למעלה
ט) אולם האמת היא דאפילו נימא הכי
בנידון דידן עדין יש צד לדון לקולא, דאף אם נימא כצד הזה שהמקוה והמערה נעשו ע"י
העכו"ם לצורך הטבלה לנצרות וכדו' אפ"ל דסו"ס אין כאן שום כוונה
להפוך את עצם המקום גופו לבית ע"ז, אלא כל עיקר מטרתם היא להשתמש במי המעין
להטבלה, ותו לא מידי. (שהרי גם במקום שאין שם בית או מערה וכדו' הם מטבילים, ואין
מעכב הדבר אצלם שיהיה דוקא מקום מקורה). וממילא מכיון שכל השתמשותם הוא במים, הוי
כי הא דאמרינן בגמ' שם (נח ע"ב), ר"ל איקלע לבצרה חזא ישראל דקאכלי פירי
דלא מעשרי, ואסר להו. חזא מיא דסגדי להו עובדי כוכבים ושתו ישראל, ואסר להו. אתא
לקמיה דרבי יוחנן, א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר (בעוד שבגדיך עליך חזור אצלם
והתר להם, ולא תשהה אפילו לנוח מטורח הדרך - רש"י). בצר לאו היינו בצרה (ואין
הוא מאר"י ופטור ממעשרות), ומים של רבים אין נאסרין. רבי יוחנן לטעמיה דאמר
רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין. הא של יחיד נאסרין, ותיפוק
ליה דהא מחוברין נינהו (וממילא לא נאסרין גם ביחיד). לא צריכא דתלשינהו גלא (פעמים
שהם נתלשין הלכך אי דיחיד נאסרין - רש"י). ע"כ. וכתב המאירי בחי' לע"ז
(מז ע"א), המשתחוה למים שבספל אסורים שלמים הוא משתחוה ולא לבבואה שלו וכן אם
תפש מהם בידו והשתחוה, ואפילו היו של רבים ותלשם או שתפש מהם בידו נאסרו להדיוט, שהרי
זכה בהם משנתלשו. וכן אם השתחוה לנהר או למעיין אם של רבים הם, אע"פ שיש לו
חלק בהם לא נאסרו אף לגבוה. ואם נובעים מתוך שלו נפסלו לנסכים, ואין אומרים אותם
שהשתחוה להם כבר הלכו להם ואחרות הם שבאו, שסתם הדברים לפי הלוך הנהר הם משתחוים, הא
של רבים מיהא אע"פ שבבעלי חיים נאסר אף שאינו שלו לגבוה, בזו מיהא מועיל זה
שהמים הולכים וניגרים שלא ליאסר אלו הבאים אפילו לגבוה, הא להדיוט מותרות מפני שהם מחובר. עכ"ל. ע"ש. הרי מתבאר מדברי
המאירי דבמשתחוה למעיין, היכא דהמים נובעים מתוך שלו נפסלו לנסכים, אע"ג
שאותם מים שעבד להם נתחלפו ועברו מ"מ הרי זה עבד לכל המים שיש כאן בכללות. אבל
במעין הנובע לרבים אע"פ שיש לו חלק בהם מכיון שהמים מתחלפים והולכים, ועתה
באו מים חדשים שרי אף לגבוה.
וממילא עתה י"ל ג"כ הכא
בנידון דידן, ממאי נפשך אי חשיב מי המעין הזה בגדר נובעים מתוך שלו, (והאמת היא
דהרמב"ם בהל' איסורי מזבח (פ"ד ה"ז) נקט בלשונו "הנובע בארצו"
וביאר הכסף משנה (שם) בשם הר"י קורקוס שהביא את דברי התוס' בע"ז (מז ע"א
ד"ה לא) שבארו דמיירי שאין המים מתפשטים לחוץ, דאם מתפשטים ויוצאים חוץ
לשדותיהם חשיב כמים של רבים ואינם נאסרים. ע"ש. אולם דברי המאירי כאן סתומים
בכוונתו במש"כ "אם נובעים מתוך שלו", דאפשר לבאר בדבריו דמיירי
אפילו אם מתפשטים לחוץ, כל שנובעים מרשותו חשיבי כמים של יחיד ונאסרים. וק"ל.
וע"ע בדברי הרב המגיה במאירי (שם אות טו). ע"ש), עכ"פ הרי סוף סוף
להדיוט הם מותרים. ואם חשיבי המים האלו של המעין כמים של רבים, כ"ש דהם
מותרים שהרי אף לגבוה שרו מכיון שהם מתחלפים. ובפרט לפי המבואר בדברי התיס' דבבא
קמא (פא ע"א) ד"ה ומעין היוצא מתחילה וכו' דעולה מדבריהם דעד כאן לא
חשיבי כשלו אם הם נובעים מהקרקע שלו דוקא אם הוא בעצמו טרח לחפור בקרקע ולהוציא את
המים, אבל אם יצא המעיין מאליו אפילו שיוצא מתוך הקרקע שלו לא חשיב כשלו להאסר. יעו"ש
ודו"ק. והכ"נ שמא בכלל לא חפרו את מעיין זה שם אלא בקע ועלה מאליו. וק"ל.
[ואע"פ שיש לפלפל עוד טובא בסוגיה זו דמים של רבים ומים של יחיד, בדברי
האחרונים. אנו לא כתבנו אלא ע"פ הדברים המפורשים במאירי הנ"ל. כי כאשר
בארנו כבר לעיל בס"ד בלא"ה יש כאן צדדים וצדדי צדדים טובא לקולא כמבואר].
וע"ע בגמ' ר"ה (כח ע"א) דאמרינן התם המודר הנאה ממעין טובל בו
טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, ופרש"י משום הנאת הגוף. וכ"פ
מרן בשו"ע יו"ד (סי' ריז סכ"ו) ושנאה שם (סי' רכא סי"ג). ע"ש.
וראה גם בשו"ת דובר שלום (חלק ג סי' יד אות ז). ע"ש. וע"ע לגאון שד"ח
בשו"ת דברי חכמים (סי' מז) בענין זה דמצוות לאו להנות ניתנו. יעו"ש. א"כ
אולי יש לומר גם הכא דהיות. ואינו נהנה בטבילה זו דלצורך מצוה מכוין לא חשיב שימוש,
ושרי. וצ"ע. עד כאן מהפיסקא הנ"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi