למעלה
ג) והנה מרן בשו"ע או"ח
(סי' שו סעיף ו) כתב, חפצי שמים מותר לדבר בהם, כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה,
ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אמנות וכו'. הגה, י"א
דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך ונודר לצדקה, או לחזן, דאסור בשבת לפסוק
כמה יתן (א"ז). והמנהג להקל דהא מותר לפסוק צדקה. ע"כ. הרי מתבאר מדברי
מרן דדעתו מכרעת דמותר לפסוק צדקה בשבת, והיינו שפוסק ואומר שנותן כך וכך לצדקה, ומזכיר
סכום הממון שנותן, וכמו שביאר נמי מהר"י עייאש בס' מטה יהודה (רס"י שו) את
דברי מרן הללו, דשרי לפסוק צדקה שאומר שיתן כך וכך לצדקה, והוסיף וכתב: דזה אינו
דומה להא דאמרינן התם דהשוכר אחד ללמד בנו תורה או אמנות, דאסור להזכיר לו סכום
המקח. דהתם מכיון דאיכא תובע כנגדו דמי השכירות הוי כעין משא ומתן, דהא שכר פעולתו
הוא נוטל. משא"כ בכל פסיקת צדקה לעניים אפילו לעני ידוע, אין כאן תביעת שום
שכר פעולה. וסיים: דלכן נראה פשוט דהעולה לס"ת ונודר כך וכך לביהכ"נ
לצורך שמן למאור, או שמתנדב לחזן לכבוד התורה כך וכך אין בזה בית מיחוש, והוי כעין
פסיקת צדקה לעניים דמותר, וכמש"כ מור"ם ז"ל בהג"ה דהמנהג להקל.
ואיני יודע טעם נכון להאוסרים שהביא ההגה, ואין לנו לערער על המנהג דמנהגם של
ישראל תורה היא. עכ"ד. ע"ש.
וגם מדברי הרמ"א נראה שדעתו
מסכמת עם המנהג שנהגו לפסוק צדקה, וכמו שמתבאר מדברי המטה יהודה הנ"ל, וכ"כ
ג"כ הפרמ"ג (שם באשל אברהם סקי"ד) דהמנהג הוא להקל בפסיקת הצדקה
בשבת, וכאשר כתב הרמ"א. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי הלבוש (שם סעיף ו) דאע"ג
דיש אומרים שהעולה לתורה שעושין לו מי שבירך אסור לו לפסוק כמה יתן לצדקה, המנהג
להקל בזה. ע"ש. ובפרט לפי ביאורו הנ"ל של הרב המגיה בראבי"ה, שביאר
דמה שהביא הדרכי משה את דברי האו"ז בשם הראבי"ה היינו מה ששמע מפיו, אולם
לבסוף הראבי"ה חזר בו ודעתו להתיר כמבואר בפסקיו. א"כ נמצא לפ"ז, דליכא
שום דעה האוסרת אשר הוא חושש לה. וק"ל. ודו"ק. אמנם אפילו לפי ביאורינו
דכוונת הדרכי משה לריב"א, ודעה זו במקומה עומדת לאסור כי כן הביא האור זרוע
בשמו, מ"מ הרי הרמ"א מסכים בפשיטות עם המנהג שנהגו להקל, כמבואר מתורף
לשונו, ובפרט לפי המבואר שכן הוא דעת טובא מהראשונים. וראה
גם לגרי"מ עפשטיין בספר ערוך השולחן חאו"ח (סי' שו אות יג), שג"כ
העלה להקל בזה. שכתב שם, חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה כמו חשבון
של צדקה, או חשבון מה שצריך לסעודת מצוה, וכן לפסוק צדקה. ואע"ג דאין מקדישין
ואין מעריכין בשבת, זהו מפני דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ונמצא שמוציא מרשותו
לרשות הקדש. אבל צדקות שלנו הן לעניים והן לביהכ"נ דינן כהדיוט, כמש"כ
בחו"מ סי' צה, וממילא אין כאן הכנסה מרשות לרשות בשבת אלא דיבור של מצוה
בעלמא, והוי כנדר ומותר לידור בשבת, נדר של מצוה, ואולי אפילו אם הכניס איזה חפץ
להגזבר של צדקה בשבת ג"כ מותר מפני שבודאי כבר נדב זה מער"ש. ומיהו יותר
טוב שלא למסור להגיזבר בשבת. עכ"ל. ע"ש. הרי מבואר ומפורש דדעתו ג"כ
דענין זה שנודרים ופוסקים צדקה בשבת, הוא נדר של מצוה ושרי. וראה גם בס' שמירת שבת
כהלכתה (פכ"ט סנ"ה) שהביא שם
כיו"ב, דהמנהג להקל להתרים
העולים לתורה לצדקה או לצורכי מצוה, ואף מזכירים את הסכום שהם מקבלים על עצמם
לתרום. ע"ש.
[ובענין מה שנודרים עבור החזן או השמש ג"כ שרי, דהוי
ג"כ מצוה אפילו הוא עשיר, וכמש"כ המג"א (סי' שו סקט"ו), דאף
שהחזן עשיר מותר לנדור לו צדקה, דכיון שנותנים לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה. וכ"כ
ג"כ בתו"ש (שם סק"כ), והמשנה ברורה (שם סקל"ג), ובכף החיים (שם
סקנ"ה). ע"ש. והלום ראיתי לגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה (רס"י
שו) שעמד וימודד אר"ש לקרוא תגר על מנהג זה, והניף ידו בשנית בדברים אלו
בתשובותיו בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' קסא) וכתב שם, מה שנוהגים
לידור לחזנים העושים מי שברך, כל מה שנדחקו לקיים המנהג באמת אינו מספיק, דהרי
כשנודר לחזן לצורך הדיוט הוא, ואפילו הוא עני מ"מ כה"ג אסור, שהרי שכרו
הוא נוטל בעד מה שמנגן, ומלאכה הוא עושה בעד המעות שפוסקין עליו, דעקימת שפתיים כה"ג
ודאי הוי מעשה גדול. דלא יהא אלא דיבור בעלמא, אטו מי שרי לקצוץ בשבת שכר אמירה
הצריכה לו. ע"ש בדבריו שהאריך לפקפק על מנהג זה שנודרין לחזנים, ושראוי לבטלו.
יעו"ש. עכ"פ בענין פסיקת צדקה לעניים דעלמא ולביהכ"נ וכדו' גם איהו
אודויי אודי דשרי וכמבואר להדיא בריש דבריו שם שכתב דלפסוק צדקה בשבת פשיטא דשרי. ע"ש.
וע"ע בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ב סי' ט) מש"כ בזה עוד. ע"ש].
וראה גם לרבינו החיד"א
במחזיק ברכה (סי' שו אות ז) שכתב שם, הגאון רבי יהודה עייאש מטהו יפרח לתת סמך
למנהג שנודרים כסף לפני הספר תורה סכום מטבע הנהוג לקהל, ולקופות צדקה ולחזן. ע"כ.
ומתורף הדברים נראה דרבינו החיד"א מסכים עימו. [והן אמת דידועים הם דברי
רבינו החיד"א שכתב בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ח), העידותי בכם היום
שכל דין מהראשונים ואחרונים שהבאתי בברכי יוסף אין כוונתי להיות כדל מסכים הולך
לענין דינא, שאפשר שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני, רק אגב ריהטא עין לו ראתה
והבאתיו כדי להקל מעל המעיין טורח וחיפוש, ומזקנים אתבונן שכן דרך הכנה"ג ויד
אהרן להורות משפט גבר איה מקום כבודו ולא שבא הדין ההוא במצרף כור חכמתם שהם
מסכימים עימו וזה נודע לכל. וגם אני זה דרכי זולת כשאומר בפרוש "וכן עיקר"
שאז אני מגלה דעתי הקצרה, אבל בלא"ה רק כשאני כותב הדין בסתם בשם אומרו עדיין
טעון לינה בעומקא של הלכה. עכ"ל. יעו"ש. וכבר הזכרנו דבריו אלה בדוכתין
סגיאין (עי' שו"ת עטרת פז ח"א חאור"ח סי' ט עמוד קעח ועוד), ובמקום
אחר כתבנו לבאר דאע"ג דהכא בשו"ת חיים שאל דרך רבינו החיד"א קסת"ו
ויכונניה כלפי דבריו בס' "ברכי יוסף", באמת ה"ה נמי כלפי דבריו
בספרו "מחזיק ברכה" דזיל בתר טעמא הוא, שהרי לפי הענין עולה ומתבאר דאף
בספרו מחב"ר אוחז הוא במתכונת ספרו ברכי יוסף וכמעשיהו בראשון מעשיהו בשני
לקבץ הפזורים את שיטות הפוסקים שדברו באותו ענין (וכמתבאר מדבריו גופיה בהקדמתו לס'
מחזיק ברכה), וא"כ י"ל דמכך שהביא איזה דיעה במחב"ר אין מזה שום
ראיה דהכי ס"ל לדינא וכמ"ש גבי ספרו ברכ"י. וממילא לכאורה גם הכא
בנידון דידן הרי רבינו החיד"א הביא במחזיק ברכה את דברי מהר"י עייאש
בספר מטה יהודה הנ"ל בסתם ולא סיים על דבריו "וכן עיקר" או כל לשון
כיו"ב המורה שמסכים עימו לדינא, וא"כ איך אפ"ל דאף
רבינו החיד"א הכי ס"ל. אולם הנה י"ל דבהיות ולא מצינו במקום אחר
בספריו הרבים ספרי קדישי דמר רבינו החיד"א שדיבר מענין זה לאסור ולחלוק על
דברי מהר"י עייאש, א"כ י"ל דבפשטות אף איהו ס"ל הכי לדינא, דביון
דענין פסיקת הצדקה בשבת מצוי ונפוץ הוא אם איתא דדעתו דעת עליון של רבינו החיד"א
היתה לאסור בזה לא משתמיט שבאחד מספריו הקדושים היה מודיענו על זה, ובפרט דיוסף
צדיקא ל"ו בכח יגבר איש דהוה שלוחי דרחמנא וכל ישראל שהיה לו עסק בענין זה של
פסיקת הצדקה למען עניי ארץ ישראל ולומדי התורה כנודע וכמפורסם, ולא יבצר שבאחד
משבתות השנה הגיע לידו עסק זה וכיו"ב של פסיקת הצדקה בשבת, ובודאי שעיין בדין
זה דינא יתיב וספרין פתיחו בדברי הפוסקים שדנו בענין זה, ואפ"ה על אף הכל לא
מצינו שיעיר בזה לאיסורא משמע בפשטות דדעתו ג"כ להקל בזה וכדברי מהר"י
עייאש הנז' שהביא את דבריו במחזיק ברכה, ואע"פ שאין בזה ראיה לדבר זכר לדבר הוא. וק"ל.
ושו"ר הלום בס"ד מפורש ומבואר להדיא בדברי רבינו החיד"א בס' לדוד
אמת (סימן כב אות א) שכתב שם: נהגו שהעולה [לס"ת בשבת] נודר לצדקה או לשליח
ציבור ופוסק כך וכך. ע"כ. וראה גם בדבריו שם (בסי' ב אות א) כיוצ"ב. יעו"ש.
והרי מפורש להדיא דדעתו דעת עליון של גאון עוזינו להתיר בזה.
וע"ע בשו"ת לב חיים
להגר"ח פלאג'י (ח"ג סי' סד), ובספרו משא חיים בחלק המנהגים (מער' ס אות
קסז) שיש לדייק מדבריו ג"כ דנקטינן להקל בזה. יעו"ש היטב. וראה גם בס' ברית
אברהם (סי' מה). ע"ש. וע"ע ג"כ למו"ר מרן מלכא שליט"א
בשו"ת יביע אומר (ח"ג חאו"ח סי' כג) שעמד שם בתשובה ארוכה מאר"ש
אודות המנהג שנהגו בכמה בתי כנסיות במצרים שאומרים לגוי מער"ש שיבוא ביום שבת
קודש בחדר הסמוך לביהכ"נ לכתוב את הנדרים והנדבות של העולים לס"ת, וכן
נדבות הזוכים במצות פתיחת ההיכל והקמת ס"ת וכו', האם יש למנהג זה פנים בהלכה
או שאין לעושים כן על מה שיסמוכו. יעו"ש בדב"ק נפלאות מתורתו. והנה כל
משאו ומתנו באמונה של עט"ר שליט"א שם הוא בענין זה אי שרי להעמיד הגוי
וכו', אולם בענין זה של עצם פסיקת הצדקה של העולים לס"ת שנוקבים את הסכום שהם
מתנדבים לבית הכנסת ולחזן וכו', לא עורר מזה כלום, ואם איתא דס"ל דאית ביה
איסורא, עד דאזלינן למידק אי שרי להעמיד שם עכו"ם שיכתוב את סכום הנדבה
שנודרים העולים, תיפוק ליה דאיכא איסור בעצם פסיקת הצדקה, אלא ודאי דדעתו דעת
עליון היא להתיר בזה ומצד זה ליכא שום איסורא. והן עתה אשר נדפ"מ ספרו הבהיר
דמר שליט"א שו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' מא) מצינו להדיא דעמד שם בקצירת
האומ"ר בענין זה דהאם מותר בשבת ויו"ט להכריז ולמכור את העליות לס"ת
וכן את פתיחת ההיכל והקמת ס"ת, וכן אם מותר לתרום סכום מסויים בשבת ויו"ט
לטובת מוסדות צדקה וחסד. העלה שם מר שליט"א במסקנתו דאכן הכי הוא דמותר למכור
בשבת את העליות לתורה וכן את שאר המצוות, וכן מותר לתרום ולפסוק צדקה בשבת קודש
למוסדות צדקה וחסד שהכל צורך מצוה הוא ואין בזה שום איסור כלל. יעו"ש בדב"ק.
והרי הוא כאשר אמרנו בס"ד דדעת מו"ר שליט"א להתיר בזה. וע"ע ג"כ
בסידור בית מנוחה (בדיני המנהגים אחר קריאת ס"ת אות א) שכתב שם: נהגו
שהעולה נודר לצדקה או לש"ץ ופוסק כך וכך - אמת ליעקב. ע"ש. והרי דגם הרב
אי"ש ס"ל הכי להקל בזה דשרי לפסוק בשבת צדקה, וגם להזכיר את הסכום שפוסק
לצדקה. וראה ג"כ בדברי מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סוס"י יב) דעולה
ומתבאר מדבריו נמי כיו"ב דשרי לפסוק צדקה בשבת, שעמד שם מרן בענין המתנדב
תרומה ביום שבת קודש והחזן עושה לו מי שברך לברך לכל נדיב לב די מחסורו אשר יחסר
לו אם מותר לעשות המי שברך הזה בשבת דהרי אסור לאדם לשאול צרכיו בשבת וכו' ונשא
ונתן שם מרן בענין זה אולם בענין עצם פסיקת הצדקה לא העיר מזה מרן כלום, ואמנם
דברישא מיירי התם מרן בענין חולה, אולם אח"כ בהמשך דבריו מבואר שם דה"ה
בכל מתנדב שמברך אותו החזן על מה שפוסק ומתנדב תרומה לה'. ע"ש. וא"כ מזה
ג"כ אפשר לדייק דדעת מרן ז"ל היא כמתבאר מסתימת לשונו בשו"ע או"ח
הנ"ל (סי' שו סעיף ו), ואף שיש להשיב דאין כ"כ ראיה מדבריו שבשו"ת
אבקת רוכל, מ"מ הרי דעת מרן מבוררת היא מדבריו בשו"ע. וראה גם במשנ"ב
(שם סקכ"ז) שג"כ מבואר בדבריו דשרי לפסוק מעות לצדקה בשבת גם לכתחילה. ע"ש.
ואמנם אע"ג דמהמתבאר לפנינו
עולה, דלעולם שרי לפסוק ולנדור את סכום הצדקה שהוא רוצה לנדוב, וכדעת הפוסקים הנ"ל.
מ"מ עצה טובה קמ"ל הא דכתב מרן בשו"ע יו"ד הל' נדרים (סי' רג
סעיף ד) וז"ל: צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אין טוב לידור אלא
אם יש לו בידו מה שהוא רוצה ליתן יתן מיד, ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא
נדר. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר בפירוש שהוא פוסק בלי נדר, וכן
כשמזכירין נשמות שנודרין לצדקה יש לומר בלי נדר. עכ"ל. ע"ש. וחזר מרן
ושנאה להלכה זו שם (סימן רנז סעיף ד) דאפילו במקום שצריך לפסוק צדקה יאמר בלי נדר.
ע"ש. ולכן טוב תמיד כשעולה לתורה בין בחול בין בשבת, ופוסק צדקה שיאמר בפרוש
בלי נדר, ולא סגי בכך שיפסוק צדקה ולא יאמר שזה נדר, וממילא יחשב כאילו לא נדר, וכמו
שכתב הש"ך (שם סק"ד) וז"ל: ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר, אבל אין
פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר, דאף אם פוסק סתם הוי נדר כמו שכתב
הפרישה. עכ"ד. ע"ש. וכן הכריע ג"כ השל"ה (בשער האותיות אות ר)
דצריך שיאמר בפרוש שפוסק לצדקה בלי נדר. ע"ש. וראה גם במור וקציעה להגאון יעב"ץ
או"ח (רס"י שו) שכתב שם כיוצא בזה, כי מצא בפרוש המיוחס לרש"י
שכתוב שם: שכשפוסקין צדקה בעבור מה שיהיה יש לו לומר בלי נדר. ע"ש היטב. וראה
גם בס' צדקה ומשפט (פרק ד סק"ג) שהביא שם משם האחרונים שכתבו ג"כ כיו"ב,
שכשעושים מי שברך לעולים לתורה לא יאמר [החזן] בעבור שנודר, כי אם בעבור שיתן. ע"ש.
[וראה גם מה שהבאנו בזה לקמן בשם המהרש"ם בתשובותיו בענין אם החזן אומר בעבור
שנדר והוא שותק, אם חל עליו חיוב נדר. יעו"ש].
עכ"פ לפי המבואר יוצא דיכול
אדם לפסוק צדקה בשבת, ולומר בפירוש הסכום שהוא נודב וליכא בזה חשש כלל. והמתחסדים
לומר "כנדבת ליבו", בלי לנקוב בסכום המעות אין מזניחין אותן. ואחד המרבה
ואחד הממעיט העיקר שיכוין ליבו לשמים.
אם אמרינן בענין צדקה אמירתו
לגבוה כמסירתו להדיוט, והגדר בזה.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi