למעלה
ו) והנה מרן בשו"ע שם (סי' רנח סי"ג) המשיך וכתב בענין זה דאלכ"ל בענין הצדקה, וז"ל: האומר חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך, והוא שוה יותר, אינו יכול לחזור בו. אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה, ואחר כך הוקר יכול לחזור בו כיון שלא משך ולא נתן הכסף. הגה, דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן ביה אלכ"ל. ע"כ. ומקור דבריו של מרן הוא מדאמרינן בקידושין (כח ע"ב) ת"ר כיצד רשות הגבוה בכסף, גיזבר שנתן המעות בבהמה, אפילו בהמה בסוף העולם קנה, ובהדיוט עד שימשוך. כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה, ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. משכו במנה (הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר - רש"י) ולא הספיק לפדותו (לתת דמיו לגזבר - רש"י) עד שעמד במאתיים, נותן מאתיים, מאי טעמא "ונתן הכסף וקם לו". משכו במאתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתיים, מאי טעמא לא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש (דהרי אם משכו מיד הדיוט משלם לו כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל - רש"י). ע"כ. והנה הר"ן שם (דף יא ע"ב - בדפי הרי"ף) הקשה, למה אמרינן דהגזבר שנתן מעות בבהמה קנאה, הרי אפילו בלא דמים קנאה באמירה בעלמא, דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואין לומר דהנ"מ במקדיש אבל במוכר לא, דהא אמרינן בגמ' דבבא בתרא (קלג ע"ב) גבי בנו של ר' יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא, דאמרה ליה דביתהו אמטייה לגזבר ולא תשיימיה את אלא לישיימו אינהו, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הרי דגם במכר בעלמא אלכ"ל. אלא יש לומר, דהתם שהוא שם את זה בפחות מערכו דאיכא רווחא להקדש והווי כעין נדר שייך לומר אלכ"ל, אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן ענין נדר, אלא מכר בעלמא ואינו קונה אלא בדמים. עכת"ד. ע"ש. ומדבריו אלו של הר"ן מתבאר דלא אמרינן אלכ"ל, אלא דוקא במקום דאיכא רווחא להקדש כגון שמקדיש סתם חפץ או אפילו במכר אם שם אותו בפחות משוויו שיש בזה רווח להקדש. אבל בגוונא שמוכר את החפץ להקדש בשוויו המלא לא אמרינן ביה אלכ"ל ודינו כדין מכר בעלמא. וכיו"ב מבואר ג"כ מדברי התוס' בקידושין (כט ע"א) ד"ה משכו במאתיים. ע"ש.

ולפ"ז מבוארים דברי מרן והרמ"א הנ"ל, דנקטו שלא אמרינן אלכ"ל בצדקה אלא היכא דאיכא רווחא לצדקה דהיינו בענין מכר (דבהקדש סתם פשיטא דהוי רווחא לצדקה). והוא שכתב מרן דאם אמר שנותן חפץ פלוני לצדקה בכך וכך, והוא שוה במציאות יותר דאינו יכול לחזור בו, היות ואיכא הכא רווחא לצדקה אמרינן ביה אלכ"ל וממילא לא יכול לחזור בו. אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה ופדאו בשוויו הגמור דליכא הכא רווחא לצדקה ממילא לא אמרינן ביה אלכ"ל, ונמצא שיש לו דין מקח רגיל ונקנה בדמים, ולכן אם לא משך ולא נתן דמים והוקר החפץ יכול לחזור בו. (ובענין זה דלא אמרינן אלכ"ל אלא רק היכא דאיכא רווחא להקדש, ע"ע בס' צדקה ומשפט (פרק ט סק"ג) שעמד לדייק מדברי מהר"ם שיק בתשובותיו (חיו"ד סימן רלו) דהיכא שיש לו צדקה ומעשר כספים מופרשים והבטיחם לעני לא אמרינן בהו אלכ"ל, משום דאין באמירתו כאן שום רווח להקדש שהרי בלא"ה הם כבר מופרשים. ע"ש).

דיש לציין כי הנה לכאורה בדברי הר"ן הנ"ל מבואר, דס"ל שטעם הענין דאמרינן בהקדש אלכ"ל הוי כטעמו של הרא"ש הנ"ל, דהוא מדין נדר. [ושוב מצאתי הלום בס"ד לגאון מהר"י טייב בס' ערך השולחן חיו"ד (סי' רג סק"ב) שהביא שם את דברי הר"ן (בפרק הנודר) שכתב להדיא דתרומה אי בעי מתשיל עלה בין ע"י פתח בין ע"י חרטה כבשאר נדרים, וכבר כתב מהרימ"ט בחידושיו לקידושין דף לח דתרומה והקדש דינם אחד, ונמצא לפ"ז דהר"ן פליג על דעת המאירי דס"ל דנדרי הקדש אינם ניתרים אלא ע"י פתח בלבד ולא ע"י חרטה, וס"ל להר"ן דנדרי הקדש ניתרים בין ע"י פתח ובין ע"י חרטה, והביא בזה מפי סופרים ומפי ספרים שכתבו ג"כ כיו"ב לבאר דדעת הר"ן היא דנדרי הקדש ניתרים בין ע"י פתח ובין ע"י חרטה. והביא שם עוד שכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רצה) והרמב"ן בחידושיו (סו"פ גט פשוט) והרשב"ץ בתשובותיו (ח"ב סי' קלא) ומהרלנ"ח (סימן ד) ושכן הסכים ג"כ הרב קול יעקב בלשונותיו על הרמב"ם (דף מה). עכ"ד. ע"ש. ושוב חזר מהר"י טייב והניף ידו וחשף את זרוע קודשו בזה בספרו הקדוש הנ"ל חלק חו"מ (סימן רנ סקכ"ז) ד"ה ולכאורה נראה וכו' וכתב שם כי דעת הר"ן היא דנדרי הקדש ניתרים אף בחרטה. ע"ש בדב"ק שהאריך בשולחנו בענין זה. יעו"ש. ועכ"פ לפי המתבאר לפנינו דדעת הר"ן היא דנדרי הקדש נתרים בין ע"י פתח בין ע"י חרטה, הדברים עולים בס"ד בקנה אחד עם אשר עמדנו לבאר לעיל דלמ"ד דס"ל דענין אלכ"ל הוא משום נדר ס"ל ג"כ דנדרי הקדש נתרים אף ע"י חרטה כבכל הנדרים ולא בעינן דוקא פתח, וביארנו בס"ד דמדעת הר"ן נראה דהכי ס"ל דענין אלכ"ל הוא מטעם נדר, ובס"ד עתה מוצאים אנו שמבואר בדבריו דס"ל דנדרי הקדש ניתרים בין ע"י פתח ובין ע"י חרטה מבואר תרתי מגו חדא, די"ל שענין נדרי הקדש אם נתירים אף ע"י חרטה או אך ורק ע"י פתח תלי בגדר אלכ"ל האם הוא מטעם נדר או מטעם דהוי כהקדש גמור, וגם התבאר שדעת הר"ן היא דענין אלכ"ל הוי מטעם נדר. דו"ק היטב ותבין].

ויש להתבונן בדבריו אלו של הר"ן, כי לכאורה אפשר לומר, דעד כאן לא קאמר הר"ן דלא אמרינן בהקדש אלכ"ל דוקא היכא דאיכא רווחא להקדש, דוקא לטעמיה דאלכ"ל הוי מדין נדר, ולכן היות וענין נדר הוא גדר של התחייבות (עי' מגילה ח ע"א), צריך שיהיה רווחא להקדש דזה התחייבות. כלומר, שהחפץ שוה באמת מנה, והוא מתחייב לתת אותו להקדש בחמישים פחות משוויו. אבל בגוונא שזה שוה בשוה שאין כאן שום התחייבות מצידו, ולא שייך כאן שום גדר של נדר לא אמרינן ביה אלכ"ל, ואין זה אלא כמקח וממכר בעלמא דנקנה בדמים ולא באמירה. אולם לדעת המאירי שענין זה דאלכ"ל הוי מדין קנין, אפשר לומר דליכא שום הבדל אם איכא רווחא להקדש או לא, והכל שווין לטובה דגם היכא שפודה שוה בשוה דאמרינן ביה אלכ"ל, משום שמיד כשקורא עליו שם הקדש נקנה הדבר לשמים מדין חצר המשתמרת לדעתו, ומה לי אם יש רווחא או אין רווחא להקדש, דהאמירה בהקדש היא כקנין גמור בהדיוט. ובאמת המאירי בקידושין (שם) ג"כ עמד על קושייתו הנ"ל של הר"ן [אשר הקשו אותה עוד טובא מהראשונים ע"י בריטב"א ובתוס' רי"ד בקידושין (שם), וכן הביא קושיה זו הרב המגיד בהל' מכירה (פ"ט ה"ב) בשם הרמב"ן. ע"ש. וראיתי עתה בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קלה) שהביא שם ג"כ את קושיה זו של הר"ן והריטב"א וכתב בד"ה ואגב נזכר, דיש לתרץ בפשיטות קושיה זו וי"ל דאי מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט היה יכול לשאול על נדרו כמבואר בדברי הטור יו"ד סוס"י רנח, אבל אם הגזבר נתן כבר את הכסף קנה ע"פ דין תורה דהקדש כל קנינו בכסף דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" וא"כ אין יכול לשאול על דבריו, וזה ברור לדעתי. עכ"ד. ע"ש], ותירץ המאירי תרוץ אחר, שכתב שם: דלא הוצרך כאן לנתינת מעות אלא מצד הגזבר, שמשנתן מעות אף הוא אינו יכול לחזור, הואיל וכיוצא בו בהדיוט עומד במי שפרע. הא בלא נתינת מעות הגזבר קנה מן ההדיוט באמירה אבל לא הדיוט מן הגזבר. וכן הדין בהדיוט הלוקח מן הגזבר שכל שאמר לוקח הריני נותן לך כך וכך, אינו יכול לחזור וכמו שמבואר בגמ' דערכין (כז ע"ב). עכ"ד. ע"ש. הרי מבואר דהמאירי לא תירץ כתירוצו של הר"ן, וביאר הענין בדרך אחרת, דהא דהוצרך כאן לנתינת מעות הוא כדי שהגזבר לא יוכל לחזור בו, אבל לעולם ההדיוט מתחייב מיד בשעת האמירה מדין אלכ"ל, ומסתימת דבריו אלו של המאירי, יש לדייק מעט, דס"ל דלעולם בכל אופן אמרינן אלכ"ל, בין איכא רווחא להקדש ובין ליכא כגון במוכרו שוה בשוה, ולכן סתם ולא שנה ופירש לחלק בין איכא רווחא להקדש לליכא, אלא דבכל אופן ההדיוט מתחייב מדין אלכ"ל. ולדברינו הנ"ל דברי המאירי מובנים היטב, דלשיטתיה אזיל דכיון דס"ל דאלכ"ל הוי מדין קנין גמור, ממילא נמי אין מקום לחלק בין איכא רווחא לליכא רוחא להקדש כדחילק הר"ן. ודו"ק היטב ותבין.

ובס"ד יש לחזק עוד דברים אלו, ע"פ מה שהמשיך הר"ן בקידושין שם וכתב, ומאי דאמר בתר הכי פדאו במאתים דמשמע דוקא פדאו, אבל בדיבורא בעלמא לא, אע"ג דהתם איכא רווחא להקדש. התם נמי היינו טעמא, דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר ולפיכך דוקא פדאו אבל בדיבורא בעלמא היה יכול לחזור בו, דאע"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך, הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן. עכ"ל. ע"ש. והרי מבואר מדברי הר"ן דהא דאמרינן פדאו במאתיים, ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה, דנותן מאתיים משום שנאמר ונתן וכו', ודוקא משום שפדאו אבל בדיבורא בעלמא לא, דלא אמרינן ביה אלכ"ל, היות וליכא רווחא להקדש, שהרי בזמן האמירה פדאו שוה בשוה, ולא יכול לחול כאן דין נדר שזה דוקא במקום שהוא מתחייב, ואע"פ שנשתנה השער אח"כ אין בכך כלום כיון שלא חל הדיבור בשעתו - שהיה אז שוה בשוה וליכא רווחא להקדש דנימא ביה אלכ"ל - אי אפשר לו לחול אחר זמן. ומבואר מדברי הר"ן כדאמרן לעיל דאלכ"ל לא חל אלא דוקא במקום דאיכא רוחא להקדש, משום דס"ל דאלכ"ל הוי מדין נדר ובעינן שיהיה כאן התחייבות, ולהכי פדאו במאתיים וכו' דהוי שוה בשוה אינו מתחייב באמירה בעלמא.

אולם הנה המאירי הנ"ל בקידושין (שם), עמד ג"כ בנקודה זו של הר"ן וכתב שם, משכו במאתיים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה, נותן מאתיים שקנאו במשיכה מכח הדיוט, שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. והוא הדין אף בלא משיכה וכמו שביארנו, שהרי אמירה לגבוה היא. אלא שאפשר לפרשה כשמשך בלא אמירה, כגון ששאל הדיוט לגזבר שור זה כמה שוה ואמרו לו מאתיים, אמר לו רוצה אתה למכרו, או מכרהו לי, ואמר לו הן ומשכו בשתיקה. וכן כתבוה גדולי המפרשים (הראב"ד). פדאו הדיוט במאתיים, ר"ל שפרע מאתיים ולא משך ואף לא הספיק למשכו עד שעמד במנה מה שפדה פדה ואף בזו הוא הדין בלא פרע, ולא תפש בה פדאו, אלא משום סופה והיא, פדה במנה ולא הספיק למשוך וכו'. עכ"ל. ע"ש. הרי מפורש להדיא בדברי המאירי, דלעולם אף בענין דפדאו ההדיוט במאתיים ולא משך עד שעמד במנה ס"ל שההדיוט זכה בו מדין אלכ"ל, וזהו שאמר המאירי "ואף בזו הוא הדין בלא פרע", והיינו דסגי ליה באמירתו כמו שביאר המאירי בענין משכו במאתיים וכו'. ואילו לפי ביאורו של הר"ן פדאו במאתיים ועמד על מאה, דהוי פדיון שוה בשוה כמו שביאר הר"ן, ולכן ס"ל דהוא דוקא בפדאו משום דלא אמרינן ביה אלכ"ל. והיינו כדאמרן משום דהר"ן לשיטתיה אזיל דס"ל דאלכ"ל הווי מדין נדר, ולכן בעינן שיהיה דוקא רווחא להקדש (שזהו התחייבות והוי כעין נדר), ולהכי בפדאו במאתיים וכו' שזה שוה בשוה כתב הר"ן דלא אמרינן ביה אלכ"ל. ולעומת זה המאירי נמי לשיטתיה אזיל דס"ל דאלכ"ל הוי מדין קנין, דההקדש קונה מיד באמירה מדין קנין חצר, ולכן ס"ל דאין הבדל אם איכא רווחא להקדש לליכא, ולהכי קאמר דאף בפדאו במאתיים וכו' דליכא ביה רווחא להקדש - כמו שפירש הר"ן הנ"ל דבבא זו מיירי שבשעת האמירה היה שוה בשוה - אפ"ה ס"ל דאמרינן ביה אלכ"ל, דלשיטתיה אזיל. והדברים מבוררים ומאירים בס"ד ומבוארים כמין חומר. ודו"ק היטב.

וממילא אם כנים דברינו אלה, דלדעת המאירי אמרינן בכל גוונא אלכ"ל בין היכא דאיכא רווחא להקדש ובין היכא דליכא, וגם במקום שפודה ומוכר להקדש שוה בשוה, אמרינן ביה אלכ"ל דלשיטתיה אזיל שענין זה הוא מטעם קנין, ודלא כהר"ן שהוא מדין נדר. יצא דכל האי דינא דנקט מרן בשו"ע יו"ד (סי' רנח סי"ג) דהיכא דליכא רווחא להקדש לא אמרינן ביה אלכ"ל הוא לדעת הר"ן, אבל לא לדעת המאירי. ועכ"פ לפי מה שכתבנו לעיל דמרן נקיט כדעת הרמב"ם והרא"ש, דס"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא מטעם נדר (וכדבארנו דבריו של מרן בסי' רנח ס"ו כנ"ל), אייתי שפיר דנקיט הכא (בסעיף יג) כדעת הר"ן דלא אמרינן אלכ"ל רק היכא דאיכא רווחא להקדש, דלשיטתיה אזיל שהרי גם הר"ן יצא לו דין זה משום דס"ל דטעמא דאלכ"ל הוא מטעם נדר וכדעת הרא"ש. וק"ל והוא נפלא.

ואחר זמן ראיתי להרב שד"ח (בכללים מער' א אות נא), שציין להרב אוזן אהרן (במערכת אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אות מב) שעמד לדון שם, אם הא דאמירתו לגבוה הוא משום נדר או משום קנין, וסתם השד"ח דבריו, ולא פירש מאי קאמר התם. ע"ש. ולעת עתה לא איסתייעא מילתא לעיין בדב"ק של הרב אוזן אהרן שם, כי ספר זה אינו מצוי תח"י לע"ע, ועמד קנה במקומו. מ"מ לפי דרכינו ראינו בס"ד מראות גדולות כי איכא בדבר פלוגתא דהראשונים כמלאכים המאירי והרא"ש, והנפקותות היוצאים מאמרותיהם הטהורות המזוקקות שבעתיים.

[והנה הלום אחר זמן רב הגיע לידי בס"ד ספר התורה הקדוש הזה "אוזן אהרן" הנז' וראיתי לו שם (במערכת א אות מב) שכתב וז"ל: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אי הוי כמסירה להדיוט או מטעם נדר פלוגתא דרבוותא היא הרשב"א ז"ל סובר דאינו אלא מטעם נדר, והרא"ש והר"ן סוברים דהוי כקנין ממש המועיל בהדיוט, וכתב הרב מחנ"א ז"ל (בהל' צדקה סימן ב') דבהא פליגי דלדעת הרשב"א דהוי ס' נדר כי מספק"ל אי זכו העניים או לא אמרינן ספק נדרים להחמיר וחייב לשלם אבל אי אמרינן דהוי כאילו קנו בקנין להדיוט מוקמינן ממונא אחזקתיה. עכת"ד. ע"ש. והנה דב"ק אלו של הרב אוזן אהרן לא זכיתי להבינם לע"ד כי הנה כאן מביא בשם הרא"ש והר"ן דס"ל דענין זה של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אינו מטעם נדר אלא הוא מטעם קנין דהוי כקנין ממש המועיל בהדיוט, ולכאורה לפי המתבאר לעיל בס"ד בדברינו חזינן דאדרבא הרא"ש והר"ן לא ס"ל הכי אלא ס"ל דענין אלכ"ל הוי מדין נדר וכמבואר מדברי הרא"ש בנדרים (כט ע"ב) ומדברי הר"ן בקידושין (כח ע"ב) הנ"ל בדברינו. והן אמת כי הנה נראה דהרב אזן אהרן חצב את מקור דבריו אלה מתוך דבריו של הרב מחנה אפרים בהל' צדקה סימן ב (וכמו שהזכיר הרב אוזן אהרן שם מדבריו של הרב מחנה אפרים וציין עליו). ובאמת בדברי הרב מחנ"א (שם) אכן מתבאר כיו"ב וכמו שהביא הרב אוזן אהרן, דלדעת הרשב"א אלכ"ל הוי מדין נדר ולדעת הר"ן וכן הרא"ש הוי מדין קנין, יעו"ש היטב בדברי המחנ"א ד"ה ולע"ד נראה וכו'. ע"ש. וכשראיתי הדברים כן ג"כ במחנ"א אמרתי אל ליבי כי איתי תלין משוגתי שלא זכיתי להבין דבריהם הקדושים של רבותינו הראשונים שרפים העומדים ממעל ז"ל, וע"כ יצא לי דרך אחרת בביאור דבריהם דלא כהמחנ"א ואוזן אהרן, ונמצא דנפל פיתא בבירא, ונעצבתי אל ליבי שלא זכיתי להבין כראוי בדב"ק. אולם הנה אח"כ משמיא קא זכו לן כי ראיתי הלום בס' מחנ"א הנפ"מ עם הגהות ס' "ציון יעקב" לידידינו היקר הגאון ר"י סופר יצ"ו ופתחתי לראות בדבריו שם (הל' צדקה סי' ב) אם עמד להעיר איזה דבר בדברי המחנ"א הללו, והנה ראיתי שכתב שם וז"ל: רבינו כתב להסביר מחלוקת הרשב"א והר"ן בנדרים (ז ע"א) בספק צדקה אם לחומרא או לקולא שהרשב"א ז"ל שפסק לחומרא היינו משום דס"ל שאין העניים קונים באמירה בלחוד אלא דמספקא לן אי חל עליו חיוב נדר או לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא, אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה בלחוד זכו בו העניים וכי מספקא לן אי קנו העניים אי לא אמרינן דהנכסים בחזקתן. ע"ש. אלא שיש להבין שהרי הרא"ש בנדרים שם סובר כהרשב"א ז"ל וכן כתב לדעתו להדיא בספר דמשק אליעזר חו"מ כללי תפיסה (סימן ח די"ח ע"ג) ועם כל זה סבירא ליה לרבינו הרא"ש שהעניים קונים באמירה בעלמא וכמו שהביא וכתב כן רבינו המחנ"א עמו בדעת הרא"ש ז"ל. עכ"ד. ע"ש. והרי שעמד להעיר ולעורר בדברי המחנ"א, ואולם את ההערה הנ"ל שעמדנו בס"ד להעיר לא מצאתי שהעיר, אמנם אחר העיון בס"ד נראה שאכן עדין הערה זו במקומה עומדת שהרי כאמור דבדברי הרא"ש והר"ן מבואר להדיא שענין זה דאלכ"ל הוי מדין נדר. ובאמת גם בדברי המחנ"א אין הדבר מפורש כן ממש כאשר הביא הרב אוזן אהרן בשמו ואפשר לבאר ולהטות בדבריו של המחנ"א. ועדין יש להתבונן בדברים וצ"ע רב בהם].

ובעיקר דעת מרן ז"ל בענין זה דאי אמרינן בצדקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הנה כתב ע"ז בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (סי' שעט, דף נב ע"ג) כי דעתו של מרן בבית יוסף היא כדעת הרשב"א דלא אמרינן בענין צדקה אלכ"ל, כדחזינן דהטור (בחו"מ סי' קכה) כתב, אם אמר הולך מנה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו. ע"כ. וכתב ע"ז מרן בב"י שם, ומה שכתב כאן רבינו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שיגרת לישן הוא דלא מקרו גבוה אלא עניני הקדש אבל הכא לא שייך לומר אלא נעשה נדר כמו שאמר בירושלמי. וכן השיג מרן על הטור עוד שם בסי' רמג. וכתב ע"ז התשובה מאהבה וז"ל: ותמה אני על הב"י דהא כי האי לישנא כתב הטור ביו"ד סי' רנח אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט לפיכך מי שנדר לצדקה א"א לחזור בו ושתיק הרב בית יוסף ולא כתב עליו דשיגרת לישנא הוא כמ"ש בחושן משפט בשני המקומות הנ"ל. ע"כ. ואח"כ הביא שם הרב תשובה מאהבה את דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' תקסג וסי' תרנו) דמבואר התם מדבריו ג"כ דלא אמרינן בצדקה אלכ"ל ועמד ג"כ להעיר על דברי הרשב"א הללו שזה סותר למה שכתב בחי' לנדרים דף ל דאמרינן בצדקה אלכ"ל. ואח"כ המשיך שם התשובה מאהבה והביא את דברי הסמ"ע בחו"מ (סי' קכה סקכ"ה) שהזכיר את דברי הב"י הנ"ל דבצדקה לא אמרינן אלכ"ל וכתב עליו הסמ"ע דלא קשה מידי דגם צדקה לעניים מקרי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דכל האומר אתן כך לעני הו"ל כאילו אמר אתן לגבוה ומשולחן גבוה קא זכו עניים, והא ראיה דבקרא דפר' כי תצא דכתיב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה אשר דברת בפיך" ודרשינן מיניה בפ"ק דר"ה דף ו' אהקדש וקרבנות וש "בפיך" ר"ל צדקה הרי דכללינהו הקרא בפסוק אחד וכתב על כולן "לה' אלוקיך". עכ"ד הסמ"ע. ועמד הרב תשובה מאהבה להעיר ע"ז דלכאורה מדוע לא הביא הסמ"ע דבר זה בשם המרדכי שכבר קדם וכתב כיו"ב (בפרק הזהב סי' שיא) וז"ל שם: אמר ליתן מנה לחבירו מותר לחזור בו ומסיק בירושלמי הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר משום דאלכ"ל ושייך אף בצדקה כדנפקא לן בפ"ק דר"ה "בפיך" זו צדקה ואיתקש לנדר או לנדבה דתליא באמירתו גרידא כדכתיב "אשר נדרת". עכ"ד. יעו"ש בשו"ת תשובה מאהבה. ולכאורה מתורף דבריו אלו עולה ומתבאר דתופס הוא בדעת מרן ז"ל דס"ל דבענין צדקה לא אמרינן אלכ"ל. וק"ל. וכן מצאתי בשו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב (סי' שטו אות ז) שתפס נמי בדעת מרן ז"ל דס"ל דלא אמרינן אלכ"ל בהקדש עניים וכמתבאר מדברי מרן בב"י חו"מ הנ"ל (סי' קכה). וע"ש. וראה גם בבית דוד חחו"מ (סי' רנ, דף קלה ע"ב) ד"ה ואין לומר וכו' דג"כ נראה דרוצה להוכיח שם דהעיקר הוא דבהקדש לעניים לא אמרינן אלכ"ל. ע"ש. אולם עי' היטב בדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן פג) דמהתם משמע לכאורה דאף בהקדש לעניים אמרינן אלכ"ל. וע"ש. ועדין צ"ע בביאור שיטת מרן ז"ל. ולפי מה שהבאנו לעיל לבאר בדברי מרן דס"ל דלעולם אמרינן בצדקה אלכ"ל, אלא דס"ל דדין אלכ"ל הוי מדין נדר וכדעת הרמב"ם הרא"ש והר"ן, אפשר ליישב מעט את הדברים. ודו"ק.

בענין צדקה במחשבה
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi