למעלה
ה) והנה מרן בשו"ע יו"ד (סי' רנח סעיף ו) כתב: הנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו אלא א"כ נשאל לחכם והתיר לו, ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו. ע"כ. ומקור דבריו אלו של מרן הם, מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל יב סי' ב) שכתב שם, ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפירש דנדר לעניים יש לו התרה, לא ידענא מאי קשה ליה למר אפי' נדר להביא קרבן, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו, כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו. וההוא דבב"ק (לו ע"ב) לא בא לידו עדיין, הלכך זכו בו עניים. וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה לחזור בלא התרה אינו יכול. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו אלו של הרא"ש מבואר להדיא דאע"ג דאמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, מ"מ יכול לחזור בו ע"י התרה. [וראה גם בתשובות המיוחסות להרמב"ן (סי' ערה) שג"כ מתבאר התם כיו"ב דאפילו בהקדש דאמרינן ביה אלכ"ל ע"י התרה יכול לחזור בו. ע"ש]. והנה הטור שם (בסי' רנח) הביא את דעתו זו של אביו הרא"ש בשם "יש אומרים", שכתב שם, אמירת אדם לגבוה כמסירתו להדיוט, לפיכך מי שנדר צדקה אי אפשר לחזור בו, והנ"מ בלא שאלה, אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו, י"א שנשאל לחכם ומתירו. ע"ש. וראיתי למהרלב"ח בתשובותיו (סי' ד) שהעיר על דבריו אלו של הטור, וכתב, ואע"פ שכתב הטור דבר זה בשם "יש אומרים" עדין לא ראיתי בכל הפוסקים סברת החולק, ואולי כוונתו למי ששאל מהרא"ש שם דלדעת השואל יש לחלק בין הקדש לצדקה. עכ"ד. ע"ש.

ולולא דמיסתפינא היה אפשר לבאר בס"ד עוד מדוע נקט הטור את דברי הרא"ש הללו בשם "יש אומרים", דקושטא קאי שלא מצינו מאן דפליג להדיא בענין זה על הרא"ש שלא יוכל אדם להתיר את נדרו לצדקה משום דאלכ"ל. מ"מ הרי מצינו בראשונים כמה טעמים בביאור ענין זה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, דהמאירי בקידושין (כח ע"ב) כתב לבאר ע"פ הירושלמי בקידושין (פ"א ה"ו), דטעם הדבר הוא, מכיון שנאמר "לה' הארץ ומלואה", ומיד שאמר ליתן להקדש קנה ההקדש בתורת חצירו המשתמרת לדעתו. ורשב"ם בבבא בתרא (קלג ע"ב) ד"ה ולא תשיימיה את, כתב, דהוא משום שנאמר "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש". ונראה כוונתו, שהוא מבאר הפסוק, שמיד כשיקדיש [בפיו] נעשה קודש, והוא כעין גזירת הכתוב. (ועי' אנצק"ת (כרך ב' דף מ הערה 5). ע"ש). וברא"ש בנדרים (כט ע"ב) מבואר שטעם הדבר הוא, שחייב לקיים דבריו משום נדר דילפינן ליה ממה שנאמר "מוצא שפתיך תשמור", שמיד שהוציא משפתיו אינו יכול לחזור בו. ע"ש.

ומעתה לפ"ז אפשר לבאר, דעד כאן לא קאמר הרא"ש דהנודר לצדקה חייב לקיים דבריו משום דאלכ"ל, ומ"מ אם שואל על נדרו אצל חכם דיכול לחזור בו, וכן באמירתו לגבוה ממש [הקדש] הוי נמי דינא הכי שיכול להשאל אצל חכם ולהיפטר. דלשיטתיה אזיל, דכל ענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוא משום נדר, ולכן היכא שנשאל עליו אצל חכם שהוא עוקר את הנדר מעיקרו (כדאיתא בכתובות עד ע"ב) הריהו נפטר בכך. אולם לדעת המאירי דטעם הדבר דאלכ"ל הוי משום דנקנה להקדש מדין קנין חצר המשתמרת לדעתו, יש להתבונן אם יועיל מה שישאל אצל חכם כדי להפטר מאמירתו לגבוה, דהרי מה שנתחייב כאן לא הוי משום נדר סתם שנאמר דיכול להשאל עליו, אלא חיובו הוא משום דהוי קנין גמור להקדש, ומה יועיל לו התרתו. וכן יש להתבונן לדעת הרשב"ם דס"ל שכל ענין זה דאלכ"ל הוי כעין גזירת הכתוב, שמיד שמוציא מפיו חל על החפץ תורת הקדש ונתפס עליו רשותו של ההקדש, ומה יועיל לו ההתרה.

ואם באמת נאמר הכי, דלטעם המאירי והרשב"ם לא מהני התרת חכם בגוונא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ממילא יהיה מובן מדוע הטור נקט את דברי הרא"ש שמהני התרת חכם בענין אלכ"ל בשם "יש אומרים", דהוא משום דאע"ג דלא מצינו מי שחולק עליו בהדיא בענין זה דהנודר לצדקה, מ"מ לפי טעמיהם של שאר הראשונים לא מועיל כאן התרת חכם, ונמצא דפליגי עליה. וק"ל.

אמנם אחרי שובי נחמתי, כי הנה במשנה דנזיר (ל ע"ב) איפליגו ב"ש וב"ה אם יש טעות בהקדש, כיצד אם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, ב"ש אומרים הרי הוא הקדש, משום דהקדש טעות הוי הקדש. וב"ה אומרים אינו הקדש, דהקדש טעות לא הוי הקדש. ואמרינן בגמ' דבבא בתרא (קכ ע"ב) דאם יש שאלה בהקדש, תליא בהאי פלוגתא דב"ש וב"ה בענין הקדש בטעות. ופירש רשב"ם שם: כמו שיש שאלה בנדרים, דבנדרים כתיב "לא יחל דברו", וה"ה לכל ההקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו, ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות, איגלאי מילתא דלמפרע לא הוי הקדש מעולם ופטור מכרת, והוא הדין לכל דבר קדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרין לטבלן, כדאמרינן בנדרים בשילהי פרק הנודר מן הירק (נט ע"א). ולב"ש כיון דס"ל דאפילו הקדש בטעות הוי הקדש כ"ש דס"ל דהקדש שהוקדש בלא טעות כגון שאמר שור זה הקדש דלא יוכל חכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה, דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה, והרי בכה"ג הוי לב"ש הקדש גמור. ולב"ה דס"ל דהקדש בטעות לא הוי הקדש, מועיל התרת החכם, שהרי משוי ליה כהקדש טעות שאינו הקדש. עכת"ד. ע"ש. וכיו"ב מבואר ג"כ בגמ' דערכין (כג ע"ב), ובירושלמי דנזיר (פ"ה סוף הלכה א). ע"ש. וראה גם בדברי התוס' בקידושין (כט ע"א) ד"ה משכו מאתיים. ע"ש היטב. ומעתה שכן הוא שמבואר דלדעת בית הלל יכול אדם להשאל על נדרו להקדש, הכי נקטינן הלכתא ככל סוגיין דעלמא דקיי"ל דהלכה כבית הלל. ובאמת כן מבואר נמי בדברי הרמב"ם (פ"ד דנדרים ה"ז) שכתב שם, וכשם שנשאלים על נדרי האיסור ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירים אותם, בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח. ע"כ. וביאר הכסף משנה (שם), דהוא מהא דמבואר בגמ' דערכין (כג ע"ב) דהכי הוי דעת בית הלל, וידוע דהלכה כב"ה. ע"ש. [וראה גם בדברי רבינו החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' רנח סק"ב) שהביא שם דדבר פשוט הוא ובין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח ישנם בשאלה, וראה שם עוד מה שהביא להעיר עפ"ז בדברי מרן. ע"ש. וכ"כ ג"כ מהרלב"ח בתשובותיו (סי' ד) דדבר פשוט הוא לדברי הכל שיש שאלה להקדש. ע"ש. וראה גם בחי' קרן אורה בנזיר (לא ע"ב) ד"ה ומסתימת. ע"ש. וע"ע באור שמח הל' נדרים שם (פ"ד ה"ז) שהביא לציין בזה עוד דזהו דבר פשוט שיש שאלה להקדש. ע"ש].

ומעתה דמבואר דנקטינן דאדם יכול להשאל על ההקדש, דמשוה ליה החכם כהקדש טעות. א"כ שוב יש לומר דאפילו נימא כביאור המאירי דאלכ"ל בהקדש היינו שנקנה הדבר בקנין גמור להקדש, ואין זה מתורת נדר בעלמא, אפ"ה מועיל מה שנשאל לחכם ומתיר לו, משום דהחכם משוה ליה כהקדש טעות מעיקרו וממילא נפקע ההקדש מאיליו. וא"כ האי דינא שכתב הרא"ש שהנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו, אבל יכול להשאל אצל חכם שיתיר לו שוב הוי לכו"ע כיון דמשוי ליה הקדש טעות. וכאמור לעיל דכן הוא מפורש נמי בתשובות המיוחסות להרמב"ן (סי' ערה) דפשוט הוא דאפילו בהקדש גופיה יכול להשאל עליו אצל חכם. יעו"ש. וראה גם היטב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סעי' נב) ד"ה ובזה י"ל דברי וכו'. ע"ש. וזה ברור. וא"כ הדרינן לקמייתין מדוע הטור נקט את דברי הרא"ש בשם "יש אומרים", הרי דין זה הוא לכו"ע.

אלא דעדין אולי אפשר לומר, דאיכא נ"מ בין הרא"ש למאירי באופן ההתרה של החכם לגבי נדרי צדקה, דלדעת הרא"ש שכל ענין זה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי ככל שאר נדרים דעלמא, א"כ כשם שכל הנדרים דעלמא ניתרים או ע"י פתח או ע"י חרטה הכי נמי יש להתיר בנדרי הקדש וצדקה. אולם לדעת המאירי דאמירתו לגבוה היינו שהדבר נקנה להקדש בקנין גמור, והתרת החכם מועילה משום דמשוה לנדר כהקדש בטעות, א"כ אפ"ל דלא יועיל כאן התרה ע"י חרטה אלא רק ע"י פתח. והיינו ע"פ מש"כ הר"ן בנדרים (כא ע"ב) והמאירי (שם), שהפתח ענינו, שהנודר אומר שאם בתחילה כשנדר היה נותן אל ליבו אותו פתח לא היה נודר, ונמצא שנדרו בטעות. אבל נדר שהוא ניתר בחרטה אינו מוצא עם עצמו שום ענין שאילו היה נותנו אל ליבו מתחילה שלא היה נודר, אלא שהוא אומר עכשיו מתוך הכעס או מפני מהירות נדרתי אז, ועכשיו אני מתחרט על שנדרתי מעולם, אולם עצם הנדר לא היה בטעות. ע"ש. ולכן לדעת המאירי שענין השאלה על נדרי הקדש הוי מטעם הקדש בטעות, בעינן דוקא התרה ע"י פתח, שמשוה לנדר טעות מעיקרו ולא סגי בחרטה בעלמא.

ושו"ר בס"ד בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן יד), ומצאתי לו שכתב שם, דאי אמרינן בנודר צדקה לעניים אלכ"ל אין יכול להתיר הנדר אלא ע"י פתח, דמשוי ליה לנדר טעות מעיקרו, ולא סגי בחרטה. ע"ש. והביא דבריו ג"כ הש"ך ביו"ד (סי' רנח סק"ד). אולם הש"ך (שם) הביא שמועיל וגם פתח וגם חרטה. ע"ש. וראה גם בדברי הרמ"א (שם) שהם דברי הגהות אשר"י בפ"ק דע"ז (סי' יג ברא"ש שם). ע"ש. והלום ראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' פה) שכתב שמדברי הרמב"ן במלחמות שהביא הש"ך בחו"מ (סי' רנה סק"ו) מבואר ג"כ דסגי בפתח או בחרטה להתיר נדרי הקדש וצדקה. ע"ש. [ועתה ראיתי בדברי מהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' סז) שג"כ הביא שם כדברים אלה וכתב: ובמקום אחר הבאתי מהמלחמות שהובא בש"ך חו"מ (סי' רנה סק"ו) דמפורש דנדרי הקדש ניתרים בין בפתח בין בחרטה. ע"ש. ובפשטות נראה שנתכוין לדבריו אלו שבחלק ג סי' פה. וק"ל]. וראה עוד בדברי מהרלב"ח (סי' ד) שמתבאר בדבריו דאפשר להתיר נדרי צדקה גם בפתח וגם בחרטה. ע"ש היטב. ולכאורה מתבאר כן גם מדברי השבות יעקב בתשובותיו (ח"א סו"ס עב) דנדרי צדקה והקדש ניתרים גם בפתח וגם ע"י חרטה. ע"ש.

ולפי דברינו הנ"ל, מבוארים הדברים בס"ד ביתר שאת וכמין חומר, דלדעת הרא"ש דענין זה דאלכ"ל הוי כנדר דעלמא, להכי סגי להתירו גם ע"י חרטה בלבד ככל שאר נדרים. והיינו כדעת הרמב"ן במלחמות שהביא הש"ך בחו"מ. אולם לדעת המאירי שאלכ"ל הוי כהקדש גמור, וענין השאלה על הנדר מועיל משום דמשוי ליה כהקדש בטעות, בעינן דוקא להתיר את נדרי ההקדש והצדקה ע"י פתח, דמשוי ליה לנדר כטעות מעיקרא, והוא כדעת רבי בצלאל אשכנזי. ודו"ק. [ובס"ד הלום מצאתי וראיתי בדברי המאירי בנדרים סו"פ הנודר (נט ע"א) שכתב בסוד"ה ותירץ וכו' בענין שאלה על הקדש וז"ל: ואע"פ שמכל מקום יש בה שאלה וכגון שימצא בה פתח על דרך זרות כגון שיאמר לא נתכונתי לתרום מכרי זה ואלו ידעתי כן לא הייתי תורם, מכל מקום אין הפתח מצוי בה כל כך שתהא קרויה מצידו דבר שיש לו מתירין. ואין לומר שתהא ניתרת בחרטה לבד ששאלת הקדש ותרומה אינה אלא מצד טעות. עכ"ל. ע"ש. ובס"ד הוא נפלא הפלא ופלא דהנה הינם חזינן להדיא בדברי המאירי שכתב דנדרי הקדש אינם ניתרים ע"י חרטה, דכיון דבעינן שישוה להקדש שכבר עשה כהקדש טעות וזהו דוקא ע"י פתח ולא ע"י חרטה וכדביארנו לעיל. וראה עוד בערך השולחן למהר"י טייב חיו"ד (סי' רג סק"ב) שהביא שם את דברי המאירי הללו דנדרים דמבואר מיניה דנדרי הקדש אינם ניתרים בחרטה, והוסיף וכתב שם שכן מבואר ג"כ בדבריו בסו"פ נערה. ושכן נראה נמי שהוא דעת התוס' במס' בבא קמא (דף סז ע"א ד"ה מעיקרא טיבלא וכו') דהקדש ותרומה אינם ניתרים בחרטה. אולם אח"כ הביא מדברי תוס' דמנחות (דף קג ע"א) דמשמע מינייהו דנדרי הקדש ניתרים אף בחרטה. יעו"ש. ועכ"פ דעת המאירי מבורר ומבואר כאן דס"ל דנדרי הקדש ניתרים רק בפתח ולא בחרטה, והוא כדברינו בס"ד].

וממילא לפ"ז שוב אולי אפשר לבאר דהא דהביא הטור את דעת הרא"ש בתשובה דהנודר לצדקה יכול להשאל על נדרו ע"י חרטה, בשם "יש אומרים", היינו משום דדוקא לדעת הרא"ש סגי ליה או בפתח או בחרטה, כבכל נדרי דעלמא. משא"כ לדעת המאירי דאין זה שאלה מדין נדר דעלמא, אלא דהשאלה משוי לה להקדש בטעות, ובעינן דוקא שאלה ע"י פתח. ונמצא דפליג על דעת הרא"ש. וק"ל. [ומדברי הרמב"ם הנ"ל (פ"ד דנדרים ה"ז) שכתב, וכשם שנשאלים על נדרי האיסור, ומתירין אותו כך נשאלים על נדרי הקדש וכו', משמע לכאורה דמשוה את נדרי ההקדש לנדרים דעלמא. ובאמת כן מצאתי בס"ד מבואר לגאון הנצי"ב ז"ל בס' העמק שאלה (שאילתא קלב, דף קח ע"א) שעמד לדייק כן בפשיטות מדברי הרמב"ם הללו דס"ל דאין חילוק בין היתר שאר נדרים להיתר נדרי הקדש, וכשם ששאר נדרים נתרים אף בחרטה ה"ה בנדרי הקדש. ע"ש. וממילא יוצא דהרמב"ם ס"ל כדביארנו בדעת הרא"ש דנדרי הקדש נתרים אף ע"י חרטה בלבד, וא"צ להתירם דוקא ע"י פתח. ושו"ר כיו"ב בדברי הרב המגיד בהל' מכירה (פ"ט ה"ב) שביאר בדעת הרמב"ם דענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי מטעם נדר. ע"ש היטב. והדברים יוצאים במדוייק הדק היטב לפי דברינו דחזינן הכא דהרמב"ם אזיל בשיטת הרא"ש דאלכ"ל הוי מדין נדר, ולא כהמאירי דהוא מדין קנין, וממילא מובן ג"כ מדוע ס"ל דסגי להתיר נדרי הקדש אף בחרטה בלבד, משום דהוא ככל נדר דעלמא. (וראה גם בדברי הגהות אשרי בפ"ק דעבודה זרה (סי' יג בהרא"ש שם) והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' רנח ס"א) שכתב, דאם אומר שמקדיש סלע סתם כוונתו לצדקה, ואם אומר שכוונתו להקדש ממש אין לו תקנה ליהנות ממנו וצריך לשאול לחכם ומתירים לו בחרטה כשאר נדר. ע"ש. (והלשון בהג"א שם קצת שונה). וחזינן כדברינו הנ"ל דכיון שההקדש זכה באמירה מדין נדר, סגי להתירו אף ע"י חרטה בעלמא. ודו"ק. וכאמור לעיל זוהי שיטת הרא"ש דדין אלכ"ל הוי מדין נדר. ועי' בפוסקים במהותו של הגהות אשרי אם הוא בא לחלוק על הרא"ש או לא, דהגר"ח פלאג'י בס' נשמת כל חי ח"א (דף ח ע"א) ס"ל דבא לחלוק, אולם מדברי הרב יד מלאכי (בכללי הרא"ש אות מה) מתבאר להיפך. ע"ש. וראה בזה גם בשד"ח בכללי הפוסקים (סימן יא אות יד). יעו"ש. ועכ"פ הכא במס' נדרים בענין זה אפ"ל לכו"ע דלא חולק על הרא"ש, כיון דהרא"ש אינו מדבר שם מענין זה דאלכ"ל, והג"א מציין עליו בכלל בענין אחר, ואגב אורחיה מבואר ענין זה בדבריו דמהני חרטה בענין הקדש, וא"כ י"ל דהיינו משום דהוא עומד בשיטת הרא"ש בעצם ענין זה דאלכ"ל דהוא מדין נדר. וק"ל).

ואם כנים דברינו אלה, מובן היטב הא דנקט מרן בפשיטות (סי' רנח ס"ו) האי דינא דהרא"ש בתשובותיו, דסגי שאלת חכם לנדרי צדקה אע"ג דאלכ"ל. (ועיין שם בבאר הגולה אות ח). והביאו בסתמא ולא כתב עליו יש אומרים או כל לשון כיוצ"ב, כדנקט הטור. והיינו משום דמרן צירף את דעת הרמב"ם הנ"ל, שיוצא מדבריו דס"ל נמי כהרא"ש דנדרי הקדש וצדקה הוו ככל נדרי דעלמא, דסגי להו אף חרטה בלבד. ונמצא דתרי עמודי ההלכה אזלו בחדא שיטתא, ונקיט מרן כוותיהו בפשיטות. וק"ל.

איברא דעתה ראיתי לרב מחנה אפרים (בהל' צדקה סי' ה) שעמד לבאר שם בדעת הרמב"ם הסמ"ג והטור דס"ל דנדר צדקה אפשר להתיר רק ע"י פתח ולא ע"י חרטה. ע"ש. וכן מצאתי בס"ד כיו"ב שהביא מהר"י טייב בערך השולחן חיו"ד (סי' רנ סק"ב) בשם הרב קול יעקב שכתב בדעת הרמב"ם דאפשר דס"ל דבהקדש לא סגי בחרטה. ע"ש. אולם הנה מצאתי לעוד פוסקים דכתבו לבאר דלעולם יש להתיר נדרי הקדש וצדקה בין ע"י פתח ובין ע"י חרטה, עי' היטב בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סוס"י קנד) שכתב שם בפשיטות כיו"ב בזה"ל: אבל הנדר שנדר מתחילה בעת שמסר הברזל יכול לשאול על נדרו ע"י פתח או חרטה אם מתחרט באמת מעיקרו וכו'. ע"ש. וראה גם בשו"ת רבי עקיבא איגר (ח"א סי' קמד) שכתב להעיר על דברי השיטה מקובצת הנ"ל שעמד שם ר"ב אשכנזי לחלק בין התרת הקדש להתרת נדרים לענין פתח, ואחר שעמד רע"א לפלפל ע"ז כתב דלעולם קיי"ל דנדרי הקדש יש להתירם אף ע"י חרטה ולא רק ע"י פתח כדכתב השטמ"ק כיון דגם ע"י חרטה דמעיקרא מקרי טעות בעיקר הנדר ועוקרו למפרע. ע"ש עוד בדבריו בענין זה בד"ה ומעתה אין כאן וכו'. ע"ש. וראה גם בס' קרן אורה בנדרים (נט ע"א) ד"ה ובנודע ביהודה כתב וכו' שג"כ מבואר מסתימת דבריו שם דנדרי הקדש ניתרים אף בחרטה. ע"ש ודו"ק. וראה גם בדברי הגרי"מ עפשטיין בספר ערוך השולחן יו"ד (סי' רנח סעיף ד) שהביא את דברי הרמ"א שם בסעיף שכתב: אל יאמר אדם סלע זה להקדש אלא לצדקה ומ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים, ומיהו אם אמר שכוונתו להקדש ממש אין לו תקנה להנות ממנו וצריך לשאול לחכם ומתירים לו ע"י חרטה כשאר נדר. ע"כ. וכתב ע"ז ערוה"ש שם (בסעיף ו) ובזה שכתב דמתירין לו בחרטה כשאר נדר קמ"ל דאע"ג דדבר מצוה הוא ועל דבר מצוה אין נכון לפתוח בחרטה וצריך פתח כמש"כ בסי' רכח, מ"מ הכא לא הוי מצוה אלא עבירה ושפיר ניתר בחרטה. ואח"כ הביא את דברי הש"ך שכתב (שם בס"ק ד) בשם תשובת ר"ב אשכנזי הנ"ל דנדרי צדקה אין ניתרין ע"י חרטה. וכתב ערוך השולחן להעיר ע"ז: ותמהני דמאי ענין זה לזה והכא עבירה היא ולא מצוה והכל מודים דדאי בחרטה ודו"ק. עכ"ד. ע"ש. ומבואר מזה דאף דעתו היא דבנדר צדקה שרי מעיקר הדין אף בחרטה. ומ"מ עדיין יש להתבונן בזה עוד. ועתה נדפ"מ הרמב"ם זרעים הוצאת פרנקל וראיתי שם (בהל' מתנות עניים פ"ח ה"א) שיש עוד ציונים בדברי הפוסקים על דברי הרמב"ם בענין התרת נדרי צדקה יעו"ש. ולע"ע לא איסתיעא מילתא להתבונן בדברי כולם אולי איכא בנייהו עוד פוסקים שעמדו בביאור דעת הרמב"ם האם ס"ל דנדרי צדקה ניתרים ע"י פתח או אף ע"י חרטה. ויש להתבונן].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi