למעלה
וראה עוד בפמ"ג (שם) שכתב
לענין ספסלים שהיו בבית ע"ז דמותר להשתמש בהם לביהכ"נ אפילו בלי ביטול, דכיון
שהם אינם עשויים לענין של כבוד ונוי אלא רק לישיבה בעלמא שרי. ע"ש. ואמנם עי'
בשו"ת שבט סופר (חאו"ח סי' יב) שכתב דעדיף שיחמיר ויבטל את הספסלים הללו.
ע"ש. ועכ"פ מזה חזינן בפשיטות שיש חילוק בין דבר שהוא תשמיש מצוה בגופו
לבין ענין שאפילו שהוא נצרך לענין של קודש אבל מ"מ הוא גופו אינו ממש חלק
מהמצוה אלא הוא צורך למצוה כהא דספסלים דלא קפדינן בהוא במה ששמשו לע"ז, והכ"נ
יש לומר גם גבי מקום המצוה כהא דנידון דידן דהוא למקוה דכיון שאין הוא אלא בגדר
צורך למצוה דלא מקפידינן ביה, וגם יתירה מזו י"ל בענין זה דהמקוה דעצם גוף
המקום לא רק שהוא אינו מקום שכל כבוד אלא אפילו מאוס ועדיף מענין זה דספסלים שסוף
סוף הם צורך לגוף המקום של הקדושה דהרי צריכים אותם לישב בביהכ"נ, ומשא"כ
כאן שכל גוף המקום של המקוה הוא בכלל לא מקום מצוה
וכבוד. וק"ל. וראה גם בשו"ת חוות יאיר (סו"ס קסא) שכתב שם, פעם אחת
נשאלתי שקנה יהודי מאינו יהודי מפה מרוקמת ומצויירת יפה יפה שבו מכניסים התורגמים
ילדיהם כשמכניסים אותם לאמונתם ודתם ע"י כומריהם וביקש לעשותו מפה לס"ת
ואסרתי, ובאשר היה מוהל לקחו ללפף בו הילדים שמל ולא מחיתי בידו. עכ"ד. ע"ש.
ובפשטות חזינן מהכא נמי כהא דאמרינן לעיל שבדבר שהוא גופו אין בו מצוה וקדושה אלא
רק הוא נצרך למצוה, וכהא דהכא שלקחו את המפה היפה הזאת לכסות בה את התינוק בעת
שמוליכין אותו למצוה אה"נ דשרי. (וענין זה שמכסים התינוק במפה יפה בעת כניסתו
לברית יש בזה צורך למצוה וכי הא דאמרינן בגמ' דברכות (ל ע"ב) דרב יהודה הוה
מציין נפשיה והדר מצלי, ופרש"י מציין נפשיה מקשט עצמו בבגדיו. ע"ש. וראה
גם בדברי הרמ"א או"ח (סי' צא סעיף ו). יעו"ש. והיינו שאדם מתקן
מלבושו לפני עשיית המצוה כדי לכבד ולייקר את המצוה שעושה. וראה גם כיו"ב בגמ'
שבת (י ע"א) רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי אמר "היכון לקראת אלהיך
ישראל" ופרש"י רמי פוזמקי נותן אנפילאות חשובים ברגליו. ע"ש. והכ"נ
בענין זה שמכסים את התינוק במפה יפה בעת הולכתו לברית איכא ביה משום כבוד המצוה. וראה
גם בס' טעמי המנהגים (עמוד שצב בהערה תתקכה) שהביא בשם ס' קרן לצבי שכתב בשם ס' בני
רבינו גרשון דמלבישים את הילד הנמול בכתונת בד וסרבל של מעיל ומצנפת ונושאים את
הילד לבית הכנסת בהדר. ע"ש. וע"ע במתניתין דביכורים (פרק ג משנה ח) דאמרינן
בענין הביכורים שהיו מעלים אותם בהוד והדר לירושלים העשרים היו מביאים ביכוריהם
בקלתות של כסף ושל זהב וכו', והכל הוא משום כבוד המצוה לייקר אותה. יעו"ש. והכ"נ
י"ל בענין זה דמכסים התינוק במפה יפה להוליכו להכנסה בבריתו של אאע"ה. וק"ל).
וגם ראיתי עתה בשו"ת אבני
מילואים לכהן הגדול הגאון בעל קצוה"ח (סימן כז) שעמד לדון שם באחד שקנה דף של
עץ מהודר ומוזהב והמוכר אמר לו שהיה מצוייר עליו פעם צורת איזה פסל אבל זה לא היה
שקוע או בולט אלא רק מצוייר בצבע, והקונה הזה תיקן את הדף הזה ועשה בו כמה שינויים
ודיבק עליו קלף עם שויתי וכו' ורוצה לקובעה אצל העמוד בביהכ"נ האם זה מותר. ופלפל
שם הרב בזה וכתב דהנה בפשיטות אפילו נימא דהיה בדף הזה דמות אליל ממש שעובדים אותו
דהיא בטילה ע"י המכירה וכו', אלא דהענין הוא דיש לדון אי שרי לקבוע לוח כזה
בביהכ"נ כיון דמבואר בשו"ע יו"ד סי' קמו [זה ט"ס וצ"ל סי'
קלט סעיף יב] דנרות שהדליקו אותם בבית ע"ז וכיבן או מכרן העכו"ם לישראל
דאסור להדליק מהם בביהכ"נ או לדבר מצוה, אולם כתב שם הרב כיון דחזינן דהר"ן
בע"ז בפרק כל הצלמים (מז ע"א) הביא שם פלוגתא דהראב"ד והרמב"ן
בענין הא דאמרינן דלא יקח למצוה מדבר של ע"ז דהר"ן הביא שם את קושית
הראשונים דאיכא למידק כי הכא בע"ז מספקא לן בדקל מחובר דשרי להדיוט אי אסור
לקחת לולבו לדבר מצוה, והרי קיי"ל דאפילו בתלוש דאסור להדיוט לענין מצוה יצא
כדאיתא בפרק לולב הגזול (סוכה לא ע"ב) אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם
נטל יצא דמצוות לאו להנות ניתנו, והראב"ד תירץ דלעולם הא דאיבעיא לן התם בגמ'
דע"ז הוא לענין לכתחילה דנהי דבדיעבד יצא האם לכתחילה מאיס ואין ליטלו. אולם
הרמב"ן כתב כיון דאמרינן בגמ' דע"ז דענין מצוה כלגבוה דמי וממילא הרי
לגבוה אפילו בדיעבד פסול והכ"נ למצוה, ולכן צ"ל דריש לקיש דבעי הכא בגמ'
דע"ז לולבו מהו למצוה לית ליה דרבא דפסק בלולב הגזול דאם נטלו יצא דמצוות לאו
להנות ניתנו, אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסיר למצוה נמי פסול, ומחובר דשרי
להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי ומיפסל אפילו בדיעבד או לא. ולענין הלכה קיי"ל כרבא דבתראה הוא. עכ"ד הר"ן. ובפרק לולב
הגזול כתב הר"ן והא דרבא אפילו קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי
שרי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה, ואע"ג דריש לקיש מבעיא ליה התם בפרק כל
הצלמים רבא פשיטא ליה. ע"כ. וא"כ לפ"ז מתבאר דאיכא הכא ג' שיטות
בענין זה דלפי דעת הראב"ד בדיעבד שרי למצוה דבר זה שהיה של ע"ז, ולפי
הרמב"ן בדיעבד ג"כ אסור, ולפי דעת הר"ן אפילו לכתחילה שרי כל שכבר
ביטלו העכו"ם והותר להדיוט, ולכן בעובדא דהתם שכבר נתבטל הדף הזה ע"י
המכירה של העכו"ם לדעת הר"ן שרי להקדישו לביהכ"נ ולשאר מצוות כיון
דשרי להדיוט שהרי נתבטל דקיי"ל כרבא ולא כבעיא דר"ל. ואח"כ עמד
לפלפל שם עוד אי נימא דע"י השינוי שעשה בה הישראל הותר הדף הזה כי הא דאיבעיא
לן התם בע"ז דף מו המשתחוה לקמת חיטין מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין
שינוי בנעבד, ואמנם דהרמב"ם פסק
דיש שינוי לנעבד שכתב המשתחוה
לקמת חיטין מותרין למנחות שהרי נשתנו, וכ"פ בשו"ע או"ח סי' יא
המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה, אולם התוס' כתבו שם דבעיא זו לא
איפשיטא, ואמנם י"ל דאף לדעת התוס' דבעיא זו לא איפשיטא ואסור מספק זהו דוקא
לגבוה אבל לביהכ"נ שרי והביא לזה ראיה מדברי המג"א (בסי' קמג סקמ"ו)
שכתב שם בענין אתנן שקדמה להקדישה קודם שבא עליה ואח"כ בא עליה דהוי ספק אם
הוא אתנן שכתב הרמב"ם דלא יקריב ואם הקריב נרצה וכו', ונ"ל דלביהכ"נ
נקטינן לקולא דאינו אלא מדרבנן דקרא משתעי דוקא בביהמ"ק דכתיב "בית ה' אלהיך"
וגם כל הפוסקים לא הזכירו זה אלא רי"ו. ע"כ. וא"כ ה"ה בנידון
דהכא י"ל דכיון שבטל ומותר להדיוט ואין איסורו למצוה אלא לכתחילה משום דאמאיס
לגבוה לקרבן בית ה', לגבי ביהכ"נ נקטינן לקולא גבי ספיקא דשינוי הנעבד, דלדעת
תוס' נשאר דבר זה בספק, כהא דמתבאר בדברי המג"א דכל דבר שהוא ספק גבי קרבן
בית ה' בביהכ"נ מקילים טפי אפילו לכתחילה.
והמשיך האבני מילואים וכתב: ומש"כ
המג"א דכל הפוסקים לא הזכירו זה אלא רבינו ירוחם, אין כוונתו דאתנן ודאי יהיה
כשר לשאר הפוסקים, דמודה המג"א בודאי אתנן דפסול לכתחילה לשאר מצוות דהא גבי
משתחוה לדקל אבעיא להו ומחובר מאתנן הוא דיליף וכמש"כ תוס' והרמב"ן ועוד
דאתנן ודאי פסול לגבוה ומאוס למצוה ופשיטא דפסול לכתחילה כמו נעבד, אלא דס"ל
למג"א דדוקא למצוה כגון לולב וציצית וכיוצא אבל ביהכ"נ ס"ל דקילא
טפי וע"ז אמר דלא הזכירו זה שאר פוסקים אלא רי"ו דדוקא לריקועין שהוא
לקדושת בית ה' אלהיך הוא דפסול אבל קדושת ביהכ"נ קילא, ולכן בספיקא כה"ג
אזלינן לקולא לדעת המג"א. וסיים ע"ז האבני מילואים, דכיון דחזינן דלדעת
הר"ן כל שמותר להדיוט כגון שנתבטל כשר למצוה אפילו לכתחילה ובצירוף דברי המג"א
הללו דביהכ"נ קיל טפי לכן י"ל דכשר הדבר להעמיד את הטבלא הזאת בביהכ"נ.
עכת"ד. יעו"ש. ומתורף דבריו אלו של הגאון בעל האבני מילואים עולה ומתבאר
דס"ל לבאר בדברי המג"א דהוא מחלק בענין זה של שימוש למצוה בדבר שנשתמשו
בו לע"ז בין אם רוצים להשתמש בו למצוה כלולב וציצית וכיו"ב לבין אם
רוצים להשתמש בו לצורך ביהכ"נ, ולפי דברינו הנ"ל לכאורה היה אפשר לבאר
כוונת הדברים דס"ל דדוקא בדבר שהוא גופו ממש מצוה כלולב וציצית משא"כ
בביהכ"נ שאין הוא גופו מצוה אלא רק משתמשים בו כצורך למצוה להתפלל שם. ברם
בקושטא דהמעיין היטב בדברי האבני מילואים ישר יחזו פנימו דאינו עומד לחלק בין דבר
שהוא גופו מצוה לבין דבר שהוא לצורך מצוה, שהרי מתורף דבריו מבואר דס"ל להקל
בענין ביהכ"נ לא רק במה שיקחו מהע"ז ומהאתנן לצורך בנין ביהכ"נ אלא
גם לצורך התשמישים שבתוכו כגון נר מצוה דביהכ"נ וכדו', דהא מדברי המג"א
הנ"ל תריץ ויתיב גבי נידון דידיה דשרי להעמיד את הלוח הזה שקבע בו כתיבת
שויתי מול עמוד התפילה, והרי
בפשטות כל כה"ג הוא גופו
ענין מצוה כהא דנר של ביהכ"נ ולא מיירי הכא בבנין ביהכ"נ, אלא שעיקר
החילוק דס"ל הוא בין מצוה דאורייתא כהא דלולב וציצית דמחמירינן בהו לבין
עניני ביהכ"נ בכללות דהוי דרבנן ולא רק גוף הבנין, וכמתבאר מעיקר תורף דבריו.
וק"ל ודו"ק היטב.
עכ"פ איך שיהיה הא חזינן דס"ל
לאבני מילואים להקל בענין זה כלפי ביהכ"נ דלא חישינן במה שהיה חקוק בדף הזה
דמות ע"ז ממש שעובדים אותו כיון, שכבר נתבטלה ע"י המכירה שמכרה העכו"ם
לישראל ועתה רוצה להקדיש אותה לביהכ"נ ולא מאיס כיון דאינו אלא מדרבנן ולא
דמי לענין לולב וציצית דהוי דאורייתא, א"כ כ"ש וכ"ש כל כי האי
דנידון דידן שרוצה לעשות מקום זה למקוה טהרה שאין בו שום קדושה כלל ואפילו מדרבנן
ואדרבה דמצד גופו מקום מאוס הוא כביכול אלא רק שהוא ענין להכשר זיקת מצוה דבודאי
לא חיישינן לומר שמא כיון דהוה מקודם מקום לע"ז דמאיס. וק"ל. ובצרוף דעת
הר"ן הנ"ל שהזכיר האבני מילואים דס"ל דכל שנתבטל הע"ז והותר
להדיוט שרי אף לכתחילה גם לצורך מצוה, ולכאורה בנידון דידן דמספקא לן אם מקום זה
נעבד לע"ז וכנ"ל יש לצרף את דעת הר"ן לס"ס דאפילו דלא פסקינן
כוותיה לדינא וכמתבאר מדברי מרן ז"ל הנ"ל בשו"ע או"ח
(סי' קנד סי"א) ובשו"ע יו"ד (סי' קלט סי"ב) דלכתחילה בודאי
דדבר שנשתמשו בו לע"ז מאוס הוא למצוה, מ"מ הא מצרפינן אף דעה דחויה לס"ס
כנודע וכמו שכבר כתבנו מענין זה בס"ד בכמה דוכתי ושכן הוא נמי דעת מו"ר
מרן מלכא שליט"א וכמבואר בדברות קודשו הלא כתובה בעט ברזל בספריו (עי' שו"ת
יבי"א ח"ד חאו"ח סי' לג אות טז, וחלק ו' חיו"ד סי' כג אות ה, ועוד),
וממילא הכ"נ נימא דשמא לא עבדו כאן במערה זו שמצאו בה את המקוה לע"ז, ואף
את"ל דעבדו שמא נקטינן כהר"ן דאף בדבר שבודאי נעבד לע"ז והותר
להדיוט ע"י ביטול מותר אף לכתחילה לצורך מצוה, ומה שמצאו את צורת השתי וערב
במערה זו כשהיא נתוצה דבר זה נעשה ע"י עכו"ם והע"ז נתבטלה עי"ז.
אלא דעדין יש להתבונן בדעת הר"ן אם ס"ל לעוד ראשונים כוותיה, ועי' במאירי
ע"ז שם (מז ע"א) סוד"ה כבר נתבאר שהביא את דברי הר"ן בשם ויש
פוסקין אף לקולא וכל שנתבטלה ע"י גוי הלך מיאוסה ומותר להדיוט לצאת בה אף
לכתחילה אלא שלקרבן פסול וסיים ע"ז ואין נראה לי. ע"ש. דהא כל דהוי
יחידאה ממש בסברא זו איכא פוסקים דס"ל דלא מצרפינן ליה לדעה זו לספק ספיקא, וכבר
הארכנו בס"ד במקום אחר (לעיל סימן א) בענין זה אי מצרפינן לס"ס סברת דעה
יחידאה. ואכמ"ל. ואמנם עתה ראיתי בדברי הריטב"א בחי' לסוכה (לא ע"ב)
ד"ה והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, וכתב ע"ז: פירוש
ואפילו קודם ביטול דאילו לאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס
למצוה, ואע"ג דר"ל מבעיא ליה התם במס' ע"ז רבא פשיטא ליה והלכתא
כוותיה והכא קודם ביטול הוא. עכ"ל. ע"ש. ומבואר מדבריו אלו של הריטב"א
דדעתו לפסוק כדעת רבא דכל שנתבטל הע"ז שרי אף לכתחילה לעשותו דבר מצוה ולאו
מאיס הוא. וראה עוד בדבריו שם בחי' לסוכה (לג ע"א) סוד"ה בעי רבי ירמיה
וכו' שג"כ חזר ושנה שם דלהלכה קיי"ל כרבא דלאחר ביטול
אפילו לכתחילה שרי, וכן מבואר ג"כ בחידושיו לע"ז (מז ע"א) ד"ה
המשתחוה לדקל וכו' שכתב שם ומיהו אנן כרבא קיי"ל דלאחר ביטול הע"ז אפילו
לכתחילה שרי להשתמש בו לדבר מצוה ולא חשיב דחוי. ע"ש. וא"כ נמצא לפ"ז
דכדעת הר"ן ס"ל גם לריטב"א והר"ן לאו יחידאה הוא, ואולי עוד
ראשונים נמי ס"ל כוותיהו, ושוב אפשר לצרף את דעת הר"ן לספק ספיקא כל כה"ג
כנידון דידן דהוא ספק נעבד. וק"ל. ועכ"פ הנה מה שהבאנו בדברינו לעיל דכל
דהוי ספק נעבד יש להקל בו משום ס"ס שמא לא נעבד ושמא אע"ג דסלקא בעיה זו
בדקל שנטעו ולבסוף עבדו לולבו מהו למצוה בתיקו לקושטא דדינא הוא מותר, הנה לכאורה
היה אפשר לחזק זאת דבמקום דהוי ספק נעבד שרי מדברי האבני מילואים הנ"ל שהביא
להקל בנידון דידיה ע"פ המבואר במג"א בענין ספק אתנן. דו"ק והבן. ויש
לפלפל בזה עוד ולע"ע די בזה. עכ"פ זאת עולה בידינו, דכל כה"ג
כנידון דידן שרוצים לעשות מהמקום הזה מקוה טהרה ליכא
למיחש ביה לומר דכיון דשמא הוה מקום זה של ע"ז והוא מאוס אין ליחדו למטרה זאת].
מסקנא דמילתא: בהא נחתינן ובהא
סלקינן דהיות ואית הכא ספק ספיקא לקולא שמא נעשתה צורת השתי וערב כאן לנוי ולזכרון
ואפילו תימא דנעשתה לצורך ע"ז עתה שנמצאה שבורה שמא ביטלוה, ויש צד גדול לומר
דעכו"ם ביטלה, דאם ישראל היה שוברה היה נותצה לגמרי וכאשר כתבו התוס' בע"ז
(מב ע"ב). ועוד איכא צרופי טעמים רבים להקל כנ"ל והכי נקטינן. [ומה גם
דיש כאן עוד צד ספק לומר, דאולי המעיין והמערה הזאת היו קיימים עוד קודם שבאו אלו
הזרים הזדים ויחללוה להעמיד שם את צורת השו"ע, והוי כי הא דאמרינן במשנה דע"ז
שם (מד ע"ב) אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי ובכה"ג אינה נאסרת. ודו"ק].
ולכן יכולים אותם אנשי מעשה להשתמש במעיין זה ללא שום פקפוק. ועכ"פ מהיות טוב,
אם יוכלו להביא לשם עכו"ם (נוצרי, אבל לא ישמעאלי כנ"ל מהב"י) שינתץ
כליל את צורת השו"ע, טוב הדבר, וגם יש בזה תועלת להתיר את המקום לכו"ע
וכעין מה שהבאנו (בסוף אות ח) בשם שו"ת חלקת
יעקב (חיו"ד סי' נה אות ד), ובפרט שיש בזה ג"כ כדי ליישב ולהפיס את דעתו
של החכם היקר הנ"ל אשר ציוה לכם לעשות כן. ועכ"פ כאמור אין זה מעכב כלל.
ורמיזא איכא "ארץ ישראל טהורה ומקואותיה טהורים" (מתני' דמקואות פ"ח
מ"א).
והשי"ת ברחמיו יערה עלינו
רוח טהרה ממרום, והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי. והיה ה' למלך על כל
הארץ. אכי"ר.
הנראה לענ"ד כתבתי בס"ד.
ידידו ומוקירו בכל לב. פנחס זביחי ס"ט.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi