למעלה
ואם כנים דברינו אלה, הרי שמתבאר לפנינו דרבינו החיד"א ז"ל שר המסכי"ם הוא עם הרדב"ז דעץ בשמים שאינו למאכל כלל כגון הדס לית בו דין ערלה, אבל עץ בשמים שהוא גם למאכל כגון ורדים וכיו"ב אה"נ דאית בהו דין ערלה וכאשר מתפרש נמי מדברי הרשב"א בתשובתו הנ"ל גבי בשמים של ורד דאית ביה דין ערלה ואסור להריח בו, ודלא כהרדב"ז דס"ל שאין ערלה נוהג בורד, דאע"ג שהוא נאכל עדין לאו "עץ מאכל" מקרי מפני שאינו נאכל כשאר הפירות למזון אלא רק לשמירת הבריאות ולמרקחת, ואפ"ה ס"ל לרבינו החיד"א דהעיקר הוא כהרשב"א דבורד נוהג בו דין ערלה ואסור להריח בו. וכאשר כן ביארנו נמי בס"ד את דעת עליון מרן ז"ל בשו"ע יו"ד (סי' קח ס"ז) הנ"ל.

הן אמת דמאי דחזינן דפשיטא ליה להרשב"א בתשובה הנ"ל דורד נוהג בו דין ערלה, הנה מצינו לשאר הראשונים שג"כ נסתפקו בורד לענין ערלה, והעלו לדינא דלית ביה דין ערלה ובאכילה נמי שרי, דעי' לריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (לה. ד"ה והא דאמרינן) שכתב שם, עצי הורדים אין ספק שנוהגת בהן ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עיגול שבתוך העלין, והעלין הללו נקראין ורדים הם שומר לפרי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם, וכדמוכח נמי בפרק כיצד מברכין (ברכות לו:). עכ"ד. ע"ש. ומתבאר מדברי הריטב"א הללו דעלי הורד אין ערלה נוהג בהם, כיון שעיקר הפרי שלו הוא הגרעינין שבתוך לב הפרח ואוכלים אותם, וכעין שכתב כיו"ב גם הר"ש סיריליאו (פ"ז דשביעית ה"א) שאוכלין גרעינים אלו, וא"כ העלין של הורד דינם כסתם עלין של עץ ערלה דאין נוהג בהם ערלה, וכדתנן (בפ"א דערלה מ"ז) הנ"ל העלים והלולבים וכו' (אף של עצי פרי) מותרים בערלה. וכ"כ נמי הרא"ה במס' ברכות (לו:) דעלין של עץ הורד אין נוהג בהם ערלה. וכתב שם כעין דברי הריטב"א הללו דאע"ג דעץ הורד ודאי אילן הוא, שהרי יש לו סימני אילן המבואר בגמרא (ברכות מ א) דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכ"נ הכי הוא, אפ"ה מותרין ואין בהם משום ערלה דפרי של אותן האילנות הוא זרע שנעשה בעיגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדין אינן אלא פרחים שמגיעין בתחילת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן אלא לימים רבים, וכי שקלית להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא ממנע זרעא בהכי הלכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם ב"ר דוד. עכ"ד. ע"ש. והרי שהרא"ה מביא שגם הראב"ד הולך בזה בשיטת הריטב"א דבורדים אין בהם ערלה. וראה גם בהלכות ברכות להריטב"א הנדפ"מ (הוצאת מוסד הר"ק, פרק א הלכה י) שג"כ כתב שם הריטב"א כיו"ב דעלי הורדים אע"פ שאינן הפרי עצמו שהפרי שלהם הוא בתוך התפוח העגול ואין בהם דין ערלה, שכשתסלקם לא ימות הפרי, אעפ"כ מברך על אכילתן בורא פרי העץ ועל ריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ע"ש.

[ונתקשה לי מעט בדברי הריטב"א הללו, דמאחר וחזינן הכא דהוא סובר דאין ערלה נוהג בורד, א"כ מדוע בחידושיו לעבודה זרה (יב:) הנ"ל כשכתב גבי הסוגיא התם דאמרינן חנויות המעוטרות בורד והדס של ע"ז אסור להכנס בהם דקא מתהני מרחא, סיים הריטב"א: אבל הדס של ערלה מותר להריח. ע"כ. ולא הזכיר דגם ורד אין בו ערלה ומותר להריח בו. והרי הכא חזינן דהוא גופיה מפרש בחידושיו לסוכה ובהלכותיו למס' ברכות דערלה לא נוהג בורד ואף הוא מותר באכילה, וכ"ש דמותר בריח. ואפשר כיון דורד אית ביה עקולי ופשורי כדחזינן הכא מכל דברי הראשונים, ולהכי לא נחית הריטב"א התם בע"ז לפרש דינו כיון שאינו ענין ועיקר לסוגיא דהתם דקעסיק בעבודה זרה, והניח ענין ורד לסוגיא דסוכה דמיירי התם בענין ערלה גבי אתרוג, ולכן התם תפס הריטב"א רק ענין הדס דערלה לא נוהג בו דהוא דין פשוט ולכו"ע, וגבי ורד הסתפק במה שסיים שם דאתרוג של ערלה אסור להריח בו כיון שהוא פרי והוי עץ מאכל, דמינא תידוק הא לא הוי עץ מאכל לית ביה ערלה וורד נמי לאו עץ מאכל הוא, אבל לא נחית לפרש דין ורד להדיא כיון שסמך לפרש ענינו ביתר שאת והרחבה במקום אחר. וק"ל. דו"ק ותשכח].

וראה עוד לרשב"א גופיה בתשובותיו (ח"ז סימן שנו), שחזר והניף את ידו וחשף זרוע קודשו לשוב ולאסור את הורדים משום ערלה, והביא ראיה מהא דתנן במשנה שביעית (פרק ז) דהורד יש בו משום שביעית, ובפ"ק דנדה (ח א) מתבאר שכל שהוא פרי לענין שביעית הוא פרי לענין ערלה, וממילא יוצא דכיון דהורד הוי פרי לענין שביעית הוא הדין דהוי פרי לענין ערלה, ולכן ערלה נוהגת בורד. ע"ש. וראה גם בדברי הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן שיב) שג"כ כתב שם בפשיטות דערלה נוהגת בורד כשם שנוהגת בו שביעית, והראב"ד נסתפק בזה ואין עיקר ההסכמה כך. ע"ש. ושוב חזר הרשב"א וכתב בענין זה של ורד (שם סימן שנז) וז"ל שם: עוד באת ללמד היתר על הורדים לומר שאין בהם משום ערלה לפי שעליו נכמשים אם יום או יומיים יעמודו שלא ילקטוהו, ועוד שיש לו פרי אחר והוא הזרע שזורעים אותו ומצמיח. תשובה, אני כבר כתבתי לפניך עיקר מה שאני נשען עליו לאוסרו משום ערלה מההיא בנדה, והטענה שאמרת להוציאו מידי פרי מפני שהוא נכמש בעמידתו איני רואה בה ממש שכל הפירות נכמשים בעמידתן יותר על הראוי להן, ואין לך חשוב בפירות יותר מן התאנים, והנה אמרו דרך דרש שהן נתלעין בעמידתן. גם טענת הזרע אינה טענה בעיני שאין הדבר הנזרע עיקר הפרי שאם אתה אומר כך אף גרעיני תמרה ושל זיתים יהא עיקר הפרי. ועוד שלא אסרו שם בשביעית זרע הורד כמו שאסרו עיקר הלוף והדנדנה. ועוד שכבר כתבתי לפניך למעלה שמתוך סידור המשנה נראה לי שהורד בכלל הפירות לפי ששנה אותו בפיסקת הפירות, ועלי הורד הם שנאכלים ולא הזרע, ולא עוד אלא שאפילו היה כמו שאתה אומר מכל מקום לא גרע הורד משומר פרי, ושומר לפרי אסור בערלה כפרי עצמו. ומאשר חסת עליו להתירו מפני שיש בו צורך לבריות חקרתי ובדקתי אחריו ומצאתי לראב"ד ז"ל שנסתפק עליו ואמר שהזרע הוא הפרי והפרחים הן כמו עליו ולפיכך אין חוששין להן משום ערלה, לפי שאינן פרי ולא שומר לפרי, ואע"פ שאין הדבר הזה ברור אצלינו אי כדשקלת ליה כשהוא סמדר מקלא קלי פירא או לא, אלא שלא נזהר בהם משום ערלה בחוצה לארץ מותר. הנה לך הרב הגדול ז"ל שיודע לטהר את השרץ מן התורה, ואעפ"י שאין דעתי סומכת בכל זה להלכה לו שומעין שהוא רב מובהק, וכל המחמיר עליו להביא הראיה. עכ"ל. ע"ש. ומתבאר מתשובתו כאן דאמנם הרשב"א עומד עדין בדעתו שלהלכה דין ערלה נוהג בורד, אבל למעשה מסכים הוא עם הראב"ד דיש להתיר ורד, ואין בו דין ערלה. וא"כ יוצא לכאורה דאע"ג דחזינן מתשובות הרשב"א הנ"ל דס"ל לאסור ורד משום ערלה, הכא בתשובה זאת מתבאר דבסופו מצטרף הוא עם כת המתירים.

ועי' במאירי ברכות (מג ע"ב ד"ה ריח) שכתב שם, הורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו בורא פרי האדמה, ויש אומרים בורא פרי העץ שהרי כל שאם תיטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא. ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא הזרע שנעשה בעיגול תחת הורד ואינו נראה, ואף כשנטלו העלין ונשאר העיגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כך אין בהם משום ערלה, וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה, אך להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה. ע"ש. והנה מ"ש המאירי "דגדולי המפרשים" כתבו שאין ערלה נוהג בורד כוונתו לראב"ד (הנ"ל) שכך הוא מכנה אותו בחיבורו, ומש"כ קודם לכן "דגדולי הדור" מסכימים שאין בורד משום ערלה נראה דכוונתו לרשב"א שהרי בכינוי זה של "גדולי הדור" מכנה המאירי בדרך כלל את הרשב"א, והוא שסיים בדבריו "וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים" כלומר דהרשב"א הביא את דברי הראב"ד שגם הוא מתיר בזה. וקרוב לודאי דכוונת המאירי הוא לתשובת הרשב"א הנ"ל (ח"ג סימן שנז) דחזינן שהרשב"א הביא את הראב"ד שהוא מתיר ורד משום ערלה ובסוף הסכים עמו לענין מעשה, וע"ז סומך המאירי לבאר את דעת הרשב"א שדעתו ג"כ להתיר, ואע"ג שמשאר תשובות הרשב"א מתבאר דדין ערלה נוהג בורד. וק"ל.

וראה עוד בדברי המאירי בחידושיו למסכת נדה (ח. ד"ה הורד) שכתב וז"ל: וגדולי המפרשים כתבו בסוף פרק כיצד מברכין שאין ערלה נוהגת בורד, ואף גדולי הדור נסמכים בה כמו שכתבנו שם. עכ"ל. ע"ש. והרי שאף כאן חוזר המאירי על דבריו דגדולי המפרשים - שהוא הראב"ד - סוברים דאין ערלה נוהגת בורד. ואף גדולי הדור - שהוא הרשב"א - נסמכים בה, וכלומר סומכים על דברי הראב"ד הללו ואף הם סוברים להתיר. ובפשטות גם הכא נראה שכוונתו לתשובת הרשב"א הנ"ל (ח"ג סימן שנז) דחזינן שהרשב"א סומך למעשה על הראב"ד. [ודעת המאירי גופיה נראה דהוא סובר שערלה נוהג בורד דכן משמע מחידושיו בברכות (שם) שסיים, והרבה חולקים בה וכו' ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה וכו'. וכן בחידושיו לנדה (שם) צידד לומר דבורד איכא ערלה, דאחר שהוכיח התם דורד הוי פרי לענין שביעית סיים וכתב, ומכאן אנו למדים שהורדים יש בהם משום ערלה הואיל ונידונים כפרי הרי הן בדין אילן. ע"כ. והרי שהוא מצדד לומר דהורד דין אילן לו ונוהג בו ערלה. וק"ל]. ומ"מ כאמור חזינן דהמאירי תופס בדעת הרשב"א שלמסקנא הוא סובר כראב"ד דאין ערלה נוהג בורד.

איברא דיש להתבונן מעט בהא דהביא הרשב"א את דברי הראב"ד הנ"ל, כי הנה מתורף הדברים מתבאר דהיינו טעמא דהראב"ד מקיל בענין זה דורד כיון דהוי ערלה בחו"ל ואזלינן בה לקולא, הא משמע דבארץ ישראל אין הדבר פשוט שהוא כן. אולם מסתימת דברי המאירי מתבאר שאין הרשב"א מחלק בזה ובכל גווני ס"ל דאין ערלה נוהג בורד. וצ"ע.

ושו"ר למרן ז"ל בבדק הבית יו"ד (ריש סימן רצד) שכתב שם, כתב הרשב"א שאלת הורדים אם יש בהם משום ערלה ואמרת שמצאת ראיה מדתנן במסכת שביעית הורד וכו' הא ורד לכו"ע פרי הוא. תשובה, שאלה זו נשאלה ממני כבר ואמרתי אני לפי דעתי שערלה נוהגת בהם ועשיתי לדבר כמה סמוכות מאותה משנה ומסוגיא דמסכת נדה. אבל הראב"ד מתיר. עכ"ל. ובשיטה אחת למסכת נדה מצאתי כתוב בלשון הזה והתנן הורד והקטף דקדק מכאן הראב"ד דמדאקשי מערלה ושביעית שמע מינא דדינא חד אית להו וכמשנה דורד וקטף קיי"ל וכו', וא"כ אנו למדים כי ערלה נוהגת בורד, והוא ז"ל כתב דלא ראינו מי שנהג בהם איסור בחו"ל ושמא משום דהזרע הוא הפרי והעלין כמו שאינן ואפי' שומר לפרי אינן, ואע"ג דמספקא לן אי שקלת להו כשהוא סמדר אי לקי פירא או לא לא החמירו, והרמב"ן כתב ע"ז והמחמיר תע"ב וכן השיב הרשב"א עכ"ל. ע"כ דברי מרן דבדק הבית שם. ועוד כתב מרן בבדק הבית (שם בסוף הסימן) והביא שם בענין זה של ורד בזה"ל: כתב בא"ח על עצי הורד כתב הראב"ד שאין חוששין להם משום ערלה ולא ראינו אדם נזהר על זה לעולם, ואפשר מפני שהוא ספק ערלה בחו"ל שמותר ע"כ. ועל הורדים תוספות כתב שחייב בערלה וכן כתב הרשב"א, ובמקום אחר כתב הראב"ד נסתפק בזה. עכ"ל. וז"ל תשובה ורדים מסתבר שערלה נוהג בהם כמו שנוהג בהם שביעית ומאשר חסת עליו להתירו לפי שצריך לבריות חקרתי ומצאתי לראב"ד שנסתפק עליו ואמר שהזרע הוא הפרי וכו' אלא שלא ראיתי אדם נזהר בה משום ערלה ובחו"ל מותר הנה לך הרב הגדול שיודע לטהר את השרץ וכו' וכל המחמיר עליו להביא ראיה. - [והיא תשובת הרשב"א הנ"ל ח"ז סימן רנז] - עכ"ד הב"י. ע"ש.

והנה מכל תשובות אלו שהביא הב"י מתבאר דאף הראב"ד לא תופס להתיר ערלה בורד אלא בחו"ל משום דספק ערלה התם מותר, וממילא י"ל דגם הרשב"א בסוף דבריו שתפס למעשה כהראב"ד היינו דוקא גבי ורד בחו"ל, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואין לך בו אלא חידושו. וק"ל. (דערלה בחו"ל קיל טפי וכדאיתא בגמ' קידושין (לט א) דספק ערלה בא"י אסור וספק ערלה בחו"ל שרי. ע"ש). אולם מדברי הרא"ה והמאירי שהביאו את הראב"ד בסתם דדעתו להתיר ולא חילקו, משמע דבכל גווני מיירי ולא רק בחו"ל, וכן נראה ג"כ מסתימת דברי הריטב"א דס"ל להתיר ערלה בורד ובכל גווני מיירי. ושו"ר בס' נתיבי עם להג"ר עמרם אבורביע (יו"ד סימן רצד) שכתב שם דמתשובות הרשב"א שהביא מרן בבדק הבית, שהזכיר דהראב"ד מתיר ערלה בורד, מתבאר דהוא דוקא בחו"ל, ומשמע דבארץ ישראל אף לראב"ד נוהג בו ערלה. ע"ש. וגם ראיתי עתה בכל בו (סו"ס כד) שכתב: ולענין ערלה בורד כתב הראב"ד ז"ל שאין חוששין לפי שאינן פרי ממש, ואין להם דין שומר לפרי דלא ידעינן כי שקלינן להו סמדר אי לקוט [אולי צ"ל: לקי] פירא אם לא, ולא ראינו אדם שנזהר בזה, ואפשר מפני שהוא ספק ערלה בחוצה לארץ שמותר. ע"ש. והרי שאכן המפרשים נוקטים בדברי הראב"ד דלא התיר ערלה בורד אלא בחו"ל דוקא. איברא דממאי דהביא מרן בריש דבריו בבדק הבית (הנ"ל) מתשובת הרשב"א "אבל הראב"ד מתיר" ואינו מחלק משמע דמתיר לגמרי. וק"ל. וצ"ב.

והנה לא ברירא לן מה היא דעת מרן ז"ל לענין ורד, דבשו"ע הל' ערלה שם (סימן רצד) לא הזכיר כלל ענין זה של ורד, אלא כתב שם בסתם (בסעיף א ובסעיף כג) דאילן של מאכל נוהג בו ערלה, ואת דין ורד שהוא נאכל במקצת לא פירש לן מר. ויש מקום להתבונן בזה, מפני שבבית יוסף יו"ד (סו"ס קח) הביא את דעת הרשב"א בסתם דערלה נוהג בורד, והכא בבדק הבית (סימן רצד) הביא את דברי הרשב"א שמצדד להקל בזה כדעת הראב"ד, ובשו"ע סתם דבריו ולא פירש כלל בענין זה דורד, וא"כ נמצאנו באים למחלוקת הפוסקים האם מרן ז"ל חיבר קודם את בדק הבית ואח"כ השו"ע, או השו"ע היה קודם לבדק הבית, ויש בזה עקולי ופשורי טובא בדברי הפוסקים ועי' בזה בס' יד מלאכי (בכללי מרן אות טו), ובשד"ח בכללי הפוסקים (סימן יג אות ל), ובמקום אחר כתבנו בזה בס"ד באורך ואכמ"ל. וא"כ לפי מאי דמצדד השד"ח שם מדעת רוב הפוסקים דמרן ז"ל חיבר את בדק הבית קודם לחיבור השו"ע תגדל התימא דמאחר ומרן ז"ל חזה וראה בעין קודשו את כל תשובות הרשב"א בענין זה של ורד, כי הם היו לנגד עיניו באותה העת כשכבר כתב את בדק הבית, וגם ראה שפיר עקולי ופשורי דאית ביה בדברי הרשב"א, היה צריך לגלות לנו את דעתו ז"ל דעת עליון בשולחן ערוך שנכתב אחרי בדק הבית, ומדוע שתיק מר ולא האיר עיננו בדין זה. ואפשר באמת דהיינו טעמא דס"ל דבעינן "עץ מאכל" בדוקא שהוא מאכל גמור למזון, ולא ורד וכיו"ב שהוא נאכל מעט ולמרקחת. ואיכא נמי למימר לאידך גיסא דמאחר ומרן ז"ל חזה דאף הרשב"א שהביא להתיר ורד משום ערלה בשם הראב"ד לא התיר אלא בחו"ל דספק ערלה התם מותר, הא בארץ ישראל לכו"ע לא שרינן, ולכן סמך על מה שכתב כבר בשו"ע יו"ד הנ"ל (סימן קח סעיף ז) דבשמים של ערלה אסורים ושם כוונתו נמי על ורד, דעל הדס א"א לומר דנתכוין מרן ז"ל במש"כ לאסור בשמים בערלה שהרי כאמור ממשנה מפורשת בסוכה מתבאר דאין ערלה נוהג בהדס, מדלא תנן ליה בפסולי הדס כדתנן ליה לערלה בפסולי אתרוג וכנ"ל, וא"כ "בשמים" שכתב שם מרן כוונתו על ורד. וצ"ע. ומ"מ נראה דצ"ל שהרשב"א חזר בו בתשובות אלו שהזכירם מרן בבדק הבית ביו"ד (סי' רצד) דאין ערלה נוהג בורד דבתראה נינהו מאותה תשובה שהביאה מרן בב"י או"ח (סי' קח) דמתבאר התם דערלה נוהג בורד. וק"ל. (וראה גם בס' נהר מצרים (הל' ערלה סעיף טו) שמבואר בדבריו דתופס עיקר בדברי הרשב"א כתשובותיו שהביא מרן בדק הבית הנ"ל דס"ל להתיר ערלה בורד. ע"ש. והיינו בפשטות משום די"ל שחזר בתשובות אלו מהתשובה שהביא מרן בב"י. ע"ש). וגם יש לציין את האמור לעיל שמדברי הרא"ה שהתיר ורד משום ערלה וכן הריטב"א משמע, דבכל גווני שרינן ואף בא"י מפני שפשוט להם דאין ערלה נוהג בורד כלל, וכן נמי במה שהרא"ה והמאירי הביאו בשם הראב"ד דדעתו להתיר ערלה בורד וסתמו הדברים, משמע דס"ל דהראב"ד בכל גווני מתיר ולאו דוקא בחו"ל, וא"כ צ"ל דמש"כ הראב"ד דיש להקל בורד בחו"ל עוד סניף קאמר להקל בזה, אבל באמת לעיקר דינא אין ערלה נוהג בו כלל ואף בא"י. וק"ל.

והן אמת דענין זה של ורד אשר נפתח בראשונים אם ערלה נוהגת בו, הנה גם רבותינו גדולי האחרונים עסקו בו, ועי' למהרשד"ם בתשובותיו (חיו"ד סימן קצא) שעמד בענין זה של ורד אם נוהג בו ערלה, והעלה לדינא דדין ערלה נוהג בו. ועוד עמד לפלפל שם בענין הברכה שמברכים על הורד, ושענין ערלה תלוי בענין הברכה שמברכים עליו. וכאמור דלענין דינא העלה דדין ערלה נוהג בורד. ע"ש שהאריך. אולם עי' למהרימ"ט בתשובותיו (חיו"ד סימן לד) שאף הוא ישב על מדוכה זו של ורד אם ערלה נוהגת בו, ואחר שהביא שם את דברי מהרשד"ם הנ"ל שדין ערלה נוהג בורד עמד להקשות על דבריו, ועוד הביא שם את דברי הרשב"א שכתב דמדחזינן במשנה פ"ז דשביעית שורד דין עץ יש לו לענין שביעית ה"ה נמי דלענין ערלה דין עץ יש לו, ולכאורה א"כ הוא שדין עץ יש לו יקשה מהא דחזינן לרוב הפוסקים שכתבו דהורד מברכים על ריחו בורא עצי בשמים ועל אכילתם בורא פרי האדמה, דמאחר והם פרי יברך עליהם בורא פרי העץ ועל ריחם הנותן ריח טוב בפירות. אלא צ"ל דיש לחלק, דגבי שביעית אפילו מידי דלאו פרי הוא נוהג בו שביעית, הואיל ונאכל בכל ענין בין חיים בין כבושים בין מבושלים, אחד מאכל אדם ואחד מאכל בהמה, אבל גבי ערלה כתיב "וערלתם ערלתו את פריו" במה שהוא פריו תלה רחמנא וקליפי ערלה אסורים מרבוייא ד "את פריו" הטפל לפריו שהוא שומר לפרי, אבל מידי דלאו פרי ולא שומר לפרי אע"פ שנאכל אין בו משום ערלה, כדתנן לולבי גפנים מותרים משום ערלה, ואילו גבי שביעית תנן לולבי זרדין והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. וה"ה נמי בורד למ"ד דלאו פרי הם אלא לצורך הזרע שבתוכו כיון שנאכלים ע"י מרקחת ונכבשים בשמן יש להם שביעית, אבל לענין ערלה לאו פרי הוא ולא שומר לפרי נינהו ושרו. עכ"ד. ע"ש. [והוא כעין חילוקו של הרדב"ז הנ"ל (ח"א סימן מד) שכתב דאין להביא ראיה מענין שביעית דשאני שביעית שנוהג אפילו בעץ של סרק, משא"כ בערלה דאינו אלא בעץ מאכל כדכתיב ביה "ונטעתם כל עץ מאכל". וק"ל].

וע"ע בסיום תשובת מהרי"ט (שם) שהביא את דברי הראב"ד הנ"ל שאין ערלה נוהגת בורד, וגם לא ראינו בחו"ל שנזהרים בזה וכו', וכתב ע"ז מהרי"ט, דהרי מחד גיסא הרשב"א הביא בתשובה בשם הראב"ד דמברכים על ריחו של הורד הנותן ריח טוב בפירות וחזינן דס"ל שהוא פרי, ואפ"ה גבי ערלה כתב שאין חוששים לו לערלה, ושלא ראה אדם נזהר בהם משום ערלה, וא"כ כל שכן שאנו ראינו אבותינו מברכין על הורדים ועל מי הורדים בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה שמביאין מי ורדים, והקבלה והמעשה עמודי ההוראה, ואף בארץ ישראל שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם, ואעפ"י שהורדין קנויים מן העכו"ם כבר כתבנו שרגילות הוא בכל שנה לעקרן ממקום חיבורן ולשתלן מפוזרות ואעפ"כ לא חשו. עכ"ד. ע"ש. וחזינן דמהרי"ט ס"ל דאין ערלה נוהגת בורד כלל ואפילו בארץ ישראל. ולפי תורף דבריו יש לפרש עוד, דעד כאן לא הוצרך הראב"ד להיתר זה דהוי ספק ערלה בחו"ל שהוא מותר וכו', אלא דוקא משום דלשיטתו קאי דיש לברך על ריחו "הנותן ריח טוב בפירות", והוא מפורש שכן היא דעתו בתשובת הרשב"א (ח"ז סימן שעג) שהביא שם בשם הראב"ד דמברך על ריח הורד הנותן ריח טוב בפירות מפני שנאכל במרקחת וכמו על האתרוגים והחבושים, וכן נמי לגבי הברכה על אכילתו אפשר שדעת הראב"ד דמברכים עליו בורא פרי העץ וכעין מה שכתב רבי שמואל ירונדי בס' אהל מועד (דרך ד' נתיב ח) דז"ל שם: והורדים אע"פ שאין בהם ערלה אפ"ה לענין ברכה דינן כפרי וכן דעת ראב"ד. ע"ש. ומשמע לכאורה דמברך עליו בורא פרי העץ, וממילא משו"ה לענין ערלה דמספקא ליה שמא בכ"ז עץ מאכל הוא (דהא מברך עליו בורא פה"ע) כתב כתב הראב"ד דבחו"ל יש להקל. אבל אנן בדידן דחזינן למרן ז"ל שפסק גבי ורד דבאכילתו מברך בורא פרי האדמה וכמבואר בדברי מרן בשו"ע או"ח (סימן רד סעיף יא). ע"ש. וגבי המריח את הורד וכן מריח מי ורדים פסק מרן דמברך בורא עצי בשמים וכמפורש בדבריו בשו"ע שם (סימן רטו סעיף ג). ע"ש. ממילא כיון דחזינן דמרן ז"ל ס"ל בפשיטות דאין לורד דין עץ לענין ברכות, א"כ פשיטא ליה דורד אינו בגדר עץ כלל ולהכי אף בארץ ישראל הוא מותר. דו"ק ותבין.

אלא דמעט יש להעיר בזה, חדא דמאי דאמרינן דלדעת הראב"ד מברך על אכילת הורד בורא פרי העץ וכדמשמע מדברי הרב אוהל מועד, הנה מדברי הראב"ד שהובא בס' המכתם ובס' המאורות (ברכות מג:), ובספר הבתים (ש"ז הי"ב), מבואר בשמו דמברך על אכילת הורד בורא פרי האדמה. ע"ש. וא"כ אפשר דכוונת הרב אוהל מועד במש"כ בשם הראב"ד דהורד "דינו כפרי" היינו לענין ברכת הריח שמברך עליו הנותן ריח טוב בפירות, אבל לא לענין ברכת האכילה, דבהא מברך עליו בורא פרי האדמה. אלא דהנה בספר הפרדס לר' אשר ב"ר חיים (ש"ו הי"א) מפורש שם בשם הראב"ד דמברך על אכילת הורד "בורא פרי העץ". ע"ש. וראה גם בהלכות ברכות להריטב"א (הוצאת מוסד הר"ק, פרק ראשון הערה 13). ע"ש. וא"כ צ"ע מה דעת הראב"ד לענין ברכת הורד באכילתו. ועוד דהנה מדברי הריטב"א (בהל' ברכות פרק ראשון הלכה י) שכתב בזה"ל: ורדים אע"פ שאינן פרי עצמו שהפרי שלהם הוא בתוך התפוח העגול ואין בהן דין ערלה שכשתסלקם לא ימות הפרי, אע"פ כן מברך על אכילתן בורא פרי העץ, ועל ריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. עכ"ל. ע"ש. והרי שאע"ג דהריטב"א ס"ל דמברך על הורד באכילתו בורא פרי העץ, וכשמריחו הנותן ריח טוב בפירות, אפ"ה ס"ל דאין בו דין ערלה וכמ"ש הוא גופיה להדיא וכנ"ל. והרי שאין בזה ענין מזה לזה, ואי אפשר לתלות מילתא במילתא. אולם מ"מ עדין יש לומר דלאידך גיסא דחזינן שמברכים על הורד בורא פרי האדמה ועל ריחו בורא עצי בשמים, כשם שהוא דעת מרן ז"ל הרי בודאי שאין ספק שלא יהיה בו דין ערלה כיון דחזינן דאין מחשיבין אותו עץ כלל אפילו גבי הברכה. וק"ל. (ברם בקושטא עדין אין זו ראיה ניצחת, דהא כבר כתב הש"ך יו"ד (סי' רצד סק"ה) דאין ללמוד מענין הברכה לענין ערלה, דאיכא מידי דלענין הברכה אינו עץ ויש בו ערלה. ע"ש. וראה גם היטב בט"ז או"ח (סי' רד סק"ח), ובמג"א (סי' רג סק"א), ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קצו), ובשו"ת צור יעקב (ח"א סימן קצב), ובבית לחם יהודה (סי' רצד סכ"ג), דו"ק ותשכח שאין ענין גמור מהברכה לענין ערלה. יעו"ש).
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi