו הכא ס"ס לקולא בענין זה דנידון דידן.

ויש לציין כי אע"ג דמצינו פלוגתא דרבותא, אי אמרינן במצוה הקשורה לממון ס"ס להוציא ממון כגון במצות פדיון הבן וצדקה וכיו"ב, עי' בישועות יעקב חיו"ד (סי' שה סעיף יב וסעיף יד) שדן בכיו"ב בפדיון הבן אם אזלינן בתר הממונא שלא לומר ס"ס לחיוב או בתר האיסורא ולומר, וכאשר הארכנו בזה בס"ד במקום אחר, ובאמת גם כאן בענין צדקה לעניים יש לפלפל בפלוגתא זו, ע"פ מה שהבאנו לעיל את מחלוקת הראשונים בגמ' דנדרים (ז ע"א) בענין ספק ממון עניים, אי הוי ספיקא דאיסורא או ספיקא דממונא, וראה בזה בר"ן וברא"ש (שם) ובקורבן נתנאל על הרא"ש שם (פ"ק סי' ג אות י), ובשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' רמ), ובגליון מהרש"א לר"ש איגר נדרים (ז ע"א), ובחידושי מהר"ץ חיות (שם), ובס' דבר יחזקאל (סי' ל), ובחידושי הגר"ש שקופ על הש"ס (נדרים ז ע"א סי' ז), ובקהילות יעקב להגר"י קנייבסקי בנדרים (סי' ז). ע"ש. ואכמ"ל. ועכ"פ ההשלכות בענין זה יהיו בגוונא דרוצים להוציא ממון מהמוחזק, אבל בנידון דידן ליכא נפקא מינא בהא, שהרי אדרבה הס"ס דאמרינן הכא, הוא לטובת המוחזק שיעשה בכסף כרצונו עכשיו לחלקו איך שירצה. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi