The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
ב) איך שיהיה אפילו נימא כדברי הרב המגיה בראבי"ה, דהראבי"ה אמר לאור זרוע אחד בפה לאסור, ובפסקיו כתב להתיר. אנן בדידן נקטינן בפשיטות כדבריו בפסקיו להתיר, שהרי כאמור הראבי"ה בפסקיו כתב לפשוט את כל טענותיו ומיישבם, וקרוב להאמר שדבריו אלו הם משנה אחרונה. ובאמת שו"ר למו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' מא), שג"כ הזכיר שם ברמז מדברי הרב המגיה הנ"ל בראבי"ה, ונקט מו"ר שליט"א בפשיטות ובקצרה דנקטינן עיקר כדברי הראבי"ה בפסקיו שהעלה שם להתיר. ע"ש. ולפי דברינו הנ"ל אית הכא טעמא דמסתבר שהרי בפסקיו פשט את הקושיות המובאות באור זרוע בשמו, ושמע מינא דזוהי משנה אחרונה, ומה גם דכידוע שהראבי"ה ז"ל כתב את ספרו במשך 50 שנה, וכמו שהובא בס' "אטלס עץ חיים" ח"א (עמ' 224 ערך 1856). ע"ש. ויש צד לומר שדברים אלו כתב לאחר ששמע ממנו האור זרוע. וק"ל. וראה גם בספר המנהיג לרבינו אברהם בה נתן הירחי (בהל' יו"ט סי' צו) שג"כ העלה הכי דמותר לפסוק צדקה לעניים ולנדור לחזן בשבת, שאין זה דומה למקדיש, דהתם החפץ יוצא מרשותו לרשות הקדש, משא"כ בנדרים וצדקה. ע"ש.

וראה גם באגור (הל' יום הכיפורים סי' תתקנה) שכתב, מה שהורגלו לנדור צדקה בעבור המתים ביום הכיפורים, יש להביא ראיה מפרשת עגלה ערופה. דתניא, "כפר לעמך ישראל" אלו החיים, "אשר פדית" אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה. מרדכי. ע"כ. וכ"כ כיו"ב בס' תניא רבתי (בענין קריאת ס"ת והפטרה, סי' טז) וז"ל: ומנהגנו לאחר קריאת ההפטרה להזכיר נשמות של מתים, ולברך העוסקים בצורכי ציבור. מצאתי בשם החבר ר' בנימין ב"ר אברהם הרופא, לפי שהשבת הוא יום מנוחה דוגמת לעתיד לבוא, והוא יום שגם המתים נוחין בו ואינן נידונין, ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהן וכו', וכן מנהגנו ליתן ולפסוק מעות של צדקה עבור נשמות של מתים. מצאתי גאונים אומרים שצדקה זו אינה מועלת למתים כלל, ויש אומרים כי מועלת היא למתים. ובין לדברי אלו ובין לדברי אלו טוב הדבר, כי מועלת לחיים ולמתים. ע"כ. ולכאורה אפשר לומר, דאין להביא ראיה מדבריהם של ראשונים אלו דס"ל דשרי לנדור צדקה בשבת ויו"ט. די"ל דהוי כי הא דכתב האור זרוע הנ"ל בשם אביו, דאפשר לפרש דהא דאמרינן בגמ' דשבת (קנ ע"א) פוסקין צדקה לעניים בשבת, דמיירי בצדקה שצריכים לה העניים היום, והוי לצורך היום, ודמי לחובות שקבוע להם זמן, כדאמרינן בפרק שואל (שבת קמח ע"ב) אמר רבי יוחנן מקדיש אדם וכו', לא קשיא כאן בחובות שקבוע להם זמן כאן בחובות שאין קבוע להם זמן. ע"כ. וא"כ הכא נמי הא דפוסקים צדקה ביוה"כ עבור המתים הוי כחובות שקבוע להם זמן, שהרי יום זה הוא יום סליחה וכפרה, ועושים זה לכפרתו, וכדדרשינן בפסוק כפר לעמך ישראל - אלו החיים, אשר פדית - אלו המתים. וחשיב כצדקה שצריכין לה העניים בו ביום ולהכי שרי.

ובאמת כיו"ב מצאתי מפורש יותר במחזור ויטרי, שכתב בהל' יוה"כ (עמ' 392 סי' שנג) ופוסקין צדקה ברבים על החיים ועל המתים, אין פוסקין צדקה למתים בכל ארץ אשכנז רק היום לבדו: תוספות: מה שפוסקין צדקה ביום הכיפורים על המתים, לפי שהוא יום כפרה וסליחה ומחילה, וכפרה היא להם שכן שנינו בפסיקתא שמא יאמר אדם כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה, ת"ל כפר לעמך ישראל, כיון שמבקשין עליו רחמים זורקין אותו מגהינם לגן עדן כחץ מן הקשת. ושנינו בספרי, כפר לעמך ישראל, מלמד שהמתים צריכין כפרה. עכ"ל. הרי שענין הצדקה ביוה"כ משום שהוא יום מיוחד לכפרה גם עבור המתים. וכמו כן הא דפוסקים עבורם של המתים בשבת י"ל דהוי הכי, דהרי באותו יום הם נחין מדינה של גהינם כדאיתא בסנהדרין (סה ע"ב) ובבראשית רבה (פר' יא) ובפסיקתא (פר' כג) ועוד, ואז מועילה הצדקה יותר לכפרתן, וכעין אשר מתבאר מדברי התניא רבתי הנ"ל שכתב, מזכירין הנשמות של המתים בשבת היות והוא יום שהם נוחין בו, ואינם נידונין בו ראוי להתפלל עליהם שתמשיך מנוחתם. ע"כ. והכא נמי כנראה בענין פסיקת הצדקה בשבת עבורם, מעלתו גדולה יותר דהוי כעין בקשה ותפילה עליהם שתמשיך מנוחתם. וממילא שוב הוי ענין זה שנותנים צדקה עבור המתים בשבת, כצדקה לעניים שצריכים לה בו ביום, משום דביום זה מועיל יותר עבורם. ושו"ר במדרש תנחומא בהוצאה חדשה (אשכול תשל"ב, ריש פר' האזינו) אשר הובא שם הוספת קטע שבמדרשים קודמים הושמט, וזה"ל שם: דאיתא בפסיקתא, אדם נמשל לשנים עשר מזלות וכו', ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת לכך רגילין להזכיר המתים בשבת, שלא ישובו לגהינם, שכן איתא בתורת כהנים כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים. מכאן שהחיים פודין את המתים, לכן נוהגין להזכיר את המתים ביום הכיפורים ולפסוק עליהם צדקה. עכ"ל. ע"ש. הרי שענין הזכרת המתים בשבת הוא כדי להמשיך את מנוחתם, ולכן נהגו גם לפסוק צדקה עבורם. אולם מדברי המדרש כאן מתבאר דלא נוהגים לפסוק צדקה עבור המתים, אלא דוקא ביום הכיפורים, וזה כעין אשר הביא המחזור ויטרי הנ"ל בשם התוס', שהוא המנהג בארץ אשכנז דאין פוסקין צדקה על המתים אלא רק ביוה"כ לבדו. וכעין זה הביא ג"כ רש"י בסידורו (הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' 99, סי' ריד) דאין פוסקין צדקה למתים בכל ארץ אשכנז אלא רק ביוה"כ לבדו. ע"ש. (וראה גם בדברי הרב המגיה בסידור רש"י (שם אות א) מש"כ על דברי הפסיקתא הנ"ל, שהובא במדרש תנחומא. ע"ש). עכ"פ כנראה שבמשך הזמן, השתרבב המנהג לפסוק עבור המתים גם בשבת, וכמו שכתב התניא רבתי הנזכר. (שהרי התניא רבתי היה אחרי רש"י ומחזור ויטרי, דמחזור ויטרי חברו רבינו שמחה בר שמואל שהיה תלמידו של רש"י, כאשר כתב רבינו החיד"א בשה"ג ח"ב (מער' מ אות פא) ושפך שם סוללה נגד הפרי מגדים והב"ח שיחסוהו לאחרים, ולא יכול יוסף להתאפק, ועמד והוכיח בכמה וכמה ראיות דהיה תלמידו של רש"י. ע"ש. ובחסדי ה' שזכינו עתה שיצא הסידור הנזכר לאור בשלמותו (ברלין תרע"ט, נירנבערג תרפ"ג) נתאמתו הדברים כי אכן רבינו שמחה בר שמואל מחבר מחזור ויטרי הוא תלמידו של רש"י ומחברו של סידור זה, כאשר הוברר מתוך שער הספר הראשון, כמובא שם בדברי המו"ל. וראה גם בהגהות "מנחם ציון" על שה"ג (שם אות נד), וע"ע בשו"ת מהרי"ק החדשות (סי' יט דף צא), שג"כ כתב כיו"ב, שרבינו שמחה מויטרי היה תלמידו המובהק של רש"י, ואת ספרו מחזור ויטרי יסד לפי סברת רש"י. ע"ש. ולעומת זה התניא רבתי היה אחר תקופתם זו של רש"י ומחזור ויטרי, עי' בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חיו"ד סי' רסב) שיחסו לר' יחיאל בן הרא"ש. אולם רבו המעוררים על סברא זו, ערו ערו עד היסוד בה, עי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים ח"ב (מער' ת אות ע) שהביא שם כיו"ב בשם האליהו זוטא בחאו"ח (סי' רצו) שכתב, דמחבר התניא הוא רבינו יחיאל בן הרא"ש, ודחה דברים אלו בשתי ידים. ע"ש. וראה גם בביאורי המהרש"ה בהקדמתו לספר התניא, שג"כ דחה סברא זו. ע"ש. וראה נמי בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' כה אות ה) שהביא את דברי מהר"י אסאד הנ"ל שכ' דס' התניא חיברו ר' יחיאל בן הרא"ש ושכ"כ כיו"ב גם בישועות יעקב (סי' תע סק"א), וכתב ע"ז מו"ר וכבר השגתי ע"ז בס' חזון עובדיה (עמוד רכ). עכ"ד. ע"ש. [ודבריו אלה הם בשו"ת חזון עובדיה ח"א בדפוס חדש דף תשלא הערה א. יעו"ש]. ועכ"פ דבר ברור הוא דחיבור ספר התניא היה אחרי תקופת רש"י והמחזור ויטרי, וכמתבאר מדברי רבינו החיד"א בשה"ג שם). וכאמור דנראה שמנהג זה נמשך ברבות הימים מביאור הטעם שהזכרנו, דהיות והמתים נוחין ביום השבת, פוסקים עבורם ג"כ צדקה ביום זה לכפר עליהם ותמשיך מנוחתם.

אלא דלפי ביאורינו זה יצא, דאין למנהג זה תוקף ביו"ט, דהרי בזוהר הקדוש פר' תרומה (דף קנ ע"ב) איתא, בשבתי ובירחי ובזמני ובחגי, בההוא אתר נורא אשתכיך ולא אתדני וכו'. ע"ש. ומדנקט "ובחגי" משמע דגם ביו"ט שובת הגהינם. אולם המרדכי (פרק ערבי פסחים) כתב, דביו"ט לא שובת הגהינם כמו בשבת ור"ח. ע"ש. וראה בברכ"י חאו"ח (סי' תיט סק"א) שכתב, ועם היות שקדושת יו"ט יותר מר"ח, מצינו מעלה לר"ח יותר מיו"ט, והוא שאין אור של גהינם שולט בר"ח כשבת, כי שבת ור"ח הונחלו מיום שנברא העולם, אבל ימים טובים באים מצד הניסים שנעשו אח"כ, וכתיב והיה מידי חודש בחודשו וכו'. מהר"י לינגו בכת"י, משם רבו הרב החסיד אליעזר נחמן פואה. ע"כ. ובאמת יש לדייק כיו"ב גם מדברי ספר חסידים (סי' תתשע) שכתב שם, למה הרוחות מחבלין ערב שבת [כמתבאר בפסחים קיב ע"ב] לפי שאין הרוחות בגהינם, פי' רוחות של רשעים במיתתן הם מזיקין, כמו כל תולדות קין שמתו נעשו נשמותיהן מזיקין, וניתן להם רשות להזיק למחללי שבתות או אם היו עצבין בשבת, או אם אינו מתעדן בי, לכך כל תחלואי רוחות בשבת. ולכך סמך שיר של פגעים לשיר של יום שבת, לכך אומר בשבת יקום פורקן ובריות גופא, ולא ביו"ט. ע"כ. ומזה נמי משמע דביו"ט הרוחות אינם משוחררים מגהינם. וכ"כ כיו"ב גם בהגהות מהרש"ם על ס"ח (שם), דמזה נראה שביו"ט הנשמות נשארות ונידונות בגהינם. ע"ש. וראה גם בהגהות מקור חסד ע"ס חסידים (שם הערה ד). ע"ש.

וא"כ לפי ביאורינו הנ"ל יוצא דאין להזכיר הנשמות ביו"ט ולא לנדוב עבורם, משום דאינם נוחין באותו יום כביום שבת. ובאמת ראיתי בלבוש (סי' תצ ס"ט) שכתב שם, שנוהגים להזכיר הנשמות בחוץ לארץ ביום שקוראים בו פר' "כל בכור", דהיינו באחרון של פסח ובשני של שבועות ובשמיני עצרת, לפי שקוראים שם, "איש כמתנת ידו" ורוצים לפסוק צדקה, וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן גם עבור הזכרת הנשמות שיזכור אותם אלוקים, ועל ידם יזכור גם אותנו עמהם לטובה בזכותם. עכת"ד. ע"ש. [וראה גם בס' טעמי המנהגים (סי' תקפח) שהביא כיו"ב בשם ס' נועם מגדים. ע"ש]. וע"ע בס' גשר החיים (פרק לא) שכתב דבארץ ישראל שאין יו"ט שני נוהג, מזכירים נשמות בשביעי של פסח, בשבועות, ובשמיני עצרת. ע"ש. ולפ"ז מתבאר דבאמת ענין הצדקה שנותנים ביו"ט עבור המתים, הוא משום שקוראים בו איש כמתנות ידו וגו' והחיים פוסקים צדקה, נוהגים שפוסקין גם עבור המתים שיזכור אותנו הקב"ה לטובה על ידם, אולם אין זה מהטעם הנ"ל שאמרינן בשבת משום שהמתים נוחים בו והיינו שפוסקים צדקה כדי לכפר עליהם. וק"ל. אמנם שבתי וראיתי לרבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות פב) שכתב שם, בספרי הק' ברכי יוסף (סי' תיט) כתבתי דיש קדושה בר"ח שאינו שולט גהינם יותר מיו"ט, משם הרב החסיד המקובל מהר"ר אליעזר נחמן פואה, ועתה ראיתי שכן כתב המרדכי פרק ערבי פסחים וכו', אמנם מצאתי בזוהר הקדוש פר' תרומה (דף קנ ע"ב) דאמרו בהדיא דביו"ט לא יש גהינם, ותימה על הרב המקובל מהר"ר אליעזר נחמן הנזכר, כי הוא ז"ל הולך בעקבי הזוהר הקדוש, ונעלמו ממנו דברי הזוהר הנזכר ועמ"ש בס' הק' יעיר אוזן (דף קז ע"ב). עכ"ל. ע"ש. וראה גם בדבריו בס' מדבר קדמות (מערכת ג אות יב) שג"כ הביא את דבר הזוה"ק הנ"ל דמבואר מהתם דגהינם אינו שולט אף ביו"ט והעיר מזה על מהר"ר אליעזר נחמן פואה הנז'. ע"ש. ולפי דברי רבינו החיד"א הללו מתבאר דבאמת אין הבדל בין יו"ט לשבת, ובשניהם שובת גהינם, ושם ינוחו יגיעי כח. והלום ראיתי ג"כ כיו"ב לחתם סופר בדרשותיו (על שבת הגדול), שכתב שם, דכל מוצ"ש אומרים ויהי נועם, לפי שעם צאת השבת חוזרים הרשעים לגהינם. אבל אם חל יו"ט באותו שבוע, אין אומרים ויהי נועם במוצ"ש, לפי שקדושת השבת נמשכת עד אחרי החג, ואין הרשעים חוזרים לגהינם עד מוצאי החג. ע"ש. וע"ע בהגהות מקור חסד לס' חסידים (סי' רמא אות ו), מש"כ בענין זה. יעו"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דאף מה שפוסקים צדקה ביו"ט למתים הוא משום כפרה שתמשיך מנוחתם וכו', כי כאמור הם נחים ביום ביו"ט, ודי בזה.
למטה