למעלה
ח) ומעתה לפ"ז לכאורה היה
אפשר לומר דבנידון דידן ההשתמשות במערה זו ובמעין הנובע למקוה תלוי במחלוקת רש"י
והתוס' והרמב"ם, דלפי דעת רש"י דעיקר יסוד ההיתר הוא, משום דהוי מחובר
ומה שנתערבה בזה תפיסת יד"א אין זה מעלה ומוריד, הכא נמי דשרי. משא"כ
לדעת הרמב"ם דמחובר אינו מעלה ומוריד אלא העיקר הוא שלא יהיה בזה תפיסת ידי
אדם, א"כ יש לאסור, שהרי המקוה הזה של המעין נעשה בידי אדם שחצבו וחקקו בתוך
הסלע כדי לעשותו והוי כיש בו תפיסת יד"א.
אלא דהרי כבר לעיל דחינו דברים
אלה ע"פ מאי דחזינן דהוא גמ' מפורשת בעבודה זרה (נד ע"ב) דאמרינן התם כי
אתא רב דימי אמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה
בורות שיחין ומערות אסרה, ובאמת הרמב"ם פסק כן בדבריו שם (פ"ח הלכה א) דאם
חפר בקרקע עולם בורות שיחין ומערות לשם עבודת כוכבים אסרה. והבאנו לבאר גם ע"פ
דברי הריטב"א (שם) וע"פ דברי שאר הראשונים (שם) דמבואר בדבריהם שכל שחפר
בורות לשם ע"ז עדין לא אסרה עד שישתחוה להם או יעבוד להם, משום דעצם החפירה
אינו אוסר אע"ג שהיה לשם ע"ז כיון שהיה במחובר, ורק אחר שחפר בקרקע
דמעשה זה מחשיב ליה כתלוש אם עבדה נאסרה. יעו"ש בדברי הריטב"א. וממילא נמצא
לפ"ז דבגוונא שכבר עמד וחפר בקרקע ואח"כ עבד אותה לכו"ע אסרה, גם
לדעת רש"י ותוס' ושאר הראשונים שהבאנו בס"ד דעומדים בשיטתיהו שהעיקר הוא
ענין מחובר להיתרא, דעכ"פ בכה"ג אסרה כיון שאחר שחפר
בה עבדה, ואולם לדעת הרמב"ם מיד נאסרת כבר בעת שחפר בה לשם ע"ז אפילו שלא
השתחוה לה אח"כ. וממילא לפ"ז בנידון דידן י"ל נמי, דאפילו נימא
שבעצם חציבת וחקיקת המקוה הזה של המעיין לשם ההטבלה לע"ז דאינו נאסר לפי שיטת
הריטב"א ורש"י ותוס', מ"מ אח"כ שעמדו וחקקו בסלע שממעל למקוה
את דמות השתי וערב המשוקצת ועשו שם את מעשיהם להטביל במקוה לשם ע"ז שזהו חלק
מפולחנם להטביל ולהזות מהמים המאררים על הנכנסים בעול משא הנצרות, (וכדחזינן שהביא
הרמ"א כיו"ב ביו"ד (סי' קנא ס"א) הנ"ל בדברינו בשם רבינו
ירוחם דאסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהם מים להטביל, וכ"כ
כיו"ב ג"כ הכנה"ג (שם בהגהב"י סק"ה) שאין ליתן מים
לגלחים הקטנים כיון שידוע שלוקחים את המים להטביל בהם את האנשים המשתמדים. יעו"ש.
והרי שענין זה הוי כע"ז). וממילא כיון שענין זה הוא מפולחנם ומעבודתם, וכאמור
לעיל שגם ענין השו"ע הזה שנמצא ממעל למקוה המים מורה שהטובלים באו להסתתר
בסתר כנפיה וכעין מה שכתב הגאון מהר"ם שיק בתשובותיו (חיו"ד סי' קנב) בענין
השו"ע שנמצא במצבות של הגויים דנעשה למטרה זאת, דמשו"ה חשיב כע"ז. ולכן
כל האי חשיב כחופר בורות שיחין ומערות ואח"כ עבדן דאסרן לכו"ע, דמקוה
המים הזה זוהי עבודתה שמטבילים בה לשם ע"ז. וכן אמרינן נמי התם במתני' דע"ז
הנ"ל (מד ע"ב) בהא דשאל פרוקלוס בן פלוספוס את ר"ג כיצד הוא משתמש
במרחץ שהעמידו בה את הע"ז וכו' והשיב לו ר"ג היא באה בגבולי, ועוד שאין
אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומרים נעשה ע"ז נוי למרחץ ונמצא שהע"ז
משמשת את המרחץ והיא טפילה לו, (דכאמור רש"י שם ביאר דהאי ועוד הוא תרוץ אחר,
וכן הוא בריטב"א שם, אולם עי' בתוס' רי"ד לע"ז שם מהדורא תליתאי
שמפרש שהתשובה השניה היא פירוש התשובה הראשונה. ע"ש). וממילא משמע דלעולם כל
אשר נעשה המרחץ נוי לע"ז אה"נ דאסור, והכ"נ בנידון דידן דכל מקוה
המים הזה נעשה לשם הע"ז שממעל לו להטביל בו את הנכנסים לעול שלהם, ושפיר חשיב
בכה"ג נעבד. וממילא כאמור כל כה"ג אף לדעת רש"י ותוס' דלשיטת עיקר
היסוד להיתר הוא דין מחובר, מודו דאסור כיון שאחר שחפר וחקק את המקוה עבד בו לשם ע"ז
והרי הוא נאסר. וק"ל. ודו"ק.
והאמת היא דהנה המאירי בחי' לעבודה
זרה (נד ע"ב) כתב, וז"ל: המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, אם בשלו להדיוט, ואם
בשל חבירו אף לגבוה. חפר בה בורות שיחין ומערות, אסרה אף להדיוט ואף בשל חבירו. או
פירושה בשחפר והשתחוה, הא לא השתחוה לא. שאע"פ שע"ז של נכרי אסורה מיד
דוקא בתלוש, אבל במחובר ובעלי חיים ושאינו שלו אינו נאסר אלא במעשה גוף עבודה וכו'.
ויש בדברים אלו, ר"ל במחובר ובעלי חיים שיטות אחרות לקצת מפרשים, שלא לאסור
לעולם אף ע"י מעשה ועבודה אלא לגבוה. ומכל מקום אינו נראה, אלא דלענין הדיוט
פליגי. וכן נחלקו בקצת סברות אחרות בענינים אלו, מצד בלבול הסוגיות, ומה שכתבתי
יראה עיקר לפי מה שביררנו מתוך דברי כולם. עכ"ל. ע"ש.
והנה לפי ביאור זה שהביא המאירי
בשם קצת מפרשים, מתבאר דכל מאי דאמרה הגמ' חפר בה בורות שיחין ומערות דאסרה לקרקע,
היינו לגבוה דוקא, אבל לעולם להדיוט שרי. וא"כ לכאורה היה אפשר לבאר את דברי
רש"י והתוס' לפי ביאורינו הנ"ל דהעיקר לדבריהם הוא שיהיה מחובר, דאינהו
ס"ל כדעת האי קצת מפרשים, שמה שאמרה הגמ' חפר בה בורות שיחין ומערות דאסרה, היינו
דוקא לגבוה, אבל לעולם להדיוט אינה נאסרת דאע"ג שנעשתה ע"י אדם אבל
מכיון דסו"ס עדין הוא מחובר לא נאסר. וא"כ דברינו הנ"ל יתיישבו
היטב ע"פ המבואר הכא במאירי.
איברא דנהשקפה שניה ראיתי, שיש
לדחות דברים אלו מכל וכל תיכף ומיד, חדא שהרי בדברי רש"י בסוגיא (שם) דחפר בה
בורות וכו' מבואר להדיא דאסרה אפילו להדיוט, שכתב שם בד"ה חפר בו בורות
לעבודת כוכבים אסרה אף להדיוט. עכ"ל. ע"ש. הרי דס"ל דאף להדיוט
אסורה. וכך נראה בפשיטות שזוהי ג"כ דעת תוס' כמתבאר מדבריהם שם (דף מח ע"א)
דגרסינן התם במשנה אילן שנטעו מתחילה לשם עבודת כוכבים, הרי זו אסורה, גידעו
ופיסלו לשם עבודת כוכבים והחליף, נוטל מה שהחליף. וכתבו ע"ז התוס' שם (מובא
בדף מז ע"ב) בד"ה גדעו ופסלו וכו' פירש הקונטרס לעבוד בגידולין שיגדלו
מעתה, ושאינו עושה עבודת כוכבים רק החידוש ויפה, כיון שאם נתכוין העובד כוכבים
לעקרו לעשותו לעבודת כוכבים ודאי הכל אסור, אע"פ שאילן מחובר כיון שעשה מעשה
בגוף האילן, דומיה דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע, לפי שעשה בה
מעשה. ע"כ. ומדבריהם אלו של התוס' שהביאו בפשיטות את דברי רש"י, (שכידוע
דקבלה היא בידנו דכל מקום שהביאו תוס' בשם הקונטרס הוא רש"י עי' יד מלאכי (בכללי
רש"י ותוס' אות י) שהביא כיו"ב, ובמה שהוקשה לו ע"ז עי' בהגהות (שם
בדבריו) למטה שעמדו ליישב ההערה. יעו"ש. ואולם ראיתי בחכמת מנוח בחי' לביצה (ט
ע"ב) שהביא שם דלאו בכל מקום שכתבו תוס' "פירש הקונטרס" היינו רש"י,
והביא שם ראיות. ע"ש. מ"מ במקום דמוכח דהוא רש"י לית מאן דפליג). שמלבד
הבור נאסר גם שאר הקרקע וסתמו דבריהם, מתבאר דס"ל בפשטות כשיטת רש"י
בענין זה דהא דאמרינן חפר בקרקע עולם בורות שיחין ומערות דהם אסורים היינו אפילו
להדיוט, משום דנעשה בו מעשה, וכן מורה ג"כ פשט סתימת דבריהם בכל הסוגיות התם
שלא עמדו להזכיר ענין זה כלל דהא דאסרינן בחפר וכו', היינו רק לגבוה. ודו"ק. וממילא
נפל פיתא בבירא, ואין לפרש כביאורינו זה שענין זה דחפר בה בורות שיחין ומערות וכו'
וגם השתחוה להם ועבדן הוא מחלוקת רש"י והתוס' והרמב"ם, ולכן לכאורה ה"ה
בנידון דידן אם מערה זו ומקוה המים שבתוכה נחקקו ונעשו לשם הע"ז הרי הם
אסורות לכו"ע.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi